כי אין מקום לשניים בראש הפירמידה

התמודדות על הבכורה והרבונות ימיה כימי האנושות

בשנת 1162 פעל מלך אנגליה הנרי השני למינוי רעו הקרוב ושותפו לבלויים והוללות תומס בקט לתפקיד הארכיבישוף מקנטרברי שהוא ראש הכנסיה האנגליקנית. אבל בנגוד לצפיות עם כניסתו לתפקיד התנגד בקט לכפיפות הכנסיה לכל סמכות אזרחית חיצונית ונוצר ביניהם קרע עמוק שהגיע לשיאו ברצח תומס בקט.

עמות על הבכורה איננו דבר חדש בהסטוריה האנושית מאז קין והבל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו. והוא מתחולל בעצם בכל חברה ומסגרת אנושית בין מוסדות, ממסדים ומוקדי כח המתחרים על הבכורה. הוא נסוב כמובן על הרבונות במיוחד כאשר היא מאותגרת, מעורערת ושנויה במחלוקת.

כי אין מקום לשניים בראש הפירמידה.

ועתה הוא מתחולל גם בישראל בין "אוליגרכיה שפוטית" שדוחקת או מנסה לדחוק את הרשות הנבחרת מראש הפירמידה. אבל כאמור אין מקום לשניים בראש הפירמידה והשאלה מי יגבר. הרבון (שהוא העם באמצעות נבחריו) או האוליגרכיה.

בכל מקרה נדרשת הכרעה חדה וברורה.

עמות כזה מלווה תמיד במאבק איתנים קשה ואכזרי. אבל הוא ככל הנראה שלב בלתי נמנע בהתפתחותן והתבגרותן של מדינות ועמים ומאפיין לאור תקדימים בעבר בתמורות כמו מעבר למשטר נכון ובריא יותר שבו נקבע ומתקבע בסוף רק רבון אחד. כך קרה ברומא כאשר יוליוס קיסר חצה את הרוביקון ונרצח אח"כ למרגלות הסנאט ואחריו נפתח עידן הקיסרות הרומית עם רבון אחד. וכך התייצבה המערכת המדינית בארה"ב לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם.

בתולדות ישראל היה מעבר דומה אך דוקא הוא לא לווה בשפיכות דמים. זה היה המעבר מעידן השופטים לתקופת המלוכה בימי השופט האחרון שמואל הנביא לאחר שמינה את שני בניו יואל ואביה לשופטים בבאר שבע (כנראה היה ישוב בשם זה גם בשומרון והם היו שם) שהטו משפט ולקחו שוחד… זקני העם פנו לשמואל ובקשו בנימוס ודיפלומטיות אך בתקיפות "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" (ספר שמואל א', פרק ח', פסוק ה').

אז כנראה גם אנחנו מתקדמים לעבר שנוי המשטר ושיטת הממשל. ימים יגידו.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

אגודות הכפרים או אש"פ – איך סללו גורמי כח בישראל את הדרך לאוסלו

בסטטוס בפייסבוק מצוטט ד"ר מיכה גודמן שכתב בספרו "מלכוד 67" על האינתיפאדה (1987): "הפלסטינים רצו חרות מהשלטון הישראלי יותר משרצו את הפירות הכלכליים שלו…".

זוהי קביעה שאין לה קשר למציאות ולתנאים ששררו בשטח וגרמו להתלקחות המהומות… כי לאמתו של דבר מדובר בהתפרצות ספונטנית הדומה לבעיטה אימפולסיבית של פרה בדלי מלא חלב בגלל עקיצת יתוש. מה שגרם לפרה לבעוט בדלי לא קשור לדלי והיא לא יודעת בכלל מה גרם לה לעשות זאת. היא פשוט נעקצה ובעטה…

בחינה נכונה ורצינית של התנאים והרקע למהומות אינתיפאדה מראה שהסבה לא היתה באמת התנגדות לשלטון הישראלי ככזה ובמה שהעניק או לא העניק לאכלוסיה במישרין או בעקיפין, מר גודמן. הבעיטה האימפולסיבית היתה תוצאה של מתחים חברתיים-כלכליים פנימיים באכלוסיה בשטחי יש"ע. מתחים שנוצרו באורח פרדוקסלי דוקא בזכות השגשוג הכלכלי ממנה נהנתה אכלוסיה זו בעשרים השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. (במאמר מוסגר – ארוע זהה ומדהים בדמיונו ארע במהומות הפנתרים בפבר' 1970שפרצו גם הן על רקע גאות כלכלית שיצרה מתחים חברתיים-כלכליים 20 שנה אחרי עליות שנות ה-50 והמפגש של "העולם השלישי" עם ישראל ככלכלה מתועשת ומפותחת).

עם פרוץ האינתיפאדה ההיא הוזמנתי לכהן כיועץ לעניני ערבים ברמאללה (העיר הכי 'פוליטית' באיו"ש). עוד לפני כניסתי לתפקיד כבר הבחנתי והערכתי שמדובר בהתפרצות ספונטנית על רקע חברתי-כלכלי פנימי ולא על רקע פוליטי או לאומי. התפרצות שנבעה באופן פרדוקסלי דוקא מהגאות והשגשוג הכלכלי האדיר ממנו נהנתה החברה הפלשתינאית שהגיע אז לשיאו… למומחים ואנשי האקדמיה לקח חמש שנים של מחקרים כדי להגיע לאותה מסקנה שהגעתי אליה שבועיים אחרי פרוץ האינתיפאדה.

מִחֶבְרָה של "עולם שלישי" מובהקת – מעוט קטן מאד של עשירים ורוב עצום של עניים – הפכה האכלוסיה בשטחי יש"ע תוך עשרים שנה תחת שלטון ישראלי לחברה בעלת רִבוּד חברתי חדש של מעמדות שונים זה מזה שנהנו משפע כלכלי ותזרים מזומנים יפה. הודות לטכנולוגיה החקלאית והסיוע שהגישה ישראל הפכה החקלאות למודרנית. השדות הניבו יבולים גדולים פי עשרה בעבודה של אדם אחד במקום עשרה עובדים. השאר הלכו לעבוד בישראל בבנין, בתעשיה, בחקלאות, בתחנות הדלק ובמסעדות והביאו הביתה הכנסה גדולה פי עשרה ופי עשרים מאשר בעבר.

על רקע זה נוצר באופו טבעי מתח חברתי-כלכלי פנימי בתוך ובין המעמדות החדשים שנוצרו באכלוסיה בין עשירים יותר ובין עניים יחסית (שהרי עוני ועושר הם מושגים יחסיים, נכון?) וזה מה שהתפוצץ באינתיפאדה ההיא. האינתיפאדה שהפתיעה והדהימה את ערפאת וראשי אש"פ לא פחות משהפתיעה את ישראל ואת רבין שהיה אז שר הבטחון המופקד על שטחי יש"ע.

זה לא היה הגורם הבלעדי כמובן. ברקע פעלו עוד תהליכים: "עסקת ג'יבריל" שמלאה ב-1984 את השטח במאות מחבלים משוחררים שהפכו ל"אלילי הנוער" ולמנהיגות המקומית (שאנו קראנו להם "המג"דים של האינתיפאדה"). והזרעים שזרע בהתמדה מובּארכּ עווד (פלשתינאי בעל אזרחות אמריקנית בוגר תנועת המחאה האמריקנית נגד מלחמת וייטנאם) שהטיף ל"מרי אזרחי" להבדיל ממודל "המאבק המזוין" של ערפאת.

אך ערפאת התעשת והשתלט בכל זאת על האינתיפאדה בעזרת כספים רבים שהזרים לשטח. אבל השתלטות ערפאת לא נתאפשרה לפני שרבין – שלא הבין את מהות התופעה החדשה – החליט בעצת יועציו לעצור כ-3,000 פעילים שזוהו כמנהיגות המקומית וכך עבר שרביט הנהגת האינתיפאדה מ'השטח', מהמנהיגות האותנטית, לאש"פ ואסכולת "המאבק המזוין" חזרה לשלוט בכפה ולהוביל את ההתמרדות.

בראיה היסטורית זו היתה החמצה ישראלית של הזדמנות לקיים דו שיח עם המנהיגות הצעירה המקומית החדשה של "תושבי השטחים" לעומת אש"פ, ארגון שתמיד יצג בעיקר את הפליטים ו"הפזורה הפלשתינאית" ואת התביעה ל"זכות השיבה". אך תביעה זו לא היתה בראש מעיניה של המנהיגות החדשה שצמחה בשטח. על רקע זה כתבתי כבר אז מאמר תחת הכותרת "מעזה ייצא מתוק?"

~~~~~~

אש"פ או "אגודות הכפרים" – זו הכותרת לוכוח האמיתי שהתנהל מאחורי הקלעים

בעקבות הפוסט שהעליתי על ספרו של ד"ר מיכה גודמן "מלכוד 67" צפה ועלתה בי מחדש והתחדדה התובנה החשובה הבאה המבוססת על נסיון אישי והכרות מקרוב של הנושא:

מתוך בחינה מעמיקה של מה שהתחולל במערכת הישראלית שעסקה בנהול השוטף של יהודה ושמרון – ברור לי כיום בראיה היסטורית שההתמודדות האמיתית והורדת הידים שהתנהלה מתחת לפני השטח ומאחורי הקלעים החלה בעצם באמצע שנות השבעים (1976) עד שהבשילה באוסלו. זו היתה לאמתו של דבר התמודדות כוחות בממסדים הישראלים (בתקשורת רבת העוצמה ובתוך מערכת הבטחון וצה"ל) שפשוט שחקו "משחק כפול"וצדדו באש"פ – ארגון טרור בלתי חוקי – ולמעשה שתפו עמו פעולה ועם מאמציו להתבסס ולהתחזק בשטח ובין האסכולה שהמוביל העיקרי והמנהיג שלה היה יגאל כרמון יחד תא"ל פרופ' מנחם מילסון וקבוצת קצינים שנמניתי עליהם (ביניהם יוצאי קבוצים של "השומר הצעיר" שקבלו את ברכת יעקב חזן יורשו של האדמו"ר מקבוץ מרחביה… עד ש"שלום עכשו" התערבו ובלמו את תמיכת "השומר הצעיר" והטו את הכף נגד המהלך).

זו היתה אסכולה שדגלה בטפוח "מחנה פרו-ישראלי" בעזרת גורמים כמו "אגודות הכפרים" ותנועת "האחוד הלאומי הפלשתינאי" שאני הייתי מעורב בהקמתה ולקדומה נעזרתי בשלב מסוים בכתב הטלויזיה הערבית דאז יוני בן מנחם. (זהו ספור שלא חשפתי עדיין. הארץ פרסם אז מאמרי מערכת נלהבים אודותיה והעתונאי דאז Gadi Taub כתב עליה כתבת ענק בתהיה מי עומד מאחוריה – הסי-איי-איי, הסעודים או המוסד. ובעצם אני היחידי שעמד מאחוריה עם עזרה וסיוע מינימליים שלא נמשכו למרבה האכזבה. התנועה פעלה בהצלחה מספר שנים ועוררה הדים ותמיכה רבה בקרב האכלוסיה אך גוועה בהעדר תמיכה ישראלית חומרית ומוראלית).

אלא שאסכולה זו היתה לצנינים בעיני הממסדים החזקים של השמאל ושלוחותיו בתקשורת ובמערכת הבטחון. וכך קרה שמהלכים אלו נבלמו וחוסלו דוקא ע"י מערכת הבטחון וגם שרי לכוד שהושפעו מהתקשורת שהוקיעה את "אגודות הכפרים" כ"קויזלינגים" (כן, הם הוצגו בתקשורת כ"בוגדים בעמם") במקום לראות בהם גורם פרו-ישראלי ו"חסידי אומות העולם". עם עלית אש"פ באינתיפאדה ואח"כ באוסלו רבים מחברי האגודות פשוט חוסלו פיזית במצוַת ערפאת.

בדומה לאסכולה ששלטה בימי בן גוריון כלפי המעוטים והאכלוסיה הערבית בישראל – הרעיון מאחורי הקמת "אגודות הכפרים" היה ביסודו נצול הפער וההבדלים בין האכלוסיה העירונית באיו"ש (הפוליטית ולאומנית יותר באופן מסורתי) ובין האכלוסיה הכפרית שֶשִּוְעָה לסיוע ולפתוח כלכלי. זאת כדי ליצור מוקדי כח חדשים פרו-ישראלים שיצרו מקבילית כוחות חדשה בשטח ויתרמו להרגעתו.

לרות שתנועת "אגודות הכפרים" היתה ספור הצלחה גדול שסחף אחריו אלפים וההיא הפכה לגורם חזק ומשמעותי בשטח היא היתה לצנינים בעיני המשת"פים של אש"פ במערכת הישראלית, קודם כל בתקשורת ובהשפעתה במסדרונות השלטון הצבאי ומערכת הבטחון.

כך נצח בסופו של דבר הקו שראה באש"פ פרטנר יחידי כפי שהראיתי בפוסט שפרסמתי בזמנו שבו תארתי איך – בהמשך למדיניות פרס שֶקּדֵּם ב-1976 את אנשי אש"פ להנהגת העיריות – גם האלוף אמנון ליפקין-שחק כראש אמ"ן בתקופת האינתיפאדה יצא ב-1988 בהכרזה (פוליטית במהותה ומנוגדת לדעת המומחים ואנשי השטח שהייתי אחד מהם) וקבע בפני ועדת החוץ והבטחון שאש"פ הוא הגורם הרלבנטי היחיד בשטח. ובכך הוא סלל את הדרך ובסס את התשתית לקנונית אוסלו ב-1993.

~~~~~

עדות אישית ל"אונס פוליטי" שבצע רב אלוף אמנון ליפקין-שחק בהיותו ראש אמ"ן

רוצים לשחוט "פרות קדושות"? אז יאללה, בלגן. בבקשה. בואו נשחוט עוד פרה קדושה.

עדות אישית של הח"מ:

בקיץ 1988 בהיותי היועץ לעניני ערבים ברמאללה קבלתי הוראה מתל אביב לארגן מפגש לילי דחוף של ראש אמ"ן דאז אלוף אמנון ליפקין-שחק עם ג'מיל טריפי – נכבד מקומי שהיה מזוהה עם אש"פ ונהג להפגש עם ערפאת מחוץ לגבולות הארץ.

הכרתי היטב את ג'מיל טריפי (לימים שר בממשלת הרש"פ) שזוהה עם אש"פ כפי שהכרתי אחרים במנהיגות המקומית – מחנאן עשראווי ועד השייח' חסן יוסף (אביו של "הנסיך הירוק" המפורסם שהיה סוכן שב"כ) שזוהה עם התנועה האסלאמית (למרות שידענו שהוא ממייסדי חמאס). קיימתי קשר חשאי מענין גם עם קבוצת אופוזיציה לערפאת בשם "האחוד הלאומי הפלסטיני" שהוקמה ע"י אנשי 'פתח' צעירים שסייעתי לה ככל יכולתי (אולי אספר על כך בהזדמנות אחרת. Gadi Taub לתשומת לבך. כתבת עליהם בשעתו מאמר גדול בעתון 'חדשות').

מהרתי למלא את הפקודה. הימים ימי האינתיפאדה (הבהרה: לא היתה "אינתיפאדה שניה" כפי שקוראים למלחמת 'אל-אקצה' היזומה והמתוכננת שפתח ערפאת בראש השנה תשס"א שלא היתה אינתיפאדה אלא "מלחמת ג'יהאד" קלאסית). לא נמסר לנו מה מטרת הפגישה אך נאמר לי שבנגוד לצפוי ולמקובל לא אהיה נוכח בפגישה. ואכן בערבו של יום הובלתי את שיירת הגנרל מתל אביב אל פאתי רמאללה לבית משפחת טריפי שנערכה לסעודה גדולה ודשנה לכבוד האורח החשוב.

נשארתי עם סימני שאלה ועם הסקרנות. אבל התשובה לא אחרה לבוא כעבור כמה ימים בכותרת הראשית של העתון "ידיעות אחרונות". הכותרת צטטה באותיות קדוש לבנה דברים שאמר האלוף ליפקין-שחק בהערכת המצב השנתית שלו כראש אמ"ן בישיבה סודית של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת שממנה מעולם לא היו עד אז הדלפות… אבל הוא כבר היה נשוי אז לעתונאית… ואולי זה ההסבר?

מה אמר ליפקין-שחק שגרם ל"ידיעות אחרונות" לצאת מגדרו ולהפר את הנהלים והכללים שכל העתונים קבלו עליהם ובכל זאת לפרסם הדלפה אסורה מדיון בטחוני? ובכן, מתברר שהיה לדבריו בועדה קשר ישיר לבקורו הלילי בביתו של איש אש"פ ברמאללה…

ליפקין-שחק זרק 'פצצה' בועדת החוץ והבטחון – בעצומה של האינתיפאדה והאלימות בנגוד לעובדות בשטח ונגד דעת רוב אם לא כל המומחים בקהילית המודיעין והיע"ע ביהודה ושמרון – והצהיר "אש"פ הוא הגורם הפוליטי העיקרי בשטח והפרטנר היחידי למו"מ עם ישראל". הצהרה בעלת אופי פוליטי מובהק – ולא נכונה – שהוצגה בהטעיה כהערכת מצב מודיעינית שקולה ומקצועית.

הממונה העליון על ראש אמ"ן ליפקין-שחק היה שר הבטחון יצחק רבין שהיה מתנגד מושבע לאש"פ ("עם אש"פ ניפגש רק בשדה הקרב" חזר ושנן לנו רבין) וטפח את לפיקין-שחק כ"בן יקיר לי אפרים". אך זה בגד במיטיבו רבין ז"ל כי היה לו כנראה ענין לרצות גם את פרס ולהבטיח לעצמו גם את תמיכתו במנויו לתפקיד הרמטכ"ל. לכן נקט ליפקין-שחק צעד פוליטי מובהק לטובת החתרן הבלתי נלאה שתמיד הלך נגד רבין וכבר אז הוביל בסתר אג'נדה פרו-אש"פית – שראשיתה בבחירות שכפה ב-1976 לעיריות באיו"ש שהעלו את אש"פ – ואשר את פרותיה הבאושים ראינו כעבור חמש שנים בקנונית אוסלו הידועה לשמצה.

זה היה מכל הבחינות מעשה מגונה ו"אונס פוליטי" של הערכת המצב הלאומית ע"י בעל מרות למען ספוק תאוות שררה שלו ושל פרס והכשרת הקרקע לאונס קבוצתי שנעשה כעבור כמה שנים לעם ישראל ומדינת ישראל ע"י שמעון פרס ויוסי ביילין וכנופית אדריכלי אוסלו…

אגב, בהיותו אחר כך שר התחבורה ליפקין-שחק סתם את הגולל ועכב לשנים רבות את התכנית לרכבת מהירה בין תל אביב וירושלים שמקדם עכשו במרץ ישראל כ"ץ. והסבה המדהימה שנתן – שימו לב – היתה שהתואי עובר במובלעת לטרון שהיתה אמורה לדעתו ולהערכתו (איש מודיעין דגול כבר אמרנו?) להמסר בעתיד למדינה "פלשתינאית"… בדיוק כפי שרבים בשמאל ולצערנו גם בימין אומרים מדי פעם שאין לבנות באזורים מסוימים ש"הרי הם יהיו בעתיד חלק ממדינה פלשתינאית…"

יש אומרים שלאחר שחרורו חבר אמנון ליפקין-שחק ליוסי גינוסר ושמעון שבס לעסקים עם מוחמד דחלאן… גנדי לעומת זאת הוציא ספרים על ארץ ישראל, נהל באהבה את מוזיאון ארץ ישראל, הקים תנועה פוליטית חשובה "מולדת" והקדיש את חייו לארץ ישראל עד שנרצח באורח מסתורי להערכתי… (כי מחבלים מעולם לא נהגו – לפני כן ולא אחרי כן – לשכור חדר במלון ישראלי ולא היו להם האומץ, התחכום והתעוזה לארח בו יצאניות ולמחרת לרצוח שר בישראל).

אז בינינו לבין עצמנו – מי תרם יותר למדינת ישראל ומי הזיק לה יותר? זה שאלמנתו הובילה הבוקר בגלי צה"ל קמפיין גלוי בשדור חי לחסול דמותו של גנדי שעל אף חסרונותיו תרם תרומה עצומה למדינה כאיש צבא ומדינאי מרחיק ראות. או גנדי?

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

מחלקת המדינה היתה מעורבת בהכנות ל"אביב" הערבי

הבטחתי בשבוע שעבר (Ossi Raz, זוכרת?) שאמצא ואביא לכאן את המאמר שפרסמתי בפבר'-מרץ 2011 בשבועון הישראלי בלוס אנג'לס "חדשות יו.אס.איי." על מעורבות מחלקת המדינה של ארה"ב בהכנות להפגנות "האביב" הערבי שנמשכו שנתיים!

אני יודע, זה סקופ. והוא בא לאשר את טענתי שאובמה ומשרד החוץ האמריקני דחפו במרץ ובנחישות לשנויים המתחוללים במזרח התיכון מאז נאומו של אובמה ב-2009 מאוניברסיטת אלאזהאר לעולם המוסלמי מעל ראשי מנהיגיו. אבל איכשהו זה נבלע בקלחת וטרוף המאורעות מאז…

הנה המאמר כפי שפורסם אז…~~~~

מה ומי עומד מאחורי ההתקוממות והמרידות בעולם הערבי (פבר-מרץ 2011)
~~~~~~~~~~~~~~~
מאמר שפורסם השבוע ב'ניו יורק טיימס' מעלה על נס את השמוש שנעשה בפייסבוק ע"י הצעירים שחוללו והנהיגו את ההפגנות בתוניסיה ומצרים ובדרך אגב מגלה עובדה חשובה שלא נודעה עד כה:

ההכנות והתֵּאוּמִים להתקוממות בתוניסיה ומצרים נמשכו שנתיים
מאת יגאל מיכאל מימון

מאמר נלהב שפורסם השבוע ב"ניו יורק טיימס" תחת הכותרת "הקשר התוניסאי-מצרי שזעזע את ההסטוריה הערבית" מעלה על נס את התפקיד החשוב שמלאה הרשת החברתית "פייסבוק" בהתקוממות העממית במצרים ובתוניסיה ואת התֵּאוּם השוטף והרצוף בין הצעירים שהנהיגו את ההפגנות בשתי הארצות.

ובדרך אגב מגלה המאמר עובדה חשובה שלא נודעה עד כה: ההכנות והתֵּאוּמים להתקוממות נמשכו שנתיים.

גם לפי ידיעה אחרת שפרסם ה"דיילי טלגרף" הלונדוני על סמך מסמכי אתר ההדלפות ויקיליקס הממשל בוושינגטון ידע כבר לפני שלוש שנים שגורמי אופוזיציה במצרים מתכננים התקוממות, אך שמר על כך בסוד מפני הממשל בקהיר. על פי הדווח דפלומטים אמריקניים נפגשו בקביעות עם אנשי אופוזיציה מצריים ואף סייעו לאחד מהם לבוא להשתתף בועידה בינלאומית בניו יורק.

אך חרף מה שמתואר בידיעה בדיילי טלגרף נראה שהדפלומטים שקיימו מפגשים אלו או ה"סטייט דיפרטמנט" שמרו על כך בסוד מסוכנויות המודיעין האמריקניות(!) שהופתעו בתורם לגמרי ממה שהתחולל במזה"ת לעיניהם הנדהמות.

כמו אמריקנים רבים שהתמלאו השראה והתלהבות מהתפרצות 'הדמוקרטיה' בעולם הערבי מאמין דייויד סאנגר מחבר המאמר ב"ניו יורק טיימס" כי שתוף הפעולה בן השנתיים בפייסבוק הביא ללידתו של כח חדש בעולם הערבי – תנועה של צעירים השואפת להפיץ דמוקרטיה בעולם הערבי שזכתה (אז בהתחלה) לשם "תנועת ה-6 באפריל".

לפי המאמר בניו יורק טיימס הקשר שנוצר בפייסבוק, בטוויטר ובשאר הרשתות החברתיות, הוליד תֵּאוּם ושתוף פעולה ונוצל לסֵעוּר מוחות (brainstorming), ליעוץ ולהדרכה הדדית. מנהיגי ההפגנות החליפו מידע ועצות על טכניקות התחמקות ממעקבים ועמידה בענויים, איך להקים בריקדות וכיצד לעמוד מול כדורי גומי. הפעילים מתוניסיה למשל יעצו לעמיתיהם במצרים "לשים חומץ או בצל תחת הצעיף נגד גז מדמיע".

הם השתמשו בידע ובמומחיות שרכשו דרך הרשתות החברתיות ולדעת המחבר הם השתחררו מכבלי המסורת הפוליטית הערבית 'האופוזיציונית' הישנה ואמצו טקטיקות חדשות של התנגדות לא אלימה וטכניקות שיווק שהושאלו מעמק הסיליקון.

וכעת הם אף נושאים את עיניהם מעבר למצרים, אל כל המזרח התיכון ואל כל העולם: "תוניסיה היא הכח שדחף את מצרים, אבל מצרים תהיה הכח שידחף את העולם," אמר לו ווליד רשיד, שהיה מעורב בארגון ההפגנה של ה-25 ינואר שהניעה קדימה את ההתקוממות. ווליד נשא דברים בישיבה של תנועת "ה-6 באפריל" השבוע ביום ראשון בלילה, ישיבה שבה נידונו דרכים לשיתוף פעולה עם תנועות דומות בלוב, אלג 'יריה, מרוקו ואיראן.

"אם בכל מדינה ערבית תקום קבוצה קטנה של אנשים שתתמיד כמונו – זה יהיה הסוף של כל המשטרים הערביים" אמר וואיל ראשיד והוסיף בבדיחות הדעת שהפסגה הערבית הבאה עשויה להיות מסיבת "היציאה מהארון" עבור כל המנהיגים הצעירים.

תנועת "ה-6 אפריל" החלה כקריאה לשביתה כללית נגד הממשלה בכל רחבי מצרים ביום ה-6 באפריל 2008. זה צמח משם. ובעקבות ההתקוממות התוניסאית ב-14 בינואר 2011 החליטה תנועת "ה-6 באפריל" להפוך את המחאה הקטנה שתכננה ל"יום המשטרה" שחל בדרך כלל ב-25 בינואר (לציון מרד היסטורי של משטרת מצרים שדוכא על ידי הבריטים) לארוע גדול הרבה יותר.

וואל גונים, 31, מנהל השיווק של גוגל במצרים השתמש באתר פייסבוק כדי לגייס תמיכה. הוא אמר שאם לפחות 50,000 בני אדם יתחייבו לצאת להפגנה המחאה תוכל להתקיים. באותו יום רשמו להפגנה דרך פייסבוק יותר מ-100,000 איש.
עד כאן הכתבה ב"ניו יורק טיימס".

ולהלן הידיעה ב"דיילי טלגרף": וושינגטון ידעה כבר לפני שלוש שנים

הדיילי טלגרף הלונדוני פרסם ידיעה על סמך מסמכי אתר ההדלפות ויקיליקס לפיה הממשל בוושינגטון ידע כבר לפני שלוש שנים שגורמי אופוזיציה במצרים מתכננים התקוממות אך שמר על כך בסוד מפני הממשל בקהיר. על פי הדווח דפלומטים אמריקניים נפגשו בקביעות עם אנשי אופוזיציה מצריים ואף סייעו לפחות לאחד מהם לבוא להשתתף בועידה בינלאומית בניו יורק.

אך חרף מה שמתואר בידיעה שפרסם הדיילי טלגרף נראה שהדפלומטים שקיימו מפגשים אלו או ה"סטייט דיפרטמנט" שמרו על כך בסוד מסוכנויות המודיעין האמריקניות שהופתעו בתורם לגמרי ממה שהתחולל במזה"ת לעיניהם הנדהמות.

פורסם בקטגוריה אסלאמיזציה | כתיבת תגובה

עינים להם ולא יראו אזניים ולא ישמעו; על "אפקים אדומים" ספרו של פאצ'פה ראש הביון הרומני שערק למערב

בשולי פרשת ספרו של טוביה טננבוים "תפוס ת'יהודי" נזכרתי בעוד ספר חשוב שהתקשורת העלימה והחרימה והשמאל הישראלי ברוב פתיחותו והיושר האינטלקטואלי שלו מתעלם מתוכנו עד עצם היום הזה. מדובר בספרו של יון מיחאי פאצ'פה "אפקים אדומים" שהוצא בארץ בתרגום עברי מצוין בהוצאת "מעריב" במחצית השניה של שנות ה-80.

המחבר פאצ'פה שהיה יד ימינו של הרודן הרומני ניקולאי צ'אושסקו עמד בראש השרותים החשאיים של רומניה (מביון ועד משטרה חשאית) וערק למערב בתחילת שנות ה-80. ספרו "אפקים אדומים" נכתב כיומן אישי על מה שארע ברומניה וסביב צ'אושסקו במחצית השניה של שנות ה-70.

מדוע התעלמו התקשורת והשמאל הישראלי התעלמות מופגנת כל כך מהספר? או! כי קרוב למחציתו של הספר רחב היריעה עסקה וחשפה את דמותו השטנית של ערפאת שהיה, כך מתברר, ידידו הקרוב ביותר ותלמידו האישי של הרודן הרומני שעשה הכל להנחיל לערפאת מנסיונו העשיר מהקג"ב בעיקר בתחום הדיסאינפורמציה וההשפעה וההונאה הפוליטית אותם ישם בהצלחה בהטעית המערב ושכנועו שרומניה והוא שייכים אמנם לגוש הקומוניסטי אך מגלים מתינות ופתיחות רבה למערב…

באותם ימים נמשכו באינטנסיביות מגעים של שמאלנים ישראלים עם "מתונים פלשתינים" חברי אש"פ כמו סרטאווי, סעיד מאמי ואחרים שמצאו אח"כ את מותם בהתנקשויות מסתוריות שיוחסו לפלג קיצוני שפרש מ"פתח". אך לפי ספרו האמין ורב הפרטים הגִלּוּיִים המזעזעים של פאצ'פה מתברר שמעשי הרצח הללו בוצעו בהוראת ערפאת שבקש בדרך זו לשכנע את הישראלים ואת המערב שהוא אמנם 'מתון' ושוחר שלום השולח נציגים מטעמו להיפגש עם אבנרי, מתי פלד ושות' – אך קיצונים במחנהו מתנגדים ומחסלים אותם אחד אחד.

בשנות ה-80 לאחר קריאת הספר המדהים הזה הכנתי כתבת בקורת Review מקיפה על הגלויים שבו על ערפאת ושלחתי למערכות העתונים שלא פרסמו כמובן… זכרוני שרק אליקים העצני צטט בכמה הזדמנויות קטעים מהכתבה ששלחתי גם אליו.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

מצרים לא תצטרף לקואליציה נגד דאעש כי איננה מכוונת גם נגד "האחים המוסלמים"

הכותרת שנתן העורך בוויינט לידיעה הזו שגויה. זו הכותרת האמיתית: מצרים מתנגדת לתכנית ארה"ב למלחמה נגד דאעש. היא לא תשתתף בה ולא תעמיד את שטחה. כי אינה כוללת מלחמה ב"אחים המוסלמים'… חד וחלק, פשוט ולענין.

למה? כי הנשיא המצרי האמיץ א-סיסי בשלו… הוא לא מפחד לדרוך לאמריקנים על היבלות ואומר להם את האמת שלו גם אם הם לא אוהבים לשמוע אותה, במיוחד לאור הרומן החדש שלהם עם "האחים המוסלמים": קטר, תורכיה וחמאס. הם חושבים שהם יכופפו לו ידיים, הא? הם טעו בגדול…

גורם מצרי בכיר אמר "מצרים דורשת שהמלחמה בטרור לא תתרכז רק בדאעש אלא תהפוך למאבק כולל במוקדי הטרור ובראש ובראשונה שינוי הגישה המערבית מול 'האחים המוסלמים' שקהיר רואה בו כמסגרת שממנה יצאו הארגונים הרדיקליים שמאיימים על העולם".

א-סיסי מפתיע כל פעם מחדש בעקביות שלו ובבהירות החזון שלו. המאבק שלו באחים המוסלמים הוא לטובת כל העולם, לא רק המזרח התיכון.

http://m.ynet.co.il/Article.aspx?id=4570459

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

אובמה בין מרקסיזם ואסלאם

ObamaInSF

אובמה שמאלן הרבה יותר קיצוני ממה חושבים

אובמה היה בעברו ולפי כל הסימנים עודנו שמאלני מרקסיסטי בהשקפותיו ובאידאולוגיה הפוליטית שלו והדבר בא לידי בִּטּוּי לא רק בתכניתו לבטוח בריאות ממלכתי הנתפשת בארה”ב כצעד 'סוציאליסטי' לעילא ולעילא. מרקסיזם מהפכני הוא ה"גרסא דינקותא" שלו וכך התחיל את דרכו הפוליטית כמארגן שכונתי בשיקגו.

בזמן שרבים בארה"ב התענינו בעברו המסתורי של אובמה וברקע האסלאמי שלו אני הערכתי שארה"ב בחרה לראשונה בתולדותיה נשיא מרקסיסטי. שכן למדתי משהו על הרקע השמאלני רדיקלי שלו ב"שמאל החדש" מבית מדרשו של פרופ' הרברט מרקוזה מברקלי.

בדמותו של אובמה הצטלבו שני המרכיבים אותם מוקיעה אריאנה פלאצ'י בספריה: אהדה ל"אחים המוסלמים" ושמאלנות רדיקלית. וזהו לכאורה נצחון נוסף לאסלאם המסתער על העולם. [אם כי אני סבור שסופו של הגל האסלאמי הזה הולך ומסתמן באופק במונחים היסטוריים. זו "שירת הברבור" האחרונה של האסלאם ואנחנו כבר מבחינים בניצניה, בסימנים הראשונים במצרים, באלג'יריה, בתוניסיה, בירדן ואפילו בסעודיה. האסלאם מנצח אולי בקרבות אך הוא יפסיד בסופו של דבר את המלחמה. במושגים היסטוריים זה לא רחוק כל כך. זה לא יארך מאתיים שנה כמו "מסעי הצלב", המקבילה הנוצרית לגל האסלאמי המיליטנטי הנוכחי.]

האיש שהריץ את אובמה לתפקידיו הפוליטיים הראשוניים ב-1995 היה ביל איירס (Bill Ayers), מנהיג מחתרת טרור שמאלנית אמריקנית בשם "מחתרת אנשי מזג האויר" (The Weather Men Underground) – המקבילה פחות או יותר לקבוצת הטרור הגרמנית באדר-מיינהוף – שהיה מתלמידיו של הפרופסור מרקוזה. וזה בערך כמו שאודי אדיב הצנחן המרגל איש 'מצפן' ו'אוונגרד' בישראל יצליח להריץ להנהגת המדינה את ג'וליאנו מר או מישהו דומה לו…

מחתרת הטרור השמאלנית בראשה עמד ביל איירס ונתפרסמה בשנות ה-70 היתה אגב מושא להערצתם של ישראלים מרקסיסטים מהפכנים חברי 'מצפן' ו'אוונגארד' (ידעתי על כך מכלי ראשון כי חברי הקרוב דאז רזי ברקאי באחד מבקוריו אצלי בירושלים הכיר את אשתו שהיתה חברה בארגונים אלו); מחתרת זו בצעה שורה של פעולות טרור שכללו הנחת מטעני נפץ בבנקים ומוסדות שלטון וגבו קרבנות בנפש. היא חוסלה ע”י האפ-בי-איי וראשיה ביל איירס וזוגתו נעצרו והועמדו לדין. איירס הצליח איכשהו לחמוק ממאסר (ככל הנראה מסיבות טכניות מהסוג שראינו בסרט המפורסם עם קלינט איסטווד “הארי המזוהם”) והפך לאחר מכן מרצה באוניברסיטת אילינוי בשיקגו.

עוד אנקדוטה ראויה לציין לגבי פטרונו וידידו הנ"ל של אובמה היא העובדה שבעקבות מתקפת אל-קאעידה על מגדלי התאומים ועל הפנטגון בוושינגטון די-סי פרסם ביל איירס בעתונות מאמר שהביע תמיכה ואהדה לפעולת הטרור של אל-קאעידה נגד ארצו, מולדתו…

החוג הפוליטי סביב ביל איירס הוא שיזם והריץ את אובמה ב-1995 לתפקידו הפוליטי הראשון בסנאט של אילינוי. הספור על הדרך בה נרקם רעיון הרצתו של אובמה לתפקיד בביתו של איירס ידוע ופורסם בארה”ב. הנציגה השמאלנית שמלאה עד אז את התפקיד בסנאט אליס פאלמר (Alice Palmer) עמדה לפרוש מתפקידה – וכנהוג ב”קליקה השמאלנית” בארגונים אלו היא באה להתייעץ ולטכס עצה עם המנהיג הלא-פורמלי ביל איירס. היא המליצה על “מארגן שכונות” אלמוני בשם ברק אובמה שענה על הדרישות האידאולוגיות שלה ושל ביל איירס שכבר הכיר את אובמה והיה אף מיודד עמו. כך נולד מִנּוּיוֹ לתפקיד. אם אינני טועה הוא התמנה ללא בחירות כי הנציגה הנזכרת נטשה את תפקידה לטובתו באמצע הקדנציה.

זוכרים את אודי אדיב “הצנחן המרגל” מקבוץ גן שמואל? איש 'מצפן' ו'אוונגרד' לשעבר שבקר בחשאי בסוריה וגויס שם ע"י המודיעין הסורי לרשת רגול וחבלה ערבית-יהודית? זוכרים? הוא רִצָּה 10 שנות מאסר ושוחרר ב”עסקת ג'יבריל” הידועה לשמצה. מאז הספיק להתחתן ולהתגרש מסילביה קלינגברג בתו של ד"ר מרקוס קלינברג גדול המרגלים הסובייטים שפעל בארץ וכעת הוא (אודי אדיב) עובד כמרצה במכללה בנצרת.

כדי להבין מה קרה בין ביל איירס, אליס פאלמר ואובמה, תארו לעצמכם ספור דמיוני לחלוטין בו מיודענו אודי אדיב הנאמן עד היום לדעותיו המרקסיסטיות מהפכניות – ובדיוק כמו ביל איירס לאחר תקופת הטרור שלו – משמש כיום מרצה בבית הספר הגבוה לקולנוע בנצרת:

אז תארו לעצמכם שהשמאלן הקִּצוני 'המהפכן' אודי אדיב מריץ מטעמו לפוליטיקה מועמד שמצליח תוך מספר שנים לעמוד בראש מדינת ישראל… נשמע הזוי? אך זה מה שקרה בארה”ב עם בחירתו של אובמה.

אז תארו לכם תרחיש דמיוני כזה: אחד מתלמידיו, בני טפוחיו הפוליטיים – נקרא לו נמרוד לצורך הענין – הוא נאמר צעיר שאפתן וכריזמטי השותף להשקפותיו הפוליטיות ולאידאולוגיה המרקסיסטית של אודי אדיב. ונאמר שנמרוד ואודי אדיב חברים יחד באיזה ועדה נידחת בסניף חד”ש בנצרת ומיודענו אודי אדיב מזהה בצעיר דנן "פוטנציאל היבחרות" לתפקידים בזירה הפוליטית הכללית. ונוסיף לתרחיש שצעיר זה הוא במקרה גם בן לאם יהודיה ואב ערבי (תופעה לא נדירה בחוגים אלו. זוכרים את ג'וליאנו מר שנרצח בג'נין אשר נולד לאם יהודיה ואב קומוניסט ערבי?) ובנוסף לשמו העברי התקני הוא נושא גם שם פרטי ערבי, חוסיין למשל…

אגב, ארגוני השמאל הקצוני הישראלי מצפן ואונגרד קיימו יחסים קרובים עם "מחתרת אנשי מזג האויר" של איירס ולכן הבחירה באודי אדיב כמשל מתאימה כל כך…

והנה אחת מנציגות התנועה במוסד פוליטי, נניח בעירית נצרת או במועצה האזורית, שהורצה בעבר לתפקידה ע"י אודי אדיב, מודיעה כי היא רוצה או צריכה לפרוש מתפקידה. נערכת ישיבת התייעצות בביתו והם מחליטים שהמתאים לתפקיד הוא הצעיר שתואר לעיל. והוא מחליף את הגברת עם או בלי בחירות.

המועמד מגלה יכולת בִּטּוּי מצוינת ומשאיר רושם רב בכל מקום והנה כעבור שנתיים הוא כבר נבחר לכנסת וגם בה מגלה פעילות מוצלחת. בעיקר הוא מצטיין בכשרון לרוץ ולהִבָּחֵר לתפקידים, מה שקוראים באמריקה (to campaign). וזהו בעצם כשרונו העיקרי ואולי היחידי כי בדומה לאובמה מעולם לא מִלָּא שום תפקיד לפני כניסתו לחיים פוליטיים.

——————————

תגובות (מפייסבוק):

מיכאל, דבריך מענינים מאד. יחד עם זאת יש לי תחושה שזו משאלת לב מכיון שקשה לראות את התוצאה הזו כאשר אירופה מרכינה ראש בפני האסלאמיסטים הרדיקליים והתנהגותה של אשטון באירן מסמלת מצב זה. ואילו בארה"ב אובמה מכניס את "האחים המוסלמים" לכל הצמתים החשובים הארה"ב. שלא לדבר על מורים בבתי הספר אשר במסגרת חנוך ל"דע את האחר" מתרגלים את התלמידים בטקסים ושאר פרטים של האסלאם בלבד ללא אותם נסיונות ותרגילים של ילדים מוסלמים שיתרגלו יהדות או נצרות.

———

תגובה שלי (מימ): תהליך האסלאמיזציה העולמי עדיין בעִצּוּמוֹ כמובן ורחוק מלמצות את עצמו. כמו כן ודאי שדברי מבטאים גם משאלות לב (שמן הסתם גם אתם ורבים אחרים שותפים להם). אך אני מנסה להתבונן ולעקוב אחרי תהליך זה משנות ה-80 בעינים של איש מודיעין (זה היה עִסּוּקִי העיקרי במשך השנים) בנסיון לזהות דפוסים, סימנים ורמזים.

למשל חוץ מדכוי והוצאת "האחים המוסלמים" (וחמאס!) מחוץ לחוק במצרים ואלג'יריה וההתיצבות האזרחית האמיצה נגד הזרם האסלאמיסטי בתוניסיה, נתבשרנו השבוע שגם סעודיה (בעצמה מדינת שריעה!) ואִתָה מדינות המפרץ האחרות מתעמתות בחריפות וממש מאיימות על קטר לחדול מתמיכתה באחים המוסלמים! מי היה מאמין? לא אכפת להם "אחים מוסלמים" בארה"ב אצל אובמה אבל לא אצלם. לא בבית ספרם! והם יודעים למה. האמריקנים הנאיבים לא יודעים אבל בסוף הם יֵדְעוּ.

אירופה בתהליך מתמשך של התאבדות. האסלאמיזציה שם טרם הגיעה לפרקה. ככל שאירופה תיהפך ליותר ויותר מוסלמית היא תאבד מהרלבנטיות שלה, תתְנַוֵּן ותשקע בסופו של דבר.

אבן ח'לדון ההיסטוריון האמאזיגי (בֶּרְבֶרִי) הגדול בן המאה ה-14 מתוניסיה הנחשב להיסטוריון החשוב ביותר של הערבים כתב שהאסלאם הביא שממה ופגור לכל מקום בו התנחל ("תור הזהב" בספרד היה של ובזכות היהודים). ובענין זה הוא שותף לדעתו של ווינסטון צ'רצ'יל כפי שהתבטא במאמר חשוב שפרסם על רקע המרד בסודן אותו כסה ככתב צבאי. וזה מה שצפוי לאירופה אם לא תתעשת.

הכשלון ההיסטורי הודאי של הגל האסלאמי הגדול הזה הוא אימננטי. הכשלון הוא חלק מהויתם. תרומתו לאירופה למשל היא רק פִּגּוּר, תלות ונסיגה אחורה. אם יצליחו 'לכבוש' את אירופה היא תשקע אִתָם אט אט ותֵהֲפֵך בסופו של לבלתי רלבנטית.

מה מניע את מובילי הגל האסלאמיסטי בעולם? עיניהם נשואות לעבר, לתהילת העבר והם מאמינים שגודלם וכמותם המספרית הם ערובה לנצחונם. זה יכול ואולי יצליח באירופה כי אולי היא נכנעה כבר(?), אולי אף באמריקה אם דרכו של אובמה תימשך. אבל זה יכשל דוקא במזרח התיכון ובעולם הערבי עצמו (לא אכנס לסִבּוֹת אבל הן קשורות לישראל ולעמות עם איראן בין הסונים לשיעים). וזה יכשל ברוסיה ובמזרח הרחוק. גם מדינות כמו יפן ואוסטרליה אינן מקבלות בברכה מהגרים מוסלמים. בכלל לא.

——————

ב' מיכאל, פובליציסט שמאלני מעתון הארץ שדעותי בדרך כלל הפוכות ומנוגדות לשלו פרסם פעם תובנה מענינת שמצאתי עצמי מסכים לה.

הוא הצביע על תהליך 'התבגרות' שעברה כל אחת מהדתות הגדולות בהגיעה לגיל מסוים, כמו נערים מתבגרים שהאדרנלין משגע אותם. הגיל שהוא אבחן בערך אלף מאתיים, שלוש מאות או ארבע מאות שנה.

לשיטתו היהדות והעם היהודי בתקופת חורבן הבית השני השתגעו ונלחמו נגד האימפריה הרומאית דוקא כאשר היתה בשיא עוצמתה ההיסטורית. הנצרות בהגיעה לגיל 12 בערך הוציאה מקרבה את מסעי הצלב שהיו טרוף מוחלט שנמשך כמאתיים שנה. אחר כך נרגעו.

כעת תורו של האסלאם "בן ה-13" להשפריץ את הטירוף שלו. אבל מה שלקח בעבר מאתיים שנה מתרחש בימינו בעידן המודרני הרבה יותר מהר. והעוצמה שהוא מפגין.

—————–

מיכאל, העובדה שסעודיה מפנה עורף לאחים המוסלמים היא רק בגלל הפחד של המשפחה השלטת מהפיכה של האחים המוסלמים שחותרים תחתה ומאיראן איתה קשרו האחים המוסלמים ברית.

מאד מטריד אותי מה שקורה בארה"ב וחדירת האחים המוסלמים לכל מרכזי השלטון בארה"ב ומהתנהלות התקשורת הליברלית שהופכת לשמאלנית אנרכיסטית שם.

אם ישנו מדד לשינוי במגמות בעולם המוסלמי או בעולם המערבי הוא יהיה ביחס למעמד האישה. אני מזמינה אותך לקרוא את עומק הבעיה ולהקשיב עד הסוף לראיון הבא

http://www.art-gallery-yona.com/about-mazada-exhibit-heb

זהו המדד הרגיש והמדויק לפתיחות ולליברליות של כל חברה לפי הסדר הבא: יחס לנשים, יהודים כנציגים של ה"אחר" והומואים. את הקולות הללו אפשר לשמוע במצרים אך לא בסעודיה. והם הולכים ודועכים בטורקיה, אירופה וארה"ב.

תקשיב גם לדבריו של מוסלמי חכם שנרפא והוא יודע להצביע בדיוק על הנקודה הקריטית שם מתחיל השינוי לכאן או לכאן. ד"ר תאופיק חמיד. אשר היה חבר באלקאידה והיום אוהב ישראל ומנסה לשנות את האסלם.

http://www.youtube.com/watch?v=O2wvqDfitLY

היינו הך ואין זה משנה מה מניעיה של סעודיה במהלכיה נגד האחים המוסלמים. במבחן התוצאה סעודיה ומצרים ומדינות אחרות כבר לא רואות בפלשתינים למשל "חוד החנית" למאבק בישראל. להיפך הן מוצאות את עצמן בחזית אחת עם ישראל מול איראן ומדיניות אובמה ומבחינתנו אלו שינויים מרעננים ומעוררי תקוה.

בעולם הפוליטיקה והריאל-פוליטיק בדרך כלל אף אחד לא פועל מתוך אלטרואיזם ומניעים נעלים, אלא מתוך חשבונות של רוח והפסד או כדבריך פחד ואיום על חייו או על מעמדו. היינו הך.

ארה"ב כמו אירופה ואזורים אחרים בעולם עוברת תהליכים עמוקים של שינוי שיתגברו ויתעצמו ככל שהמשבר הכלכלי יעמיק שם. העולם כולו בעצם עובר שינויים עמוקים ומהפכים היסטוריים. מול אירופה המתנונת וארה"ב המזועזעת כלכלית ותרבותית צומחים כוחות חדשים וכלכלות חדשות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה.

הלואי רק שבישראל יתעוררו ויחליפו דיסקט ויבינו שהתמונה הגיאופוליטית האזורית השתנתה מן הקצה אל הקצה והתפישות שהנחו אותנו בארבעים השנים האחרונות (בשאלת השטחים, השלום והפלשתינים) אבד עליהן הכלח.

—————–

לגבי הערתו של Haim Demri על אירופה והמוסלמים. קראתי מאמר מאלף של סופר ספרדי שאמר בערך כך: פלישת המהגרים הערבים והמוסלמים לאירופה היא העונש של אירופה על מה שעשתה ליהודים לאורך ההיסטוריה. היהודים רק תרמו לשגשוגן ופריחתן של ארצות אירופה אך הן בכפיות טובה גרשו, רצחו והשמידו את היהודים לאורך כל הדורות.

עכשו הן מקבלות במקום היהודים גורם בעל תכונות הפוכות של תלות ופיגור כלכלי ותרבותי. במקום לקדם את אירופה המוסלמים יסיגו אותה אחור. וזו לדעת הסופר הספרדי צדק פואטי. עונש לאירופה על מה שעשתה ליהודים. כך שלא ברור מי הקרבן ומי

—————–

  • מיכאל, קראתי לפני כחודשיים שעתונאי ספרדי כתב: גרשנו מליון(?) חכמים, קבלנו(?) מליוני טפשים…

מיכאל יגאל מימון Aviv Itzhaky, היטבת לומר בתמצית מה שנסיתי לומר באריכות. מענין אם אנחנו מדברים על אותו עתונאי/סופר ספרדי.

Esther Brand נדמה לי שזה התגלה כסוג של מייל שמסתובב ברשת בלי שום מקור מהימן

מיכאל יגאל מימון

יכול להיות. אני חושב שקבלתי אותו לפני כשנתיים עם שם ואכסניה. אבל לא זוכר. אולי אמצא. לעצם הענין אין זה משנה מי אמר ואם אמר. הקביעה היא אמיתית וקולעת. לפי היהדות זה מה שנקרא "מידה כנגד מידה". העונש או השכר קשור בטיבו ומהותו למעשה בגללו הוא בא… כך אומר יתרו למשה על טביעת המצרים בים "באשר הזידו עליהם". המצרים שרצו להטביע את בני ישראל ביאור טבעו בים סוף. כך האירופים מקבלים את הערבים על מה שעשו ליהודים. מי אמר שאין א-להים?

Yona Levy Grosman

המייל הזה הסתובב ברשת. אני שומעת ברקע את ערוץ 1 תכנית בשם "תמונה חדה פרק 8" (כנראה חומרי הגלם של הסרט על השב"כ "שומרי הסף") מראיינים את אנשי השב"כ וכו' ואני שומעת כל כך הרבה דברי הבל מראשי השב"כ שלנו. מסתבר שהם הגו ובראשם יעקב פרי את הרעיון של המדינה הפלסטינית. עד כמה שאנשים אלו רואים רק סנטימטר אחד לפני הפרצוף שלהם ולא יותר.

ולגבי המעצמות של מזרח אסיה או דרום אמריקה. כולן אין להן ולו טיפה אחת של זיקה או רגש כלשהו למדינת היהודים.

נכון הוא שגם בארה"ב עם עלית האסלאם מידת ההשפעה של היהודים הולכת ונפגעת אך זו עדיין מדינה דמוקרטית ואנשים עדיין אינם פוחדים להביע את עמדתם. ובתור שכזו גם היהודים יכולים להפעיל לחץ או מסע הסברה כמו כל אחד אחר. דבר שאינו יכול לבוא לידי ביטוי בשום מקום אחר. וזו גם הסיבה שהקהילה היהודית שם פורחת מה שאינו כך בסין, יפן ארגנטינה או ברזיל.

—————————-

להלן לקוח ממאמר של עמנואל גרטל מנובמבר 2008:

“סכנת אובמה וחלושי הנפש"

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/7843

“מבט מקרוב על קשריו של חוסיין אובמה ועל הסביבה הפוליטית שבה הוא בחר לצמוח אכן מגלה חולשה נפשית, התבטלות ורפיסות בפני גורמים פוליטיים קיצוניים, רדיקלים ואלימים ואפילו תמיכה בהם! כך לדוגמא הוא הפרופ' ראשיד ח'אלידי. ח'אלידי, ידידו האישי של אובמה ומרצה באוניברסיטת קולומביה, הוא תומך בטרור הערבי וטען בעבר ש”הקמתה של מדינת ישראל היא אסון”. בעקבות מותו של אבו-איאד, ממתכנני טבח הספורטאים הישראלים במינכן, כתב חאלידי שהוא ”יחסר בעצב לפלשתינים”.

ח'אלידי מסרב בימים אלה לכל ראיון עם גורמי תקשורת ועתון “לוס-אנג'לס טיימס” המזוהה כשמאלני מסרב לפרסם את קלטת הוידיאו שבה נראה חוסיין אובמה במסיבת הפרידה לח'אלידי זה. כמובן, “לוס-אנג'לס טיימס” אינו מוכן אפילו לשחרר את המלל מתוך הקלטת – כל זאת בנסיון נואש לבלום עוד מידע הקושר את אובמה לתמיכה בארגוני שמאל קיצוניים ובכאלה הקשורים לטרור ו/או לטרוריסטים. ח'אלידי, למי ששכח, היה דוברו של יאסר עראפת בתקופת השיא של הטרור הערבי הבינלאומי בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 ושמש גם כמנהל חיצוני של סוכנות התעמולה הערבית WAFA בצמידות ליאסר עראפת.

ידיד נוסף של חוסיין אובמה הוא ביל איירס. איירס (Ayers) המתואר כטרוריסט פנים-אמריקאי וכמי שהודה בביצוע פעילות טרור בארה”ב ובסיוע לפוצץ תחנת משטרה בעיר ניו-יורק. אובמה נתפס בשקר כאשר תאר את היכרותו עם איירס כ”סתם היכרות עם מישהו מהשכונה” לאחר שהתגלה שכתב טור בשבח ספרו הקיצוני בעתון 'שיקגו טריביון'. בשבועות האחרונים התנהל מרדף בחפוש אחר ספר זה. הספר שפורסם ב-1974 תחת השם Prairie Fire ונושאו הוא “הפוליטיקה של מהפכנות אנטי אימפריאליסטית” מהוה פצצת זמן וצפוי לפגוע במאמציו של אובמה להיבחר לנשיאות.

כותביו של הספר ביל איירס (William 'Bill' Ayers) ואשתו ברנדין דורן (Bernadine Dorn) מזוהים עם המפלגה הדמוקרטית. הקשרים בינם ובין חוסיין אובמה, למרות הכחשותיו, הינם קשרים ידידותיים ברמת המשפחה ולא “סתם היכרות מהשכונה”. כאילו לא די בכך, בספר שכתבו, הקורא לשמוש בנשק כדי “לעורר מהפיכה עולמית” מופיעה הקדשה לסירחאן סירחאן, רוצחו של רוברט קנדי.

אם לסכם: לחוסיין אובמה יש על פי הפרסומים הגלויים מערכת ענפה של קשרים ידידותיים ואידאולוגיים עם שמאלנים קיצוניים, אנרכיסטים, תומכי טרור אמריקאיים ותומכי טרור ערביים. הכומר הקיצוני ג'רמיה רייט ((Jeremiah Wright ("אלוהים, קלל את אמריקה!”) איתו קשור אובמה מעל 20 שנה, הטרוריסט וויליאם ביל איירס, פלנגר וגם טוני רסקו (Tony Rezko) שקנה עבור אובמה את ביתו – כולם משויכים לשמאל הקיצוני המהפכני בארה”ב וניתן להשוות אותם, אולי, רק לאנרכיסטים הישראלים: מר”צ, קבוצת “מצפן” וכדומה. חוסיין אובמה מסרב עד לרגע זה להתנער מהקשר איתם”.

—————————-

אהוד (אודי) אדיב

למי שלא זוכר או לא יודע הנה מויקיפדיה עליו:

אהוד (אודי) אדיב (נולד ב-21 בינואר 1946) הוא ישראלי יהודי שהורשע בריגול למען סוריה.

אדיב נולד בקבוץ גן שמואל ושרת בצה”ל בחטיבת הצנחנים. לאחר שחרורו מהצבא גבש מודעות פוליטית קומוניסטית והצטרף לקבוצת השמאל הרדיקלימצפן" שפרשה ממק”י. מארגון זה הגיע אדיב אל “החזית האדומה“" אשר שללה את זכות קיומה של מדינת ישראל.

ביוזמת שותפים לקבוצה זו, יהודים וערבים, יצר אדיב קשר עם סוכן סורי, פלסטיני חבר אש”פ. אדיב נסע לדמשק, שם שתף את הסורים בידיעותיו הצבאיות ועבר אימוני חבלה. לאחר מכן הוא שב לישראל. על פי התכנית חברי החוליה היו אמורים לבצע פעולות חבלה כאשר ישדרו הסורים ברדיו מסרים מוצפנים. תכניות אלו לא יצאו לפועל שכן השב”כ שעקב באופן צמוד אחרי המגויסים מהר להניח עליהם את ידו.

ב-8 בדצמבר 1972 נעצרו אדיב שהיה אז כבן 26 ועמו 20 ערבים (בהם ראש הרשת דאוד תורכי) ושלושה יהודים נוספים (דן ורד,, יחזקאל כהן ודוד קופר). בחקירתו הודה אדיב כי העביר לסורים מידע רב על בסיסי צה"ל ועל מערכי ההגנה שלו לאורך גבולות המדינה. בנוסף ספר כי יחד עם שאר חברי החוליה עבר בסוריה אימונים בהפעלת ציוד חבלה וקשר.

על פי דן מרגלית‏  שמעון אילן, אחיו של אורי אילן בן קבוץ גן שמואל אף הוא, היה הראשון שחשד בכך שאודי אדיב הוא מרגל וגרם לתפיסתו על ידי שירותי הביטחון הישראלים. מעצרם של אדיב וחבריו ותכניותיהם עוררו סערה צבורית ותדהמה במיוחד על רקע האוירה הפטריוטית ששררה בישראל בתקופה שבין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום הכפורים.

אדיב לא הביע חרטה על מעשיו והצהיר שהיה נכון לבצע גם פיגועים]. ב-25 במרץ 1973 נגזר דינם של חברי החוליה: אדיב נידון ל-17 שנות מאסר. דן ורד הביע חרטה על מעשיו ונידון ל-10 שנות מאסר. חברים אחרים בפרשה נידונו לתקופות מאסר קצרות יותר.

ב-1975 בטקס שנערך בכלא רמלה נישא אדיב לסילביה קלינגברג, בתו של המרגל מרקוס קלינגברג אך כעבור כשלוש שנים התגרשו.

במאי 1985 לאחר 12 שנות מאסר ולאחר שהביע חרטה על מעשיו והודה שהיה כלי משחק ביד הסורים (ולא הפלסטינים שלמענם חפץ להילחם) שוחרר אדיב מבית הסוהר כמהלך מקדים לעסקת ג'יבריל.

באוגוסט 1985 נישא ללאה לשם ולאחר שחרורו פנה ללימודי מדע המדינה והשלים דוקטורט בתחום. הוא מנחה בתחום זה באוניברסיטה הפתוחה ומרצה בבית הספר הגבוה לקולנוע בנצרת

——————-

הנה פה מפורט הכל: [teraction between Obama and Ayers]
Obama and Ayers first met at the first Chicago Annenberg Challenge board of directors meeting at noon on March 15, 1995, at the headquarters of the Spencer Foundation on the 28th floor of the 900 North Michigan building in Chicago.[5][19] Ayers and Anne Hallett,[20] co-authors of the Chicago Annenberg Challenge grant proposal and leaders of the Chicago School Reform Collaborative, attended six early board meetings to brief the directors[5][19] and a June 22, 1995 news conference where the members of the board of directors were announced.[21]
On June 27, 1995, state Sen. Alice Palmer announced she was running for the 2nd Congressional District seat held by indicted U.S. Rep. Mel Reynolds and would be giving up her state Senate seat instead of running for re-election in 1996.[22] The following week newspapers reported that Palmer-supporter Obama, whose memoir Dreams from My Father would be published on July 18, 1995, would announce he was running and would be a front-runner for Palmer's state Senate seat.[23] On September 19, 1995, Obama announced his candidacy for Palmer's state Senate seat to two hundred supporters at the Ramada Inn Lakeshore, where Palmer introduced and endorsed Obama as her successor.[24] Sometime in the second half of 1995, Ayers and Dohrn hosted a coffee for Obama in their 4th Ward Kenwood townhouse (one mile northwest of the Obamas' 5th Ward Hyde Park condominium)[25] at which Palmer introduced Obama as her choice to succeed her as state Senator to about a dozen guests,[5][7] including prominent Chicago physician Quentin Young, national coordinator of Physicians for a National Health Program, which advocates universal, comprehensive single-payer national health insurance.[26]
In his first, two-year term in the Illinois Senate in the 90th General Assembly (1997–1998), Obama served on the Judiciary Committee and was involved in legislating a major overhaul of the Illinois juvenile justice system.[27] On June 30, 1997, Ayers' book, A Kind and Just Parent: The Children of Juvenile Court, was published.[28] On November 20, 1997, University of Chicago Associate Dean of Students Michelle Obama's University Community Service Center's monthly discussion series held a six-person panel discussion (that included Ayers and Barack Obama) on the juvenile justice system from 6:00–8:00 pm, free and open to the public in the C-Shop in the Reynolds Club student center at 5706 S. University Avenue.[29]
In November 1993, Obama became one of the five founding directors of the Woods Fund of Chicago when it split off from the Lincoln, Nebraska-incorporated Woods Charitable Fund, and served as a director for nine years until December 2002.[30] Ayers served as a director of the Woods Fund of Chicago for nine years from December 1999 until December 2008, overlapping with Obama for three years from December 1999 until December 2002.[31] Laura S. Washington,[32] chairwoman of the Woods Fund, said the small board had a collegial "friendly but businesslike" atmosphere, and met four times a year for a half-day, mostly to approve grants.[6]
On March 2, 2001, Ayers made a $200 contribution to Obama's third campaign for the Illinois Senate.[7]
On April 20, 2002, the University of Illinois at Chicago spring semester Liberal Arts and Sciences course "LAS 400: The University and the Public Sphere; Public Intellectuals and Their Social Influence" concluded with a conference "Intellectuals: Who Needs Them?" that included a six-person panel discussion (that included Ayers and Obama) on "Intellectuals in Times of Crisis: Experiences and applications of intellectual work in urgent situations" from 2:15–3:45 pm, free and open to the public in the UIC Chicago Illini Union student center at 828 S. Wolcott Avenue.[33]
In June 2005, the Obamas purchased and moved to a 4th Ward Kenwood house on Greenwood Avenue, four blocks from Ayers townhome.[25]
An August 2008 USA Today article reported "The last time Obama saw Ayers was about a year ago when he crossed paths with him while biking in the neighborhood," says Ben LaBolt, a campaign spokesman. "The suggestion that Ayers was a political adviser to Obama or someone who shaped his political views is patently false."[34] An October 2008 New York Times article reported that Obama did not have a significant relationship with Ayers.[5] In a November 2008 Washington Post interview, Ayers said that he knew Obama only slightly: "I think my relationship with Obama was probably like that of thousands of others in Chicago and, like millions and millions of others, I wished I knew him better."[35]
——————————

Bill-Ayers

Bill Ayers AKA William C. Ays

Born: 26-Dec1944 Birthplace: Chiercago, IL

Gender: Male Race or Ethnicity: White Sexual orientation: Straight Occupation: Activist

Nationality: United States Executive summary: Weather Underground

Father: Thomas G. Ayers (CEO of Commonwealth Edison, d. 8-Jun-2007) Brother: (one) Girlfriend: Diana Oughton (d. 1970 explosion)

Wife: Bernardine Dohrn (Weatherman member, b. 1942)

Son: Zayd Atheola Dohrn (playwright, b. 1977)

Son: Malik Cochise Dohrn (teacher, b. 1980)

Son: Chesa Jackson Gilbert Boudin (activist, b. 1981, adopted 1982, parents incarcerated)

High School: Lake Forest Academy, Lake Forest, IL University: BA American Studies, University of Michigan (1968) University: MEd Early Childhood Education, Bank Street College of Education (1984) University: MEd Early Childhood Education, Teachers College, Columbia University (1987) University: EdD Curriculum and Instruction, Teachers College, Columbia University (1987) Professor: Education, University of Illinois at Chicago

Students for a Democratic Society (1968-69) Weatherman (1969-81)

FILMOGRAPHY AS ACTOR The Weather Underground (17-Nov-2002) · Himself

Official Website: http://www.billayers.org/

Author of books: Fugitive Days: A Memoir (2001)

Ayers and his wife, Bernardine Dohrn, hosted a gathering at their home in 1995,[6] where Alice Palmer introduced Obama as her chosen successor in the Illinois State Senate.[4][7] Later in 1995, Obama and Ayers were both employed at the Chicago Annenberg Challenge.[8] Obama and Ayers' terms of service on the board of directors of the Woods Fund of Chicago overlapped during 1999–2002.[4][6][7]

http://www.haaretz.co.il/opinions/today-before/1.1653781

http://en.wikipedia.org/wiki/Bill_Ayers_2008_presidential_election_controversy

http://matityaho.com/2011/12/05/%D7%9E%D7%97%D7%AA%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%96%D7%92-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A8-%D7%95%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%98%D7%A8-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%90%D7%99/

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | 2 תגובות

זו מלחמת דת עם כללים משלה ורק תרופה אחת לה

לאחרונה התודעתי לקיומו של הוגה דעות אולי החשוב והרלבנטי ביותר עבורנו בימים אלו. הוא איננו מוכר ומתחבא כמו היה צדיק נסתר. שמו אליעזר שרקי, מזרחן מומחה לאסלאם המועסק במשרד המשפטים ולמעשה פילוסוף של הדתות בכלל והאסלאם בפרט.

נתקלתי בראיון עמו לפני כמה שבועות, בשבת "פרשת דברים", בעלון בשם "עולם קטן" והתברר לי שזה אחד המאמרים החשובים שקראתי בשנים האחרונות. מאלף, פוקח עינים ומשכיל מאין כמוהו על האסלאם והמלחמה שהכריז על העולם ועל התרופה למכה הזו. מתברר שיש רק תרופה אחת מדהימה בפשטותה כמענה לג'יהאד האסלאמי.

למטיבי לכת וקריאה. מאמר ארוך, אבל חשוב לקרוא מילה מילה. פוקח עינים. ממש! נזקקתי לכמה שבועות כדי להמיר ולערוך את המסמך מ-PDF לטקסט רגיל.

הוגה הדעות החשוב ביותר עבורנו בימים אלו

הוגה הדעות החשוב ביותר בימינו

• ההפתעה העיקרית במפה הגיאופוליטית שפורס אליעזר שרקי, מזרחן במשרד המשפטים, היא שהתשתית האידיאולוגית הדתית איננה נחלתו הבלעדית של האסלאם אלא חבויה עמוק ברשת המניעים של המערב החילוני ליברלי
• מהי 'הכרעה מלחמתית' בעיניו של חמאס, מי הם הזרמים המתונים באסלאם – במה הם שונים והיכן הם דומים לאחיהם הפונדמנטליסטים, האם יכוֹן כאן שלום ומהם הטיעונים האידאולוגיים שהיעדרותם מהשיח הפוליטי רק מלבה את המערכה
• מעבר להסבר המעמיק על תמונת המצב, הוא מציע כוון חשיבה מרענן לדרכו של עם הנצח שאיננו מפחד, רק קצת מבולבל.

———————

הטרור הערבי המלוה את דרכה של מדינת ישראל הפך כמעט חלק בלתי נפרד משגרת חיינו כאן. ואם לא די בכך הרי שבשנים האחרונות בעיקר מאז פרוץ “האביב הערבי” אך גם קודם לכן אנו עדים למלחמות אזרחים אלימות במדינות הסמוכות ולפריחתן של קבוצות אסלאמיות חמושות. מי שעזר לנו לעשות קצת סדר בתמונה הכוללת – הלחימה מול חמאס, מערך הכוחות במזרח התיכון והאם בכלל קיים סִכּוּי לשתוף פעולה ולשלום בין ישראל לשכנותיה, הוא אליעזר שרקי, מזרחן ומומחה לדתות והיסטוריה וחבר צֶוֶת ההיגוי של המכללה למדינאות.

את מטבע הלשון הרווח שלפיו אם ישראל רוצה לשרוד במזרח התיכון היא חייבת לדבר בערבית משדרג שרקי ומנסה לפתוח לנו את הראש לחשוב, להתנהל ולדבר בשפה הדתית, כדי להתחיל להבין מה קורה סביבנו.

בראש ובראשונה שרקי קובע כי הטרמינולוגיה הישראלית המתייחסת לסבב הלחימה מול חמאס כ”מבצע מול ארגון טרור” היא מכבסת מילים. “המִנּוּח של טרור שאנחנו אוהבים להשתמש בו בפוליטיקה ובתקשורת אינו מדויק והוא בעיתי מאד. זה לא קבוצה קטנה של טרור אנרכיסטי שזרקה פצצה לחצר בית המלוכה הרוסי אלא מדינה שהכריזה עלינו מלחמה. אנחנו נמצאים במלחמה ולא במבצע חצי צבאי וחצי משטרתי נגד טרוריסטים".

“אם אתה לא מזהה נכונה מה יש מולך אתה לא תדע להילחם בו” הוא אומר. “מה שקם בעזה הוא מדינה אסלאמית שמבוססת על האסלאם בגרסה המלאה והטהורה שלו מבחינתם, כזו שמתיחסת ברצינות לעיקרי הדת, ללא פשרה. זו מדינה מכיון שלא מדובר בקומץ לוחמים אלא במערך מדיני עם צבא מאורגן שכולל חטיבות לוחמים, מערך טילים ומערך הנדסי ויש להם הרבה כסף ובריתות עם מדינות כמו קטר ואיראן. אנחנו לא יכולים להבין את מטרתה אם לא מבינים את האידאולוגיה שנמצאת ביסוד המדיני שלה. אי אפשר לדלג על הדבר הזה.

“כשאתה קורא את אמנת החמאס אפשר להבין שהרצון להשמדת ישראל איננו משהו דמיוני או רגשי אלא צורך המבוסס באופן שיטתי ועמוק על יסודות המשפט המוסלמי בדת האסלאם שהיא לא רק דת שמהוה חויה פנימית רוחנית של האדם אלא מערכת תרבותית מסודרת עם פסיקות הלכה ויסודות אמונה שגובשו במהלך הדורות בצורה מפורטת מאד”.

אתה אומר שאופי הלחימה והזהירות של צה"ל על חיי אזרחי האויב נובעים מהעובדה שאנחנו מתיחסים לחמאס לא כאל מדינה אלא כאל ארגון טרור?

“לא. הכשל החמור באופי הלחימה נובע מסִבָּה אחרת – מדובר בבלבול שקרה לעם ישראל בדיני מלחמה. מאז ומתמיד העמים השונים היו רגילים לעשות דבר נורא – שאחרי שהביסו את האויב מבחינה צבאית, היו משמידים, מתנכלים ומטילים אימה על האכלוסיה האזרחית. החוקים החדשים של זכויות האדם נסו לעשות קצת סדר ולהגדיר שלא פוגעים באזרחים כמטרה בפני עצמה. מדינת ישראל המציאה דבר חדש שהיא היחידה שמקיימת אותו והוא דמיוני וחמור ביותר: לא רק שאתה לא פוגע באזרחים כמטרה בפני עצמה אלא שאתה מסכן את חיי החיילים שלך כדי לא לפגוע באזרחי האויב. לדבר הזה יש רק שם אחד: זה רצח כלפי החיילים. מי שאומר לחייל לסכן את החיים שלו כדי לא לפגוע באכלוסית אויב הוא פושע. אני שוקל את המילים בצורה מאד ברורה – הוא רוצח במעטה משפטי ואידאולוגי שאין לו כל יסוד בדיני המלחמה. אתה לא אמור לפגוע באזרחים כמטרה – אבל בודאי לא לסכן את חיי החיילים שלך. הקפיצה הזו – היא מעבר מעולם מוסרי לעולם לא מוסרי”.

ברגע שאנחנו מתיחסים ללחימה בחמאס כמערכה מול מדינה זה גם משפיע על היחס לאזרחים?

“זה קשור בנקודה אחת. האידאולוגיה והדוקטרינה הדתית שממנה פועל חמאס רואה בהרג אזרחים דבר חוקי ואף רצוי במסגרת הג'יהאד כולל הרג האזרחים והתינוקות שלהם. כי בסופו של דבר אללה יעשה סדר והכל יִפָּתֵר. הדברים האלה נלמדים מהתפיסה שכל מי שמת בג'יהאד נולד מחדש בתוך מציאות גופנית עליונה שמרגישים אותה מיד אחרי סבל רגעי במות – ומיד אתה זוכה לחיים נצחיים עם כל תענוגי העולם הזה. יש בזה זילות טוטלית של חיי אדם על האדמה.

“כל המטרה של האסלאם היא קבלת עול טוטלית של האדם הפרטי בפני הרצון הא–לוהי. יש על כך הרבה מאד פסוקים בקוראן שדורשים מהאדם לציית לדבר הא–ל גם אם אתה שונא את זה, לא שואלים אותך אם זה מוסרי או לא. זה שונה מאלמנט מסירות הנפש שמתוה היהדות יחד עם הרצון למלא את דבר הבורא” מחדד שרקי. “מסירות נפש ביהדות מעולם לא מבטלת את האחריות האישית ואת השפוט המוסרי של האדם והוא נותר תמיד בעל בחירה. באסלאם התפיסה היא שאין באמת בחירה חופשית אלא רק אשליה של בחירה”.

מתחזקים
שרקי מסביר שברית החמאס עם מדינות ערביות שכנות היא חלק מתנועת "חזרה בתשובה" לשורש האידאולוגי והדתי של האסלאם שהפכה למנת חלקם של ארגונים רבים – החל מההתקוממות שמובילה תנועת האחים המוסלמים במצרים, נמשך בארגון "בוקו חראם" הפועל במרכז אפריקה (ואחראי לחטיפתן של מאות תלמידות תיכון במהלך בחינת בגרות לפני כמה חדשים) ומגיע להכרזת ארגון דאעש על הקמת מדינה אסלאמית חדשה בעיראק ובסוריה השואפת לחדש את מוסד הח'ליפות – המוסד הדתי העליון שאִגֵּד במהלך מאות שנים את האסלאם הסוני.

“האסלאם שרוי בזעזוע מאז נפילתו מול המערב בתקופת הקולוניאליזם. הוא שואל את עצמו "מה קרה לנו, איך יכול להיות שאנו שהיינו שליטי העולם הופכים להיות עמים נחשלים שכולם שולטים עלינו". התגובה המרכזית היא החזרה אל האסלאם הרדיקלי, הפונדמנטליסטי. זה לא רק מערכת של בומרנג אלא צורך דתי אמתי עמוק. מדובר באזורים שלמים של העולם שהם אזורים דתיים שהיסוד הרוחני תמיד קבע והיה חשוב יותר מהאידאל של המערב כפי שהופיע בתחילתו ובודאי בכוונים שהוא הלך אליהם בשנים האחרונות כמו אינדיבידואליזם קצוני ונהירה אחרי מותרות וחומרנות ללא גבול – כל אלה נחשבים בעינים המוסלמיות כתועבה טוטלית ומרידה מוחלטת בבורא העולם. לכן גם אם הוא רואה בעינים כלות את ההישגים הגדולים של המערב הוא בז לו כי הוא חש שאם הוא יאמץ אותם הוא יתאבד מבחינה רוחנית ולכן הוא מצוי בסוג של מלכודת”.

מה הערבים רוצים כל כך מחתיכת הארץ שלנו?

“הם לא רוצים רק את הארץ שלנו. אני יכול להבטיח שגם אם חלילה הם יגשימו את חלומם על הקמת מדינת פלשתין תישאר להם הבעיה עם עצם קיומה של מדינת ישראל, משתי סיבות: ראשית, האסלאם היא דת משפטית-פוליטית–טריטוריאלית שמתייחסת באופן אוניברסלי לעולם כמחולק לשני חלקים: כל מקום שכפוף להשפעה תרבותית צבאית ופוליטית נקרא "דאר אל אסלאם" – בית האסלאם. החלק השני נקרא "דאר אל חרב" – בית המלחמה.

הגבול הזה הוא הגבול היחיד המוכר ומוטלת חובה על כלל המאמינים להנהיג מלחמת קודש בכל חלק של העולם שאיננו כפוף לאסלאם כדי להביא לשליטה מדינית פוליטית של המאמינים על התחומים שמחוץ לשליטת האסלאם. המטרה הראשונה של הג'יהאד היא קודם כל להילחם במקומות שהיו פעם תחת שליטת האסלאם והוצאו בכח על ידי אויביהם – כמו ארץ ישראל וירושלים שנחשבת ווקף – הקדש מוסלמי.

“מעבר למחויבות הדתית הבסיסית קיים כאן חשבון וענין עמוק יותר מול היהודים ומדינת ישראל”, הוא אומר. “הקוראן מכיר בספורי התנ"ך, חיי האבות, יציאת מצרים ומתן תורה. מוחמד טבח ביהודים כי הם לא הסכימו להכיר בו כנביא אבל בהתחלה הוא שבח אותם והביא את התורה כמקור וחזוק לדבריו. האסלאם נולד במציאות שבה עם ישראל בגלות כבר 600-500 שנה. כל פסוקי הקוראן שמדברים על עם ישראל כעם נבחר ועל ההבטחה של ארץ ישראל לא היו סכנה תאולוגית, אבל חזרת עם ישראל לארצו מהוה רעידת אדמה וזעזוע אדיר עבור האסלאם.

הוא צריך להתמודד עם זה בשתי דרכים: חלק מהמוסלמים אומרים, אם אנחנו מאמינים אמתיים – אנחנו צריכים להכיר בזה שהגבול היחיד שצוין בקוראן הוא ארץ ישראל כשייכת לעם היהודי – בשתי גדות הירדן. לאחרונה אמר שייח' חשוב בירדן: "הרי כתוב בקוראן בצורה מפורשת שארץ ישראל שייכת ליהודים ולא מוזכרים שם פלשתינים". הדעות האלה הרבה פחות מוזרות ממה שנדמה לנו. אנחנו יודעים שבחברה המוסלמית אסור לפרוש מהצבור ולהגיד דעה לא מקובלת אבל בכל זאת בתוך לבם הם שואלים את עצמם את השאלה הזו והם אכן מכירים במדינת ישראל”.

מנגד יש שזִהּוּ בישראל סכנה לעצם האסלאם. “אם אללה לא גרש לגמרי את היהודים והחזיר אותם לארץ ישראל הרי שהם ממשיכים להיות העם שבחר בו אללה ואולי האסלאם הוא עצמו האשליה. ולכן יש שנאה אדירה נגד מדינת ישראל וזו עומק הסבה לסרובו של אבו מאזן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. הם לא יכולים להרשות את זה לעצמם”.

איך הם מבטלים את כל ההתיחסויות החיוביות לעם ישראל המוזכרות בקוראן?

“יש הסבר שפסוקים מאוחרים מבטלים פסוקים ראשונים והפסוקים שמקללים את ישראל מבטלים את הפסוקים שמברכים אותם. הבעיה היא שאין שום פסוק בקוראן שמבטל את הפסוקים על ארץ ישראל כשייכת לעם היהודי ולכן הם נאלצים למצוא פרשנות חדשה מהדור האחרון שמוצאת היום תפיסה חזקה בעולם המוסלמי, בשיח הצבורי ובספרי הלמוד של הרשות הפלשתינית. "נכון שאללה נתן את הארץ לעם ישראל" מסבירים אותם מוסלמים לעצמם "אבל אתם לא עם ישראל, אלא עם שנוצר בגלות והמצאתם איזו דת חדשה ואין לכם שום רצף אתני ודתי בארץ ישראל". יש גם לנו קצת אחריות לכך כי מרוב שאנחנו מתנערים מהיותנו עם ישראל אנחנו שוכחים שיש גם מי שמקשיב לנו ומסיק מזה את המסקנות. פה גם כן צריך בגרות היסטורית ועמוקה יותר להבין שהאתגרים שאנחנו מתמודדים אתם היום הם היסטוריים ועמוקים. הם לא מסתכמים באינטרסים כלכליים ומדיניים מידיים”.

מסעות הצלב לא הסתיימו
שרקי מסביר גם את צדו השני של המטבע – המשבר שחוללה הקמתה של מדינת ישראל עבור הנצרות שראתה את עצמה כמחליפה של העם הנבחר. “העולם המערבי של היום נולד מחדש על יסוד הדת הנוצרית וגם אם הוא עבר חִלּוּן הוא לא השתחרר מרגע לידתו כעולם נוצרי שמעולם לא ראה לגיטימיות בעצם קיומו של עם ישראל ובודאי בחזרתו לארץ ישראל ובהקמת מדינה שיש לה משמעות מעבר למקלט עבור פליטים.

בעומק לבם חלקים רחבים בעולם המערבי לא יכולים להסכים עם קיומה של מדינת ישראל והם מחכים לרגע שהיא תיפול. אנחנו רואים את המשחק הכפול של ראשי מדינות ושל התקשורת העולמית שמצד אחד מעריכים את ישראל כמדינה דמוקרטית ומצד שני מזדהים מאד עם המאבק האסלאמי אף שהוא מאיים על הדמוקרטיה וגם עליהם.

“זה גם מסביר למה הדרישה הפשוטה שהפלשתינים יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית היא דרישה שהאחוד האירופי לא מוכן לתמוך בה ומוצא כל מיני הסברים לזה. המערב הנוצרי שהתפתח לעולם הדמוקרטי מצא דרכים אחרות להביע את ההתנגדות הזו שקשורה בעצם לרגש דתי”.

האם השואה לא גרמה לשנוי מהותי בתפיסה הזו?

“אין ספק שהשואה היתה זעזוע אדיר במודעות של העולם הנוצרי כלפי עם ישראל. הוא לא יכול להשתחרר לגמרי מהאחריות שלו לענין, אבל עם כל זה למרות כל הדבורים היפים והנחמדים וההכרה לכאורה במדינת ישראל היא עדיין לא התקבלה והתישבה אצלם מבחינה דתית. מי שקורא היטב את הנאומים של האפיפיורים השונים כולל מי שמוצגים כידידים גדולים של ישראל, כל פעם שמגיעים לפלשתינים, מדגישים את האמירות שאבותיכם היו כאן ושהיהודים הם בעצם גורם זר.

“הפלשתינים מהוים גורם פיזי שמיישם את תאורית ההחלפה שיש תמיד מישהו שממלא את תפקיד היהודי האמתי. זה בולט מאד בתת המודע של אירופה ורואים לזה בִּטּוּי כל הזמן בתרבות, באמנות, בקריקטורות ובמאמרי המערכת שבהם הפלשתיני הוא הקרבן והמסכן. יש בזה גם מין כפרה או הצדקה על השואה. התִקּוּן הוא כפול: מצד אחד אנחנו מספקים עכשיו הגנה לצד החלש והנרדף ומצד שני היהודים מראים שהם לא כל כך שונים מהנאצים עצמם – וזה בא לידי המחשה באלף בטויים וקריקטורות”.

האם ארצות הברית שונה מאירופה בענין הזה?

“יש שני זרמים שונים בארצות הברית. ארצות הברית נולדה תוך רצון להתנתק מאירופה הנוצרית הישנה והנגועה בתחלואים חברתיים ורוחניים רבים, לכן יש פה כח מהפכני שיכול להוביל שנוי והכוחות שלו משוחררים יותר מהראיה המערבית האירופית. הזרמים הדתיים בארצות הברית מתחלקים כתוצאה מכך לשני חלקים – זרם אחד שרואה את התנ”ך כמקביל לתהליך ולקשיים שעברו האבות המייסדים של ארצות הברית שבאו ל"ארץ המובטחת" והם ממשיכים לתמוך בישראל מהכוון הזה גם אם יש פה עוד מניעים שונים. מצד שני העמדה של חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות דוקא בארה”ב מאד עוינת את מדינת ישראל והם מהתומכים הגדולים בחרם על ישראל”.

ותורים כואבים
שרקי חוזר למרכזיות ההבט הטריטוריאלי בתפיסה האסלאמית הרואה בכבוש עוד ועוד שטחים לידי האסלאם כנצחון – ולא משנה מחיר ההרוגים שהוקרבו לשם כך ומתוך כך הוא מצביע על הדרך הנכונה מבחינה דתית להביס את תפיסת הג’יהאד. “הפסד שטח מהוה נגוד למטרת כבוש "דאר אל חרב" לידי האסלם. ואם תבוסה היא הפסד השטח ואסור לך מבחינה דתית לותר על שטח ועל מסגרת מדינית הרי שאם תיתן לפלשתינים שנלחמים נגד עצם קיומה של מדינת ישראל רבונות או שטח, אוטומטית זה יהפוך למדינת טרור שתחפש בכל דרך כיצד להשלים את המשימה. הדבר הזה הוא בסיסי כמו שאינך יכול למנוע מהדבורה לייצר דבש ומהפרה להוציא חלב – אלו הם דברים טבעיים וקיומיים. ראינו את זה לא רק בהתנתקות אלא גם בהסכמי אוסלו שבהם מסרו את עזה עצמה ואת השליטה בערים לידי הפלשתינים.

“לפיכך אתה חייב לשלוט בשטח גם אם זו שליטה מרחבית ובמסגרת הזו אתה יכול לאפשר חיים נחמדים, בריאים ומאושרים – ואפשר לחיות בהחלט עם הצבור הערבי בידידות, יש לנו הרבה דברים משותפים – רק בלי לתת להם את מפתח השטח או מפתח מדיני, אחרת אתה דוחף אותם מחדש אל המלחמה. הספוק הדתי לא יתממש בקבלת טריטוריה, אלא בהשמדתה של מדינת ישראל. היא ממשיכה להיות חִלּוּל טוטלי של האסלאם – לא משנה אם היא על שתי גדות הירדן או אפילו רק על שתי גדות הירקון”.

למה כשאני שולט על השטח אני משתיק את קולות הג’יהאד וכשאני נותן את השטח אני מקומם אותו?

“מאז ימי הבינים יש פסיקה הלכתית מוסלמית ברורה מאד: הג’יהאד היא חובה דתית עליונה, מלחמת נצח. אסור להפסיק אותו. אתה כל הזמן נמצא במציאות של חיוב, אלא אם כן אתה במצב מנוטרל ואינך יכול. אתה בגדר אנוס. זה המצב היחיד שאתה משוחרר בו מחובת הג’יהאד באופן זמני. זה לא נחשב לבגידה בדבר הא–ל. אך אם אתה מקבל שטח וכח אוטומטית אתה חוזר למצב של החיוב לארגן כח ונשק”.

סקרנות עולמית
מעבר לצורך לספק הגנה בסיסית על עצמנו תוך שמוש בכח צבאי, אומר שרקי, כדי לנצח את הג’יהאד אנחנו חייבים להתעמת ולהביע את זכותנו על הארץ גם מההיבט הדתי.

“אנחנו עושים להם עבודה קלה כשאנחנו נמנעים מהתיחסות ליסודות האמונה ולזכותנו על ארץ ישראל מפני שאנחנו מצטיירים בעיניהם כקבוצתה של כופרים ולכן המלחמה שלהם היא קלה: הם מדברים בשם הא–ל ומולם יש אנשים שכופרים בדבר הא–ל; בעוד שאנחנו צריכים להגיד את האמת הפנימית שלנו ולא להתבייש שבעצם מציאותנו פה יש יסוד שקשור להבטחה א–לוהית.

“זה קשה לנו כמדינת ישראל שמגדירה את עצמה כחִלונית בחלקה ולא כולם יכולים להזדהות עם אמירה כזו, אבל צריך להבין מול מי אתה ואיך אתה נתפס ומה המשמעות של הימנעות מהשבת טענה ענינית לטענה שלהם. אתה לא רק שם את עצמך במצב קשה אלא גם דוחף אותם בעצם למציאות של מחויבות לג'יהאד אינסופי”.

לשיטתו הפנית תשומת הלב ושלובה של מערכה דתית במלחמה שמנהלת ישראל לקיומה לא תלבה את האש כפי שמקובל לחשוב אלא דוקא תצנן אותה.

“בפרעות הכותל שהתרחשו בשנות ה-20 של המאה הקודמת התכנסה קבוצה של פרופסורים מירושלים חברי "ברית שלום" ואמרו שאוי ואבוי לנו אם נהפוך את הסכסוך הזה לדתי כי אז לא יהיה לו פתרון ולכן חייבים להיות פרגמטיים ולמצוא לזה פתרון מעשי. זו היתה אשליה נוראית.

הראיה של המוסלמים היא דתית במהותה ואתה לא יכול להחליט בשביל אחרים איך הם רואים את חייהם. אתה צריך להשיב טענות שקשורות למציאות ולא לברוח לדמיון הפרטי שלך כאילו אתה נמצא בשיח שהוא נקי מתכנים רוחניים ודתיים. אם במקביל למערכה הכוחנית החשובה כאמור בשביל לנטרל את המוטיבציה המוסלמית, ננהל גם דיונים מדיניים על בסיס טעונים דתיים וצטוטים מהתנ”ך ומהקוראן – זה בהחלט עשוי לייצר כאן שנוי דרמטי תודעתי בתוך העולם המוסלמי בכלל והפלשתיני בפרט”.

לנוכח תיאור דתי כל כך של המערכה – מובנת אולי מאיסתו של חלק מהעולם החִלוֹני בכל העולם מהדת בהיותה גורם שמחולל מלחמות כאן.

“גם אם חלק מהעולם טוען שהוא מואס בדת בפועל כולו עוסק בחִפּוּש אחריה וחפוש משמעות רוחנית לקיומו. כאשר במערב יש משבר רוחני עמוק מאד שמתנתק מהיסודות הרוחניים שלו זה מתבטא בקריסה הדמוגרפית שלו. אבל מה שבולט יותר מההתחלנות הוא דוקא תנועת השיבה אל היסודות הפגניים – המיתוס שמטפח וקשור לאהבה, לנוער ולגוף כמקורות תקוה, אני רואה פה דוקא חזרה דתית למקורות קדומים יותר. זאת אומרת שבשורש הדברים החפוש הרוחני הדתי לא חדל גם בעולם החִלוֹני אבל הוא מחפש מזור לישוב המלחמות שהוא מחולל עד שיפתר הקונפליקט שנלוה אליו”.

אז בין מערב דתי שוקע למזרח דתי עולה – מה התפקיד של עם ישראל?

“דוקא מדינת ישראל יכולה להיות בטוח הארוך מניפת הדגל שגם חלק מהמוסלמים יבינו אותו. מדינת ישראל מאמצת מצד אחד את המודרנה ואת היכולת היצירתית בכל התחומים ואת החרות האנושית ומצד שני היא איננה מנותקת מרִבּוֹנוֹ של עולם. היא מרגישה שייכת להיסטוריה עתיקה וארוכת–טוח ויש לה תוכן רוחני שקשור לדברים העתיקים ביותר של ההתגלות הא–לוהית בתוך העולם הזה. והשלוב הזה הוא סוג של קסם בעיני מוסלמים מסוימים. אם יש לנו אומץ לא לותר על העמדות שלנו ולעמוד בתוקף על זכותנו על הארץ, אם רק נוכל להילחם מול כל העומדים עלינו בלי אשליות שאם נמסור להם שטחים נצליח להגיע להסכם – יתגלה לאורך זמן, כאשר נייצר מציאות חדשה שיכול להיות מפגש מפתיע מאד דוקא בחלק הזה של העולם”.

מה רמת המודעות של הנהגת המדינה לדברים האלו?

“הנהגת המדינה משקפת את החברה שלנו ולכן אני לא מצפה ולא מאמין בשנויים אישיים מהירים אלא בתהליכים ארוכים ועמוקים מאד. המשבר הרוחני שפוקד את האסלאם ואת המערב פוקד אותנו לא פחות. החזרה שלנו לארץ וחזרה אל ממלכתיות ישראלית דורשת שנויים עמוקים מאד וצורך לשוב לתפיסה הבסיסית של התורה שלא דברה רק על יהדות של כשרות ותפילין אלא על חברה שלמה שחיה בכל ממדי החיים בארץ באור ה'. זה דבר ששכחנו אלפיים שנה וקשה לנו מאד לחזור למקום הזה. אנחנו בורחים או אל חילונית מאולצת או לדתיות שחוזרת להיאחז בדגם גלותי שלא עונה על מה שקרה לנו עם חזרתנו לארץ. המאבקים הפנימיים שלנו הם מבחינה מסוימת בטויים למבוכה שאוחזת בנו: מה הדרך הנכונה לחזור לעצמנו בצורה אמתית”.

יש סוף טוב לכל הספור הזה?

“בודאי. כל השנויים הגדולים הם ברכה אדירה של חזרת עם ישראל לארצו, חזרה למציאות ארצית של עם שנושא בתוכו תוכן רוחני ולא דוקא תוכן דתי. לא במקרה אנחנו בכותרת העתונים בעולם כולו. זה לא רק חדשות אלא גם סקרנות אדירה לראות מה יצמח כאן”.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

בין רבונות לאפרטהייד. מי מפחד ממדינה יהודית עם מִעוּטִים?

בין רִבּוֹנוּת לאפרטהייד – לא הכל שחור-לבן. יש גווני בינים ויש ניואנסים.

כל דבור על החלת הרִבּוֹנוּת הישראלית נענה בבעתה ובפניקה: הרי זה "שלטון על עם אחר". כאילו באף ארץ או מדינה בעולם אין מִעוּטים אתניים או לאומיים החיים בקרבה; או כאילו אנחנו צרפת הקולוניאלית השולטת באלגיריה או אנגליה בהודו.

או שמגיבים ב"הערת אזהרה" על אפרטהייד רחמנא ליצלן. כולם שכחו שבימי בן גוריון אזרחי ישראל הערבים חיו תחת ממשל צבאי ולעומתם בימינו נהנים בני האכלוסיה "הכבושה" – שאף אינם אזרחים ישראלים – מגישה לבג"צ ושאר מותרות הדמוקרטיה הישראלית; ואילו "חוק השבות" המתיר עליה והתאזרחות אוטומטית רק ליהודים ולא "זכות שיבה" לפליטי 48 לא נחשב לאפרטהייד.

או בשאלה האולטימטיבית המוחצת – ומה תעשה עם שלושה או חמישה מיליון ערבים (המספרים גמישים וגדלים לפי זהות המשתמש)? לא תיתן להם זכות הצבעה? (לאחרונה בדקתי שוב – האכלוסיה באיו"ש היא פחות ממיליון וחצי! שמעתם טוב – מיליון וחצי ופחות!)

ואני שואל למה החלת הרִבּוֹנוּת פרושה בהכרח מתן זכות הצבעה גורפת לכנסת לכולם, לכל תושבי השטחים? למה? מי אמר? מה פתאם? האם זו האפשרות היחידה? לא שמעתם על מעמד "תושב" המקובל בכל העולם, גם בארה"ב ובאירופה? האמנם לא ניתן להגיע בעתיד הקרוב או הרחוק או להסדרי "אזרחות והצבעה" עם בת בריתנו הירדנית?

ברומא נהג כרומאי

מדוע אנחנו החיים במזה"ת חייבים להעניק אוטומטית אזרחות למִעוּט הערבי הנלחם נגדנו ומחנך את ילדיו להתאבד בג'יהאד נגדנו? האם אנחנו חיים בבנלוקס? אדרבא, דוקא מה שקורה באירופה המתתסלת בהדרגה ע"י הענקת אזרחות וזכות הצבעה למהגריה המוסלמים צריך לשמש לנו דוגמא מה אסור לעשות!

אין לי ספק שרבים יסכימו אתי שאנו נוקטים גישה 'ארופאית' מדי, מוטעית ובלתי רלבנטית ביחסנו לאכלוסיה בשטחי "ששת הימים". בעצם אנו חוזרים על אותה טעות שעשו בתום מלחמת העולם הראשונה המעצמות (בריטניה וצרפת) וחבר הלאומים אשר כפועל יוצא מהתרִבּוֹת שלהם (שהרי אדם קרוב אצל עצמו) ובהמשך לתפישת "מדינות הלאום" שלהם הקימו במזה"ת מדינות מלאכותיות שמאז "האביב" הערבי הולכות ומתפרקות לנגד עינינו למרכיביהן האתניים, הדתיים, השבטיים והחמולתיים.

והנה גם אנחנו מתוך איזו אנרציה, הרגל או נאיביות משקיפים על האכלוסיה הלא יהודית בשטחי יש"ע (וגם בתוך ישראל) במשקפיים "ארופאיות" ומשליכים עליה תפישה שאין לה קשר ואיננה רלבנטית להויה הערבית השבטית והחמולתית עליה מבוססת הסולידריות והנאמנות שלה. תפישת הלאום ומדינת הלאום המערבית אינה קבילה ואינה תופשת במזה"ת. ב"אביב" הערבי חזר העולם הערבי באחת לימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, לימי סוף האימפריה העות'מאנית ובהיבטים ידועים חזר אף למלחמת אלף השנים בין הסונים והשיעים (סעודיה, קטר ותורכיה מול איראן, סוריה וחזבאללה במלחמה בסוריה וגם בעיראק).

ואם דמוקרטיה פירושה (המילולי לפחות) הוא "שלטון העם" – אנו העם ואנו הרִבּוֹן. בני המעוט הערבי אינם יכולים ל'היחשב לרִבּוֹן ואינם יכולים להיות מעורבים בהצבעות כמו על הסכמי אוסלו למשל או בהחלטות על ותורים ונסיגות בארץ ישראל.

ומי אמר שאין בדמוקרטיה אזרחים מסוגים שונים? באמת, יועז הנדל? הרי גם בארה"ב הגדולה לא כולם אזרחים. האזרחות היא זכות שלא כל התושבים זכאים לה אוטומטית. בארה"ב וגם בישראל יש מעמד בחוק לתושבים (Residents) ואגב בארה"ב לא כל האזרחים מטריחים עצמם להיאשם בבחירות (בארה"ב כדי לממש את זכותו על האזרח לטרוח ולהתאמץ להירשם). אחוז גבוה מבעלי הזכות לא נרשמים ומבין הנרשמים אחוז גבוה לא בא כלל להצביע! וכל זה חוץ מ"תושבים" שאין להם זכות הצבעה וכמובן המהגרים הבלתי חוקיים שמספרם הרשמי נאמד סביב 12-11 מיליון. ולדעת רבים מספרם גדול בהרבה.

תחת שלטון האסלאם ששרר במזה"ת אלף ושלוש מאות שנה היו הנוצרים והיהודים נתיני "חסות" (אהל אל-ד'ימה) שזכויות הצבעה ודאי לא היו להם… אבל היו גם היו להם מסי קנין ומסי גולגולת שהמוסלמים היו פטורים מהם… אנחנו לא ניקח דוגמא מהם, אם כי גם אצלנו ביהדות יש מעמד של גר-תושב אלא שהתורה מצוה לכבד את זכויותיו.

ומה אנחנו מציעים? לא מסי גולגולת ולא מסי קנין. אנו מציעים אפשרות להצביע בעד גופים אוטונומיים ברוח הצעתו של מנחם בגין ז"ל למועצה מנהלית אוטונומית (שקובעה בהסכמי השלום עם מצרים שהם בעצם ההסכמים היחידים התקפים ליהו"ש כי הסכמי אוסלו הופרו מהיום הראשון) או לפרלמנט הירדני ולמי שיהיה ראוי ונאמן נעניק אולי אזרחות ישראלית לפי שקולי בטחון ודמוגרפיה. כן, לא צריך להתנצל על כך ולא להתבייש על שאיפתנו להגן אל זהותה וטיבה של מדינת ישראל כ"מדינת היהודים" ולא מדינת כל אזרחיה".

ישראל מעולם לא קפחה ולא פגעה בזכויות המעוטים הלא יהודים שתחת שלטונה. להיפך – תמיד יצאה מגדרה לנהוג בהם בהגינות (מופרזת לעתים) והעניקה להם זכויות מופלגות. ועובדה – שאין עליה עוררין – שהם חיים כאן טוב יותר מכל מדינה אחרת במזה"ת.

המציאות בימינו מחייבת שלטון ורִבּוֹנוּת ישראלית מן הנהר עד הים מכל ההבטים הרלבנטיים והבחינות האפשריות: הגיאופוליטית, האסטרטגית, הבטחונית ומכל בחינה אחרת. איננו יכולים להרשות רִבּוֹנוּת אחרת בארץ ישראל ודאי לא למדינה עוינת בעלת שאיפות אירדנטיות שמנהיגיה לא ותרו על חלומם ל"שחרור פלשתין" וחסול או בטול "המדינה הציונית"…

כל ותור על שטחים בארץ-ישראל שיעוגן בהסכם משפטי הוא בלתי הפיך לנצח… כיום לפחות הסכמי סן רמו והחלטות חבר הלאומים הם עדיין בתוקף (למזלנו הטוב החלטת כט בנובמבר לא בטלה אותם ולא הפכה אותם) ולפיהם הרִבּוֹנוּת על פלשתינה-א"י נִתנה באופן בלעדי לעם היהודי. כל ותור מרצון על רִבּוֹנוּת זו או על חלק ממנה הוא בלתי הפיך ויהיה בכיה לדורות…

הפרִימָט, הצִּוּוי העליון שצריך להדריך אותנו ואין בלתו – הוא שישראל חייבת לשלוט בכל ארץ ישראל המערבית כרִבּון ומכאן צריך להיגזר הכל…

אפשר לממש את הרִבּוֹנוּת מבלי לגלוש לאפרטהייד ומבלי להעניק מצד שני זכות בחירה גורפת. יש מִנְעָד (סקאלה) רחב של אפשרויות בין שני הקטבים האלו. ניתן ליצור מסגרות לאוטונומיות ברוח הצעתו של ד"ר מרדכי קידר ל"אמירויות אוטונומיות" גיאוגרפיות המבוססות על סולידריות שבטית, חמולתית או דתית. ובעתיד להגיע אולי להסדרים מתאימים עם ירדן שהיא בת ברית אסטרטגית התלויה בנו כל כך. ובאופן הדרגתי בהתאם לשִקוּלִים שלנו להעניק אזרחות ישראלית שתהיה מבוססת על נאמנות ותהיה זכות ולא חובה אוטומטית!

אין בעיה בקיומם של מִעוּטִים גדולים בקרבנו. בקליפורניה מספר ההיספנים דוברי הספרדית גדול ממספר הלבנים והם (ההיספנים) מהוים כ-40% או יותר מהאכלוסיה; ואין בכך בעיה כי הם מחויבים לחוקה האמריקנית ולא לממשלת מקסיקו… עם כל ההבדלים ישראל יכולה לממש את רִבּונוּתה על כל ארץ ישראל המערבית ולהכיל מִעוּטים לא-יהודים שהם לא יותר מ-35% מ"העם היושב כיום בציון" ולא כולם ערבים! יש ביניהם דרוזים וצ'רקסים וּבּוּשְנַקִים (בוסנים) ונוצרים ובדווים. וגם לא כל הערבים הם מקשה אחת! יש דיפרנסיאציה על רקע דתי, שבטי, חמולתי וגיאוגרפי. ואין שום סיבה שאנו לא נבחין בגוונים השונים בקרב המעוטים הלא יהודיים במקום לכלול אותם במקשה אחת, כגוש מונוליטי אחד.

כאמור ניתן למצוא פתרונות סבירים גם לאתגר האזרחות וההצבעה מבלי לפגוע בצורך החיוני שלנו ברִבּוֹנוּת ושליטה מלאה באיו"ש, במיוחד על גב ההר ובקעת הירדן. מה שקרה בעיראק והצלחת גדודי אל-קאעדה לבסס את שלטונם בגבול סוריה-עיראק-ירדן צריך לשמש אות אזהרה ונמוק מכריע להליכה בכוון זה.

הדבר הראשון שצריך להתנער ממנו הוא המיתוס שקיים "עם פלשתיני" אחיד והומוגני. וצריך להפנים ש"התנועה הלאומית הפלשתינית" האירדנטית על כל שלוחותיה – אש"פ, חמאס, החזיתות המרכסיסטיות או הג'יהאדיסטיות – עומדת בניגוד ועמות מהותי עם מדינת ישראל והציונות. שתיהן לא תוכלנה לשכון ביחד בשלום ודאי לא על אותה כברת ארץ.

לכן יש לשאוף להיעלמותה של התנועה הפיקטיבית הזו והקונספציה השקרית העומדת בבסיסה כמו שנעלם הכזב הקומוניסטי. שני אלו – הקומוניזם והכזב הפלשתיני הם שתי ההונאות הגדולות של המאה העשרים.

מצד שני אסור לנו לעודד השתלטות של התנועה הלאומית הפלשתינית על עבר הירדן. ממלכת ירדן ההאשמית היא מונרכיה "פלשתינית" שכן המושג פלשתיני בימינו ממילא מייצג ערב רב של מהגרים מכל רחבי המזרח התיכון ומבחינה זו בית המלוכה ההאשמי איננו פחות פלשתיני מערפאת או הניה. הביטוי להגדרה עצמית לאומית אם יש להם צריך להתממש בירדן.

זו אינה הטפה לגרוש, לטרנספר או לרצח. אפשר להעניק זכויות לאוכלוסיה בשטחים ואטונומיה מוגבלת תחת רבונות ישראלית על בסיס גיאוגרפי (הר חברון, שכם, ג'נין, טול כרם וקלקיליה) באופן הדרגתי ודיפרנציאלי מבלי לגלוש לאפרטהייד. רצוי בהסדר שהוא בר השגה עם ירדן. כולם יקבלו אזרחות ירדנית ויהנו מזכויות תושב. ישראל תוכל להעניק אזרחות ישראלית על בסיס קריטריונים של נאמנות ומחויבות למדינת ישראל כ"מדינת היהודים" עם כל הזכויות והחובות. כך נוהגת גם ארה"ב בקבלת אזרחים חדשים רק אחרי שבועת אמונים לדגל ולחוקה האמריקנית.

פורסם בקטגוריה ארץ ישראל, דמוגרפיה, הקושיה הפלשתינאית, פלשתינים | כתיבת תגובה

לפצל את המשטרה ולבזר את תפקידיה למסגרות חדשות

• אין צורך במפכ"ל ולא בניצבים ולא במטה ארצי דמוי המטה הכללי של צה"ל כדי למלא את תפקידי המשטרה.

• משטרת ישראל היא ירושה אנכרוניסטית מהמנדט הבריטי. ארגון ארצי רִכּוּזִי הירארכי שנראה ומתנהג כצבא ואף מנסה בכל כוחו להידמות לצה"ל ולהתחרות בו בהתנהגות וסממנים חיצוניים.

• גוף רכוזי כמשטרת ישראל על אגפיה וניצביה והמטא"ר שלה מפתח בעצם קיומו ועוצמתו הארגונית יצרים 'פוליטיים' וצרכים שאין בינם ובין תפקידיו ומטרותיו האמתיות ולא כלום.

• פונקציות השטור והמטלות האזרחיות מחייבים הערכות שונה ונפרדת מההערכות הבטחונית (של מג"ב) או ההערכות מול הפשיעה החמורה (פרקליטות ושב"כ).

מה הם, אם כן ההערכות והמבנה הרצויים בישראל של ימינו?

ובימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה… לית דין ולית דיין… פשיעה משתוללת ברחובות, מכוניות מתפוצצות (עם חמרי נפץ מיובאים משטחי הרש"פ), נערים דוקרים זה את זה בסכינים ונרקומנים שודדים קשישות, מעשי שוד ואונס באין מפריע לאור היום. וצמרת המשטרה בכותרות: ניצב נגד רב, רב נגד ניצב, ניצב מדיח את עצמו לפני שיודח וחקירת רצח במועדון נוער הומוסקסואלי הופכת לסאגה שאין לה סוף. אין רגע דל.

הוא שאמרנו: לית דין ולית דיין…

מי אינו מיואש ממשטרת ישראל? מי לא חוה נסיון מתסכל כלשהו עם משטרת ישראל? אזלת יד, תלונה שלא טופלה כראוי, סחבת או התעלמות בלתי מוצדקת.

בשביל מה צריך מפכ"ל ומטה ארצי?

המשטרה הזו נידונה להיכשל על פי מהותה והגדרתה. מדובר בכשל שהוא כשל מבני.

משטרה איננה גוף צבאי ולא זקוקה למפקדה מרכזית ולמטה כללי. ירשנו מבנה אנכרוניסטי מימי המנדט הבריטי כאשר אכלוסית ארץ ישראל מנתה כמיליון ומאתיים אלף תושבים. בנוסף ליחידות הצבא השלטון הבריטי השתמש במשטרה כגוף שלטוני שנועד בין השאר לחצוץ בין הישוב היהודי והאכלוסיה הערבית.

המשטרה בישראל צריכה מעצם הגדרתה לעסוק בשיטור ובשמירת הסדר הצבורי. לשם כך אין צורך במטה כללי. צה"ל מעצם הגדרתו ותפקידיו בימי מלחמה ושלום צריך פקוד מרכזי לגיוס והזזת כוחות להגנה על הארץ או למערכות צבאיות. המשטרה ברמה האזורית צריכה להיות כפופה לגופים נבחרים של הצבור. לא לפקוד מרכזי.

הגוף הרכוזי הקרוי משטרת ישראל על אגפיו וניצביו והמטא"ר שלה מפתח מעצם עוצמתו הארגונית צרכים ויצרים 'פוליטיים' שאין בינם ובין תפקידיו ומטרותיו האמתיות ולא כלום.
———————————
[הערה צדדית הקשורה לחמרי הנפץ המוצאים את דרכם מ'השטחים' לעברינים בארץ: כמי שמלא בעבר תפקידי מודיעין באזורים אלו אני יכול להעיד שכאשר שליטתנו הצבאית, המשטרתית והמודיעינית בהם היתה הדוקה ונחרצת – כמות האמל"ח וחמרי הנפץ שנמצאו באזור היתה אפסית ובדרך כלל היו נחשפו ונתפשו תוך זמן קצר יחסית. אך מאז הואץ "התהליך המדיני" המכרסם מזה שנים בשליטתנו בשטחי יש"ע בצעה ישראל כמה מחוות בצורת מהלכי "יציאה מרכוזי אכלוסיה" מתוך התחשבות ורצון לא להפר את השלוה השוררת בהם… ואז נדהמנו להיוכח שיש בשטח כמויות עצומות של אמל"ח וחומרי נפץ! כן, יש מִתְאָם (קורלציה) ברור בין מידת שליטתנו בשטחים אלו לרמת הפעילות העוינת וכמויות האמל"ח וחמרי הנפץ המצויים בהם…]

נחזור למשטרת ישראל על מפקדותיה, אגפיה וניצביה. אנו עושים כמיטב יכולתנו, אומרים במשטרה, ומנענו חסולים רבים וכו'. זה ודאי נכון ומן הסתם אנשי משטרה מסורים רבים אכן פועלים מתוך רצון טוב ועושים כמיטב יכולתם לשמור על הסדר ועל שלום הצבור.

אך הבה נניח רגע לפשעים החמורים, לפשיעה המאורגנת ולמלחמת החסולים בעולם התחתון ונעסוק בקטנות: מי מאִתָנוּ לא חוה כאזרח נסיון מתסכל כלשהו או אפילו מייאש עם משטרת ישראל? אזלת יד ואדישות, תלונה שלא טופלה כראוי או לא טופלה בכלל, סחבת או התעלמות שאין לה הצדקה? וכתוצאה מכך תסכול וחוסר אונים כאשר גם מתברר שאין עם מי לדבר ולמי לפנות בתלונה על המחדלים 'הקטנים' האלו. כי הם אינם בראש סדר העדיפויות של המשטרה העסוקה כל כך במִגּוּר הפשיעה המאורגנת ונכשלת בזה פעם אחרי פעם. ומסִבָּה זו כאמור אין דעתה פנויה לעסוק ב'קטנות' כמו תלונות של אזרחים על גניבות רכב או פריצות לבתיהם. מעגל קסמים…

שאלה פשוטה זו מרמזת על הבעיה ועל הכשל המובנה בארגון זה. זה לא שהמשטרה לא רוצה. היא לא מסוגלת. והסִבָּה לכך היא מבנית, ארגונית ותפישתית. ניצבים וקצינים שצמחו ועשו קריירה בתפקידי שטור לא הוכשרו, אינם בנויים ואינם צריכים לעסוק בבעיות של פשיעה מאורגנת ופשעים כלכליים מתוחכמים. לאלה נדרשים הכשרה ונסיון מסוג אחר.

משטרת ישראל היא ירושה אנכרוניסטית מימי המנדט הבריטי שיעדיו ומטרותיו כ"שלטון זר" אינם רלבנטים מבחינתנו. מדובר בארגון ארצי רכוזי היררכי שנראה ומתנהג כצבא ואף מנסה במודע או שלא במודע לחקות, להידמות ואף להתחרות (בהתנהגות וסממנים חיצוניים) בצה"ל, הארגון הצבאי הגדול והחשוב ממנו. אך צה"ל הוא גוף צבאי לאומי להגנה על הארץ ולנהול מערכות צבאיות ע"י גיוס והפעלת כוחות ולכן הוא בנוי על פִּקּוּד מרכזי ומטה כללי, פקודים אזוריים (חזיתות בימי מלחמה), זרועות וחילות.

משימות השִטּוּר הבסיסיות והפשוטות, שמירה על הסדר הצבורי, מניעת פריצות, גניבות וסכסוכי שכנים מחייבות היערכות אחרת, מבוזרת ולא רִכּוּזית שהמופקדים עליה צריכים להיות כפופים ולדווח לנבחרי צבור ברמה אזורית ולא ארצית (כמוצע בתכניתי שהלן).

לעומת זאת, להתמודדות עם פשיעה מאורגנת ופשעים כלכליים גדולים נסיון בשִטּוּר ובִלּוּש אין די בהם. זהו עולם אחר אליו צריכים להישאב אנשי מודיעין מיומנים, חוקרים, רואי חשבון ומשפטנים ויש לעסוק בו ברמה ארצית רכוזית. לא בהנהגת מפכ"ל שהוא בדרך כלל רק שוטר בהכשרתו ונסיונו. משמר הגבול המהוה מעין כח התערבות בעל מאפיינים משטרתיים וצבאיים כאחד אכן מצריך פקוד ארצי מרכזי. אך הוא יכול להיות כפוף ישירות לדרג מיניסטריאלי וכמוהו הפִּקּוּח על התנועה המוטורית (משטרת התנועה) ושרות בתי הסוהר.

במילים אחרות: אין צורך במפכ"ל ולא בניצבים ולא במטה ארצי דמוי המטכ"ל הצה"לי. האתגרים הם אזרחיים ומחייבים היערכות אחרת. מה היא, אם כן?

ההערכות הנחוצה, בין השאר, אך לא רק לטפול בנושאי משטרה וסדר צבורי אלא בכל תחומי הפנים, לרבות מערכת החנוך, התעסוקה והרוחה למשל, היא בזור כל מערכות השלטון בתחומי הפנים והחברה. לפי מתוה שהגיתי וגבשתי בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים על סמך נסיוני ממעורבותי בנושאי פנים חברתיים שהעסיקו אותי במסגרת תנועות המחאה החברתית, פרויקט שקום השכונות וכעוזר שר העבודה והרוחה בין השנים 1984-1982.

בזמנו פרטתי את הרעיון כניר עמדה תחת הכותרת "בזור המערכות כמרפא לתחלואי המדינה והחברה הישראלית" המצוי במלואו בבלוג זה ובלוג אחר שלי בשם "לתקנת מדינת היהודים".

נחיצות המעבר לממשלים אזוריים רבה כיום אף מבעבר. אילו אומצה תכנית זו למשל לפני העליה הגדולה מחבר המדינות היתה יכולה לשמש מנוף יעיל לפזור אכלוסין מסיבי לאזורי השדה והחלשת ההגמוניה התל אביבית בתחומי העסקים, התקשורת והתרבות. דבר חשוב נוסף: למרות שהתכנית נובעת מצרכי פנים ישראליים יש בה מענה עקיף, נבון ואלגנטי לשאלת 'השטחים' ו"הבעיה הפלשתינאית". לא הרחבתי על כך אך התכנית משתלבת היטב למשל עם הרעיון שהעלה ד"ר מרדכי קידר למבנים אוטונומיים שבטיים ו/או מחוזיים באיו"ש כלקח מ"האביב" הערבי.

הערה מאוחרת בשולי הדברים: הייתי בוחן גם החזרת שוטרי המקוף באזורים המצריכים זאת (לא רק שוטרי תנועה). לאחרונה בקרתי בבלגרד, בירת סרביה, וראית שם שוטרי מקוף כמו פעם וההרגשה (שלנו כתיירים במקרה שלנו) היתה שיש מי שנמצא שם עבור האזרח. אם אינני טועה גם בבריטניה יש עדיין שוטרי מקוף. לא כולם צריכים להתעסק רק בדברים 'חשובים' ברומו של עולם… להפך. בקצור מדובר בהגברת הקשר והזיקה בין האזרח לשומרי הסדר.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

מלחמת ששת הימים והמצור על שמרון בימי יהורם בן אחאב

למרות שאני שייך לדור של מלחמת ששת הימים – הופתעתי לגלות שלא הכל אני יודע על המלחמה המפוארת ההיא שנפתחה ונסתיימה במהירות הבזק. ובשל גודש הארועים והתפניות המפתיעות שארעו במהלכה המדהים כנראה עדיין רב בה הנסתר אפילו שנחקרה ונלמדה מכל הזויות.

מדובר בצֶבֶר בלתי סביר מבחינה הגיונית של "צרופי מקרים" מדהימים – שאין להסבירם לדעתי אלא בהתערבות משמיים; צרופי מקרים פנטסטיים אשר הביאו בחזית המצרית לבריחתו המבוהלת של הצבא המצרי ולכִבּוּשוּ הקל, המהיר והאלגנטי של חצי האי סיני וגם הביאו – ויש קשר מדהים בין הדברים – להחלטתו הנמהרת של המלך חוסיין להצטרף למלחמה שהחזירה לעם ישראל את השלטון ביהודה ושומרון וירושלים העתיקה.

דליתי את הדברים ממאמר שפרסם חבר הכנסת משה פייגלין "שרשרת הנסים שהובילה לנצחון ששת הימים ולשחרור ירושלים" שאת תוכנו הבאתי כאן בזמנו. אחזור עליהם בקצרה כדי להצביע על הדמיון המדהים להסרתו המופלאה של המצור על העיר שמרון בימי המלך יהורם בן אחאב.

הספור בעיקרו נסוב על ארועים בהם היה מעורב במקרה אדם אחד: האלוף אביהו בן-נון – לימים מפקד חיל האויר – שהיה אז טייס צעיר (סֶגֶן) שהשתתף בתקיפת המטוסים בשדות התעופה המצריים. כידוע מטוסי חיל האויר הישראלי טסו למצרים בגובה נמוך כדי לחמוק מהמכ"ם. כאשר הגיע בן-נון ליעד צץ לידו לפתע מפציץ מצרי כבד שרצה לנחות בשדה המופצץ. בן-נון התלבט כמה שניות אם 'לטפל' במפציץ או להשלים את משימת התקיפה שלו והוא החליט להמשיך במשימה. מטוסים ישראלים אחרים דלקו אחרי המפציץ המצרי אך טייסו המיומן בצע תמרוני ארוביים מרשימים והצליח להימלט.

לאחר שפשט את מדיו היה האלוף בן-נון לאיש עסקים ונפגש פעם עם איש עסקים ירדני. זה גִלָה לו כי הוא היה הבקר האוירי במכ"מ הירדני באזור רמאללה שצפה ב-5 ביוני 1967 לעבר שמי ישראל. הוא ספר לו גם כי באותו יום זכה לקבל שיחת טלפון חשובה מהמלך חוסיין בכבודו ובעצמו. שיחה בעקבותיה החליט המלך להצטרף למלחמה נגד ישראל…

המלך חוסיין כידוע לא נטה להצטרף למלחמה אולם בתזמון אלוהי בדיוק בשעה שבן-נון וחבריו הפציצו במצרים התקשר נאצר לחוסיין ואמר לו : "מטוסינו מפגיזים את תל אביב, חיפה מופגזת מן הים – אתה רוצה להפסיד את ירושלים?" המלך חוסיין שחשד התקשר מיד אל הבקר הירדני שהיה במגדל הפקוח ליד רמאללה.

"חוסיין שאל אותי אם אני רואה מטוסים מצריים מעל תל אביב" ספר איש העסקים הירדני לאביהו בן נון. "אמרתי לו שאינני רואה דבר… ואז – בעודנו משוחחים הופיעו לפתע על המסך מאות מטוסים טסים מכוון מצרים לתל-אביב ודווחתי על כך למלך בהתרגשות…"

הבקר הירדני שמוקדם יותר לא הבחין כמובן במטוסים הישראליים בעת שהיו בדרכם מצרימה כי הנמיכו טוס – ראה אותם עכשו שבים ממשימתם בגובה רגיל וחשב שאלו מטוסים מצריים. כך דווח למלך וזה מה שגרם לחוסיין להיכנס למלחמה ולהפסיד את ירושלים ואת יהודה ושומרון.

לימים התברר – וזה מביא אותנו לבריחת החיילים המצריים המבוהלת מסיני – שבמפציץ המצרי שחמק בוירטואוזיות מהטייסים הישראלים היו הרמטכ"ל וכל צמרת הצבא המצרי. התברר גם שתרגילי ההתחמקות הארוביים של המפציץ הכבד טלטלו את הרמטכ"ל המסכן כהוגן ועוד בהיותו במטוס החליט לפנות את כל צבאו מחצי האי סיני כי הבין שמצרים נותרה חשופה ללא חיל אויר…

כך זכינו מהיום השני למלחמה למחזה המדהים של חיילים מצריים בורחים מסיני ומשליכים את נעליהם לאורך הדרך למצרים… כי הפקודה לא הורדה כיאות בשרשרת הפקוד אלא התפשטה במהירות כשמועה בשורות הצבא המצרי.

והנה נזכרתי שגם לפני אלפיים ושמונה מאות שנה חזה עם ישראל בבריחה מיסתורית ומבוהלת כזו של חיילי האויב עליה נכתב בספר מלכים א, פרק ז, כך: "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד-הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל-הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר-הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם".

מדובר במצור שהטיל מלך ארם על העיר שמרון שמלכה יהורם בן אחאב ותושביה רעבו כל כך ללחם עד כי שתי נשים קבעו ביניהן תור לאכול זו את בנה של זו…

להלן הנוסח כפי שהוא מובא במקרא בלשון די ברורה וקלה לקריאה:

וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּקְבֹּץ בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן. וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב דִּבְיוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף:
…………….

וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר; וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד-מָתְנוּ. אִם-אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ; וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם–אִם-יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם-יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ. וַיָּקֻמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם; וַיָּבֹאוּ עַד-קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ. וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת-מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס–קוֹל חַיִל גָּדוֹל; וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר-עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם–לָבוֹא עָלֵינוּ. וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֶת-סוּסֵיהֶם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר-הִיא; וַיָּנֻסוּ אֶל-נַפְשָׁם.

וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד-קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ; וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ לֹא-כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד-אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן; וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ. וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל-שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם: כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר-הֵמָּה. וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה.

וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו אַגִּידָה-נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם: יָדְעוּ כִּי-רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן-הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בַשָּׂדֶה לֵאמֹר כִּי-יֵצְאוּ מִן-הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל-הָעִיר נָבֹא. וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ-נָא חֲמִשָּׁה מִן-הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ הִנָּם כְּכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ הִנָּם כְּכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-תָּמּוּ; וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה.

וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים; וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה-אֲרָם לֵאמֹר–לְכוּ וּרְאוּ. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד-הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל-הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר-הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם; וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ. וַיֵּצֵא הָעָם–וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם; וַיְהִי סְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל–כִּדְבַר ה’.

וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת-הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר-נִשְׁעָן עַל-יָדוֹ עַל-הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו. וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת-אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה ה’ עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל. וַיְהִי-לוֹ כֵּן; וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת.

פורסם בקטגוריה ארץ ישראל, היסטוריה | כתיבת תגובה

צעיר מוסלמי אוהב ציון על היהודים והר הבית

צעיר מוסלמי אוהב ציון כותב על יהודים ועל הר הבית. התפרסם במקור ראשון.

ערבים, הניחו ליהודים להתפלל בהר הקודש/נ.צ. – מוסלמי (20), תושב מרכז הארץ וחייל צה"ל

אני בחור מוסלמי-ישראלי וציוני גאה, אזרח מדינת ישראל האהובה, ארץ ציון וירושלים. בחג העצמאות האחרון לא יצאתי אמנם לחגוג אבל שמחתי בכל לבי על הקמת מדינת ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית היחידה במזרח התיכון.

מה שקורה בהר הבית בימים אלו כשהערבים מתפרעים שם הוא לגמרי לא טוב. היכן החוקים? היכן החופש? אני תומך בעלית יהודים להר ויודע היטב שיהודים באים רק לסייר, לראות ולשהות בחצר הר הבית ולא במסגד פנימה. מדוע ערבים מתפרעים במקום הקדוש? לפי הקוראן, הספר הקדוש למוסלמים, אסור למוסלמי להתפרע במסגד אל אקצה וסביבתו הרחבה, כי זהו מקום קדוש. אסור לתקוף ומותר רק 'להחזיר' במקרה שמותקפים. יש שם את כיפת הסלע וגם את מסגד אל אקצה, ששניהם קדושים לאיסלם, אך המקום הקדוש יותר למוסלמים הוא מכה שבערב הסעודית.

אני מאמין ויודע שיהודים באים להר הבית בכדי להתפלל במקום. כמוסלמי אני אוהב את היהודים ורואה בהם אנשים טובים, ומסכים לרצון שלהם לעלות להר ולהתפלל בחצרותיו. לצערי הרב, המוסלמים בהר אינם מסכימים שיהודים יתפללו במתחם המקודש. הערבים טוענים שיהודים עולים ההרה כדי להרוס את המסגד, ומשוכנעים שהם מנסים להתפלל בתוך המסגדים, אבל זה לא נכון.

כל יהודי שעולה להר סופג צעקות וקללות מערבים, והמצב הזה איננו יכול להימשך. ירושלים היא בירת מדינת ישראל. ישראל היא מדינה השייכת לכולנו. לערבים וליהודים, כל אזרחי ישראל, מותר להיות בכל מקום שירצו.

כשאני מספר לאמא שלי על הר הבית, היא חושבת את מה שבדרך כלל חושבים ערבים על יהודים – שהם מעונינים להפריע למוסלמים, ואני מסביר לה שזה איננו כך. העם היהודי סבור שבהר הבית ניצב בעבר בית המקדש שלו ולכן זו זכותם המלאה של יהודים לבקר במקום הזה. יצא לי כבר לריב עם אמא שלי, לעתים בצעקות, על הענין הזה או על ענין שתי המדינות לשני עמים.

אני נוהג תמיד להצדיק את ישראל ואת היהודים. אני רוצה דו קיום, אבל קרוב יותר לעמדה היהודית בענין. הרי חצי מהקוראן שלנו מדבר על בני ישראל. בקוראן שלנו כתוב שא-לוהים אמר שבני ישראל זכו לחכמה והם הטובים באנושות והעם הנבחר מכל העמים. ולא פחות מכך א-לוהים רוצה שנתקרב זה לזה ונחיה יחד, מוסלמים לצד יהודים.

פורסם בקטגוריה אסלאמיזציה, ארץ ישראל, היסטוריה, העם היהודי, הקושיה הפלשתינאית, ערביי ישראל | כתיבת תגובה

"ההובי החדש" – נתן אלתרמן

"התנועה הציונית ורעיון התחיה לא היו יכולים אפילו להתחיל ולנבוט אילו היתה ארץ-ישראל באמת מקום צמיחתה וקיומה של אומה פלשתינאית המזוהה עם ארץ זו.

אם אמנם אנו מודים בקיומו של עם ערבי פלשתינאי, הרי לא רק "השטחים המוחזקים" הם טריטוריות-ערביות אשר כל עמידתנו בהם היא רק הקזת דמים עד בוא הנסיגה הבלתי-נמנעת, אלא גם מדינת ישראל שלפני ששת הימים היא טריטוריה ערבית-לשעבר של עם פלשתינאי ערבי. 

אם אנו מודים בקיומו של עם ערבי פלשתינאי קשה להאמין אפילו כי מחאותינו נגד הטרור ומאמצינו לעורר על כך את אומות העולם, יכולות לזכות לאוזן קשבת. אם יש כאן עם ערבי הנלחם על ארצו, הרי שמחאותינו אלו מאבדות את עיקר משמעותן. הטרור הוא כלי פסול, מבחינת החוק הבינלאומי והמוסר הבינלאומי, רק שעה שאנו אומרים כי הוא כלי מלחמה של מ ד י נ ו ת ע ר ב נגדנו. אך משעה שהוא כלי מלחמה של עם פלשתינאי, שאין לו צבא ואין לו טאנקים ומטוסים, והוא נלחם על קיומו הלאומי, לא תעזורנה לנו כל מלות-הגנאי שבהן אנו מכתירים את מעשי-הדמים הללו." 

— מאת נתן אלתרמן, "ההובי החדש", מתוך "החוט המשולש" 27.2.1970

פורסם בקטגוריה ארץ ישראל, היסטוריה, העם היהודי, הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

תמיד ידעתי שהפרופסור הזה ארנון סופר מדבר שטויות דמוגרפיות

השטויות של פרופ' ארנון סופר

תמיד ידעתי שהפרופסור הזה ארנון סופר מדבר שטויות דמוגרפיות… הנה מה שחזה בשנת 1987: "בשנת 2000 ישראל לא תהיה כבר יהודית!" והצרה שרבים בשמאל עדיין מאמינים בעוורון באותן שטויות.

בדיוק באותה שנה 1987 נקראתי לרגל פרוץ האינתיפאדה לשרת כיע"ע (יועץ לעניני ערבים) ברמאללה ופתאם שמתי לב שבדיוק מלאו 20 שנה למלחמת ששת הימים אשר בעקבותיה כבר צצו במקומותינו נביאי שקר מהשמאל שנבאו "תוך 20 שנה יופר המאזן הדמוגרפי לרעת ישראל".

הדבר המענין הוא שכולם השתמשו במספר המאגי "עשרים שנה". אני זוכר למשל את פנחס ספיר ועוזרו דאז יוסי שריד ורבים אחרים מתבטאים כך… כמו שגם בעצם ימים אלו חוזרים רבים על השטות הזו…

החלטתי אם כן לבדוק מה קרה "אחרי 20 שנה" בין 1967 ל-1987. והנה לא דובים ולא יער… שום דבר לא השתנה לרעה. החלוקה היחסית בין יהודים ללא יהודים בכל ארץ ישראל המערבית (לרבות איו"ש וחבל עזה) היה ונותרה 35:65! וזה עוד לפני גל העליה הגדול מחבר העמים שנפתח בשנות ה-90!

למרבה הצער בימי אולת אוסלו הנוראה התיר רבין לערפאת להכניס עמו לשטחנו 50,000(!) חיילי צש"פ (צבא השחרור הפלשתינאי) שתוארו כ"שוטרים". הם לא היו חיילים בגיל שרות חובה צה"לי אלא בעלי משפחות (כ-5 או 7 נפשות בכל משפחה בממוצע), כך שמדובר בהערכה זהירה בתגבורת של 300 אלף עד חצי מיליון פלשתינאים. לאלו אפשר להוסיף את הזרם הגדול של מהגרי "אחוד משפחות" שביילין וחבריו אפשרו להיכנס לשטחי ארת ישראל.

ובכל זאת! בכל זאת מצבנו כיום טוב מהעבר. היחס המספרי השתפר לטובתנו! התחזיות הדמוגרפיות מעודדות. שיעורי הילודה של משפחה ישראלית ממוצעת עולים בהתמדה (כיום 3.1 ילדים למשפחה) והם גבוהים בהשואה העולם הערבי כולו (2.1 ילדים למשפחה) ובמיוחד בהשואה לפלשתינים! לכך יש להוסיף את פוטנציאל העליה המתגברת מאירופה, ארה"ב ודרום אמריקה. כך שכל הקשקושים על מדינה דו-לאומית הם עורבא פרח!

פורסם בקטגוריה דמוגרפיה, הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

פרספקטיבה היסטורית: התיישבות היהודים באירופה

פרספקטיבה היסטורית לקיום היהודי. היסטוריה זה מה שאני אוהב ומתענין, במיוחד של העם היהודי. צריך לזכור וללמוד מההיסטוריה…

התיישבות היהודים באירופה – בין פרעות, גירושים והשמדה (הרבה לפני הנאצים)…
∞∞∞∞∞∞∞∞

כאשר דנים על ראשית ההתיישבות של יהודים באירופה יש להבחין בין צפון ודרום. בספרד, דרום צרפת ואיטליה היתה התיישבות עתיקה. פזורה יהודית היתה קיימת עוד מימי הרומאים והמשיכה להתקיים גם לאחר חורבן רומי וחלוקתה לשניים: רומי המזרחית-ביזנטיון ורומא המערבית.

בדרום – היו יהודים עוד בתקופת בית שני, ימי החורבן ואחריהם. שלטונות רומי הכירו בהם כאזרחים. אך מצבם ומעמדם יורעו ברבות הימים.

מצפון להרי האלפים – ההתיישבות היהודית די מאוחרת. קהילות מאורגנות ישנן רק במאה ה-9 וה-10. לימים נזהה ונכיר אותם כ'אשכנזים'.

בצפון – ראשית ההתיישבות היהודית בהזמנת השלטונות להתיישב עם פריבילגיות, כתבי זכויות. זהו הרקע – יהודים מגיעים לאזור הריין וגרמניה בהזמנת מלכים ונסיכים שהיה להם ענין בהתיישבות יהודים למטרות מסחר וכלכלה.

1084 – לפני הטבח באזור הריין בתקופת מסע הצלב הראשון בישוף העיר שפייר כותב בפריבילגיה ליהודים כי הוא מזמין אותם בשל רצונו להגדיל את שגשוג העיר ומעניק להם אוטונומיה. כך מתרחשת כל ההתיישבות היהודית מצפון לאלפים. היו זקוקים ליהודים בעלי הון וקשרי מסחר בינ"ל.

בכל מקום הספור חוזר על עצמו. בראשית הדרך – ברית בלתי כתובה של ההנהגה המקומית עם היהודים המקבלים מהם הגנה. היהודים מכונים בכתובים כעבדי המלך ואוצר המלך. אך ברבות הימים יבואו בטענות נגד היהודים, מדוע הם עוסקים במקצועות אלו ויתעלמו מהעובדה שלצורך כך הביאו אותם. וזה היה התנאי לבואם.

מכאן שראשית ההתיישבות היא של עשירים מאיטליה, ספרד וצרפת ולפיכך הנהגת הקהילה היא ע"י עשיריה ומשכיליה (השכלה הלכה עם עושר). המשטר הקהילתי היה אוליגרכי – בנוי מעשירי הקהילה ומשכיליה. המשפחות העשירות האלו מביאות עמן משרתים, שוחט, שמש ביכ"נ, מלמד לילדים וכו' וכך צומחת ומתפתחת הקהילה היהודית.

1215 – יהודים בממלכות נוצריות מחוייבים ללבוש בגד או כובע או סמל מיוחד שיבדיל אותם מהנוצרים. במיוחד כדי למנוע מגע מיני בין יהודים לנוצריות.
המלך פרננדו מלך קסטיליה מקבל מכתב נזיפה מהאפיפיור על שלא אלץ את היהודים ללבוש משהו מזהה ועונה לו: נכון שלא אלצתי את היהודים ללבוש בגד שונה וזאת בגלל שהיהודים איימו שיצאו מגבולות ממלכתי ויחברו למוסלמים בסביליה. ומן הידוע שרוב הכנסותי באות מהם.

היהודים לא תמיד נראו גרוע ובמיוחד ההנהגה נראתה עשירה ובודאי לא מושפלת. לכ היהודים ראו בזה השפלה בהיותם בעלי ברית להנהגה המכניסים לה כסף רב. אך הקרבה הזו תעורר את חמתם ושנאתם של המקומיים במיוחד את חוגי הכנסיה. את היהודים אסור להרוג אבל מצוה לפזר אותם ולהשפילם עד שיודו במשיחיותו של ישו. זו הדוקטרינה הנוצרית.

במשך שנים התנהלה תעמולה יסודית לצרכים פנימיים: לשכנע את הנוצרים בצדקת דרכם. הכנסיה מנהלת פולמוסים בכתב המכוונים במיוחד לנוצרים כי יהודים לא עיינו בטקסטים תיאולוגים-כריסטולוגים.

במאה ה-16 כאשר המסדרים (הדומיניקאנים) מתחילים בפעילותם הם מנהלים פעילות מיסיונרית. מהמחצית הראשונה של המאה ה-13 יש מקרים רבים שדומיניקאנים מקבלים אישור מהמלך לדרוש בפני היהודים דרשות מלאות תעמולה נגדם שמראות כיצד הכנסיה – ולא היהדות – צודקת.

בקתדראלות יש פסלים ותמונות שמראים את 'סינגוגה' המושפלת והעוורת ואקלזיה – צעירה, יפה, כתר על ראשה וכו'. זה מה שקבע את גורל היהודים בסופו של דבר! שהרי במציאות היהודים נראים כמו כולם אבל הין מצוירים ומתוארים עם קרניים, זנב ואף ארוך.

גם המלכים הטובים ליהודים לא יכלו להרשות לעצמם להצטייר בעיני העם והכנסיה כמי שאינם נוצרים טובים. לכן תמיד שתפו פעולה עם הכנסיה. אבל במקביל יש דוגמא למכתב ששולח המלך להנהגה היהודית המאפשר הקמת בית כנסת, כלומר אני המלך עדין מגן עליכם.

בכל אירופה המערבית אנו רואים דמוניזציה של היהודים. היהודי הופך לשטן. הנאצים לא המציאו משהו חדש. הכל היה קיים והם רק אחדו הכל באינטנסיביות.

עלילות הדם מהמאה ה-11 עברו דרך צרפת לספרד. הנוצרים האמינו שיהודים זקוקים לדם ילד נוצרי לצורך אפית מצות וזקני ציון יחליטו מי יהיה הקורבן. היהודי מסוכן. כל יהודי הוא סוטה מין.

במסע הצלב הראשון – מקורות לטיניים ועבריים מעידים על שאלה שנשאלה ע"י ההמונים: מדוע צריכים לצאת במסע ארוך כל כך כאשר רוצחי ישו יושבים תחת אפינו? צריך נקמה כאן. (עד ועידת ותיקן 2 – יהודים אחראים על מות ישו).

לא תמיד עזרה הגנת המלך. ליד היציאה בקתדראלה של טולדו יש פרסקו על הקיר: אדם שנראה כמו שטן מכוער ובידו לב וילד צלוב שלבו חסר, לידו אבא חרד ומאחוריו מסתתרים ילדים קטנים. פירושו: היהודי מוצץ את דמו של הנוצרי, מוציא את לבו של הילד והנוצרי חרד לגורל בנו וילדיו האחרים וזאת למרות שהוא השליט. זה בשנת גירוש ספרד וזה פער גדול בין המציאות והדמיון.

גם בתקופה קשה זו היהודים יצרו יצירות פאר. ספריה עצומה ממרוקו עד ספרד, עד מצרים ועד תימן. היצירתיות היתה שם. גם תחת שלטון נוצרי היו הישגים עצומים. נכון גם נפילות קשות. היו דברים טובים אבל הסוף היה רע ולכן הכל רע.

1290 – גירוש ראשון מארץ נוצרית, מאנגליה. רובם הגיעו לצרפת (כי היו במקור מנורמנדי ודברו צרפתית) וגם לספרד אבל זו תחילת הדרך לסוף – לאירופה נקיה מיהודים!

אנגליה היא הממלכה הראשונה עם צביון לאומי, שפה משלה ועם די מגובש. לכן נעשה בה הליך טיהור הממלכה מגורמים זרים. היא היתה ראשונה שגירשה יהודים.

פיליפ לה בל ב-1306 – זורק את כל יהודי צרפת (קהילה יצירתית, ביניהם רש"י ובעלי התוספות). רובם ככולם עברו לאשכנז (גרמניה) אבל גם לספרד. מדוע לא באו לישראל? לא היתה בימים ההם אפשרות מדינית ליהודים לחזור לא"י. גם העת'מאנים שאפשרו כניסה לא"י עשו זאת לא על בסיס מדיני. הרמב"ן עולה לארץ במאה ה-13, מגיע מעכו לירושלים ומגלה שלא היה מנין אחד להתפלל.

מלך אנגליה גרש את היהודים כי הגיע למסקנה שאין לו עוד תועלת מהם. ואם הם רכוש המלך ואם אינם שמושיים – פשוט זורקים אותם כמו היו חפץ חסר ערך. זו גם הסיבה של גרוש יהודי צרפת ע"י פיליפ לה-בל.

רק באזור אויניון בדרום צרפת שהיה חלק מהאפיפיורות נשארו יהודים. מסורת אוגוסטינית אומרת שיש לפזר את היהודים כעדות לעונשם על שאינם מכירים בישו המשיח.

המלכים מגרשים את היהודים מסבות כלכליות ולא מתוך ציות לכנסיה. אך הכנסיה הכשירה את הלבבות לכך. הצבור קבל את הגירוש באהדה. היהודים היו 3-5% באוכלוסיה ותמיד היו זרים, נטע זר. יהודי בימי הבינים ראה עצמו בן העם היהודי המפוזר בגלות.

היהודים היו נאמנים למלכים ב-100%. לא ידוע על שום מקרה של בגידה. אין תעודה אחת המעידה על פעולת יהודי נגד המדינה (להבדיל מהמוסלמים כיום באירופה!) ולכן שום גירוש לא היה על רקע זה. היו יהודים שהתנצרו ומומרים אלו פעלו נגד היהודים בקיצוניות ובשנאה.

בשנת 1700 היו בעולם פחות משני מיליון יהודים. מחציתם בארצות האסלאם ומחציתם בארצות נוצריות. ב-1939 מספרם עלה ל-18 מיליון יהודים. אין לכך הסבר. מכל מקום בימי הבינים הם היו מעטים.

בחצי האי האיברי אין מדינה ששמה ספרד. ב-1492 היו ממלכות: ארגוניה, קסטיליה, נברה הקטנה, פורטוגל. ב-1391 מאה שנים לפני הגירוש, מלך קסטיליה מת ובמקומו יורש העצר ילד קטן.

התנהלה אז תעמולה קשה נגד היהודים ובאותו קיץ התנפלו על היהודים והתוצאה היתה הרג המוני, התנצרות או בריחה. מכאן ההרג התפשט לקורדובה, לטולדו ולכל מקום בחצי האי האיברי. בכל ספרד היה טבח של שליש מיהודיה. שליש מהם הפכו לאנוסים ושליש ששרד וברח לצפון אפריקה ולאיטליה.

המלכים התנגדו אך לא יכלו להציל את היהודים. כל הקהילות נהרסו. המתנצרים היו במעמד של לא יהודים ולא נוצרים. היתה תיאוריה של תורת הדם לצורך קבלות משרות. ישו שהיה נימול לא היה עובר מבחן זה… כלומר גם את הנוצרים החדשים לא מקבלים.

בקסטיליה – המלכה איזבל מוקפת בהרבה יועצים יהודים. לימים תינשא לפרדיננד מלך ארגוניה. הם לא אחדו את הממלכות אלא נהלו אותן ביחד. המטבע היה שונה, פרלמנט נפרד, אבל ההחלטות משותפות. הם רצו לפתור את בעית האנוסים ולכן לאחר נצחונם על המוסלמים בגרנדה החליטו שמעתה ספרד תהיה כולה נוצרית.

בצו הגירוש כתוב בפירוש: מפני שהיהודים מסייעים לאנוסים להישאר ביהדותם אנו מגרשים אותם אלא אם יתנצרו. תוך 3 חודשים צריכים היהודים לעזוב.

לאן? הרי גורשו מצרפת ומאנגליה. הם ילכו לקיסרות העותמאנית, לתורכיה. אבל רוב היהודים 120,000 במספר עברו לפורטוגל תמורת כסף ששולם למלך פורטוגל. אך זה התברר כאסון גדול כי מלך פורטוגל רצה לשאת את בתם של איזבל ופרדיננד והם הסכימו בתנאי שיגרש את היהודים.

בדצמבר 1496 ערב חג המולד מוצא צו גירוש לכל יהודי פורטוגל. המלך נותן להם שנה זמן להתארגן לגירוש. הוא מודיע שבנמל ליסבון יעגנו אניות שיפנו אותם. הם מגיעים בהמוניהם ושם מטבילים אותם בעורמה לנצרות. הם לא גורשו אך המשיכו להיות אנוסים. אין ספק לגבי זהותם בעיני עצמם כי הסיבה לבריחתם מספרד היתה סרובם להתנצר! (זו הסיבה לסברה שאחוז גבוה מהפורטוגזים הם יהודים שנאנסו להתנצר). אך היו שברחו לארצות השפלה.

הרבה יהודים מספרד עברו למרוקו, איטליה והרבה לקיסרות העותומאנית, שאפשרה כניסת יהודים עד הקמת הרפובליקה התורכית. יהודים מגורשים גם מסיציליה וב-1543 מנפולי.

במחצית המאה ה-16 לא נשארים יהודים בכל מערב אירופה, למעט גרמניה ואיטליה שהוו נסיכויות רבות ולא היו מאוחדות. מכאן מתפתחת תנועה למזרח אירופה של האשכנזים ותרבות הידיש.

למרות שהעם היה מדוכא תקופה ארוכה, חסר תקוה, משולל זכויות – בכל זאת קם לתחיה תרבותית, כלכלית, חברתית במאות ה- 16, ה-17 יש תחיה גם במזרח אירופה.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, העם היהודי, תקינות פוליטית | כתיבת תגובה

מה קורה להם לתלמידי ז'בוטינסקי? תגובה לדוד מרחב

דוד מרחב, בעל טור במקור ראשון ואיש מכון ז'בוטינסקי לשעבר, העלה בפייסבוק סטאטוס שכותרתו "הקונספציה התמוטטה" והצליח להרגיז אותי…

הוא כתב, בין השאר:

"התמוטטה הקונספציה על נהול הסכסוך, שקט בלי משא ומתן, אנחנו כאן והם שם וגם אנחנו שם…

כי מי שלא רוצה לדבר עם אש"פ ידבר עם חמאס, מי שלא רוצה לדבר עם חמאס יחטוף מאל-קאעדה… אם נתניהו לא יבין זאת צה"ל יילחם נגד פלגי אל-קאעדה!

ישראל צריכה לחתוך את הארץ הזו בסכין קצבים, זה שלנו וזה שלהם…

זה מה שכתב… מה קורה להם לחלק מאנשי ז'בוטינסקי?
∞=∞=∞==∞∞

וזה מה שעניתי לו בתגובה שאני משתף כאן:

בדיוק ההיפך! אם "נחתוך" את הארץ ולא נהיה שם ב"חצי" שאתה רוצה לתת להם, או אז אל-קאעדה תגיע לשם מהר מאד אם לא מיד… כבר עכשו יש שם בשטח תאים "סלפים" רדומים שמחכים ליום פקודה.

רק נוכחות פיזית שלנו בשטח, על גב ההר וכמובן בבקעת הירדן וגם ברכוזי האכלוסיה כמו לפני עידן אוסלו היא שתבלום ותחסום אותם אם יגיעו לירדן או יבצבצו באיו"ש.

עם כל הנזק והטרדה שחמאס ואש"פ והג'יהאד יכולים לגרום בפיגועים וגם בחטיפות – לא מדובר באיום קיומי על ישראל כמו האיום שהוו בעבר מדינות וצבאות ערב שהדוקטרינה הפלשתינית היתה לגרור אותם למלחמה גדולה, כוללת נגד ישראל. הימים האלו חלפו…

מדינות ערב מתפרקות ומלקקות את פצעיהן. אבו מאזן והניה לא מסוגלים לא לבלוע ולא להקיא ודומים יותר לשני כלבים רטובים בגשם המצפים שאירופה וארה"ב ילטפו אותם ויגנו עליהם, כי העולם הערבי כבר מזמן נער חוצנו מהם, עוד מימי התייצבותו של ערפאת לצד סדאם חוסיין…

אני לא אתפלא, אגב, אם יתברר שאת החטיפה לא בצע חמאס אלא סלפים (קאעדה) כמו שאת ירי הטילים מעזה בצעו עד לאחרונה גורמים שיצאו משליטת חמאס…

השתלטות ארגון דאע"ש על חלקים בסוריה ועיראק והסכנה הנשקפת לירדן היא קריאה אם לא חבטה להשכמה עבור כל מי שהאמינו עד כה ב"פשרה טריטוריאלית" והיתכנות למדינה פלשתינית עוינת ואירידנטית בלב ארץ ישראל.

מי שלא מבין את זה לא מבין כלום!

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית, תקינות פוליטית | כתיבת תגובה

דברים כדורבנות על השהידיזם הנאצי שאומר אליקים העצני

דברים כדורבנות! אומר אליקים העצני במאמר שפרסם בהארץ:

"את הסיבה לזלזול המחריד בקדושת חיי האדם בעולם הערבי יש לחפש במקום אחר – בתרבות, בדת, בחנוך. הטרור מבטא את רצונם המוצהר של המונים רחבים במזרח התיכון, ממחלקי הבקלאוה ברחובות עזה והסוכריות בחוצות חברון ועד למציפים את האינטרנט בשבחים לחוטפי הנערים היהודים. כל ככרותיהם ומוסדותיהם נושאים שמות של רוצחי המונים כי אלה הם גבוריהם הלאומיים.

חברה שזה ה'בון טון' אצלה – בכלי התקשורת, בספרות, בבתי הספר ובאקדמיה, כמו בבתי הקפה ובככרות, נושאת במשותף באחריות. אם המחבל הוא אויב הרי שהעם שבתוכו "הוא שוחה כדג במים" כפי שהגדיר את הטרור מאו-צה-דונג הסיני, גם הוא אויב. כמו שהיה זה העם הגרמני שגידל וקיים את המשטר הנאצי, כך החברה הפלסטינית היא היא הנשאית של ה"שהידיזם", תורה המטיפה למות כדי להרוג.

מזה נגזרות מסקנות מעשיות. למשל גירוש מן הארץ של טרוריסטים, עוזריהם ותומכיהם. ואפס סובלנות גם לכל תמיכה מילולית בשהידיזם, כפי שבגרמניה כל התבטאות נאצית או פרו-נאצית מהוה עבירה פלילית.

זו ירושתו של דיין – למתוח קו בין ההסתה למעשה הגלוי. אך כלפי יהודים שנו את התפיסה הזאת וגורסים – בצדק – "מלים הורגות". אבל גם מלים של ערבים הורגות ועוד איך!

ויש לעיין מחדש בגישה הפייסנית שלנו שיש לגביה קונצנזוס בין ימין לשמאל – שראוי לנו כביכול לפעול לקידומם ולפיתוחם, למרות היותם חברה שונאת ועוינת. גם אני צידדתי בדעה הזאת.

היום אני שואל – האם זה סביר לפתוח את שערי בית החולים שלנו בפני אשתו של אבו-מאזן המתנכל לנו בכל פורום עולמי ומפאר ומפרנס את רוצחינו ומשפחותיהם? והאם דוקא אנחנו חייבים לרפא את נכדו של ראש ממשלת ארגון הטרור חמאס אסמעיל הניה? האם זה סביר לספק להם מים וחשמל ועוד בחצי חינם? האם אנחנו צריכים לסייע לבנית העיר ראוואבי?

עשרות שנים אנחנו מספקים להם לחם ועבודה. האם זה עשה אותם – את הצבור, להבדיל מיחידים – פחות אויבים? האם זה הגיוני שבעוד הם מקיימים חרם על המתנחלים הישראלים ביהודה ושומרון ומתירים את דמם – נציגם הנאמן ביותר עלי אדמות הוא המנהל האזרחי הישראלי ביהודה ושומרון?!"

פורסם בקטגוריה אסלאמיזציה, הקושיה הפלשתינאית, תקינות פוליטית | כתיבת תגובה

שוב נשמעים הקולות הפאבלוביים בעד נסיגה מיהודה ושמרון… והמציאות הדמוגרפית לפי גיא בכור

שוב חוזרים ונשמעים הקולות הפאבלוביים בעד נסיגה מיהודה ושמרון, עד כה בדרך כלל בגלל "הדחליל הדמוגרפי" המדומה (קשקושים כמו של מדינה דו לאומית או "שלטון על עם אחר" כאילו אין בעולם מדינות אחרות המכילות בקרבן מיעוטים זרים בינוניים או גדולים).

אך לאחרונה האבסורד שובר שיאים! האוילים רוצים שנתקפל מהשטחים בגלל כבוש חלקים של סוריה ועתה עיראק ע"י ארגון דאע"ש (אל-קאעדה). והרי ההגיון והשכל הישר אומרים בדיוק ההיפך – הגברת השליטה הישראלית באיו"ש, על גב ההר ובקעת הירדן כדי לקדם ולבלום חדירה וזליגה שלהם לגדה המערבית וגם כדי לגונן על בת בריתנו בעבר הירדן.

אז כדי להרגיע את מתפחדי "הדחליל הדמוגרפי" כדאי אולי להיזכר ולעיין שוב בנתונים המדהימים שפרסם אשתקד ד"ר גיא בכור על המגמות הדמוגרפיות החדשות באוכלוסיה הפלשתינית והישראלית. נתונים מדויקים המסתמכים בין השאר על אתר ה-CIA הנחשב למהימן ביותר בעולם:

==∞∞==∞∞==
להלן מאמרו של ד"ר גיא בכור מלפני שנה. מאז, יש להניח, המציאות הדמוגרפית רק השתפרה:

בעיני מרבית הצבור הישראלי ואולי גם העולמי ההתיישבות היהודית במה שכונה פעם "השטחים" מורכבת מכמה צריפים וקרוואנים סחופי רוח וחבוטים, אך האמת העדכנית היא אחרת לגמרי: אכלוסית היהודים בשטחי 1967 שוה כבר למחצית אכלוסית הפלשתינים שם והיא במגמת זנוק דמוגרפי מהגדולים ביותר בעולם.

איש אינו יודע כמה ערבים מתגוררים בשטחי 1967 כן הנתונים הסטטיסטיים שלהם מנופחים בידי הפלשתינים לצרכי הטעיה (הם כוללים מי שהגרו כבר לפני עשרים שנה ואת תושבי מזרח ירושלים, שנספרים לכן פעמיים ברשות ובישראל), אך באוקטובר 2012 נערכו בחירות מקומיות ברשות הפלסטינית (ללא עזה וירושלים) ומספר בעלי זכות ההצבעה היה 515,000, כלומר זהו מספר הבוגרים מעל גיל 18. אם נוסיף לכך מספר זהה של צעירים הרי נגיע למעט יותר ממליון איש ובתוספת מזרח ירושלים כמליון וארבע מאות מאות אלף, זהו המספר האמיתי.

ומה מספר היהודים באותו שטח? כ- 700,000. לפי נתוני רשם האכלוסין במשרד הפנים חיים כיום ביהודה ושומרון 385,000 יהודים, ובמזרח ירושלים עוד 300,000 (מה שאומר שהאכלוסיות היהודית והערבית במזרח ירושלים כבר השתוו ראשונה). במילים אחרות מספר היהודים שוה כבר למחצית האכלוסיה הפלשתינית ב"שטחים". הזנוק בנתונים היהודיים הוא מדהים שכן בזמן האנתיפאדה השניה מנו היהודים באיו"ש רק 190,000, כלומר תוך עשור הם הכפילו את מספרם! יש לכך השלכות בטחוניות, למשל ביכולת של הערבים לתכנן מרידות חדשות, כאשר כל כך הרבה יהודים חיים יחד איתם ומכירים את השטח בדיוק כמותם; והיהודים האלה לא יוותרו לעולם.

אך גם המגמות העתידיות מפתיעות.

כתוצאה מן החיים הטובים של הערבים שמכונים פלשתינים, מספר הלידות נופל אצלם נפילה חופשית: ממעל 5 ילדים למשפחה לפני עשור, לפחות מ-3 ילדים כיום, לפי נתוני אתר האינפורמציה של ה-CIA. אך באותו זמן מספר הלידות של משפחה יהודית ביו"ש הוא 6 ילדים, אחד הנתונים הגבוהים ביותר בעולם. אין שום קהילה מערבית בעולם שמגיעה לנתוני ילודה כאלה. מה הסיבה לפער האדיר? הנשים הערביות משכילות יותר, עירוניות יותר, דוחות את הנישואין, עובדות יותר, ומספר הילדים שלהן צונח, ככה זה בכל המזרח התיכון. בסעודיה למשל צנח מספר הילדים למשפחה ממעל 6 ילדים ב- 2003 ל-2.2 כיום, לפי נתוני אתר ה- CIA, וזה המצב בכל מדינות ערב. בתורכיה, איראן, לבנון וצפון אפריקה הילודה היא כבר שלילית: פחות מ-2.1 ילדים למשפחה. בזמן האינתיפאדה הראשונה רוב האוכלוסיה הפלשתינית היה כפרי. כיום שני שלישים מהם גרים בערים הגדולות שם. הלידות הערביות הן אינדיבידואליסטיות, הלידות היהודיות אידיאליסטיות. המגמה ברורה, אלא אם כן "דורשי טובתנו" ימליצו על הקפאת הילודה, כשם שהמליצו על הקפאת הבניה ביו"ש…

אגב, תופעה דומה מתרחשת גם בתחומי "הקו הירוק": מספר הלידות היהודיות מזנק זה של המוסלמים צונח, כך שנכון לשנת 2013 ממוצע הלידות של נשים יהודיות וערביות בתחומי הקו הירוק ויהודה ושומרון כבר השתוה.

לכך יש להוסיף את ההגירה אל ומחוץ לשטחים. אלפי צעירים פלשתינים מהגרים מידי שנה מהשטחים אל המערב כיון שרמת ההשכלה שלהם עולה וגם הם רוצים לחיות במערב כמו מאות אלפי ערבים אחרים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. העולם התכווץ, הם מחוברים לאינטרנט והיום הם יודעים שזה אפשרי. ככל שרמת החיים עולה הנכונות להגירה ערבית החוצה עולה. לעומת זאת ההגירה היהודית אל השטחים היא נלהבת ונמשכת כל הזמן. עם אכלוסיה של מעל 8 מליון תושבים (וריבוי של מליון תושבים כל שבע שנים בישראל), להרבה ישראלים כבר צפוף, והחיים עושים את שלהם; מדובר הרי במרכז הארץ.

נתונים ומגמות אלה יוצרים מהפך במה שכונה פעם "הבעיה הדמוגרפית". ביל קלינטון 'הזהיר' אותנו השבוע מפניה מבלי שיבין שהוא אולי מעודכן לתקופה שהיה נשיא לפני כשני עשורים. הדמוגרפיה היהודית מזנקת ואיתה העם היהודי כולו. בזכות הזנוק הדמוגרפי בארץ ישראל ולמרות הרפיון הדמוגרפי בקרב יהודי התפוצות סך כל היהודים בעולם חזר לעלות בשנת 2012, לראשונה מאז השואה.

פורסם בידיעות אחרונות, 20.6.13

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית, תקינות פוליטית | כתיבת תגובה

אם באלופים נפלה שלהבת – מה יגידו לונדון וקירשנבאום?

האלוף (במיל) ישראל זיו פרסם בידיעות אחרונות מאמר שכותרתו "החכמה שבאפוק" בו הוא קורא "להגביל את הפעולה מול החמאס!" ומציע – שימו לב – "לדרוש מאבו מאזן והקהיליה הבינלאומית לפעול לפירוקו של החמאס מנשקו!"

זאת לדבריו במטרה להשיג תוצאה איסטרטגית טובה(?) "כפי שעשתה ארה"ב בסוריה והביאה להתפרקותה הכמעט(!?) מוחלטת מנשק כימי". ואני הייתי מחליף את סדר המילים ואומר שארה"ב 'כמעט' הביאה להתפרקותה המוחלטת של סוריה מנשקה הכימי…

כן, האלוף הנכבד מציע לנו לאמץ את מדיניותה הכושלת והמבולבלת של ארה"ב של אובמה… וכל זאת למה? כי לדעת זיו "ישראל צריכה לקחת בחשבון שחסול החמאס יצור ואקום שאליו לא תחדור הרש"פ – אלא אל-קאעדה", רחמנא ליצלן…

יסולח לי על בורותי אבל בהתחלה לא זכרתי מי הוא האלוף ישראל זיו… אח"כ גיליתי שהוא אשר עמד בראש אגף המבצעים שתכנן והוביל עבור שרון את ההתנתקות הארורה…

ברור שתפישתו משקפת את הגישה המתגוננת המגונה והנפסדת שהתנחלה במקומותינו בדור האחרון: נסוגים ומתנתקים, בונים גדר בטחון ומתבצרים, מפתחים טכנולוגיות הגנתיות (לא מיותרות אבל הגנתיות) כמו "כפת ברזל" וכו' ומגבילים ומשפילים את דוד הנחלאווי וחבריו מול הפורעים. וזאת במקום ליזום ולתקוף ולקבוע עובדות בלתי הפיכות בשטח.

אין חדש תחת השמש… בפרשת "שלח לך" שקראנו השבת מתדרך משה את המרגלים היוצאים לתור את הארץ לבדוק איך חיים תושביה "הבמחנים אם במבצרים". ומבאר רש"י שאם הם חיים ללא חומות וגדרות הדבר מעיד על עוז רוחם ואומץ לבם ואם הם מוקפים חומות פחדנים הם…

תגובתי להצעתו של האלוף הנכבד – הנובעת לדבריו מהפחד הגדול שלו מהואקום שייוצר אם יחוסל החמאס – היא פשוטה וקצרה: את הואקום שייוצר עם חסול החמאס ותשתית הטרור באיו"ש לא צריכה למלא הרש"פ (מה ההבדל ביניהם?) – אלא ישראל וצה"ל. כמה פשוט…

עם כל הכבוד לדרגתך הצבאית, אדוני איש הצבא ומתכנן המבצעים ישראל זיו – הגיע הזמן להפיק לקחים ולהסיק מסקנות מהכשלון הקולוסאלי של האקספרימנט הקרוי "אוסלו". ואחד הלקחים החשובים הוא – את בטחוננו לא נפקיד עוד בידי אחרים. לא בידי האמריקנים וכוחות בינלאומיים וודאי לא בידי ג'יבריל רג'וב ואבו מאזן…

הגיע הזמן להחליף דיסקט ויפה שעה אחת קודם!

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית, תקינות פוליטית | כתיבת תגובה

אגדה לצעירים ישראלים נבוכים

נקלעתי לדיון/וכוח עם סטודנטים צעירים מתלבטים. ובתגובה לאחד מהם כתבתי להם ספור אגדה שרציתי לשתף פה.

אתה כותב, איש צעיר: "הטענה העיקרית שלי היא שהפלסטינים לא יסכימו לזה לעולם… הם רוצים מדינה משלהם. לא להיות קצת יותר מחצי במדינה אחרת".

למען האמת התגובה שעמדה לי על קצה הלשון היתה משהו כמו "אז מה אם הם לא מסכימים או אם הם לא יסכימו?" אבל החלטתי לחוס על נפשך העדינה והתועה ולשאול שאלה אחרת: מי מהם בדיוק לא יסכים? הנהגת אש"פ, החמאס, הג'יהאד האסלאמי, החזית העממית, הסלפים של אל-קאעדה?

אז לידיעתך יש רגליים מוצקות לסברה שהנהגות אלו אינן מייצגות באמת את הצבור החי שם, את הרוב הדומם שאותו אתה לא מכיר ולא שומע ואני כן… ואם הן כן מייצגות – הן מובילות אותו לאסון. הנהגות אלו פסולות מלהיות פרטנרים לשום סיג ושיח ומו"מ כי הן מטיפות ומחנכות את עמם ואת ילדיהם לאידיאולוגיה שהידיסטית-ניאו-נאצית שאין לה כל זכות קיום ובפרט לא בבית ספרנו! כי היא מכוונת להשמדתנו ולסילוקנו מאדמתנו.

נער הייתי וגם זקנתי ולא הייתי ילד לפני ואחרי אוסלו – אקספרימנט כושל בסדר גודל קולוסאלי, איולת היסטורית מוכחת בעליל. הסכמים בטלים ומבוטלים לדידי בגלל הפרתן השיטתית ע"י הצד השני. אשר בעקבותיהן אני מחזיק בדעה מבוססת ומנומקת (בבלוגים שלי) לפיה ההנהגה ה"פלשתינית" הזו צריכה לרדת מעל בימת ההיסטוריה ויפה שעה אחת קודם…

אך מעבר לכך תנסה לחשוב על זה כך:

אתה או משפחתך חוזרים לאחר היעדרות ארוכה לביתכם או נחלתכם, למשל בכפר או במושב ומגלים שזרים פלשו והתנחלו על חלקים מנחלתכם החוקית. מתוך חולשה ועייפות ובגלל לבכם הרחום ומתוך סובלנות ואנושיות אתם לא מעיפים אותם מיד לכל הרוחות ומוכנים לתת להם להנות מן הספק (עקב היעדרותכם הממושכת) ולסבול את נוכחותם בנחלתכם, על אדמתכם, למרות שאתם הבעלים החוקי והם בסך הכל פולשים זרים ובלתי חוקיים…

והנה עוברים שנים ומישהו מכניס להם לראש שיש להם בעצם זכויות קנין ובעלות על הנכס שלכם, נחלת אבותיכם. יתרה מזאת – הם מתחילים להתחצף וטוענים שלכם בעצם אין בכלל זכות ובעלות על ביתכם…

אח"כ למרות בוררויות משפטיות בהם אף הסכמתם בלית ברירה רק למען "דרכי שלום" לחלוק עמם את נחלתכם הם דוחים את כל הפשרות. פותחים במעשי אלימות, וקוראים לקרוביהם מהשבטים הסמוכים להתנפל עליכם ולהרוג בכם. אתם מצליחים להדוף את ההתקפות אבל החוצפה נמשכת והאלימות גוברת.

ואז גם צץ ביניכם אויל ממושקף בשם ביילין ורוקם בסתר ובמחשכים עם ראש הפורעים הנבל הגדול והמושחת ביותר שביניהם (ערפאת) הסכם אומלל. הוא עובד עליכם בעינים ובמעשי תרמית ונוכלות (המיצובישי של גולדפרב) הוא מצליח לשכנע את הועד העייף והמותש שלכם לקבל את ההסכם תוך שמוש בקלישאות כמו "שלום עושים אויבים" וההרוגים והנרצחים שלכם מתוארים כ"קרבנות השלום".

אז זהו שמאז הסכם אוסלו האומלל והנורא עברו כבר עשרים שנה ואנחנו מצויים בעיצומה של תקופה חדשה במזרח התיכון והעולם הערבי בה מתחוללים זעזועים, תמורות ושינויים היסטוריים עמוקים בכל האזור: "האביב" הערבי זרח עלינו והוא גורם למדינות ערב – שכבר הסירו מזמן את תמיכתם מהפלשתינים (עוד בימי מלחמת המפרץ הראשונה כאשר ערפאת התייצב לצדו של סדאם חוסיין נגד מדינות ערב האחרות) – להתכנס לתוך עצמם וללקק את פצעיהם ממלחמות אחים שעודם בעיצומם.

והנה העולם הערבי כבר אינו רואה בפלשתינים "חוד החנית" למלחמה ב"אויב הציוני" והפלשתינים כבר אינם יכולים לגרור את מדינות ערב למלחמה כוללת נגד ישראל כי הן עסוקות כאמור בלקוק פצעיהן…

כיום אף אחד לא תומך בהנהגה הפלשתינית הזו. אבו מאזן ואסמעיל הניה הריהם כשני כלבים נטושים ורטובים בגשם המייחלים ללטוף אמריקני או אירופאי. להזכירך מצרים אף הוציאה את חמאס מחוץ לחוק.

אז מאחר שזו אדמתנו ונחלתנו עלינו לממש כאן ועכשו את רבונותנו המוקנית החוקית והמשפטית בחבלי מולדת אלו ולמצוא דרך סבירה לאפשר לאכלוסיה שם קיום בכבוד כתושבים עם זכויות אדם.

מדינה ורבונות אסור לתת להם גם לאור ההיסטוריה העקובה מדם, גם לאור השהידיזם הניאו-נאצי לאורו הם מחנכים את ילדיהם לרצוח ולהתאבד עלינו וגם לאור העובדה הפשוטה שזו ארצנו. פשוט מאד. ואנחנו מחויבים לשלוט שם אם חפצי חיים אנו. כן, ואנו מחויבים לנקות את האזור מטרוריסטים כמו שעושים עכשו…

אז אם תכניסו אתה וחבריך לראש ותפנימו שאתם ואנחנו בעלי הבית והם לא – ייפתרו לכם באורח פלא כל הלבטים והחששות והספקות כמו "מה אם הם לא יסכימו לזה או לזה?"

אנחנו בעלי הבית הרבוניים ואנחנו צריכים לקבוע מה יהיה פה – בין אם יסכימו ובין אם לאו. ובהיותנו יהודים רחמנים בני רחמנים יש להניח שלהם ימשיך להיות רק טוב אצלנו בביתנו.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית, תקינות פוליטית | כתיבת תגובה

זכרונו לברכה יצחק שמיר עליו השלום

שמיר-בייקר
זכרונו לברכה יצחק שמיר עליו השלום – שהיתה לי הזכות לעבוד בלשכת העתונות הממשלתית בתקופת כהונתו כראש הממשלה – הוא המנהיג היחיד שהיה לנו מאז בן גוריון וגולדה שלא תקפה אותו חולשת דעת ולא נפל למלכודת הקרויה "מה שרואים מכאן לא רואים משם"; מנהיג קשוח ועשוי ללא חת שידע לעמוד בעקשנות על האינטרסים החיוניים של עם ישראל ולהגן על ארץ ישראל מכל משמר; שלא התקפל מול האמריקנים ולא שעה לעצות ולזעקות התקשורת ההיסטרית שהטילה בו רפש מדי יום ביומו; שעמד בגבורה מול שר חוץ אמריקני עוין וברוטלי (ג'יימס בייקר) שכל נסיונותיו לדחוף את אש"פ בכח לועידת מדריד ולכפות עלינו נסיגה משטחי "ששת הימים" עלו בעשן (בזכות עקשנותו של שמיר) ונעלמו כבמטה קסם עם פלישת סדאם חוסיין לכווית והתייצבות הצורר ערפאת לצד הצורר העיראקי… סיעתא דשמיא גלויה!

בימי שמיר זכינו לעליה הגדולה ממדינות חבר העמים ומדינת ישראל התחזקה מכל הבחינות והגיעה למאסה הקריטית שהעלתה אותה אל דרך המלך והפכה את ישראל לכח יציב ואיתן כמו יצחק שמיר… בימיו היינו גם קרובים מאד להיעלמותו וירידתו הסופית מן הבמה של הצורר ערפאת עד שבאה חבורת הפוחזים של ביילין, פרס ושות' והעניקה לו על מגש של דם מה ששמיר סרב בעקשנות לתת לו ולחבריו באש"פ. אלה המושחתים המנהיגים כיום את הרשות הפלשתינית ואת ההסתה השהידיסטית הנאצית נגדנו.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית, תקינות פוליטית | כתיבת תגובה

בת יאור – הפרוטוקולים של זקני בריסל

עדי שורץ, הארץ, 19.6.2006

המבוכה שאוחזת באירופה ביחס לאסלאם היא כר פורה להתחזקות עמדות קיצוניות. בת יאור למשל – אינטלקטואלית יהודיה שנויה במחלוקת שזוכה לענין הולך וגובר – טוענת שאירופה משועבדת לעולם הערבי והמוסלמי, והכל באשמת ההנהגה.

החטא הקדמון הוא של שארל דה גול. מאוכזב מאובדן הקולוניות הצרפתיות באפריקה ובמזרח התיכון כמו גם מהירידה בקרנה של פאריס בזירה הבינלאומית, החליט נשיא צרפת בשנות הששים ליצור ברית אסטרטגית עם העולם הערבי והמוסלמי כדי להתחרות בדומיננטיות של ארצות הברית וברית המועצות. הברית הזאת נהפכה במהלך שנות השבעים לעמדת "הקהילה האירופית" (שמו הקודם של האיחוד האירופי) ובאותה עת החל להתפתח דיאלוג אירופי-ערבי ענף. אלא שהברית הזאת שבמסגרתה התירה אירופה את הגירתם של מיליוני מוסלמים לתחומה והחלה לנקוט מדיניות אנטי-ישראלית ואנטי-אמריקאית, תביא בסופו של דבר ולמעשה כבר הביאה, להפיכתה של אירופה ליבשת משועבדת לעולם הערבי והמוסלמי. אירופה מתה ובמקומה קמה Eurabia.

התזה מעוררת המחלוקת הזאת שייכת לבת יאור שם העט של אינטלקטואלית יהודיה אוטודידקטית שנולדה במצרים וחיה כיום בשווייץ. את שמה האמיתי היא מסרבת לחשוף, מטעמי ביטחון לדבריה. אבל התזה שלה היא רק הפתיח למסקנות מרחיקות לכת ואמירות קיצוניות על חלקם של מנהיגי אירופה בכניעה לאסלאם. אם בעבר התגובה לדבריה היתה התעלמות כמעט מוחלטת, הרי שכיום, במבוכה השוררת באירופה על רקע היחסים המורכבים עם העולם המוסלמי, היא זוכה לאוזן קשבת יותר, אך היא עדיין רחוקה מרחק רב מהזרם המרכזי האירופי. בשבוע שעבר הוזמנה לירושלים כדי להרצות בכנס של המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון.

"מדובר בטרנספורמציה של יבשת אירופה שהיא תוצאה של מדיניות מכוונת", אומרת בת יאור בראיון. "אנחנו הולכים כעת לקראת שינוי מוחלט של אירופה שתהיה אסלאמית יותר ויותר ותיהפך ללוויין פוליטי של העולם הערבי והמוסלמי. הרבה אירופים מתנגדים להתפתחות הזאת, אבל מכיוון שהם לא מודעים לאסטרטגיה הזאת ולמכניזם שלה, הם לא מבינים אותה. לעתים הם מפגינים את התנגדותם בדרכים נואשות. יש הרבה שנאת-זרים, יש גילויים של אסלאמופוביה ולעתים מהגרים מוסלמים מותקפים כך סתם ברחוב. אבל המהגרים אינם אשמים. המנהיגים האירופים הם שהחליטו על הברית עם העולם הערבי שבמסגרתה הם התחייבו לקבל את הגישה הערבית והמוסלמית כלפי ארצות הברית וישראל. מדובר לא רק במדיניות חוץ, אלא גם בסוגיות שמעסיקות את החברה האירופית מבפנים, כמו ההגירה, האינטגרציה של המהגרים והרעיון שהאסלאם הוא חלק מאירופה".

ספרה האחרון של בת יאור, Euroabia – The Euro-Arab Axis שיצא לאור באנגלית ב-2005, לא היה יכול להתפרסם בזמן טוב יותר מבחינתה, בדיוק כאשר שאלת השתלבותם של המהגרים המוסלמים ביבשת וצביונה התרבותי של אירופה עולה שוב ושוב לדיון. הפיגועים במדריד ובלונדון, פרשת הקריקטורות של הנביא מוחמד, רצח הבמאי ההולנדי תיאו ואן גוך והמהומות לפני כחצי שנה בפרברי פאריס הפכו את השאלות האלה לקריטיות יותר ויותר. אירופה, בעלת אתוס פלורליסטי ודמוקרטי, השתהתה בתגובה לתופעות אלה, אם כי כיום מסתמן שינוי במדיניות ההגירה ומתן האזרחות בחלק מהמדינות. שר הפנים של צרפת, ניקולא סרקוזי, זוכה בתשואות תודות ליחסו הקשוח למהגרים וגרמניה מנסה להחמיר את הקריטריונים לקבלת אזרחות.

הפגנה בלונדון נגד פרסום הקריקטורות של הנביא מוחמד

ההשתהות הזאת אפשרה את התחזקותן של גישות קיצוניות במיוחד כלפי ההגירה המוסלמית. באגף הפוליטי מדובר בתנועות הימין הקיצוני. בקרב חוגים אינטלקטואליים מדובר בין השאר באישים כמו העתונאית והסופרת האיטלקייה הפרובוקטיוית אוריאנה פלאצ'י שחברה באחרונה טרילוגיה בענין האסלאם ואירופה שנמכרה במילוני עותקים; חברת הפרלמנט ההולנדית ממוצא סומלי, איאן הירסי עלי; וגם בת יאור. כל אלה אמנם מתנגדים לימין הקיצוני ולביטויי האלימות שלו, אך מתריעים כי אירופה כציויליזציה חילונית, נאורה ובעלת רקע יודאו-נוצרי, גוועת. במקומה, אומרת בת יאור, תבוא ציויליזציה משועבדת לכוחות אסלאמיים ולאידיאולוגית הג'יהאד שהם מקדמים.

דעותיה של בת יאור הפכו אותה לדמות מעוררת מחלוקת, אך גם העובדה שהיא אינה אקדמאית ושמעולם לא לימדה בשום אוניברסיטה. את מחקריה היא מנהלת באופן עצמאי. מאז שנות השבעים פרסמה בת יאור, כיום בת 71, כעשרה ספרים שרובם עסקו בחיי המיעוטים הנוצריים והיהודיים בארצות האסלאם. את מחקרה האחרון היא מבססת על התנהלות מוסדות באיחוד האירופי ובעיקר על פרוטוקולים של "הדיאלוג האירופי-ערבי" (EAD) שמטרתו, לדבריה, לכונן ברית אסטרטגית באמצעות הידוק הקשרים הפוליטיים, הכלכליים, הדיפלומטיים והתרבותיים. תוצאותיו, לדבריה, הם התאבדות אירופית.

מה מניע את אירופה בברית הזאת?

בת יאור: "מה שהביא את אירופה לקבל את המדיניות הצרפתית היה משבר האנרגיה אחרי מלחמת יום הכיפורים. ענין נוסף הוא ביטחוני, משום שטרוריסטים פלשתינאים התחילו להכות באדמת אירופה בסוף שנות השישים. המדיניות הזאת נועדה להגן על אירופה מפני איום הטרור".

איך את מסבירה אם כך את הפיגוע בלוקרבי או את הפיגועים במדריד ובלונדון שהתרחשו למרות הברית הזאת?

"טרור הוא דרך ללחוץ על אירופה שמגלה חולשה כאשר ארצות ערב מעונינות להשיג ממנה משהו. במדריד אין הוכחה שהיתה מעורבת ממשלה ערבית מסוימת, אבל באופן כללי אפשר לומר שאירופה נמצאת תחת איום טרור מתמיד. הטרור הוא אמצעי להפעיל לחץ על מדינות אירופה להיכנע כל הזמן לדרישות הנציגים הערבים. לאירופים היו מטרות משלהם בדיאלוג הזה ולערבים היו מטרות אחרות. לפעמים הערבים מאיימים על אירופה באמצעות סגירת ברז הנפט. הם דורשים, לדוגמה שאירופה תתבטא כל הזמן בזכות הפלשתינאים ונגד ישראל".

אירופה החליטה במודע לקבל על עצמה את התרבות והפוליטיקה הערבית?

"קודם כל צריך להבחין בין מדיניות הממשלות לבין דעת הקהל. כאן מדובר בהחלטה של פקידים וראשי מדינות באיחוד. האירופים קיוו לפתוח באמצעות הדיאלוג האירופי-הערבי אופק חדש לשליטה בעולם הערבי. בסופו של דבר, אירופה היא זו שיצרה את יאסר ערפאת ואת ממשלת חמאס הנוכחית".

מה התסריט הגרוע ביותר? לאן אירופה הולכת?

"אם זה ימשיך ככה, נגיע למצב שבו אירופה תהפוך לוסאל, ללויין של העולם הערבי שהוא גדול יותר מבחינה מספרית. מבחינה דמוגרפית אנחנו כבר מפסידים. החלל שנוצר באירופה יתמלא על ידי ילדי מהגרים. כבר כיום אנחנו יודעים שבצרפת ילדי המהגרים מתנגדים לתוכנית הלימודים הצרפתית ולא רוצים ללמוד על השואה. הם רוצים היסטוריה ערבית-מוסלמית ומתנגדים להיסטוריה אירופית. זאת אסלאמיזציה של התרבות. אירופה תיהפך ליבשת שמקבלת הוראות מארגון המדינות האסלאמיות. קח לדוגמה את שערוריית הקריקטורות. מיד התחילו כנסים נגד אסלאמופוביה, חאווייר סולאנה התנצל לפני מדינות ערב והעורך הדני שפירסם את הקריקטורות נאלץ להתפטר.

"הדיאלוג האירופי-הערבי כולל מדיניות של חסול ישראל ושל דה-לגיטימציה שלה. יש באירופה ברית מוחלטת עם הפלשתינאים. אומרים, לדוגמה שישראל היא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם. או היוזמה בבריטניה לארגן חרם אקדמי כדי לבודד את ישראל. זאת דרך לעשות דה-לגיטימציה לישראל ולמנוע את זכותה להתגונן".

"עד שנות השמונים היא לא היתה מקובלת בכלל" אומר פרופ' רוברט ויסטריך ראש המרכז לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון. "זלזלו בפרסומים שלה בחוגים האקדמיים. רק כשברנרד לואיס פרסם את הספר Jews of Islam עם צטוטים מבת יאור התחילו להתייחס אליה. שינוי אמיתי כלפיה הסתמן בשנות התשעים ובעיקר בשנים האחרונות. כיום יש יותר מודעות לפן הקנאי של האסלאם".

ויסטריך, מארגן הכנס בירושלים בשבוע שעבר אומר שהזמין את בת יאור כדי לדון בשאלה אם תופעת הרב-תרבותיות טובה ליהודים. מצד אחד, לדבריו, המוסלמים אינם רוצים להשתלב בחברה האירופית ומצד שני, אירופה דוגלת באידאולוגיה של רב-תרבותיות אך לא יודעת כיצד לקלוט אותם. הרב-תרבותיות נתפשה בעבר כמשרתת את היהודים, אך כעת, כשביבשת יש כמיליון יהודים וכ-20 מיליון מוסלמים נוצר מצב חדש. לדבריו המושב שבו נשאה דברים היה הסוער ביותר בכנס כאשר אחד המשתתפים מוסלמי מצרפת התפרץ לעברה וטען שנפגע מדבריה.

בת יאור: "זכיתי להכרה קודם בארה"ב. באירופה הוזמנתי בהתחלה רק לכנסים קטנים. אפילו לא נהגו לצטט את שמי בפרסומים. בארה"ב אני בטוחה שפיגועי 11 בספטמבר העירו אנשים כולל בקהילה היהודית שהתעלמה ממני קודם משום שהיא שייכת יותר לשמאל. אחרי שהעבודה שלי התפרסמה בארה"ב היא זכתה גם לחשיפה באירופה".

היא מציינת בגאוה שספרה האחרון שיצא לפני כחודשיים בצרפתית מוצע למכירה בשדה התעופה שארל דה גול אבל אומרת שעם החשיפה גברו גם הנסיונות להכפישה. בשנה האחרונה נגררה פעמיים לבית המשפט בפאריס, לאחר פרסום ראיון עמה בשבועון הצרפתי "לה פואן". פעם אחת תבעה היא את השבועון ולאחר מכן תבע הוא אותה.

"בת יאור עוסקת בהחלטות שהתקבלו לאורך זמן באמצעות הדיאלוג האירופי-הערבי" אומר ויסטריך. "אמרתי בכנס שאפשר לקרוא לזה 'הפרוטוקולים של זקני בריסל'. אבל בשונה מ'הפרוטוקולים של זקני ציון' שהיו זיוף מוחלט, כאן יש מסמכים והשאלה היא שאלה של פרשנות. אפשר בהחלט להתווכח על הפרשנות שהיא נותנת לפרוטוקולים. אני עצמי איני רואה זאת כך, אבל יש תהליכים מסוימים שהיא מתארת שהם נכונים ומדאיגים, למשל היחס הכפול לטרור והענין הפלשתיני. מה שמענין בהקשר האירופי הוא הפער ואפילו התהום שנוצר בין האליטות – הפקידות, התקשורת, האקדמיה והכנסייה – לבין דעת הקהל. בסקר שנערך באחרונה בגרמניה ענו 83% את התשובה 'קנאות' לשאלה 'מה זה אסלאם?' 60% אמרו שיש התנגשות בין ציויליזציות. זאת הסיבה שבת יאור זוכה היום ליותר תשומת לב".

דעותיה בענין סכויי האינטגרציה של המוסלמים ועתידה העגום של אירופה מקנים לה תומכים רבים בחוגי הימין הקיצוני האירופי. "חלק מהרעיונות שכתבתי עליהם מקובלים היום מאד" אומרת בת יאור "לפעמים גם בימין הקיצוני ובתנועות גזעניות. לדעתי זה רע. תקיפת מוסלמים לפעמים גם פיסית היא דבר טפשי".

בכל זאת קל היום יותר ליהודי צרפתי לזכות במשרה טובה מאשר למוסלמי צרפתי. איך זה מסתדר עם התיאוריה שלך?

בת יאור: "תלוי איפה. יש חרם מסוים על יהודים בזירה הפוליטית. יהודים לא יכולים להגיע לכל מקום. האוניברסיטאות לדוגמה נשלטות על ידי פלשתינאים. יש אמנם יהודים בפרלמנט אבל הם חייבים לקבל על עצמם את המדיניות הפרו-ערבית, אחרת יחרימו אותם".

מדוע אם כך נתנה אירופה לרבבות מוסלמים להירצח במלחמה האחרונה ביבשת, בקוסובו ובבוסניה?

"אירופה לא רצתה להכעיס את רוסיה שהיתה בעלת ברית של הסרבים. גם ארה"ב התערבה רק אחרי הטבח בסרברניצה, משום שקודם זה נראה כמו מלחמת אזרחים שבה כולם הרגו את כולם".

ומדוע שתפה אירופה פעולה במלחמה האמריקאית באפגניסטאן?

"באפגניסטאן אלה היו מוסלמים שהפילו את הטליבאן. הרעיון היה לעזור למוסלמים. עיראק היא מקרה מיוחד. לצרפת היו יחסים טובים מאד עם סדאם חוסיין והרבה חברות צרפתיות הרויחו כסף מהתכנית 'נפט תמורת מזון'. עיראק היתה נקודת הציר של המאבק משום שסדאם היה גבור של אנטי-אמריקאיות ושל אנטי-ישראליות".

אם כך, אי אפשר לסמוך על אירופה שתסייע לפתור את משבר הגרעין עם איראן.

"לא. האירופים לא יעשו מאום כדי להגן על ישראל. אם כבר הם יעשו משהו משום שאיראן מאיימת על מדינות מוסלמיות אחרות שיש לאירופה יחסים טובים אתן. אירופה לא מתענינת בכלל בעתיד ישראל".

נמלטה ממצרים, השתקעה בשוייץ

בת יאור נולדה בקהיר ב-1935 לאב איטלקי ולאם צרפתיה. אביה ותר על אזרחותו האיטלקית ב-1938 עם חקיקת חוקי הגזע באיטליה והחליף אותה באזרחות מצרית. ב-1957 נאלצה המשפחה לעזוב את מצרים בגלל היותם יהודים. "אני אוהבת את מצרים ואת המצרים" היא אומרת "ואין לי טינה אליהם. הרבה מוסלמים ונוצרים היו אדיבים מאד אלינו. היתה אז מדיניות של נאצר של מעצר יהודים ופגיעה בהם. אחרי המלחמה ב-1956 גבר החשד כלפי היהודים ורבים מהקהילה הגרו ממצרים. היה חרם כלכלי ומקצועי על יהודים בכל מיני תחומים. לא היה לנו שום עתיד שם. היו גם התקפות אלימות נגד יהודים. בסופו של דבר עזבנו בצורה מאד דיסקרטית תמורת ותור על האזרחות המצרית והתחייבות שלעולם לא נחזור למצרים ושאנחנו מותרים על כל תביעה מממשלתה".

בת יאור הגיעה עם משפחתה ללונדון כחסרת נתינות וחותה חיים קשים של פליטות. היא נישאה לבריטי וב-1960 עברו שניהם להתגורר בשוייץ. רוברט ויסטריך שפרסם את אחד ממאמריה הראשונים בכתב עת מדעי בלונדון אומר שבת יאור היתה הראשונה שדנה במושג Dhimmitude (בני חסות תחת שלטון האסלאם) ונסתה ולהבין את מרקם היחסים בין יהודים, נוצרים ומוסלמים בעולם האסלאמי. "היא שברה את המיתוס של הדו-קיום הנהדר בין יהודים למוסלמים. עד אז התזה המקובלת היתה שהאנטישמיות היא תופעה נוצרית ובת יאור הראתה שהמצב בארצות האסלאם לא היה שונה מאד. היהודים קבלו אמנם הגנה מסוימת מהשלטונות אבל כל עוד הם והנוצרים קבלו את מעמדם כאזרחים סוג ב'. העבודה שלה היתה תקון הכרחי בהיסטוריוגרפיה אבל לפעמים כשעושים תקון – הוא יוצא חד מדי. יוצא מדבריה שהכל היה רע תחת האסלאם".

המזרחן פרופ' שמעון שמיר אומר כי "האמונה בחברה הערבית היא שהיהודים והנוצרים נהנו משויון וחיו ללא שום בעיות תחת השלטון המוסלמי. המוסלמים טוענים שעד בוא הציונות האסלאם היה מאד סובלני כלפי היהודים. הטענה הנגדית של בת יאור היא שהמעמד שבו הם חיו היה מעמד משפיל. הבעיה היא שהיא הציגה רק צד אחד של המצב. אבל העבודה שלה היא עבודה מרשימה".

פורסם בקטגוריה אסלאמיזציה, תקינות פוליטית | כתיבת תגובה

הגינוי של אבו מאזן לחטיפת הנערים לא ביג דיל…

בעתון הארץ ובתקשורת לא חדלים לצקצק ולהתלהב מהגינוי המפורש לחטיפת הנערים ששחרר אבו מאזן בערב הסעודית ומהכרזתו ה'הומאנית' כי החטופים הם "בני אדם כמונו…" כאילו היה תינוק שהחל סוף לדבר.

כל המתלהבים מהכרזתו "ההיסטורית" של אבו מאזן לא שמו לב ולא שמים לב לעובדה שהזמנים השתנו מאז זרח עלינו "האביב" הערבי ומה שאמר אבו מאזן זה בדיוק מה שרוצים לשמוע ממנו שם…

אם אבו מאזן היה אומר דברים אחרים היה מקבל שםכתף קרה. כי סעודיה, מצרים, ירדן ומדינות ערביות אחרות מצויות כיום באותה חזית יחד עם ישראל מול האויב האיראני, מול מדיניותה הכושלת של ארה"ב ועתה מול הגדודים של דאעש המתקדמים ברחבי עיראק (הם כבר כבשו ערי גבול מול סעודיה ואת הכביש הראשי המוביל לירדן)…

מה גם שחטיפת הנערים קרתה מבחינת אבו מאזן (וגם מבחינת הניה) בעתוי קריטי וגרוע מאד. שניהם לא במצב לספוג עתה מכה ישראלית. כך אמר אבו מאזן "…האינטרס שלנו הוא להימנע מאינתיפאדה חדשה". ישראל עושה עתה עבורו שרות עצום בנקותה את השטח מתשתית חמאס וקיני הטרור. לכן הכריז כי ימשיך את שתוף הפעולה הבטחוני עם ישראל… אלא מה?

אבו מאזן וגם אסמעיל הניה הם כיום כמו שני כלבים העומדים רטובים בגשם ומייחלים ללטוף מרחם של ארה"ב ואירופה. לא נותרו להם תומכים בעולם הערבי. א-סיסי הוציא את חמאס מחוץ לחוק במצרים וגרש 16,000 פלשתינים וגם סעודיה רודפת את ארגון האחים המוסלמים… מצד שני האיחוד האירופי עומד להטיל פקוח ובקורת על הכספים המוזרמים לרמאללה.

ובאופן פרדוקסלי ישראל היא כיום המשענת האיתנה היחידה עבור שניהם…

פורסם בקטגוריה אסלאמיזציה, הקושיה הפלשתינאית, תקינות פוליטית | כתיבת תגובה

ישראל לא תוכל לעמוד מנגד אם ממלכת ירדן תעמוד בסכנת נפילה וכבוש

הנתוח והמידע שמביא פה ד"ר גיא בכור באשר לאיומים הנשקפים לירדן מצד ארגון דאעש והתחזקות ההשפעה והזרמים הסלפיים בדרום הממלכה (אזור מעאן) ובצפונה (אירביד וא-זרקא) מאד מענינים וגם משכילים. אך אני חולק על מסקנתו / המלצתו לישראל לשבת בחבוק ידיים ולא לעשות דבר במקרה של חדירת כוחות אל-קאעדה לירדן.

התערערות המצב בעבר הירדן הוא פוטנציאל של סכון אסטרטגי לישראל. לכן ישראל צריכה לדעתי לסייע לה במידת האפשר.

הדוקטרינה של ישראל במיוחד עקב שטחה הקטן היא העברת המלחמה אל שטח האויב. שטחה של ירדן מהוה מבחינת ישראל חיץ בטחוני (Buffer Zone) ועומק איסטראגי חיוני, זירה ללוחמת שריון בשריון.

משתי סבות אלו ישראל לא תוכל לעמוד מנגד אם ממלכת ירדן תעמוד בסכנת נפילה וכבוש.

ישראל כבר הודיעה (בשנות ה-70) כי כניסת כוחות צבאיים זרים עוינים לשטח ממלכת ירדן הוא איום ישיר עליה והיא לא תאפשר זאת. בספטמבר השחור 1970 שגרה ישראל מטוסים לעבר טור שריון סורי שעשה דרכו לעבר ירדן כדי להתערב שם בלחימה לטובת "פתח" וגרמה לסורים לעצור ולסגת.

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2597

פורסם בקטגוריה אסלאמיזציה, הקושיה הפלשתינאית, תקינות פוליטית | כתיבת תגובה

השמאל הלא נון-קומפורמיסטי

לפני שנים רבות הייתי מעורב ובעוונותי אף פעיל קצת בחוגי השמאל הישראלי. ושמתי לב שתמיד הם ראו את עצמם וגם כיום הם רואים בעמדותיהם המטופשות שיא הנון קונפורמיזם והליכה נגד הזרם…

זה היה לאחר שרות ממושך בצה"ל ביחידות אמ"ן (סיירת מטכ"ל ו-504) ונדהמתי להיוכח שדוקא בצה"ל – במסגרת הצבאית הנוקשה והקונפורמיסטית כביכול – תססה ופרחה חשיבה מקורית מאד ונון קונפורמיסטית, בעוד שבשמאל הישראלי גיליתי רק חשיבה דוגמטית, קונפורמיזם והליכה עם הזרם ועם מה שקוראים היום פוליטיקלי קורקט.

יוצא לי לאחרונה להאזין הרבה לגלי צה"ל ושמתי לב שמובאים שם לשידור בעיקר קונפורמיסטים מהשמאל. אתמול למשל הקדישו שעתיים להגיגיו המעוותים של דוד מורה, היוצר המהולל של "שומרי הסף" שנתן פירושים משלו לתורה ולכלל היהודי הגדול "ואהבת את הגר" לגבי מסתננים סודאן ואריתריאיה. איזה בור ועם הארץ… ובמשך כל היום הביאו עוד זועות שמאלניות קונפורמיסטיות.

והיום, ביום שישי כל מהדורות החדשות של גלי צה"ל חזרו ושדרו שוב ושוב את דברי שר החוץ הספרדי נגד תוצרת הבאה מההתנחלויות… ואז הבחנתי במקרה בזוית האוזן שהדברים הובאו מאירוע שיזם ארגונו של יוסי ביילין "יוזמת ז'נבה"… הדובר של הארגון השמאלני הצליח יפה לדחוף את הידיעה לכל מהדורות החדשות של גלי צה"ל. ונראה שיותר משרצה העגל לינוק רצתה הפרה (גלי צהל) להניק…

וכל זה קשור בעקיפין וישירות גם ללקסיקון לספרות ישראלית ששמה של נעמי שמר הודר ממנו אך יונה וולך 

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית, תקינות פוליטית | כתיבת תגובה

"מדריך לחוטף", מאת חמאס

ספר וחוברות הדרכה העניקו המלצות לחוטפים: קחו בשבי חייל יהודי-אשכנזי חלש פיזית שהוריו בחיים, למדו עברית והחליפו במהירות את רכב החטיפה. שגרירויות ישראל ברחבי העולם הפיצו פרטים אלו לתקשורת המקומית.

ב-2010 יצא לאור על ידי מרכז המידע הפלשתיני המנוהל על ידי חמאס ספרו של מוחמד ארמן, בכיר חמאס שנידון ל-36 מאסרי עולם בישראל. הספר "מבט מבפנים על ההתנגדות" עוסק בהרחבה בחטיפת ישראלים כאמצעי לשחרור אסירים פלשתינים מהכלא בישראל וטוען כי אם יתכננו את החטיפה בקפידה, לא תהיה בעיה להחזיק שבוי תקופה ארוכה בשטחי יהודה ושומרון.

לדברי ארמן על החוטפים להיות פעילי חמאס "רדומים" שטופחו מגיל צעיר ולא נחשפו למשתפי פעולה עם ישראל. ארמן – על פי הפרסומים הישראלים בחו"ל – מייעץ גם לגבי זהות החטוף וההכנות לפיגוע. הוא טוען כי חייל יהודי, אשכנזי, נשוי עם ילדים שהוריו בחיים יהיה שבוי "יעיל" יותר, אך מדגיש כי ההכנות חשובות לא פחות.

לדבריו, יש להכין את מקום המסתור טרם החטיפה במיקום תת-קרקעי, הרחק מבתים מאוכלסים או בשכונה שבה התושבים אינם נתפסים בעיני ישראל כחשודים.

עבור ארמן שהיה מעורב בין היתר בפיגועים בבית הקפה "מומנט" בירושלים ובאוניברסיטה העברית בירושלים, החטיפות כנראה אינן יעילות. ישראל סרבה לשחררו בעסקת שליט בשל חומרת מעשיו ומסוכנותו.

בנוסף לספר זה חמאס פרסם חוברת שנושאת את השם "המדריך לחוטף". מדובר בגרסה חדשה לחוברת שהפיצה התנועה ב-2002 לפעילי הזרוע הצבאית שלה גדודי עז א-דין אל קסאם. ד"ר עדנן אבו עמר כתב על המדריך ופירט את ההמלצות שבו.

פורסם בקטגוריה אסלאמיזציה, הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

רוב אכלוסית ירדן פלשתינים? זו אגדה אורבנית. כי כולם פלשתינים!

שלום, זו אגדה אורבנית. אני כבר הראיתי בכמה הזדמנויות ומאמרים ש-100% מאכלוסית עבר הירדן ראויים להיחשב פלשתינים, כולל שבטי הבדווים ובית המלוכה ההאשמי. כולם פלשתינים.

ממה נפשך. מיהו פלשתיני? אם פלשתיני נחשב כל מי שהגר או חי בפלשתינה בוא נאמר מהמאה ה-19 למשל, כולל החיילים המצרים והסודנים שבאו עם צבאו של מחמד עלי ובנו אברהים פשה. או החורנים מחורן או הבוסנים (בושנקים) מבוסניה או ג'ורג' חבש מאתיופיה, דאוד תורכי מתורכיה או אמין אלהינדי מהודו – מדוע תיגרע זכותם של בני משפחה מלכותית שבאו מחג'אז (חצי האי ערב)? ואם טאלב א-סאנע בדווי חצוף ותוקפני מהנגב נחשב פלשתיני מדוע שבטי הבדווים בעבר הירדן שבאים מאותן משפחות וחמולות אינם פלשתינים כמוהו.

אמור מעתה: כל אכלוסית עבר הירדן היא פלשתינית כולל בית המלוכה. הממלכה ההאשמית היא מונרכיה פלשתינית למעשה שמותר לה להיקרא בשם שהיא בוחרת ובה מתבטאים וממומשים זכויותיה הלאומיות של הקבוצה הלאומית (?) הקרויה פלשתינית. אם אכן יש לה זכויות כאלו יותר מאשר העם הכורדי למשל.

אסור בשום פנים ואופן לעודד או לסייע להחלפת המשטר בירדן ולהשליט שם את התנועה הלאומית הפלשתי י. כי היא תמיד תחתור לחסולה של מדינת ישראל כי זו תמצית קיומה והויתה. עלינו לשמור ולהגן על בית המלוכה ההאשמי מכל משמר כי הוא שותף אסטרטגי יציב ונאמן שתלוי בנו ולא שואף להחליפנו אן להחריבנו.

במקום זה צריך להביא לחדלוננה, דעיכתה וגויעתה של התנועה הלאומית הפלשתינית על כל שלוחותיה ופלגיה. אש"פ והרש"פ, חמאס והסלפים והגיהאדיסטים. כל מי שמצבו קורא לשחרור פלשתין מהכיבוש הציוני.

הדבר החשוב ביותר שצריך להשתחרר ממנו לפחות בדורנו הוא השאיפה לסילוק בית המלוכה והחלפתו בשלטון פלשתיני. אוי ואבוי לכולנו אם יקרה כזה דבר.

חסד עשו לנו משמים שהעמידו בעבר הירדן על הגבול הארוך והמסוכן ביותר של מדינת ישראל מלך ובית מלוכה שקיומם תלוי בין השאר בישראל ובעוצמתה. זאת כאשר משמים הקימו עלינו לשטן את ערפאת ואת התנועה הלאומית הפלשתינית כעונש על כך שלא ספחנו שטחים אלו למדינת ישראל כבר אחרי מלחמת ששת הימים. הקב"ה הקדים תרופה (מלך ירדני) למכה (מחבל פלשתיני).

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית, תקינות פוליטית | כתיבת תגובה

על חוסר אזון ופמיניזם דורסני

גילוי נאות מראש (אתם רואים איך אנחנו צריכים כיום להתנצל?): אני בעד שכר שוה עבור עבודה שוה. מה יותר הגיוני מזה? ואין לי בעיה עם אשה שמחליטה "לממש" את עצמה ולפצוח בקריירה. למה לא. אם בא לה ואם זה מה שהיא שרוצה בבקשה.

אבל לאמיתו של דבר יש לחץ חברתי מסיבי על כל אישה באשר היא "לממש" את עצמה באיזו קריירה. ומה אם בא לה להתחתן ולגדל ילדים בריאים בבית ולחכות לבעלה בבית? בנורמות הנוכחיות שהשתלטו היא ראויה לכל בוז והוקעה.

חייתי כמה שנים בלוס אנג'לס ופגשתי דוקא שם נשים בנות שלושים פלוס עייפות ומותשות שהתוודו בפני שהיו רוצות להקים בית ומשפחה. אבל הן נכנעות ללחץ החברתי הנורא!

ושאלה צדדית אבל חשובה לא פחות: האם מישהו שאל את עצמו כמה גברים נשארים מובטלים ומאבדים את כבודם כאבות ואת מעמדם כבעלים מפרנסים בגלל התחרות הקשה והלא הרמונית הזו? אני בדעה שהאשה המוכשרת ביותר בעולם עדיף שתביא קודם כמה ילדים לעולם (אלא אם קבלה החלטה עקרונית נגד) תגדל אותם לפחות עד גיל 10 ואח"כ תחזור לקריירה וכו'.

פורסם בקטגוריה תקינות פוליטית | כתיבת תגובה

כוחה של תבונה, אוריאנה פלאצ'י

oriana-fallaci

המלחמה התרבותית שמנהל האסלאם נגד העולם המערבי היא “הקנוניה הגדולה והבזויה ביותר שבמעשי נכלולים אידיאולוגיים… שעולמנו רקם מימיו. מולו עומדת אירופה של מנהיגים חסרי כבוד ושכל…של אינטלקטואלים חסרי הדרה ואומץ לב”. אוריאנה פלאצ'י במיטבה

פרק מתוך הספר “כוחה של תבונה” מאת אוריאנה פלאצ'י שיצא לאור בימים אלה בהוצאת דביר (2006) ומובא כאן באדיבותם. פלאצ'י היא עתונאית איטלקית המתגוררת בניו יורק שבתפקידה ככתבת מלחמה סקרה את רוב הקונפליקטים של ימינו: מוייטנאם עד למזרח התיכון. בלעדי ברשת ב”אומדיה”.

מתוך נחישות להבין מי הם אותם הפלשתינאים המסכנים-הנאלצים-להרוג-אותנו נסעתי למדינה שאליה הם פלשו – כפי שפלשו כעבור כמה שנים ללבנון – כלומר לירדן. שם בקרתי במחנותיהם הסודיים שמהם הם יצאו לתקוף את הקבוצים הישראליים והייתי עדה לאדנות שבה הם התנהגו ברבת עמון, לברוטליות שבה הם התפרצו לבתי מלון שארחו זרים ותבעו מהם באיומי קלצ’ניקוב את כספם. שם ראינתי את אחינו של המופתי הגדול של ירושלים לשעבר, כלומר אחיינו של מוחמד אמין אל-חוסייני אשר גילה “קוי דמיון מהותיים” בין הנאציונל-סוציאליזם לאסלאם! אשר נשפט בנירנברג שלא בפניו על שדחק במשך שנים במדינות ערב להתיצב לימין גרמניה הנאצית. אשר נסע ב-1944 לברלין כדי לחלוק כבוד להיטלר. אשר אִמֵּץ בבוסניה תוך השמעת קריאות "מות-לטיטו-ידיד-היהודים-ואויבו-של-מחמד" את Handzar Trennung כלומר את הדיויזיה המורכבת מעשרים ואחד אלף בוסנים מיחידות האֶס-אֶס האסלאמיות. ואשר בחסות הפלשתינאים הסתתר אז בביירות.

יאסר ערפאת היה שמו של המרואיין, אחיינו של דוד כה נכבד שהראיון עמו רק הוכיח שמורשת גנטית איננה ענין של דעה. אבל אחרי רבת עמון יצאתי לביירות. שם ערכתי ראיון עם יריבו ג’ורג’ חבש, קרי עם ראש החזית העממית לשחרור פלשתין, האיש שלו היינו חייבים את מרבית מעשי הטרור שבוצעו באירופה בראשית שנות השבעים. והראיון עם ג’ורג’ חבש (רופא במקצועו ונוצרי בדתו, לתשומת לבך, מין ד”ר שוייצר כזה) פקח לי חלקית את העינים. משום שבשעה ששומר ראשו הקפדן הגן עליו תוך הפנית קנה המקלע לראשי הסביר לי חבש בבהירות רבה שלא רק ישראל היא אויב הערבים: אלא גם המערב. אמריקה, אירופה, המערב. ואכן, בין המטרות שבהן יש לפגוע הוא הזכיר את איטליה, את צרפת, את גרמניה, את שוייץ ועכשיו תקשיב לי טוב. אל תחמיץ אף מילה, אף פסיק, ממה שאני עומדת לצטט. הנה: “המהפכה שלנו היא חלק ממהפכה עולמית. היא איננה מוגבלת לכִּבּוּשה מחדש של פלשתין. מן הדין להיות הגונים ולהודות שאנחנו רוצים להגיע למלחמה כמו מלחמת וייטנאם. שאנחנו רוצים עוד וייטנאם. ולא רק למען פלשתין אלא למען כל ארצות ערב. הפלשתינאים הם חלק מהאומה הערבית. ולכן חיוני שהאומה הערבית כולה תפתח במלחמה נגד אמריקה ונגד אירופה. שתחולל מלחמה כוללת נגד המערב. והיא עוד תחולל אותה. על אמריקה ואירופה לדעת שאנחנו רק בהתחלה של ההתחלה. שהשיא עוד יגיע. שמהיום ואילך הן לא ידעו מנוחה”. ועוד: “להתקדם צעד אחר צעד, מילימטר אחר מילימטר. שנה אחר שנה. עשור אחר עשור. נחושים, עקשים, סבלניים. זוהי האסטרטגיה שלנו. אסטרטגיה שאת ממדיה עוד נרחיב, מן הסתם".

הו כן, הוא פקח לי חלקית את העינים. הצרה היא שהוא לא פקח לי אותן מספיק לרוָחָה. ואתה יודע למה? כי (אשמתי, אשמתי) חשבתי שחבש מתיחס רק להתקפות הטרור, למעשי הטבח. לא הבנתי שכאשר דבר על מלחמה נגד המערב, על אסטרטגיה-שאת-ממדיה-יש-להרחיב, הוא לא התכון רק למלחמה שמחוללים בנשק. אלא גם למלחמה שמחוללים באמצעות גניבת מדינות מאזרחיהן. צעד אחר צעד, מילימטר אחר מילימטר. שנה אחר שנה, עשור אחר עשור. נחושים, עקשים, סבלניים. בקיצור מלחמה שעושים בנשק הקָרְבֶּנוּת והמקלט המדיני, הנשים ההרות וסירות הגומי, “טיוטות ההבנה” והתביעות המחוצפות יותר ויותר. היום חגים אסלאמיים, יום שישי, חמש תפילות, בשר חלאל, פנים רעולות על מסמכי זהוי. מחר נישואים אסלאמיים, פוליגמיה ואולי גם סקילת נשים שנאפו או נאנסו. מחרתיים נכסים תרבותיים שאותם יש להפקיע ממוזיאונים או מארכיונים או מספריות…

ואולי לא הבנתי זאת בגלל הטרגדיות ששטפו אותנו בדם ב-1972. הראיון עם חבש התקיים באמצע מארס וב-30 במאי היה הפיגוע בנמל התעופה של לוד. ב-4 באוגוסט היתה החבלה בצנור הנפט של טרייסטה. ב-16 באוגוסט, פרשת שתי התיירות האנגליות שעלו על טיסה לתל אביב כשבמזודותיהן הרשמקול שקבלו במתנה משני מחזרים ערבים (רשמקול מלא חומר נפץ). ב-5 בספטמבר הפיגוע באולימפיאדת מינכן ומותם של אחד-עשר הספורטאים הישראלים…

את העובדה שהטרור איננו הפן היחיד של האסטרטגיה הבנתי, לעומת זאת, באוקטובר 1973 כאשר סוריה ומצרים תקפו את ישראל. כלומר כשפרצה מלחמת יום הכפורים או מלחמת רמדאן ומדינות אופ”ק הטילו עלינו אמברגו נפט.

אבל החשד שהאסלאם מכין לנו הפתעות מדאיגות עוד יותר התחיל לקנן בי רק ב-1974. כלומר, כאשר ג’וליו אנדריאוטי (ראש הממשלה דאז) דבר איתי במהלך ראיון על-”אלה-ששותים-מיץ-תפוזים”. “נו כן, לא חסרות בעיות… עכשו נוספה לנו גם זו עם אלה ששותים מיץ תפוזים…” “ומיהם בדיוק אלה-ששותים-מיץ-תפוזים, אנדריאוטי?” “המוסלמים, לא?” “ומה רוצים אלה-ששותים-מיץ-תפוזים?!?” “מסגד גדול ברומא.” ואז, בנימתו המנוכרת והמבודחת ספר לי שארבעה חודשים לפני שהטילו עלינו מדינות אופ”ק את אמברגו הנפט הגיע לרומא פייסל, המלך האדוק של סעודיה. מוצף נהרות של מיץ תפוזים ואבוי למי שיציע לו לגימת יין ספומנטה או מוסקט, הוא נפגש עם נשיא הרפובליקה ג’ובאני ליאונה ובקש אִשּוּר להקמת מסגד גדול ברומא. “אנדריאוטי! התקוממתי, "אינך יודע שבסעודיה הם לא מרשים לנו לבנות אפילו כנסיה קטנטונת או מזבח?!?” “אֶה…!” “ובשביל מה בכלל צריכים אלה-ששותים-מיץ-תפוזים מסגד גדול ברומא? הרי באיטליה יש כה מעט מוסלמים!” “אה…!” “לא נתת לו במקרה את הסכמתך?!?” “אה…!” “ומה חושב על כך האפיפיור?!?” “אה…!” האפיפיור באותה עת היה מונטיני, פאולוס השישי. ברנש שלבטח לא התלהב מכך שיצמח לו פתאֹם מסגד גדול ברומא. ואמרתי זאת לאנדריאוטי. הזכרתי לו שמוחמד ראה בבירת הנצרות, ברומא, את בירתו הבאה של האסלאם. אבל אנדריאוטי לא ענה. הוא אפילו לא הבהיר אם תמך ברעיון או לא. בתום סדרת האנחות שכמו רוקנו את ריאותיו הוא החליף נושא ולמרבה הצער החלפתי אותו גם אני.

אחר כך חזרתי לוייטנאם. סייגון נפלה, המלחמה נגמרה, אלקוס פנאגוליס מת. נטשתי את העתונות ואת אנדריאוטי לא שבתי לראות. אבל אי-הנוחות שחשתי למשמע ה”אה…” הרב-משמעיים שלו לא הרפתה ממני. ולאי-הנוחות התגנב גם החשד שהאסלאם מתחיל לרקוח באיטליה ליתר דיוק באירופה משהו גדול. ואכן גם בגלות שלי מהעתונאות המשכתי לעסוק בספור הזה ובאחד הימים אף נודע לי שאנדריאוטי הצליח לשכנע את מונטיני המסויג. חרף עקרון ההדדיות נתן ראש עירית רומא במתנה למרכז התרבות האסלאמי שלושים דונם אדמה לבנית המסגד הגדול. כן נודע לי שבהנחיית מרכז התרבות האסלאמי שהשתוקק לתת ביטוי אדריכלי לעליונותו-של-האסלאם, תכנן האדריכל האיטלקי צריח של שמונים מטר. כלומר גבוה פי שניים מכל כִּפּוֹת הכנסיות ומגדלי הפעמונים ברומא. שבעקבות זאת התעוררה מחלוקת מרה ושלמורת רוחם הרבה נאלצו לבסוף אלה-ששותים-מיץ-תפוזים להסתפק בצריח שגובהו שלושים ותשעה מטרים ועשרים סנטימטרים…

בנית המסגד כידוע נמשכה שנים רבות. שבעים אחוזים מעלותו מומנו בידי סעודיה. השאר בידי מצרים, לוב, מרוקו, ירדן, כוויית, אחוד הנסיכויות הערביות, בחריין, עומאן, תימן, מאלזיה, אינדונזיה, בנגלדש, מאוריטניה, סנגאל, סודאן ותורכיה (שוב תורכיה). אבן הפינה הונחה ב-11 בדצמבר 1984 וב-7 באוקטובר 1985 הביעו הפלשתינאים של אבו עבאס את הכרת תודתם על כך בחטיפת ספינת הטיולים “אקילה לאורו” ובהריגת קשיש משותק (הנוסע היהודי-אמריקני ליאון קלינגהופר) שאותו השליכו הימה בתוך כסא הגלגלים שלו. וזה לא הכל, כי כעבור חודשיים וחצי תקפו הפלשתינאים של אבו נידאל (פלשתינאים שהתגוררו ברומא) את נמל התעופה של פיומיצ’ינו והרגו בירי מקלעים שישה-עשר בני אדם ופצעו שמונים.

ובמקביל לצמיחת המסגד הגדול ברומא צמח עמו מן הסתם גם מספרם של אלה-ששותים-מיץ-תפוזים. ביום חנוכתו בטקס חגיגי ב-1995 היו אולם התפילה והחצר סביבו צרים מהכיל את כל המתפללים. הנעליים והסנדלים שהונחו לצד הכביש הקיפו את שלושים הדונם שניתנו להם במתנה. אבל במועד זה כבר ניצבו על תִלם גם המסגד הגדול בפריז, המסגד הגדול בבריסל, המסגד הגדול במרסיי. כבר ניצבו על תִלם המסגדים הגדולים והקטנים בלונדון, בבירמינגהם, בברדפורד, בקלן, בהמבורג, בשטרסבורג, בוינה, בקופנהגן, באוסלו, בשטוקהולם, במדריד, בברצלונה. ובאנדלוסיה החל להיבנות המסגד הגדול של גרנדה. כך גם בקזחסטאן. כך גם בקירגיזיסטאן, בטורקמניסטאן, באוזבקיסטאן, בטג’יקיסטאן שעם נפילתה של חומת ברלין פרצה בהן תחית האסלאם במימונן של סעודיה וכוויית ולוב. הגיע אם כן הרגע להשיב בבהירות לשאלה שהשארתי כבר פעמיים תלויה ועומדת. השאלה: כיצד הגענו לידי זה, מה עומד מאחורי כל זה.

מה שעומד מאחורי כל זה – וזאת האמת שהפוליטיקאים לא גילו לנו או נכון יותר העלימו מאיתנו כמו סוד מדינה – היא הקנוניה הגדולה ביותר בדברי ימי העת החדשה. המזימה הבזויה ביותר שבמעשי נכלולים אידיאולוגיים, סרחונות תרבותיים, הזנָיות מוסריות, הולָכות שולל, שהעולם שלנו רקם מימיו. עומדת אירופה של הבנקאים שהמציאו את פארסת האחוד האירופי, של האפיפיורים שבדו את אגדת האקומניזם, של הבריונים שבדו את אגדת הפציפיזם, של הדו-פרצופיים שבדו את כזב ההומניטריות. אירופה של מנהיגים חסרי כבוד וחסרי שכל, של פוליטיקאים חסרי מצפון וחסרי בינה, של אינטלקטואלים חסרי הדרה וחסרי אומץ לב. בקיצור, אירופה חולה. אירופה שמכרה את עצמה כשפחה לסולטנים, לח'ליפים, לוואזירים, לשכירי החרב של האימפריה העת’מאנית החדשה. בקיצור Eurabia, אירעביה. ועכשו גם אוכיח לך זאת.

לא, לא אני המצאתי את המונח המבעית הזה. את הניאולוגיזם הזה שנוצר משילוב המילים Europa ו-Arabia. זהו שמו של בטאון כלשהו שנוסד ב-1975 בידי מוציאיה לפועל הרשמיים של הקנוניה, קרי: l'Association France-Pays Arabes של פריז, ה-Middle East International Group של לונדון, ה-Groupe d'etudes sur le Moyen Orient של ז’נוה ו”הועד האירופי לתיאום בין אגודות הידידות לעולם הערבי”. גוף שהוקם אד-הוק בידי המוסד שכונה בשעתו CEE – היא הקהילה הכלכלית האירופית והמכונה היום "האיחוד האירופי". יתרה מזאת, גם הראיות שאני עומדת להציג אינן שלי. כולן כמעט הן פרי המחקר המאלף ש”בת יאור“, מומחית גדולה לאסלאם ומחברת "האסלאם ובני החסות” “Islam and Dhimmitude" (דימיתוד פירושו היכנעות לאללה, שעבוד) שפרסמה בדצמבר 2002 ב-Observatoire du Monde Juif.

“הו, לו רק יכולתי להוכיח שטרויה בוערת באשמת המשת”פים!” קראתי באחד הימים באוזניה כשספרתי לה שאת הצרצרים אני מכנה עכשיו משת”פים. “אין בעיה,” ענתה בת יאור ושלחה לי בהמשך את המחקר המאלף שלה (היא מתגוררת בשוייץ) שקריאתו היתה לדידי בבחינת הרמת מכסה של סיר שאת תכולתו אינך יודע אבל ריחותיו המסלידים כבר עולים באפך.

ואכן הוא כלל את כל עֲוֶלוֹת שנות השבעים, את כל תועבות תשע מדינות הקהילה הכלכלית האירופית ובראשן צרפת של הגוליסט פומפידו, צרפת המורעלת בתאותה הנושנה לחדש את הנפוליאוניזציה של אירופה וגרמניה של הסוציאל-דמוקרט וילי ברנדט. גרמניה החצויה בחומה, נכון, אבל גרמניה שקמה לתחיה ומוכנה שוב לכפות את תכתיביה. ומאחורי שתיהן הצמיתים והניצבים האוחזים בשובל. בין הניצבים – בריטניה המותשת שירדה מגדולתה וכבר אינה מסוגלת להמשיך להנהיג ואירלנד בעלת הנטיות הסוציאליסטיות המסוכסכת עם עצמה שלא "שוה קצוץ" ומתנהגת כאילו היתה שוה משהו. ובין הצמיתים – הולנד הפוזלת שמאלה ומתפרחחת. דנמרק המבולבלת והמכונסת בתוך עצמה. לוקסמבורג הכנועה להחריד וקטנה במעמקי לבה עוד יותר משטחה הזערורי. בלגיה הכרוכה לנצח אחרי סינרה של אמא-צרפת ואיטליה המוקצנת בידי הסוציאל-קומוניסטים ומשועבדת במקביל לנוצרים-דמוקרטים.

ומושך החוטים לשדוך המחליא הזה שעוגן במהרה באילוחי הפשרה ההיסטורית הוא לא אחר מאשר אנדריאוטי הפילו-ערבי שבאותם ימים עדיין לא הבטיח לאלה-ששותים-מיץ-תפוזים מסגד ברומא אבל נהג כבר לשתות מיץ תפוזים לא פחות מהקומוניסטים המאוהבים בערפאת. לא בכדי הוא היה סנדקו של בנק איטליה-לוב המכונה Ubae או "איחוד הבנקים הערביים-אירופיים", כלומר הוא עשה יד אחת עם קדאפי המתועב.

ועכשו נראה מה טוען מחקרה של בת יאור.

המחקר הזה טוען שמי שהִפרָה את הביצית הבשלה, את ביצית הקנוניה, הוא תא זרע (היא מכנה אותו הדק, נַפָּץ) שנפלט ב-16 וב-17 באוקטובר 1973. כלומר בועידה שקיימו בעיצומה של "מלחמת יום הכפורים" (או מלחמת רמדאן) חברות ארגון אופ”ק (סעודיה, כוויית, איראן, עיראק, קטאר, אבו דאבי, בחריין, אלג’יריה, לוב וכו') בכוויית סיטי ובה הן הכפילו את מחירי הדלק פי ארבעה: משני דולר ו-46 סנט לחבית נפט גולמי לתשעה דולר ו-60 סנט. את מחיר הנפט המזוקק לעשרה דולר ו-46 סנט. בהמשך הודיעו שבכוונתן לצמצם את התפוקה בשיעור של 5 אחוזים בכל חודש, הטילו אמברגו על ארה”ב ועל דנמרק ועל הולנד והצהירו שבדעתן להחיל צעד זה על כל מי שידחו או לא יקבלו את תביעותיהן הפוליטיות.

אילו תביעות? נסיגת ישראל מהשטחים הכבושים, הכרה בפלשתינאים, הכללת ארגון "פתח” בכל משא ומתן עתידי לשלום, ישום העקרון הגלום בהחלטת האו”ם 242…(עקרון המבוסס על פציפיזם חד-סטרי, כלומר הנוטה לטובת מדינות ערב והפוסל ספוח אדמות בדרכי מלחמה).

ואף על פי כן נכנעו תשע מדינות הקהילה הכלכלית האירופית לסחטנות. כעבור תשעה-עשר יום הן התכנסו בבריסל וחתמו כהרף עין על מסמך שבו קראו לישראל לפנות את השטחים הכבושים, לשתף את "פתח" ואת ערפאת בשיחות שלום והכריזו שעקרון החלטת האו”ם 242 הוא קדוש.

ב-26 בנובמבר קיימו פומפידו וברנדט שיחה בארבע עינים – השיחה האינטימית ביותר שצרפת וגרמניה הרשו לעצמן לקיים מאז ימי וישי – ואחוזי פאניקה הם הסכימו בה לכנס ועידת פסגה לקידומו של דיאלוג עם העולם הערבי, או נכון יותר להנחת יסודות לידידות איתנה עם הליגה הערבית. אחר כך הודיעו לעמיתיהם ו… והחל באיטלקים כולם הביעו את הסכמתם. וכך בנוכחות השייח’ים של אופ”ק נחנך כעבור ימים ספורים הדיאלוג האירו-ערבי בכינוס פסגה בקופנהגן ובקיץ שאחריו נמשכו הכינוסים והמפגשים בקצב שערורייתי כמעט: ביוני 1974 ועידת בון שהתותה את עיקרי התכנית. ביולי ועידת פריז שבה יסדו מזכ”ל הליגה הערבית ונשיא הקהילה הכלכלית האירופית את “האגודה הפרלמנטרית לשתוף פעולה אירו-ערבי” – גוף המורכב מצירים וסנאטורים שנבחרו בידי הממשלות השונות של מדינות הקהילה הכלכלית האירופית. בספטמבר ועידת דמשק. באוקטובר ועידת ראבאט…

אני מציינת את התאריכים הללו ולמרות שהם כבר מוכרים לי אני חשה מעין השתוממות מהולה בתדהמה. כי, רבונו של עולם, לא מדובר בקנוניה שנרקמה באפלולית בידי אלמונים או בידי גורמים פליליים המוכרים רק לזרועות המשטרה השונות ולאינטרפול. מדובר בקנוניה שנרקמה לאור יום קבל עם ועולם, לעיני מצלמות הטלויזיה ויושמה בידי מנהיגים ידועי שם. פוליטיקאים מפורסמים, אנשים שהאזרחים נתנו להם את קולם כלומר את אמונם. ומשום כך גם אפשר היה לסכל אותה. לנטרל אותה. הענין הוא שהם פעלו דוקא תוך נִצּוּל אור היום, המצלמות, הזרקורים, יוקרתם או יוקרתם המדומה. ובעזות מצח כזאת שאיש לא הבחין בכך. איש לא חשד בכך ובסופו של דבר הם עבדו עלינו ממש כמו שעבד הגנב על מפקד משטרת פריז בספורו של אדגר אלן פו.

זוכר את ספורו של פו “המכתב הגנוב”? הגבור, אדם מחונן ונטול כל עכבות מוסריות, מפלצת-תפלצת המסוגל לבצע את המעשים השפלים ביותר, השר ד’ הנודע, גונב מהקיטון המלכותי מסמך רב-חשיבות שעשוי להביא לו רוָחים מופלגים וגם להמיט חורבן על העולם. מפקד משטרת פריז מקבל אפוא לידיו את משימת איתורו ומכיון שאיננו יכול להאשים אישיות כה רמה בגניבה, הוא מביים שוד מדומה. כך הוא חודר לבנין ועורך חיפוש בכל מבואה, בכל חדר, בכל פרוזדור, בכל מחסן, בכל פינה. הוא נובר בכל מגרה, מדפדף בכל ספר, מחטט בכל בגד שבמלתחה. אך לשוא. משום שבמקום להחביאו, בחר המפלצת-תפלצת להציג את המסמך לראוה. נתן אותו במסגרת מחוברת לסרט משי כחול ותלה אותה על וו בחדר העבודה מעל האח. חדר העבודה שבו הוא מקבל את כולם, לתשומת לבך. מעל האח שאליה כולם מכוונים את מבטם בהיכנסם. בתוך מסגרת שהמסמך עם חותמתו חורג מתוכה בשניים או שלושה סנטימטרים. קל לזיהוי אם כן, בולט גם לעינו של עּוֵור. ואף על פי כן מפקד המשטרה אינו רואה אותו. יתרה מזו: הוא רואה אותו אבל המחשבה שהמסמך הגנוב מוצג לראוה גלוי לעיני כל, איננה חולפת אפילו בראשו…

כוונתי לומר: ראינו אותם ועוד איך, את השרים הללו ששתו מיץ תפוזים עם השייח’ים והאמירים והקולונלים והסולטנים. ראינו אותם מעל דפי העתונים, ביומני החדשות בטלויזיה. בולטים לעין כמו המסגרת התלויה בסרט משי כחול על וו מעל האח. אבל היות שלא ידענו את הסיבה האמיתית שבעטיה הם שותים כל-כך הרבה מיץ תפוזים, לא חשדנו שהמכתב הגנוב נמצא בתוך כוסותיהם והדבר סִמֵּא את עינינו. בועידת דמשק, תאר לך, השתתפו ממשלות אירופה עם נציגים מכל המפלגות הפוליטיות. בועידת ראבאט הן הסכימו לכל התנאים שהליגה הערבית הציגה להן ביחס לישראל ולפלשתינאים. בשטרסבורג כעבור שנה האגודה הפרלמנטרית לשתוף פעולה אירו-ערבי הקימה אפילו ועדה מתמדת של לא פחות משלוש מאות ושישים פקידים שפעלה בפריז (הברקה שבעקבותיה באה ועידת קהיר ואחריה ועידת רומא). במקביל החלה לצאת לאור החוברת בעלת השם המבעית “Eurabia” – ובכך אנו מגיעים לראיה המלמדת שב-1975 אירופה כבר היתה מכורה לאסלאם…

על ראיה זאת אין עוררין והיא מדאיגה כל כך עד שבשביל להיות בטוחה באמיתותה טרחתי להשיג את הגיליונות הישנים של Eurabia (חוברת שיצאה לאור בפריז, בצרפתית, בעריכת האדון לוסיין ביטרלן בפורמט של 21 על 28 ובמחיר חמישה פרנקים). בתקוה שבת יאור לא הבינה נכון, בדקתי את הקטעים שאליהם היא התייחסה, אך אויה, היא הבינה היטב.

הדבר הבולט לעין בגליון הראשון הוא מן הסתם ההימנעות המוקפדת בכל מאמר מלהשתמש במילים אסלאםאסלאמימוסלמיקוראןמוחמדאללה. (במקומן, רק המילים ערבים וערב). הדבר היחיד בעל המשמעות בו הוא מאמר המערכת המקומֵם שבו טוען ביטרלן כי עתידה של אירופה “קשור ישירות” לעתיד המזרח התיכון ועל כן הסכמיה הכלכליים של הקהילה הכלכלית האירופית חייבים להיות כרוכים בהסכמים הפוליטיים ואלה חייבים לשקף את תמימות הדעים המוחלטת שלה עם העולם הערבי.

הגיליון השני לעומת זאת מעביר צמרמורת. כי חוץ ממאמר מערכת מקומֵם נוסף שבו מאיץ האדון ביטרלן בקהילה הכלכלית האירופית לבטל את ההסכם עם ישראל ומעלה על נס את “אלף שנות תרומתם של הערבים לציויליזציה האנושית” – אתה יודע מה הוא כולל? את ההצעות שהועלו בועידת קהיר בידי הבלגי טיליי דקלרק (חבר באגודה הפרלמנטרית לשתוף פעולה אירו-ערבי) והתקבלו בה ואף עוגנו בהחלטה המכונה הצהרת שטרסבורג. ואתה יודע על מה מדברת הצהרת שטרסבורג? על המהגרים שיבואו. ליתר דיוק, על המהגרים שארצות ערב ישלחו יחד עם הנפט שלהן לאירופה.

שמע במה מדובר: “המדיניות לטווח בינוני וארוך צריכה מהיום והלאה לבוא לידי ביטוי באמצעות חילופין של טכנולוגיה אירופית בחומר גלם ובעתודת ידים עובדות ערביות. חילופין שיובילו למִחזור הפטרו-דולרים ובכך יקדמו באירופה ובארצות ערב אינטגרציה כלכלית מלאה או מלאה ככל האפשר". יתרה מזאת: “האגודה הפרלמנטרית לשתוף פעולה אירו-ערבי מבקשת מהממשלות האירופיות לנקוט את הצעדים המתבקשים להבטחת תנועתם החופשית של העובדים הערבים שיהגרו לאירופה ואת כִּבּוּד זכויותיהם הבסיסיות. על זכויות אלה להיות שוות לזכויות אזרחי אותן המדינות. עליהן גם להבטיח מתן יחס שוה בתעסוקה, בדיור, בשרותי בריאות, חנוך וכו'”.

שוב – תוך הקפדה לא להשתמש במילים אסלאם, אסלאמי, מוסלמי, קוראן, מוחמד, אללה – הצהרת שטרסבורג מתייחסת גם ל”צרכים” שיתעוררו כאשר סחורת החליפין האנושית תגיע לאירופה. ראשית כל ל”חובה לאפשר למהגרים ולמשפחותיהם לנהל את חייהם הדתיים והתרבותיים לפי אורחות הערבים”. שנית, ל”נחיצות ליצור באמצעות העתונות וגופי התקשורת השונים אקלים נוח למהגרים ולמשפחותיהם”. ולבסוף לצורך “להעלות על נס באמצעות העתונות והעולם האקדמי את תרומתה של התרבות הערבית לקִדמה האירופית”. נושאים ש”ועדת המומחים המעורבת” התייחסה אליהם במילים הבאות: “לצד הזכות המוקנית לנהוג על פי צו דתם ולשמר יחסים הדוקים עם ארצות מוצאם תהיה למהגרים גם הזכות ליצא לאירופה את תרבותם. קרי לקַדמה ולהפיצה.” (קראת בעיון?).

בקהיר עשתה “ועדת המומחים המעורבת” צעד נוסף. היא הבהירה שיש ליישם את שתוף הפעולה האירופי המתייחס לתחום הטכנולוגי גרידא גם בתחום הבנקאות, הכספים, המדע, הגרעין, התעשיה והמסחר. יתרה מזאת, היא קבעה שחוץ משגור ידים עובדות לאירופה, ארצות ערב מתחייבות גם לקנות ביבשת “כמויות גדולות של נשק”. ואמנם, האם לא בשנות השבעים פרצו שערוריות הסחר הלא חוקי בנשק? האם לא בשנות השבעים החלה צרפת לבנות את הכור הגרעיני בעיראק? האם לא בשנות השבעים החלו ערינו להתמלא ב”ידים עובדות”, קרי במנקי שמשות העומדים ברמזורים וברוכלים המתמחים במכירת עפרונות ומסטיק? (ב-1978, אני זוכרת היטב, הם כבר השתלטו בפירנצה על המרכז ההיסטורי. “מתי הם הגיעו לכאן?!” שאלתי את הזבן בחנות ה”טבאקי” שבפיאצה רפובליקה. הוא פרש את ידיו לצדדים ונאנח: “לך תדע! יום אחד פתחתי את החנות והם היו פה. לפי דעתי הממזרים האלה בממשלה הצניחו אותם פה עלינו באישון לילה בעצה אחת עם השייח’ים הגנבים האלה שמבקשים מיליארד לירטות בשביל כל טיפת דלק"). והאם לא אז החלו הערבים לעשות שופינג באירופה? האם לא אז רכש קדאפי 10 אחוזים מחברת “פיאט”? לא אז שם המצרי אל-פאיד עין על הכל-בו הלונדוני “הארודס”? הם החלו לקנות הכל, הכל! חנויות נעליים, בתי מלון מפוארים, מפעלי פלדה, טירות עתיקות. חברות תעופה, הוצאות לאור וחברות סרטים, חנויות עתיקות בויא טורנבואוני ובפובור סנט אונורה, יאכטות מסחררות. ובשלב מסוים הם אפילו רצו לקנות מים.

נו, את המים לא מכרנו להם. המים בשביל המאגרים הרזרביים, אני מתכונת. המים שהמילון מגדיר כ”נוזל שקוף, חסר צבע, ריח, טעם, המורכב מחמצן וממימן, החיוני לצומח ולחי ושנוסחתו הכימית היא H2O”. ככל הידוע לי, בכל הנוגע ל- H2O הסתפקנו בבקבוקי מים מינרליים שהמלך מידאס ודומיו גם מתקלחים בהם. אבל מכרנו להם מים יקרים הרבה יותר. מים החיוניים לנו לא פחות מהמים הזורמים בנהרותינו ובמעינותינו. מים שבלעדיהם אומה קמלה כעץ שאף פעם לא יורד עליו גשם ולכן הוא קמל אט אט. מאבד את עליו, לא מניב עוד פרחים או פירות, מאבד גם את שורשיו, הופך לבול עץ שמבעירים בו אש. כוונתי למים החיים שהם מֵימי התרבות שלנו. מימי העקרונות שלנו, הערכים שלנו, ההישגים שלנו. מימי השפה שלנו, הדת או החילוניות שלנו, מימי ההיסטוריה שלנו. מימי תמצית הוייתנו, עצמאותנו, מימי הציויליזציה שלנו. הזהות שלנו.

———————

בכתביה האחרונים גם הביעה פלאצ'י את מורת רוחה מרעיון האיחוד האירופי, התקינות הפוליטית וברית הנישואים בין הומוסקסואלים ותקפה את אובדן הערכים באיטליה. "הצעירים האיטלקים יודעים היטב איך למלא עצמם בסמים, איך לבטל את זמנם בדיסקוטקים במוצאי שבת, איך ללבוש מכנסי ג'ינס שמחירם גבוה יותר ממשכורתו של פועל", היא כותבת ב"זעם והגאווה". "הם גם יודעים איך להסוות את פניהם מאחורי ברדסי סקי ולשחק לוחמי גרילה הירואים בעתות של חירות ודמוקרטיה". היא מכנה את הצעירים של היום "יורשיהם של שרלטני 68', שהתיימרו להחריב את העולם ומנהלים כיום את הבורסה של מילאנו".

פורסם בקטגוריה אסלאמיזציה, הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

אבן ח'לדון על מה שעושה פלישת התרבות הערבית לארצות אחרות

"כל מי שמסתכל בארצוות שהערבים כבשו והשתלטו עליהם בכל מקום שבעולם יכול להיוכח כיצד נתמוטטה תרבותן ונשם ישובן עד שאפילו האדמה נהפכה ללא אדמה".

מתוך "אקדמות למדע ההיסטוריה", אבן ח'לדון

אבן ח'לדון הנחשב להיסטוריון "הערבי" החשוב ביותר לא היה ערבי אלא תוניסאי אמזיגי, בן השבטים "הברברים" שאולצו להתאסלם ע"י הכבוש הערבי-אסלאמיסטי.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

ארי שביט, תקלה יצאה תחת ידך!

ארי שביט, תקלה יצאה תחת ידך! האם תוציא תיקון לכל מי שקנה וקרא את ספרך האחרון בארה"ב ובארץ?

כאשר יצרן מכוניות מכוניות מגלה תקלה ברכב ששווק ומכר לצבור הוא מחויב עפ"י החוק לקרוא (recall) לכל בעלי הרכב החדש לבוא ולתקן את הפגם הטעון תקון.

ארי שביט, האם גם אתה תעשה זאת אם אראה לך טעות פטאלית בהצגת העובדות על ארץ ישראל וישובה?

המשך יבוא…

 

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

נא להכיר: זוהי המפלגה הכורדית-איראנית בגולה (PSK)

נא להכיר: זוהי המפלגה הכורדית-איראנית בגולה (PSK) שמקום מושבה באוסלו, נורבגיה, שם יושב מזכ"ל המפלגה ומנהיגה – ידידי האישי עארף אחמדי בוואכאני, המחלק את זמנו בין נורבגיה וכורדיסטן (העיראקית) ומשם הוא מקיים קשר קרוב ורצוף עם אלפי חברי המפלגה הפועלים שם במחתרת.

המפלגה חותרת ונאבקת לעצמאות לבני המיעוט הכורדי הגדול, כ-20-15 מיליון נפש, הנתונים לכבוש ודכוי איראני קשה; מאמינה בשותפות גורל עם היהודי ורואה במדינת ישראל בת ברית טבעית.

לפני כארבע השנים יצר עמי המזכ"ל בוואכאני קשר בפייסבוק ובקש שאייעץ למפלגה ואסייע בקשרים עם ישראל ואישים ישראלים.

לפני כשנתיים ארחנו אותו (יגאל כרמון, ראש מכון ממר"י ואנוכי) בבקור בישראל במהלכו נפגש עם נציגי משרד החוץ, חברי כנסת, עתונאים ואישים ישראלים מבין מכרי וחברי לפרלמנט הירושלמי בו אני חבר. ידידי אליהוא בן און ראיין אותו בקול ישראל וצבי רביב לשעבר יו"ר קרן ירושלים ורעייתו שילה ערכו לו סיור בירושלים ואתריה.

חברי לפייסבוק התומכים בעצמאות לכורדים וברית עם העם הכורדי מוזמנים לצרף את המזכ"ל ומפלגתו לחברות בפייסבוק ולשתף עמוד זה. מי שיודע כורדית מוזמן לסייע.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

קצת על אבו מאג'ד

"אנחנו תושבי יהודה ושומרון היום מאמינים שהכול חרטה. אבו מאזן, איסמעיל הניה, כולם לא מאמינים בשלום". כך נפתחה הודעה שהתקבלה בפייסבוק של לביא גלעד. "אנחנו מבקשים, מספיק אינתיפאדה, מספיק דם, מספיק מחבלים. איך אתם יכולים לעשות את זה? הרשות (הפלסטינית) עכשיו מתחילה להגיד למחבלים להתעורר… אנחנו רוצים לחזור (להיות) איך שהיינו לפני ערפאת, לפני 94' זו הדרך הנכונה לחיות בשלום".

הדברים נאמרים על ידי אבו מאג'ד, חשמלאי בן 28 מהכפר דורה, סמוך לחברון. אבו מאג'ד נשוי עם ילד בדרך, מה שאולי עוזר לו לשים דברים בפרופורציה. כמו ערבים אחרים שיצא לי לדבר איתם, הוא לא רואה במדינה הפלסטינית את פסגת שאיפותיו, אך בנגוד אליהם הוא מתערב בנעשה סביבו. פעמים רבות הוא מגיב בעמודי הפייסבוק של חברי כנסת מהשמאל ומנסה להעמיד אותם על טעותם, על הנחותיהם השגויות.

יש לו בטן מלאה על אבו מאזן. "אבו מאזן, "פתח", חמאס, כולם רוצים כסא לשבת עליו. כולם כמו בשאר אסד ונסראללה, כולם שקרנים", הוא פוסק. אין לו חלופות טובות במיוחד. הוא מספר לי שפעם שנסע לגדה המזרחית, אחרי ששאלתי אותו אם הוא מעדיף את נתניהו. "תשמע אתה רוצה האמת, התשובה בלב שלי היא כן. למה? כי נסעתי פעם לירדן. ראיתי דברים שם מזעזעים אתה לא יכול לדבר שם שום מלה. אמרתי לאמא (ש)אני רוצה לחזור מהר לארץ, שם אני יכול לדבר".

החפש הוא מרכיב חשוב עבור אבו מאג'ד. החשיבות של פלסטין אינה גבוהה עבורו. "אני בן אדם רוצה להיות איך למדתי בחיים". העברית שלו לא תמיד מובנת ורצופה בשגיאות כתיב ותחביר, אך התוכן של דבריו מרתק. כששאלתי אותו את השאלה המתבקשת, המסקרנת כל ישראלי כמה פלסטינים חושבים כמותו, כמה פלסטינים חושבים כמותו, הוא טען שמדובר באחוזים גבוהים, למעלה מ-60% מסכימים איתו. "אבל הם מפחדים". לדבריו, אם יהיה משאל עם בקרב הפלסטינים, הם יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית. "אם תהיה מדינה פלסטינית אני יודע שלא יהיה חפש, עכשו עוד יש קצת".

ההתכתבות עם אבו מאג'ד אורכת כמה וכמה ימים. מדי פעם עולה ושב הנושא הפלסטיני אל סדר היום ועם החדשות אני פונה אליו, לשמוע את חות דעתו. דבריו הותירו אותי נפעם לפעמים, כאשר הוא מציג עמדות שדרשו ממני לתהות אם אני באמת מדבר עם פלסטיני.

על סדר היום היתה סוגית שחרור המחבלים לטובת המשך השיחות. היה זה לפני שבועיים כשנתניהו הכריז על התנתקות מהרשות הפלסטינית למעט הדרגים הבטחוניים ובמו"מ. אבו מאג'ד מתקשה להבין למה ממשלת ישראל מבקשת לחזק את שלטונו של אבו מאזן על ידי שחרור מחבלים, אך את האשם הוא מוצא בממשלת ישראל בתחילת שנות ה-90'. "רבין עשה לנו בעיה כשהוא הכניס אותם לפה" הוא אומר.

כשהשיחות קרסו מהר נפתלי בנט לנסות ולהחזיר את תכנית ההרגעה שלו לסדר היום. "מה שמעתי נפתלי רוצה לשלוט על השטח לא הכל למה?" פתח אבו מאג'ד בשיחה. "זה לא בצעדים זה פעם אחד על הכל יותר טוב", אמר. הוא נסה להבין דרכי מה מונע מבנט להצליח להחיל את הפתרון שלו ואז הסברתי את החשש הישראלי ממדינה דו לאומית.

"היה פעם אצל הערבים 6-7 ילדים, היום מי משוגע מביא יותר מ2-3? גם זה הרבה 3", מסביר אבו מאג'ד את המציאות המשתנה בקרב הערבים. "המצב היום לא נותן להביא הרבה ילדים, למה היום יש הרבה דברים עוצרים את המשפחות. יש להם מה לעשות החיים השתנו לא כמו שהיה פעם. היום חייב לחשוב יותר אתה צריך ילדים אתה צריך לשבת על ידם כל הזמן ואתה צריך הרבה כסף לזה ולומדים והיום הכל יקר מאד".

חזרה לפתרון של בנט. אבו מאג'ד מדווח לי שבפייסבוק הוא רואה שמרבית הפלסטינים בעד. "60-70 אחוז רוצים את זה" הוא מדווח. כשאני מנסה להסביר לו שמירב ההתנגדות תגיע דוקא מישראל הוא משיב לי באופן שלא משתמע לשני פנים. "אז תשמע אתם חייביים גם להתחיל למשוך העם שלכם לצד הימני, לצד שלכם".

נדהמתי, אך הופתעתי עוד יותר כשהוא החל לחלק לי טיפים להתמודד איך עם הצבור הישראלי. "סליחה שאני אומר, אבל אל ילכו אליהם אנשים עם זקן, דתיים. תלכו בצורה חילונית. הם מפחדים מכל דתי, אתה יודע. אני הייתי גר ביניהם, אני יודע מה הם חושבים" הוא מסביר. היתה תקופה שאבו מאג'ד עבד באשדוד עם אשור ביטחוני. "אני בעזרת השם אם יוציאו לי אשור עבודה אני יש לי הרבה חברים, אני יכול לשכנע אותם" הוא אומר. מי היה מאמין, פוקד פלסטיני לאגף הנצי של הלכוד או לבית היהודי.

http://akivalamm.com/2014/04/19/%D7%A7%D7%A6%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%A9-%D7%97%D7%95%D7%94%D7%9E-%D7%A4%D7%A1%D7%97/

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

וייצמן לחבר פרלמט בריטי: למה נסעת 30 קילומטר בשביל לבקר את אמא שלך כשיש כל כך הרבה נשים זקנות שגרות ממש ברחוב שלך

חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, התבקש לענות לשאלה שנשאל בבריטניה כמה שנים לפני הצהרת בלפור.
חבר בית הלורדים הבריטי שאל אותו: "מדוע אתם היהודים מתעקשים על פלשתינה, כאשר ישנן כל כך הרבה מדינות לא-מפותחות בהן אתם יכולים להתיישב בנוחות רבה יותר?"

ויצמן ענה: "זה כמו שאני אשאל אותך למה נסעת בסוף השבוע האחרון 30 קילומטר בשביל לבקר את אמא שלך, כשיש כל כך הרבה נשים זקנות שגרות ממש ברחוב שלך."
פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

על החוצפה הגוברת בקרב ערביי ישראל

בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן: לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי-עַד. תהלים צ"ב.

אולי לא חשבתם על זה, אבל מי שמבין קצת ב"מנטליות הערבית" מבין שהחוצפה הגוברת בקרב ערביי ישראל – התלהמות והסתה של חברי הכנסת הערבים, התפרעויות בישובים הערביים ובצמתים (הערב נמסר על תקיפת בית כנסת יהודי ביפו) וגילויי שנאה קשים בפייסבוק – קשורה ישירות למה שקורה בעיראק וסוריה ושואבת עדוד מ"הישגי" הקניבלים עורפי הראשים שם.

זוהי תגובתם האינסטינקטיבית והחייתית הנלהבת ממה שנראה להם כ"הצלחות" "המדינה האסלאמית" (דעא"ש) בעיראק… הם מריחים (בטעות) נצחון ערבי על ישראל ורוצים לעזור לו! כך היה גם בתש"ח ובמלחמת אל-אקצה של ערפאת.

בין השאר, זוהי מבחינתם גם פוליסת בטוח שהם מכינים לעצמם למקרה שדאע"ש יגיעו לכאן (כך הם מקוים אך גם מפחדים) – כדי להציל את ראשיהם מעריפה כחשודים בשתוף פעולה עם השלטון הציוני. לכן סטודנט לרפואה בטכניון ומורה בטייבה המועסקת ע"י משרד החנוך מעיזים להיראות בפייסבוק יותר אסלאמיסטים מחמאס והג'יהאד האסלאמי…

ודאי שיש לכך קשר לרפיסות השלטון הישראלי (וזה לא חדש). אבל כזאת תעוזה – במיוחד בפייסבוק תוך הזדהות בשמות – זה דבר חדש.

סקר דעת קהל מהשבוע שעבר ב-NRG מראה 66%(!) מערביי ישראל שוללים את קיומה של מדינת ישראל.

אך בסופו של דבר – "אין רע בלי טוב". לכן יש לצפות ולקוות להתגברות ההתפכחות העוברת על החברה הישראלית, למעט כמובן הגרעין הקשה של השמאל הסהרורי החולה בנפשו אשר למרות הכל עדיין דומיננטי למרבה הצער בתקשורת הישראלית.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

ז' בתמוז היה יום השנה של הנביאה-המשוררת הגדולה מכולן נעמי שמר ז"ל

כנראה לא שמנו לב בסערת הטילים והמלחמה אבל בשבת שחלפה, ז' בתמוז היה יום השנה (העברי… אלא מה?) של הנביאה-המשוררת הגדולה מכולן נעמי שמר ז"ל שנפטרה לפני עשר שנים. נטועה בזכרוננו בשירתה האלמותית. אוהבת נאמנה של ארץ ישראל עד יום מותה.

בקול ישראל רשת ב' שדרו כל הלילה משיריה הנפלאים והאהובים. לא ידעתי או לא זכרתי ש"שיירת הרוכבים" למשל ועוד כמה נכתבו על ידה.

רצף השירים נקטע בשלוש וחצי לפנות בוקר באזעקות ודווחים על ירי לאזורי חיפה של טילים ארוכי טווח R משהו שנקראו על שם הכלב הרנתיסי (רופא הילדים העזתי הטרוריסט שלא ידע עד יום חסולו ע"י צה"ל שהכפר רנתיס הוא כפר יהודי מתקופת המשנה).

ברוך השם לא היו נפגעים ונזקים.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

אמרות של וינסטון צ'רצ'יל

קצת אמרות של וינסטון צ'רצ'יל שאולי חבורת המנהיגים האפסים שלנו תלמד:

נגן על האי שלנו, בכל מחיר. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע.

היה על בריטניה וצרפת לבחור בין מלחמה לחרפה. הן בחרו בחרפה. עכשיו תקבלנה מלחמה.

זה לא מספיק שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו, לפעמים עלינו לעשות את מה שנדרש.

אני סמוך ובטוח שהיום אנו אדונים לגורלנו. שהמשימה שהוטלה עלינו איננה מעל כוחותינו; שנוכל לעמוד במכאובים ובמאמצים שהיא תובעת. כל עוד אנחנו מאמינים במטרה שלנו ויש לנו רצון ברזל לנצח, הניצחון לא יחמוק מידנו.

חרפה בחרתם מפחד מלחמה, הרי לכם חרפה ומלחמה גם יחד.

פייסן הוא אדם המאכיל תנין, בתקווה שהוא יאכל אותו אחרון.******

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

דוד בן גוריון על שלמות ארץ ישראל וישובה

מדינה יהודית חלקית אינה סוף, אלא התחלה. […] הקמת מדינה ואפילו חלקית, תשמש מנוף רב כח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה. […] נכניס למדינה את כל היהודים שאפשר להכניס לתוכה, לפי אמונתנו העמוקה אפשר יהיה להכניס יותר משני מיליונים. נקים משק יהודי רב ענפים, חקלאי חרשתי וימי. נארגן כח הגנה משוכלל. צבא מובחר. אין לי ספק שהצבא שלנו יהיה מהמובחרים בעולם – ואז אני בטוח שלא ייבצר מאתנו להתיישב בכל שאר חלקי הארץ. אם מתוך הסכמה והבנה עם שכנינו הערבים ואם בדרך אחרת…

דוד בן גוריון

מתוך מכתב לבנו עמוס בו הוא מנמק את תמיכתו בהצעת החלוקה של ועדת פיל

פורסם בקטגוריה ארץ ישראל, היסטוריה, העם היהודי, הקושיה הפלשתינאית, פלשתינים | כתיבת תגובה

דובר הרש"פ: דחינו הצעה של מורסי למדינה בסיני

והיהודים ש"השתגעו" למדינה נכנסו אפילו לדיון – שברוך השם לא נמשך הרבה – אבל דנו ברצינות על מדינה באוגנדה…
אבל הם הפלשתינים לא רוצים מדינה. זה ברור. הם רוצים לשחרר את "פלשתין", לא את העם הקרוי "פלשתיני"…

והם לא מוכנים אפילו להעמיד פנים ולדון על אופציה אחרת למדינה – למשל בסיני, הכמו שהציע להם מורסי, כך מתברר…

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה’ לְנַסּוֹת בָּם אֶת-יִשְׂרָאֵל

מה לא ברור?

וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה’ לְנַסּוֹת בָּם אֶת-יִשְׂרָאֵל… רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל… סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים (פלשתינים רש"פ וחמאס)… וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת (חזבאללה והסורים). וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת-יִשְׂרָאֵל–לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת-מִצְו‍ֹת ה’ אֲשֶׁר-צִוָּה אֶת-אֲבוֹתָם בְּיַד-מֹשֶׁה…

וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים (ארצות הברית) וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת (האחוד האירופי) וְאֶת-אֱלֹהֵי אֲרָם (האו"ם) וְאֶת-אֱלֹהֵי צִידוֹן (הקרן לישראל חדשה) וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב (שתיל) וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי-עַמּוֹן (גבולות אושויץ) וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים (מדינת כל אזרחיה) וַיַּעַזְבוּ אֶת-ה’ וְלֹא עֲבָדוּהוּ. וַיִּחַר-אַף ה’ בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים (פלשתינים) וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן (חמאס וחזבאללה). וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…
ספר שופטים, פרק ב

מי שיבין ויפנים את זה – יבין בבהירות מה הטעות שאנו עושים ביחס לפלשתינים – "הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל…"

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

המניפסט הקומוניסטי כפקודת קרב לחיילי צה"ל? קרב המאסף של השמאל? 

רזי ברקאי ואחרים בשמאל זועמים על מח"ט גבעתי שהוציא פקודת קרב לחייליו הערוכים במבואות עזה בה השתמש בביטויים 'מפחידים' ומקוממים כמו "מערכות ישראל ואלוקים", "אלקים צבאות" וכו'…באיזו רשות – שואל ברקאי – מערב מפקד בצה"ל את "אלהי ישראל" בפקודת קרב או בתפילה לקראת יציאה לקרב? מה החוצפה הזו? מה לנו ולאלהים? מה לנו ולתנ"ך? ומה אם קבוצניקים – כך שאל היום רזי – ירצו לכלול את "המניפסט הקומוניסטי" בפקודת יציאה לקרב? ומה לגבי הדרוזים, הבדווים והנוצרים המשרתים בצה"ל?

ואני שואל אותך, רזי, כמה עוד מאמינים ב"מניפסט הקומוניסטי" נותרו בארץ או בעולם? הרי זה כבר מזמן "פאסה" ונחלת העבר והיסטוריה… מה שאין כן אלוקים! הוא לא פאסה… גם לא בעיני חיילים דרוזים, נוצרים ובדווים.

ואיפה מופיעים הביטויים החזיקים והמחשמלים האלו "מערכות ישראל" ו"מערכות אלוקים". הנה כאן בספור הגבורה המופלא של דוד המביס את גלית. דוד המלך האדיר שבימיו הוכרעה וחוסלה סופית "הבעיה הפלישתית" והפלישתים שירדו לחיי עם ישראל (כמו הפלשתינים בימינו) נעלמו מההיסטוריה וכמעט לא הוזכרו עוד בתנ"ך…

אני תמיד נהנה לקרוא בתורה ובתנ"ך. אז תיהנו גם אתם מהספור הנהדר על גבורת דוד הצעיר. את ספור ידידותו המופלאה עם יהונתן בן שאול לא כללתי כדי לא להעמיס…

שמואל א', פרקים י"ז-י"ח:
וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים. וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה; וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים. וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה; וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם.

וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת: גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת. וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו; וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו. וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו. וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה: הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי. אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים; וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ.

וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה; תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד. וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה; וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד.

וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים; וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים. וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה; וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה. וְדָוִד הוּא הַקָּטָן; וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל. וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם. וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב; וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם.

וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ. וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח. וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה; נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים. וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי; וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה. וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה.

וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה; וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם. וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁמַע דָּוִד. וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ; וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד. וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה; וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל: כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים. וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר: כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ. וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים; וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר. אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ. וַיֹּאמֶר דָּוִד מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה; הֲלוֹא דָּבָר הוּא. וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן.

וַיִּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וַיִּקָּחֵהוּ. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו; עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ: כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן; וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו; וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ; וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים. וַיֹּאמֶר דָּוִד יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַיהוָה יִהְיֶה עִמָּךְ.

וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן. וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי; וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו. וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ; וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי.

וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל דָּוִד; וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו. וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ: כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת; וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ; וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהוָה: כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.

וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי. וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ; וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה. וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ; וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד. וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ; וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ.

וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן; וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן. וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים; וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם. וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ.

וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר; וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם. וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל; וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר; וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

אולי לא שמתם לב – אבל ישראל היא שחקן מוכר ומקובל וכבר לא דחוי כל כך בשכונה המזרח תיכונית

להלן עוד סימן (קטן ושולי כמעט) למה שרוב הישראלים (בעיקר שמאלנים אבל גם כמה ימנים) לא קלטו עדיין: – ישראל היא כבר חלק אינטגרלי מהשכונה המזרח תיכונית.

כאשר בסוריה אסאד טובח באזרחיו, דאעש עורף ראשים בעיראק, האחים המוסלמים נרדפים במצרים וסעודיה מתקרבת בשקט לישראל מאימת איראן – כבר אי אפשר להמשיך ב"הצגות" של "אחדות ערבית" מדומה ולהציג חזית אחידה ומונוליטית מול ישראל.

החמאס וגם אבו מאזן ובכלל הפלשתינים יצאו לכולם מכל החורים… כי הערבים עסוקים בלקוק מפצעיהם ואין להם ראש לקרוב המשפחה המסומם והמכור להירואין ממין גראד ונמאס לשחרר אותו בערבות שוב ושוב…

וישראל היא כבר לא רק גורם צבאי שצריך להיזהר מפניו אלא גם "שחקן" מקומי מוכר, אינטגרלי ודי לגיטימי במגרש המשחקים השכונתי. לא סתם שחקן אלא שחקן שכדאי ורצוי לעשות לו חשבון ואולי גם להיות חברים שלו בחשאי או בגלוי..

אז תצאו (בעיקר אתם השמאלנים) מכל הקונספציות והדוגמות השגורות בפיכם. תתעוררו אל המציאות החדשה. תהליך אוסלו מת וממתין לקבורת חמור שלו. אולי כשהחמור הבלתי נלאה יפרוש מתפקידו…

ישראל נכנסת לעידן חדש בו היא יכולה (בתבונה ובשכל כמובן) לממש את רבונותה המוקנית בכל ארץ ישראל המערבית מבלי לחשוש מכלום. כמובן לא מקלישאות השמאל: "שלטון עם אחר", אפרטהייד ו"הדחליל הדמוגרפי" שכבר התנפץ לרסיסים. וגם לא מחרם אקדמי או עסקי מאירופה העלובה והמתאסלמת.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

תקון עוותי החלוקה המלאכותית למדינות במזה"ת

אכן ד"ר מרדכי קידר היטיב להראות זאת ואף הציע פתרון נכון לארגון רוב אזורי הסכסוך השבטיים במזה"ת במסגרת "אמיריות אוטונומיות" וגם לאכלוסיה באיו"ש.

הייתי מוסיף ומרחיב שתופעת תקון העוותים של החלוקה המלאכותית למדינות מתרחשת בעוד אזורים בעולם כמו באוקראינה למשל. ואולי אפשר להוסיף לכך אפילו את שאיפות ההתנתקות של סקוטלנד מהממלכה המאוחדת שמשאל עם בנושא יהיה שם השנה עם סכויים די גבוהים להיפרדות סקוטלנד.

אפשר לראות תהליכים אלו מזוית נוספת שחשבתי עליה לאחרונה: כפי שקריסת בריה"מ במאה הקודמת מחקה למעשה 70 שנות היסטוריה והחזירה אזורים רבים למצבם ערב מלחמת העולם השניה, כמו יוגוסלביה (המלאכותית?) שגם התפרקה למרכיביה שחזרו למלחמות שהיו ביניהן כאילו 70 שנות היסטוריה נמחקו באחת.

במובן מסוים זה מה שקורה עכשו במזרח התיכון. ה"אביב" הערבי מחק באחת מאה שנות היסטוריה והחזיר את האזור למצבו ערב מלחמת הראשונה לתקופה בה כביכול שלטה באזור האימפריה עות'מאנית שכונתה אז "האדם החולה של אירופה".

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

ישראל כרווקה איסטניסטית ובררנית מדי

ישראל – במיתוסים האויליים שהיא תקועה בהם: נגד "שלטון על עם אחר", "אי אפשר לנצח את הטרור", ו"שתי מדינות לשני עמים" – משולה לרווקה מזדקנת, איסטניסטית ובררנית מדי הבורחת מהפתרון היחידי שאין בלתו בנמוקים כמו "אין לנו מה לעשות שם", או כי זה לא יפה ולא מקובל (על אירופה וארה"ב) ונהיה חס וחלילה מנודים ע"י "המעצמות" האלו השוקעות האחת לאסלאמיזציה והשניה להתפרקות

כאילו זה בידינו, כאילו יש לנו בחירה בנסיבות אלו…

אם לא נשתחרר אחת ולתמיד מהזיות אוסלו וההתנתקות, אם לא נשלוט ב"שטחי ששת הימים" שליטה מלאה, הרמטית והדוקה, צרותינו לא ייתמו. אם אתה רוצה למנוע קן צרעות באזורים אלו – אל תברח מהם, היכנס אליהם ושלוט בהם באופן קבוע! אחרת – כל פעם שתצא מהם יחזור המצב לקדמותו…

יסלחו לי כל הרווקות הנחמדות… לא התכוונתי אליכן 🙂

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

ישראל מעולם לא היתה במצב טוב כל כך ועוד היד נטויה

אנחנו במסלול מהיר לגאולה האחרונה. אם חושבים על זה – אף פעם ישראל לא היתה במצב טוב כל כך ועוד היד נטויה. יהיה הרבה הרבה יותר טוב.

איננו במצב מלחמה עם אף מדינה ערבית. להיפך יש שלום איתן וכולן מלקקות את פצעיהן מ"האביב" הערבי שנפל עליהן משמים. כן משמים מנהלים את הענינים כולל באוקראינה.

הפלשתינים אינם איום קיומי על ישראל. אין להם צבא ולא טנקים ומטוסים והעולם הערבי כבר אינו תומך בהם וכמובן לא רואה בהם את "חוד החנית" נגד ישראל. הם בסך הכל מטרד ומבחן עבורנו איך אנחנו נוהגים בארץ ישראל. אם נעשה מה שצריך לעשות הם יירגעו ואם לא – יקימו אותם עלינו משמים.

הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

השבוע לפני 47 שנים נפתחה ונסתיימה מלחמה קצרה ומופלאה

סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה ולה' הַתְּשׁוּעָה, משלי כ"א, 31
=================================
השבוע לפני 47 שנים נפתחה ונסתיימה מלחמה קצרה ומופלאה שהיתה גדולה מכל מלחמותיו של עם ישראל מאז לידתו לפני יותר משלושת אלפים וחמש מאות שנה. מלחמה שהחלה ונסתיימה כהרף עין בנצחון מזהיר שלא היה כמוהו לא בימי יהושע בן-נון ולא בימי שאול ודוד ולא בימי המקבים ולא בימי בר-כוכבא ולא היה כדוגמתו בתולדות העמים: עם קטן ונצור משתחרר כמו קפיץ וגובר תוך ימים ספורים על קואליציה של יותר מחמישה צבאות אדירים וגדולים ממנו עשרות מונים.

מלחמה שאת מהלכיה, התפתחותה וסיומה אפשר לתאר שלב אחרי שלב באופן אובייקטיבי ובדרך שכלית עם הסברים רציונליים והגיוניים על אסטרטגיה ותכניות, אמונים מפרכים ומוכנות לקרב, טנקים ודיויזיות ומטוסים וכמובן מפקדים ולוחמים עזי הנפש שהקריבו את נפשם ואת חייהם למען עמם וארצם הנצורה שאויביה השחצנים והבוטחים בנצחונם כבר רבו ביניהם מי יגיע ראשון לתל אביב כדי לאנוס את הנשים הישראליות היפות… כן, יש תיעוד.

והנה באחת, כבמטה קסם אלוהי הכל מתהפך. ישועת ה' כהרף עין… והנה המטוסים מזנקים ומשמידים את האיום האוירי, הטנקים מסתערים וכובשים מדבר והר ורמה מאיימת וחיילינו שועטים וכובשים מוצבים ותלים (כן, כאן החל הכבוש הישראלי הקדוש!) ומשחררים משביה את ירושלים יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב ובאים עדי הכותל המערבי, כותל לדמעות אלפי שנים ומניפים דגל ישראל דמוי טלית עם מגן דוד בהר הבית מקום קדשנו.

את ההסברים הרציונליים והפוליטיים וההיסטוריים כולנו מכירים, כולנו חכמים וכולנו יודעים את התורה… כולנו לבשנו מדי קרב ואחזנו בנשק וכולנו בקיאים במהלכי הקרבות. אך כמו בתערוכת תמונות בגלריה צריך לפעמים להתרחק ולהתבונן בתמונה קצת בריחוק כדי להכיל את כולה. כך אם נתבונן במלחמה המופלאה הזאת שנפתחה וכלתה כמו ששת ימי בראשית נשכיל לראות את יד ההשגחה, את אצבע אלוקים ואת הנס הטבעי הגדול שאירע לנו אז כאשר היינו עם מאוחד ומלוכד. מי יתן שאחרי 47 שנים בהן התבלבלנו ואפשרנו לאשמדאים ולאוסלו לבלבל את היוצרות נתעורר להבין כי מתנה גדולה קבלנו מאיתו יתברך ועלינו לשמור עלינו מכל משמר ולא לסחור בה ולא לתיתה לעם-לא-עם, ישות-לא-ישות, רשות-לא-רשות…

בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה:
אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם-אֵלֶּה
הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

מי מפחד מ"מדינה דו לאומית" ומי רוצה "מדינה יהודית"?

בין ריבונות לאפרטהייד – לא הכל שחור-לבן. יש גווני בינים וניואנסים. בימי בן גוריון חיו אזרחי ישראל הערבים – שזכו לשווין זכויות ואף הצביעו לכנסת – תחת ממשל צבאי ונזזקו לרשיונות כדי להגיע לתל אביב וכיו"ב. זה היה אז כורח בל יגונה ומחויב המציאות. ובאותם ימים גם נחקק חוק השבות המאפשר הגירה (עליה) והתאזרחות אוטומטית רק לבני העם היהודי מבלי שבדבר ייחשב לאפרטהייד…

רבים יסכימו איתי שאנו נוקטים גישה "אירופאית" מוטעית ובלתי רלבנטית ביחסנו לאכלוסיה בשטחי "ששת הימים' ועושים אותה טעות שעשו המעצמות (בריטניה וצרפת) וחבר הלאומים בתום מלחמת העולם הראשונה; כאשר כפועל יוצא מראיית עולמם (שהרי אדם קרוב אצל עצמו) ובהמשך להיסטוריה ותרבות "מדינות הלאום" שלהם הקימו במזה"ת מדינות מלאכותיות שמאז "האביב" הערבי הולכות ומתפרקות לנגד עינינו למרכיביהן האתניים, הדתיים, השבטיים והחמולתיים.

והנה גם אנחנו מתוך איזו אנרציה או הרגל של נאיביות משקיפים על האכלוסיה הלא יהודית בשטחי יש"ע (וגם בתוך ישראל) במשקפיים "אירופאיות" ומשליכים עליה תפישה שאין לה קשר ואיננה רלבנטית להויה הערבית השבטית והחמולתית שהיא הבסיס האמיתי לסולידריות ולנאמנות בקרבה. תפישת הלאום ומדינת הלאום המערבית אינה קבילה ואינה תופשת עוד במזה"ת אחרי ש"האביב" הערבי החזיר את העולם הערבי באחת לימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, לימי סוף האימפריה העות'מאנית ובהיבטים ידועים חזר אף למלחמת אלף השנים בין הסונים והשיעים (סעודיה, קטר ותורכיה מול איראן, סוריה וחזבאללה במלחמה בסוריה וגם בעיראק).

ברומא נהג כרומאי
כל דבור על החלת הרבונות הישראלית באיו"ש נענה בבעתה ובפניקה: "זהו שלטון על עם אחר" כאילו באף ארץ או מדינה בעולם אין מיעוטים אתניים או לאומיים החיים בקרבה; או כאילו אנחנו צרפת הקולוניאלית השולטת באלגיריה או אנגליה בהודו. או ב"הערת אזהרה" על אפרטהייד רחמנא ליצלן. כולם שכחו שבימי בן גוריון אזרחי ישראל הערבים חיו תחת ממשל צבאי ולעומתם בימינו נהנים בני האכלוסיה "הכבושה" – שאף אינם אזרחים ישראלים – מגישה לבג"צ; ו"חוק השבות" מתיר עליה והתאזרחות אוטומטית רק ליהודים ולא "זכות שיבה" לפליטי 48 ולא נחשב לאפרטהייד.

או בשאלה האולטימטיבית המוחצת – ומה תעשה עם שלושה או חמישה מיליון ערבים (המספרים גמישים ומוגדלים לפי זהות המשתמש)? לא תיתן להם זכות הצבעה?

ואני שואל למה החלת הרבונות פירושה בהכרח מתן זכות הצבעה גורפת לכנסת לכולם, לכל תושבי השטחים? למה? מי אמר? מה פתאם? האם זו האפשרות היחידה? לא שמעתם על מעמד "תושב" המקובל בכל העולם, גם בארה"ב ובאירופה? האמנם לא ניתן להגיע בעתיד הקרוב או הרחוק או להסדרי "אזרחות והצבעה" עם בת בריתנו הירדנית?

ברומא נהג כרומאי. מדוע אנחנו החיים במזה"ת חייבים להעניק אוטומטית אזרחות למיעוט הערבי הנלחם נגדנו ומחנך את ילדיו להתאבד בג'יהאד נגדנו? האם אנחנו חיים בבנלוכס? והרי דוקא מה שקורה באירופה המתתסלת ע"י הענקת אזרחות וזכות הצבעה למהגריה המוסלמים צריכה לשמש לנו דוגמא מה אסור לעשות!

אם דמוקטיה פירושה (המילולי לפחות) הוא "שלטון העם" – אנו העם ואנו הרבון. האחרים אינם יכולים ל'היחשב לרבון ואינם יכולים להיות מעורבים בהצבעות כמו על אוסלו למשל או בהחלטות על נסיגות וותורים בארץ ישראל.

ומי אמר שאין בדמוקרטיה אזרחים מסוגים שונים? באמת? הרי גם בארה"ב הגדולה לא כולם אזרחים. האזרחות היא זכות שלא כולם זכאים לה. יש מעמד בחוק לתושבים (Residents) ולא כל מי שהוא אזרח מצביע בבחירות. כדי לממש את זכותו עליו לטרוח ולהירשם. אחוז גבוה, שליש ויותר, מבעלי הזכות לא נרשמים ומבין הנרשמים אחוז דומה לא בא להצביע כלל! וזה חוץ מ"תושבים" ללא זכות הצבעה וכמובן המהגרים הבלתי חוקיים שמספרם הרשמי נאמד סביב 12-11 מיליון. ולדעת רבים מספרם גדול בהרבה.

תחת שלטון האסלאם ששרר במזה"ת אלף ושלוש מאות שנה היו הנוצרים והיהודים נתיני "חסות" (אהל אל-ד'ימה) שזכויות הצבעה ודאי לא היו להם. אבל היו גם היו להם מסי קנין ומסי גולגולת שהמוסלמים היו פטורים מהם… אנחנו לא ניקח דוגמא מהם, אם כי גם אצלנו ביהדות יש מעמד של גר-תושב שהתורה 'מצוה לכבד את זכויותיו.

ומה אנחנו מציעים? לא מסי גולגולת ולא מסי קנין. אנו מציעים אפשרות להצביע בעד גופים אוטונומיים ברוח הצעתו של מנחם בגין ז"ל למועצה מנהלית אוטונומית (שאף קובעה בהסכמי השלום עם מצרים) או לפרלמנט הירדני ולמי שיהיה ראוי נעניק אזרחות ישראלית לפי שקולי בטחון ודמוגרפיה. כן, לא צריך להתנצל או להתבייש. ישראל מעולם לא קפחה ולא פגעה בזכויות המעוטים הלא יהודים שתחת שלטונה. להיפך – תמיד יצאה מגדרה להעניק להם זכויות ומפלגות וכעובדה הם חיים כאן טוב יותר מכל אזרח מדינה במזה"ת.

המציאות בימינו מחייבת שלטון וריבונות ישראל מן הנהר עד הים מכל ההבטים והבחינות האפשריות: הגיאופוליטית, האסטרטגית, הבטחונית 'מכל בחינה אחרת איננו יכולים להרשות ריבונות אחרת בארץ ישראל. ודאי לא למדינה עוינת ה"עלת שאיפות אירידנטיות שמנהיגיה לא ותרו על חלומם ל"שחרור פלשתין" וחסול "המדינה הציונית"…

כל ותור על שטחים בארץ-ישראל שיעוגן בהסכם משפטי הוא בלתי הפיך לנצח. כיום לפחות הסכמי סן רמו והחלטות חבר הלאומים עדיין בתוקף (החלטת כ"ט בנובמבר לא בטלה ולא הפכה אותם) ולפיהם הרבונות על פלשתינה-א"י ניתנה באופן בלעדי לעם היהודי. כל ותור מרצון על רבונות זו או על חלק ממנה הוא בלתי הפיך ויהיה בכיה לדורות…

הפרימאט, הצווי העליון שצריך להדריך אותנו ואין בלתו – הוא שישראל חייבת לשלוט בכל ארץ ישראל המערבית כרבון ומכאן צריך להיגזר הכל…

אפשר לממש את הריבונות מבלי לגלוש לאפרטהייד ומבלי להעניק מצד שני זכות בחירה גורפת. יש מנעד רחב של אפשרויות בין שני קצוות אלו. ניתן ליצור מסגרות וקונסטרוקציות של אוטונומיות ובמוקדם או במאוחר להגיע להסדרים מתאימים עם ירדן שהיא בת ברית אסטרטגית התלויה בנו כל כך. ובאופן הדרגתי בהתאם לשיקולים שלנו להעניק אזרחות ישראלית שתהיה זכות ולא חובה אוטומטית!

אין בעיה בקיומם של מיעוטים גדולים בקרבנו. בקליפורניה מהוים ההיספנים דוברי הספרדית כ-40% או יותר מהאכלוסיה ואין בכך בעיה כי הם מחויבים לחוקה האמריקנית. עם כל ההבדלים ישראל יכולה לממש את ריבונותה על כל ארץ ישראל המערבית ולהכיל מיעוטים לא-יהודים שהם בסך הכל 35% מהעם היושב בציון ולא כולם ערבים! יש דרוזים וצ'רקסים ובושנקים (בוסנים) ונוצרים ובדווים. וגם לא כל הערבים הם מקשה אחת! יש דיפרנסיאציה על רקע דתי, שבטי, חמולתי וגיאוגרפי.

ניתן למצוא פתרונות סבירים גם לאתגר האזרחות וההצבעה מבלי לפגוע בצורך החיוני שלנו ברבונות ושליטה מלאה באיו"ש, במיוחד על גב ההר ובקעת הירדן. מה שקרה היום בעיראק והצלחת גדודי אל-קאעדה לבסס את שלטונם בגבול סוריה-עיראק-ירדן צריך לשמש אות אזהרה ונמוק מכריע לצורך זה.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

לחפש את האבידה מתחת לפנס בעזה?

הקבינט שובר את הראש איך ומה לעשות בעזה ועם עזה (חמאס) אך הוא לא ימצא שם כעת פתרון של קסם… כי נראה שהוא מעדיף לחפש את האבידה מתחת לפנס בעזה ולא רוצה לזעזע או להעציב את "האביר בן דמות היגון" מרמאללה אבו מאזן המסכן…

העינים מופנות לעזה מסיבות מובנות ונכונות כשלעצמן (ירי הטילים הבלתי נסבל לעבר ישובי הדרום) וגם המניעים ראויים: הרצון להתמקד מדינית ולפיכך גם צבאית בחמאס (עזה) והשאיפה לתקוע טריז בין חמאס ואבו מאזן. הדברים ברורים. אך הנסיבות שנוצרו שנו זמנית את כוון המטוטלת, עוררו צורך לעשות סוף סוף כמה דברים שלא עשינו או לא יכולנו לעשות עד כה ויצרו הזדמנות טובה לעשות אותם.

פעולה קרקעית בעזה מיותרת כרגע. צריך כמובן לטפל גם בעזה בבוא העת, בעיתוי אחר, מתאים יותר. כי רצועת עזה ממילא 'מוכלת' כיום, נצורה ומוקפת בין צה"ל והצבא המצרי, בין הפטיש והסדן. ירי הטילים והרקטות משם איננו תופעה חדשה ועם כל הנזק הנגרם מירי הטילים הנורא המצב שם קבוע ולא צופן הפתעות גדולות(כמעט אמרתי שכבר התרגלנו…) לכן אפשר למרות הכל לחכות לשעת כושר אחרת.

אוירת הזעם והחרון בצבור מצד אחד וחולשתה האימננטית של הרשות הפלשתינית מצד שני יוצרים הזדמנות פז לעשות שם סדר אחת ולתמיד – עם ובלי עזרתם של אבו מאזן וג'יבריל רג'וב (לדידי עדיף בלי); ובהמשך לחסול תשתיות הטרור ופירוקם מנשקם – לטפל בבעיות קשות שמעולם לא טופלו.

החטיפה ורצח הנערים הקדושים נעשו באיו"ש, בהר חברון, ליד חלחול, לא בעזה. אז בינתיים תנו לחה"א ולמל"טים ולארטילריה להמשיך לפעול בעזה, אך מבלי להכניס לשם בשלב זה צבא וחיילים.

במקום עזה בואו נטפל לשם שנוי דוקא באיו"ש, בהר חברון וגם בשמרון וארץ בנימין. נגיב בזירת הפשע כי שם נרצחו הנערים; והערבים – תרבותם היא תרבות הנקמה והעונש ולכן צריך לתקשר איתם בשפה המובנת להם. אם נחפש לזעמנו מקלט מס בעזה – הם יגחכו ויצחקו עלינו.

הכתובת המידית לענישה היא באיו"ש – אך לא רק למטרת ענישה…

מובן שבנסיבות הנוכחיות הממשלה לא תפרק בשלב זה את גופי הבטחון של הרש"פ מנשקם (נצטאך לעשות בעתיד), אבל בינתיים תכל'ס צריך להתחיל לעשות שם סדר ונקיון. לא רק בגלל שאיו"ש היא זירת הפשע, אלא בעיקר בגלל מה שמתחולל ממזרחה לנו – בעיראק וסוריה ובגבולן עם שכנתנו ירדן ואשר מקרין כבר על המצב ביהודה ושמרון מתחת ומעל לפני השטח. לכן יש להיערך ולקדם דוקא סכנה זו כעת ע"י נקוי יסודי של השטח ועקירת היבלית שצמחה שם.

משימה ראשונה – חסול והריסת תשתית ההסתה הדתית והחילונית. לעצור מסיתים דתיים ולא דתיים, לסגור גופים ומוסדות העוסקים בהסתה, גם ובמיוחד כאלו של הרשות, ולאסור את ראשיהם, את המנהלים ואת כל מי שחשוד בהסתה. לעצור מסיתים, בין אם הם במערכת החנוך, בתקשורת ובמסגדים.

משימה שניה היא הוצאתם מחוץ לחוק וסלוקם של ארגוני "הזכויות" למיניהם הפועלים שם, אנרכיסטים ואחרים, ישראלים ובינלאומיים. לנקות ולסלק מאיו"ש את כל הארגונים והפעילים הפועלים שם נגד ישראל, אנרכיסטים ואחרים, ישראלים ובינלאומיים, מארגון "בצלם" וצפונה… יש שם הרבה ארגונים כאלו. אם צריך – יש להוציאם מחוץ לחוק או לפחות לסלק אותם מאיו"ש כל זמן שזה אזור צבאי. יש הרבה עבודת נקיון לעשות שם. תעזבו את עזה עכשו…

משימה שלישית – בין אם היא עולה בקנה אחד עם אוסלו ובין אם לאו (לדידי אוסלו בטל ומבוטל כבר ממילא) – היא מפוי וסמון קיני פורעים מוכרים וידועים לשמצה, כל כפר או עיירה או שכונה שהצטיינו בהוצאת פורעים ו/או מחבלים מתאבדים; כגון העיירה חלחול – אשר בסמוך לה בוצע הרצח ואפילו בעת מציאת ופנוי הגופות תושביה השליכו בליסטראות על העוסקים במלאכה ונפצו אפילו את שמשות האמבולנס שפינה את הגופות; או למשל הכפר בית פוריכ בשמרון שהוציא מתוכו 25 מתאבדי טרור ובמרכזו הוקמה לזכרם אנדרטה מפוארת – לטפל בהם לפחות בדרך בה "טופלה" למשל ההתנחלות יצהר ע"י המשטרה והמנהל האזרחי.

כאמור, מטלות אלו חשובות ונחוצות לא רק בגלל שאיו"ש היא זירת הפשע, אלא במיוחד בגלל מה שמתחולל ממזרחה לנו, בעיראק וסוריה ובגבולן עם שכנתנו ירדן אשר מקרין כבר על המצב ביהודה ושמרון מתחת ומעל לפני השטח. לכך יש להיערך ע"י נקוי יסודי של השטח ועקירת היבלית שצמחה שם.

כפי שאמרנו – החטיפה והרצח קרו באיו"ש, וזו ההזדמנות לנקות את האזור. אז אל תלכו לעזה… או שחלילה באמת נלך לעזה…

פורסם בקטגוריה ארץ ישראל, הקושיה הפלשתינאית | 2 תגובות

מה נעשה אם הפלשתינים יסכימו להכיר בישראל כמדינה יהודית. נמסור להם חלקי מולדת?

סיוט (לא בלתי אפשרי) טורד לאחרונה את מנוחתי. מה אם אבו מאזן ועריקאת יסכימו בקריצת עין מוסלמית להכיר בישראל כ”מדינת היהודים” או “מדינה יהודית”. מה נעשה אז? נמסור להם חלקי מולדת בתמורה לנדיבותם המופלגת ונכונותם להכיר במדינתנו כ”מדינת העם היהודי”? כפי שזה נראה עד כה – זה התנאי והדרישה העיקרית של ישראל מהפלשתינים (שהם עלולים לקבל) בעוד דרישותיהם נסובות על הפסקת ופינוי התנחלויות, ירושלים וזכות השיבה – אותם לבטח תדחה ישראל ותצטייר כסרבנית.

ולמה שלא יעשו זאת בעצם? הלוא באסלאם מוכר וידוע ואף מומלץ העקרון שמותר לשקר ולרמות במו”מ עם האויב ואף לחתום איתו על הסכם שלום כוזב כמו שעשה לנו ערפאת בהסכמי אוסלו הזכורים לשמצה. ערפאת הודה ואף התרברב על כך עוד בטרם יבשה הדיו על ההסכמים שחתם כאשר בקר בדרום אפריקה כמה שבועות לאחר מכן ונשא שם נאום מפורסם במסגד בעיר יוהנסבורג. ערפאת לא ידע שדרשתו מוקלטת והדברים נחשפו ופורסמו בזמנו באתר ממר”י. בנאומו הסביר ערפאת בפשטות שהוא נוהג כמו שנהג מוחמד ב”הסכם חודֵיְבִּיָה”, הסכם שביתת נשק לעשר שנים שכרת מוחמד עם תושבי מכה וכעבור שלוש שנים הפר אותו… הסכם זה שם בין השאר קץ לברית ההגנה של בני מכה עם שכניהם היהודים ואִפשר למוחמד לתקוף ולטבוח את היהודים בח'ייבר ואח”כ לפנות חזרה לכבוש מכה.

היו גם אמירות מפורשות של פייסל חוסייני ובכירים אחרים שהמשילו את הסכמי אוסלו כ"סוס טרויאני" שנועד להכניס את "המאבק המזוין" לתוככי ארץ ישראל, כפי שאכן קרה.

לאחרונה גיליתי באינטרנט לגמרי במקרה ספור מדהים נוסף על ערפאת. את הקטע מצאתי באתר “העין השביעית” (לעניני תקשורת) והוא לקוח מתגובה של שלמה פרנקל, עתונאי ופעיל שמאל ידוע, למאמר שפורסם ביולי 2013 באתר ועסק בהדחתו המיסתורית מתפקידו (אחרי 24 שנים) של עורך העתון “אל-קודס אל-ערבִּי”, 'חובב ציון' ידוע עבד בשם אל-בארי עטואן. http://www.the7eye.org.il/71547

פרנקל מזכיר בתגובתו ספור מענין שלא ידעתי עליו אך מאשר מה שידעתי כל הזמן על כוונותיו האמיתיות של הצורר יאסר ערפאת, ימ”ש. כך כותב שלמה פרנקל בתגובתו:

אל-בארי נכנס להיסטוריה כשהתראיין ב-16 בפברואר 2006 לתחנת ANB TV ודווח על הכוונות האמיתיות שהיו לחתן פרס נובל לשלום יאסר ערפאת בעת שחתם על הסכמי אוסלו:

כאשר נחתמו הסכמי אוסלו נסעתי לבקר את ערפאת בטוניס. זה היה בסביבות יולי, לפני שהוא הגיע לעזה (ביולי 1994). אמרתי לו: יש בינינו חילוקי דעות. אני לא תומך בהסכם הזה. הוא יזיק לנו, הפלשתינים, יעוות את דמותנו ויעקור אותנו משורשינו הערבים. ההסכם הזה לא יתן לנו את מבוקשנו בגלל שהישראלים האלה רמאים.

הוא (ערפאת) לקח אותי החוצה ואמר לי: בשם אללה אני אטריף את דעתם. בשם אללה, אני אהפוך את ההסכם הזה לקללה עבורם. בשם אללה, אולי לא בימי חיי, אבל אתה תחיה לראות את הישראלים בורחים מפלסטין. קצת סבלנות. אני מפקיד את זה בידך. אל תזכיר את זה לאף אחד. תמיד תזכור את זה…

לפעמים, כאשר הייתי מותח עליו בקורת קשה, המשיך עטואן, הוא היה אומר לי: האם אתה זוכר מה שהבטחתי, עבד אל-בארי?… זו הסיבה – הסביר עטואן – שידעתי שהיה זה הוא (ערפאת) שהקים וחמש את גדודי המתאבדים של אל-אקצה בכדי לתקן את המאזן עם הטעות ההיסטורית של הסכמי אוסלו.

גברת קשה להשגה?

לפי מעריב השבוע (23/2/2014): “למרות העמדה הרשמית של הנהגת הרשות יש נסיון לקדם פשרה לפיה הפלסטינים יכירו ב”מדינה יהודית דמוקרטית” שלא תפגע בזכויות ערביי ישראל". http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/556/632.html

בהתאם לחוקי הבזאר הים תיכוני הם משחקים עכשו “גברת קשה להשגה”. אבל להבדיל מערפאת – שהיה בימי אוסלו וקמפ דייויד בשיא האופוריה שלו וראה כיצד כל חלומותיו הרטובים מתגשמים אחד לאחד – אבו מאזן זקן ומפוכח יותר, מביט סביבו בדאגה ורואה את המפולת במזרח התיכון הקורס, לכן לא תהיה לו בעיה להסכים להכרה במדינה יהודית. הוא רק יעמיד פנים שזה קשה לו מאד… אלא אם כן הוא באמת לא מעונין בהסכם ובמדינה עצמאית כפי שיש הסבורים.

זהו הסיוט – הצד הפלשתינאי יסכים למראית-אין להכרה במדינה יהודית על מנת שישראל תיסוג מאיו”ש אך בפועל לא ישנה כהוא זה את דרכו ואת מטרותיו, ימשיך במלחמתו ובמאבקו לחסולה של מדינת ישראל, כולל טרור. אז מה הרווחנו? הוא אשר אמרנו – יש ניגוד מהותי ובלתי פתיר בין התנועה הלאומית הפלשתינית והציונות הנאבקות על אותה ארץ ואסור לנו לשאת ולתת איתם על חלוקת ארצנו.

ביבי, אתה הנהג! אל תירדם בנהיגה!

מאז הסכם הבינים שנחתם בועידת ז'נבה עם האיראנים נראה ביבי נתניהו כמי שספג מהלומה קשה בזירת האגרוף של הפוליטיקה הבינלאומית והוא עדיין מתנדנד. הוא לא נחבט לקרקע ומן הסתם לא יפול. אך ברור שהסכם הבינים עם האיראנים שִבֵּש את תכניותיו והחליש אותו מול אובמה וקרי. עכשו הוא ואנחנו תקועים ב”תהליך השלום” של קרי, לבני ועריקאת והחששות גדולים.

ה'עמך' לא רוצים מדינה פלסטינית

ובינתיים צצה השבוע (24/2/2014) עוד כתבה במעריב המאשרת מה שאני חש ויודע מזה זמן רב בין השאר על סמך שיחות פרטיות עם פלשתינים החיים באיו"ש, פשוטי עם שנקעה נפשם מהרש"פ המושחתת ומעוני שנגזר עליהם. "אנחנו מתגעגעים למנהל האזרחי  הישראלי" הם אומרים לי "ולימים שישראל שלטה פה. היה טוב. היה סדר והיתה פרנסה". והכתבה במעריב מצטטת תושבים האומרים זאת בגלוי "לא רוצים מדינה פלסטינית. רוצים לחיות טוב: ברחוב הפלסטיני  לא תומכים בסירוב הבכירים להכיר במדינה יהודית. הערבים הרגו ביהודים, היהודים הרגו בערבים. צריך להתקדם".  http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/557/117.html

זהו עוד אחד מעוללות "האביב" הערבי אשר רישומו אינו פוסח על רכוזי הערבים בארץ ישראל לטוב או לרע. אך בסך הכל קורה בהקשר זה משהו טוב. כפי שההמונים הערביים מסביב זקפו ראש – התעוררו גם צעירים ומבוגרים ערבים בארץ ישראל אל המציאות הכואבת. הם רואים בחרדה את המפולת בכל המדינות השכנות ולמרבה הפלא והפרדוקס הם נאחזים אינסטיקטיבית דוקא בישראל האיתנה והיציבה.

צריך להקשיב לטונים החדשים ולניואנסים העולים מהשטח לא רק באיו"ש. לשים לב לעליה המשמעותית ברצון ובנכונות להתגייס לצה"ל בקרב צעירים נוצרים וגם מוסלמים אזרחי ישראל. אפילו בעזה המופקרת והרצחנית פועלת ממשלת החמאס בגלוי נגד משגרי הרקטות לישראל ואסמעיל הניה מעביר מסר חשאי לראש ממשלת ישראל שאין פני החמאס למלחמה. ולמה שיהיה – כאשר מבחוץ הוא לפות בצבת בין ישראל, ומצרים של גנרל א-סיסי, ומבפנים מאוים ע"י הסלפים הג'יהאדיסטים והעתיד לוט בערפל.

ובימים שהכנסת דנה לראשונה מאז מלחמת "ששת הימים" בשאלת הרבונות הישראלית (הבלתי ממומשת) בהר הבית מכבב באינטרנט ובפייסבוק איש דת ירדני משכיל ואמיץ, השייח' אחמד אלעדואן, המציג "אסלאם ציוני" למהדרין ומפרסם ללא מורא את פסוקי הקוראן לפיהם ארץ ישראל והר הבית שייכים ליהודים! http://mida.org.il/?p=28873

https://www.facebook.com/profile.php?id=100002635466983&fref=ts&ref=br_tf

"אנחנו לא רוצים מדינה פלשתינית" הם אומרים לי ולכתב מעריב והם יודעים למה. הם רוצים לחיות בשקט ובשלוה ורוצים להתפרנס למחיתם. נסיגה ישראלית נוספת רק תגביר את האנדרלמוסיה ותחמיר את מצבם כמו את מצבנו… אז מה עושים? איך מסבירים זאת לג'ון קרי וציפי לבני? לא מסבירים. עושים את ההיפך ממה שהם רוצים… כי זה המעשה הנכון והמועיל.

פורסם במגזין מראה ב-28 בפברואר 2014.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

דוקטרינת אובמה: האחים המוסלמים גורם מתון ומייצב במזרח התיכון

Obama_au_Caire

מאחר שאובמה חסר כל נסיון בצועי בעברו – ודאי במדיניות חוץ – הוא מוקף ביועצים 'ליברלים', חלקם יהודים, המציפים לעברו ניירות עמדה והמלצות מהסוג שבעבר תמיד נבלם ונדחה ע"י נשיאים חכמים ומנוסים ממנו. כזו היתה ההמלצה לאמץ את הגישה לפיה תנועת “האחים המוסלמים” במזרח התיכון היא גורם מתון ומייצב שרצוי לתמוך בו בתקוה שיתמתן; אך אובמה קבל אותה בחפץ לב ובשמחה… ולא רק בגלל הסיבה שחשבתם עליה. הוא פשוט שמאלני יותר קיצוני ממה שחשבתם.

ב-4 ביולי 1994 התפרסם באל איי טיימס מאמר דעה תחת הכותרת "Fighting the Fires of Islam" (מאבק בלהבות האסלאם) שכותרת המשנה שלו " Can the U.S. develop a policy for a religion whose reach seems limitless?" (בתרגום חפשי: האם ארה"ב מסוגלת לפתח מדיניות כלפי דת שאין גבול להישג ידה). האם המאמר פורסם לרגל יום העצמאות האמריקני? אינני יודע… אם כי אירועי ה-11 ספטמבר 2001 הראו כעבור שבע שנים קשר יותר מסמלי בין האסלאם העולה לערעור גדולתה ועצמאותה של ארה"ב.

מחברת המאמר רובין רייט (Robin Wright) – עתונאית לעניני המזרח התיכון המקורבת לחוגים הפרו-ערביים במשרד החוץ האמריקני – קראה בו לשנוי ביחסו של הממשל האמריקני כלפי הגל האסלאמיסטי שכבר גאה ותסס בעוצמה ברחבי מזרח התיכון וצפון אפריקה. היא טענה כי מתוך נאמנות ל"ערכים האמריקאים" ארה"ב מחויבת לכבד את רצון ההמונים המשולהבים – אשר באלג'יריה למשל העניקו באותה שנה בבחירות הכלליות רוב לחזית האסלאמית המיליטנטית – להשלים עם עלית הפונדמנטליסטים לשלטון ולקוות לטוב…

במילים אחרות: לצפות להתמתנותם הבלתי נמנעת כביכול של הרדיקלים האסלאמיסטים שעליתם לשלטון תהפוך אותם לפרגמטיים ורציונליים יותר. מזכיר את אוסלו והתקוות הורודות לגבי ערפאת? כן, מדובר באותו קונספט תמים ונאיבי. ולא להבדיל – מזכיר גם את התקוות שתלו צ'מברליין וחבריו בהיטלר לאחר "הסכם מינכן".

מאמרה של רובין רייט בא לעולם על רקע נצחונה של "החזית האסלאמית" הפונדמנטליסטית בבחירות הכלליות שנערכו אז באלג'יריה והיא יצאה חוצץ נגד תפישת השלטון ע"י הקצונה האלג'יראית שהחליטה מיד למנוע בכח את הפיכתה של אלג'יריה לרפובליקה אסלאמיסטית נוסח איראן. גם זה מזכיר ודאי את המהלך של הקצונה המצרית נגד בחירת מורסי ו"האחים המוסלמים" לשלטון במצרים. בהבדל אחד – כידוע באלגי'ריה הגנרלים לא המתינו שנה, אלא פעלו מיד. ומאז הם שולטים שם עד היום.

דבר אחד חשוב ניתן ללמוד ממאמרה של רובין רייט והוא כיצד באה לעולם דוקטרינת אובמה לגבי האחים המוסלמים והגל האסלאמיסטי השוטף את העולם.

אובמה חסר כל נסיון בצועי בעברו ואין לו כשורים לתפקידו (ודאי במדיניות החוץ והיחסים הבינלאומיים של ארה"ב כפי שהוכח מאז "האביב" הערבי ולפניו). בכל מקרה הוא זנח לחלוטין את האידאולוגיה וקוי המדיניות המסורתיים של נשיאי ארה"ב. להפך. מסיבה זו הוא מוקף ביועצים שמאלנים “ליברלים”, חלקם יהודים. אלו מציפים לעברו ניירות עמדה והמלצות מהסוג שבעבר תמיד נבלם ונדחה ע”י נשיאים חכמים ומנוסים ממנו. כך הוא אמץ  את הגישה לפיה תנועת “האחים המוסלמים” במזרח התיכון היא גורם מתון ומייצב שרצוי לתמוך בו בתקוה שיתמתן; כפי שחשבו אצלנו על ערפאת בימי אוסלו העליזים. מסיבה זו הוא אלץ את מובארכ, את זיין אל-עבדין נשיא תוניסיה, את קדאפי ואת נשיא תימן לותר על כסאם לטובת “האחים המוסלמים”.

ניתן היה לזהות מגמה זו מיד לאחר חסול אוסמה בן לאדן. ולא במקרה בעיתוי זה; מבצע החסול שמש את ברק אובמה כעלה תאנה אידאלי וכמסך עשן להסחת הדעת מהתפנית הרדיקלית הפרו-אסלאמיסטית שחולל בהחבא במדיניות החוץ האמריקנית. כבר אז קראתי לה “דוקטרינת אובמה הסודית" כי רבים לא שמו לב לתפנית. אך מי ששם לב התרשם שאובמה מאמץ לכאורה עמדה מסורתית מוכרת וידועה שרווחה יותר משני עשורים בחוגים פרו-ערביים במשרד החוץ האמריקני ומסביבו בה. עמדה בה הבחנתי כאמור ביולי 1994 באמצעות מאמרה של רובין רייט ששקפה גישה זו בשם ועבור חבריה במשרד החוץ.

הפקידים הפרו-ערביים במשרד החוץ האמריקני הופתעו מן הסתם מעמדת אובמה כי לפי כל הסימנים הוא עשה זאת בחפץ לב ובשמחה רבה ואם ההזדמנות לא היתה באה הוא היה מזמין אותה. עמדה זו דברה מאד אל לבו וממילא עלתה בקנה אחד עם נטיותיו השמאלניות הפרו-אסלאמיסטיות. ונא לא לטעות – אין סתירה או ניגוד בין השניים.

מבצע חסולו של בן-לאדן הציג את אובמה כמי שזה עתה הורה לבצע מהלך “פטריוטי” ממדרגה ראשונה אשר הסתיים בהצלחה רבתי בחסולו של הטרוריסט האסלאמיסטי מספר אחד… האמריקנים רק לא יודעים שאוסמה בן-לאדן וסגנו א-זוואהירי והמרצח יאסר ערפאת ותנועת חמאס צמחו כולם מתנועת “האחים המוסלמים” אותה החליט עתה אובמה לקרב ולטפח. אז הוקרבו כמה כלים במשחק השחמט המתוחכם שהוא מנהל עם עמו ועם דעת הקבל העולמית.

כאמור עמדה זו מעולם לא נתקבלה על דעתם של נשיאי ארה"ב שדחו אותה על הסף והמשיכו לטפח במזרח התיכון משטרים שמרנים ויציבים, גם אם היו דיקטטורות מדכאות.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | תגובה אחת

איך ומתי חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל*

ד”ר רבקה שפק ליסק

פרק ראשון:

התקופה הרומית – חסול הישות הלאומית-תרבותית והרוב היהודי בא”י (70–395 לספירה)

הפיכתה של יהודה לפרובינקיה רומית הביאה שואה על העם היהודי. הרומאים חסלו את העצמאות היהודית ואת הרוב היהודי בארץ. לאחר המרד הגדול וביתר שאת לאחר מרד בר כוכבא היתה מדיניות רומית שהוכתבה מלמעלה להפוך את היהודים למִעוּט בארץ ולחסל את הלאומיות היהודית המרדנית. היה גם נסיון, זמני לפחות, לאלץ את היהודים להשתלב בתרבות ההלנסטית ע”י פגיעה בדת.

היהודים מעולם לא השלימו עם אבדן עצמאותם הלאומית, עם הבאתם של נוכרים לארץ ועם הפגיעה בדתם וחזרו ומרדו נגד השלטון הרומי, לאורך כל תקופת הכבוש, תוך התעלמות מכוחה העדיף של רומא.

57 לפנה”ס: המרד נגד גביניוס בשל שוד אוצרות בית המקדש.

54 לפנה”ס: המרד נגד קראסוס בשל שוד אוצרות בית המקדש.

70-66: המרד הגדול שפרץ בשל השאיפה לפרוק את עול הכבוש הרומי והפגיעה בקודשי הדת. (73 נפילת מצדה).

117-115: מרד הגלויות או מרד התפוצות או מרד טריאנוס, פרץ בתפוצות וגם בארץ בעקבות מינויו ומדיניותו של לוסיוס קיטוס (קויטוס) לנציב יהודה שדכא באכזריות את מרד היהודים במסופוטמיה.

135-132: מרד בר כוכבא נגד מגמת ההלניזציה של פרובינקיה “יהודה”.

351: מרד גאלוס – נגד שלטונו המושחת של הנציב גאלוס.

הגורמים למרידות היו:

  • כלכליים – עם הכבוש הרומי בא הקץ לשגשוג הכלכלי שהושג בתקופה החשמונאית. עול המסים היה כבד מאד ופגע קשות בחקלאים. כמו כן, הרומים הפקיעו אדמות ובנו ערים לנוכרים או מסרו אותן לחילים רומים ותיקים. הנציבים הרומים העדיפו להעסיק נוכרים בעבודות בניה מפני שהיהודים לא עבדו בשבתות וחגים ודרשו אוכל כשר. היהודים הופלו לרעה בקבלת משרות ובכל תחומי החיים. לאחר המרד הגדול הוטל מס מיוחד “מס היהודים” נוסף על המסים הרגילים.

במאה ה-3 לספירה (235 – 284) פקד את רומא משבר פוליטי, כלכלי וחברתי. המשבר השפיע על האימפריה כולה, בעיקר בתחום הכלכלי. האכלוסיה היהודית בפרובינציה סוריה-פלשתינה נפגעה באופן חמור. החקלאים כרעו תחת עול המסים, העושק מצד החילים הרומים, פיחות המטבע, יוקר המחיה, ירידת פוריות האדמה בשל סדרים אדמינסטרטיבים מעוותים. כתוצאה מכך לא יכלו החקלאים היהודים להתקים מהחקלאות. הברירה היתה למרוד או להגר מאונס.

עיקר עומס המסים הוטל על בעלי הקרקע ורוב היהודים היו חקלאים:

ארנונה: היה מס על בעלי קרקע שחויבו לספק לצבא מזון. המנהיגות הדתית התירה לעבד את האדמה בשנת שמיטה כדי להקל במקצת על החקלאים.

מס טירוניה: בעלי קרקע חויבו לספק חילים-טירונים לצבא או לפדות את המס בתשלום, כך שמס זה הפך למס נוסף על האכרים.

אכסניה: חובת אֵרוּח חילים, מפקדים ופקידים בכירים או תשלום כספי שוה ערך.

אנגריה: עבודות כפיה, הובלת משאות ומטענים, אספקת סוסים לצבא ובהמות לשרותי הדואר.

ליטורגיה: שרותים ואספקה ברמה המוניציפאלית והממלכתית.

מס הכלילא (הכתר): אמצעי נוסף לגבות כספים מהנתינים.

השלטון הרומי הפעיל יחידות צבא או משטרה שהענישו את המפגרים בתשלום המסים השונים.

מאחר שרוב היהודים היו אכרים בעלי קרקעות, המשבר הכלכלי והמסים של המאה ה-3 הביאו רבים עד פת לחם. עוני הפך לתופעה.

  • שחיתות הנציבים. רוב הנציבים היו אנשים מושחתים ורודפי בצע שנצלו את משרתם להתעשרות אישית על חשבון העם.
  • דתיים. הקיסרים והנציבים הרומים לא הבינו כלל את טיבה של הדת היהודית כדת מונותיאיסטית וכדת המהוה שלוב בין דת ולאומיות ופגעו ברגשות הדתיים והלאומים של האכלוסיה. היהודים גלו דבקות בדתם ונכונות להקריב חייהם למענה. על המרכזיות של הדת בחיים היהודים ניתן ללמוד מהמרכיב הדתי במרידות:

מרד החשמונאים נגד אנטיוכוס מבית סילבקוס (168 לפנה”ס) שפרץ עוד זמן רב לפני הכבוש הרומי נבע ממניעים דתיים ולאומיים. כך גם המרידות נגד רומי. הנציבים הרומים פגעו ברגשות הדתיים. חלול בית המקדש ע”י כניסה לקודש הקודשים, שדידת אוצרות בית המקדש, נסיונות להכנסת פסלי קיסרים לבית המקדש. קיטוס למשל הכניס צלם של עבודה זרה להר הבית.

אדריאנוס דגל במדיניות של הלניזציה של האימפריה מתוך הנחה שתרבות אחת ודת אחת אלילית תביא לגבוש ואחדות. הוא רצה להפוך את ירושלים לעיר הלנסטית ולחסל את אופיה היהודי. הוא אסר על המילה ועל לימוד תורה במסגרת מאמציו לבטל את האופי התרבותי-דתי של הארץ.

לאחר הכרזת הנצרות כדת המדינה (324 לספירה) ע”י הקיסר קונסטנטינוס החמיר מצבם של היהודים והם סבלו מגזירות ורדיפות. אבל התחיקה האנטי-יהודית הנוצרית החלה כבר ב-315 לספירה לאחר שהקיסר הכיר ב-313 לספירה בדת הנוצרית והרדיפות נגד הנוצרים נפסקו.

כמו כן, היהודים מעולם לא השלימו עם אבדן עצמאותם והכבוש הרומי.

  • העדפת האינטרסים של הנוכרים (יונים הלנסטים, סורים הלנסטים ועוד) על פני היהודים – רומי עודדה התישבות נוכרים בארץ כחלק ממדיניות ההלניזציה ואף ישבה את משוחררי הצבא בארץ תוך העברת אדמות יהודים לידי נוכרים. ערים רבות בארץ הפכו ביוזמת השלטון הרומי לערי פוליס, כלומר לערים הלנסטיות הנשלטות ע”י תושבים נוכרים. ערי חוף הארץ, קיסריה, אשקלון, עזה וערים נוספות ברחבי הארץ, כמו בית שאן, טבריה, צפורי הפכו לערים הלנסטיות. היו חכוכים בלתי פוסקים, בעיקר בערים המעורבות בין נוכרים ליהודים והשלטון הרומי צדד תמיד בנוכרים. ראשית עלילות הדם נגד היהודים מקורן בתקופה זו והן הובאו לארץ ע”י הנוכרים. הנוכרים רצו לסלק את היהודים מהערים המעורבות ותופעת ההתנכלות ליהודים היתה תופעה שכיחה.
  • מאבק בין התרבות ההלנסטית לתרבות היהודית – התרבות ההלנסטית שהיתה שלטת באימפריה הרומית התימרה להיות תרבות אוניברסלית. התרבות היהודית לעומת זאת היתה שלוב של דת ולאומיות. סרובם של היהודים להשתלב בתרבות ההלנסטית עורר שנאה כלפי היהדות בכל האימפריה הרומית וגם בארץ בין האכלוסיה הנוכרית שהלכה וגדלה בעדוד השלטון הרומי ובין היהודים. עד ימיו של אדריאנוס עודדה רומי הקמת ערים הלנסטיות לנוכרים בארץ. אדריאנוס החל במדיניות מכוונת מלמעלה להלניזציה של האימפריה הרומית וביחוד בפרובינציה יהודה. מדיניות זו היתה הגורם העיקרי לפרוץ מרד בר-כוכבא.

מדיניות ההלניזציה של הארץ התבטאה בהפיכת ערים יהודיות להלנסטיות, כמו צפורי, בית שאן וטבריה. המשמעות היתה בטול אופין היהודי, הקמת מקדשים ומוסדות בעלי אופי הלנסטי והעברת השלטון לנוכרים. בטבריה הפכו את בית הכנסת למקום לעבודה זרה. אבל מעל לכל הפיכת ירושלים לאיליה קפיטולינה היתה המכה המוראלית הקשה ביותר.

ערב מרד בר כוכבא היו בארץ כ-3,000,000 תושבים ולמעלה מ-50% היו נוכרים. מאז ימי אלכסנדר הגדול היתה הגירה של נוכרים לארץ בעדוד השלטון. גִדּוּל האכלוסיה הזרה על קרקעות שנלקחו מיהודים הביא לצמצום שטח המחיה ודחיקת רגלי היהודים מאדמתם. זה היה חלק מהמדיניות הרומית.

לאחר דכוי מרד בר כוכבא שנה אדריאנוס את שמה של הפרובינקיה מ”יהודה” ל”סוריה פלשתינה” ע”ש שפלת החוף פלשת, על שמם של הפלשתים (גויי הים) שהגיעו מכרתים במאה ה-12 לפנה”ס והקימו את אשדוד, אשקלון, עקרון, גת ועזה. שנוי השם נועד למחוק כל זכר לקיומה של מדינה ועם יהודים במסגרת מדיניות ההלניזציה.

עבודות הבניה והפתוח

רומי אכן בנתה אבל רוב מפעלי הבניה לא היו עבור האכלוסיה היהודית אלא עבור האכלוסיה הנוכרית ולצרכי הצבא הרומי. רומי בנתה ערים לנוכרים ובהם מקדשים לאלים, מרחצאות, אמפיתאטראות ועוד… וסללה כבישים לצרכי הצבא. למשל הכביש שנסלל בין כפר עותנאי לצפורי ששמה הוסב לדיו-קיסריה. הכביש נסלל כדי לקשר בין מחנה הלגיון הרומי בעותנאי (שמה שונה ללגיו) היא א-לג’ון הערבית במוצא נחל קיני לעמק יזרעאל, מדרום לקבוץ מגידו בימינו לצפורי וטבריה. לאורך הכביש הוקמו ביצורים.

התמעטות האכלוסיה היהודית

לאורך כל התקופה מהפיכת ממלכת החשמונאים לפרובינקיה רומית התקיים תהליך הדרגתי של התמעטות האכלוסיה היהודית בארץ. לכאורה רומא מעולם לא הגלתה את תושבי הארצות שכבשה, אבל היא התניעה את התהליך שהביא להתמעטות האכלוסיה היהודית ע”י דכוי אכזרי של המרידות, מעשי טבח המונים, הגליה של כרבע מיליון שבויי מלחמה ומכירתם לעבדות בשוקי רומא והאימפריה ומדיניות מכוונת של בטול אופיה היהודי של הארץ באמצעות גזירות ורדיפות דתיות וגזירות כלכליות שהביאו לעזיבה מאונס.

עפ”י הערכות היו בממלכת החשמונאים ערב הכבוש הרומי 3,000,000 תושבים והיהודים הוו כ-90% מכלל האכלוסיה, כלומר 2, 700,000. כאשר פרץ מרד בר כוכבא היו בארץ כ-1,300,000 יהודים מתוך כ-3,000,000 תושבים. כלומר הם היו פחות מ-50% מהאכלוסיה. עם דכוי המרד נותרו בארץ בין 700,000 ל-800,000 יהודים.

מה קרה לכ-2,000,000 יהודים, כלומר, לרוב היהודי, תוך כ-200 שנה?

הגלית שבויי מלחמה – הכלכלה של האימפריה הרומית היתה בנויה על עבודת עבדים. אספקת העבדים לשוקי העבדים של רומא והאימפריה באה משבויי מלחמה שהובאו מרחבי האימפריה הרומית. רומי העבירה בין 63 לפנה”ס ל-135 לספירה כ-250,000 שבויי מלחמה יהודים שנמכרו לעבדות. מספר השבויים שהעביר פומפיוס לרומא לאחר כבוש הארץ ב-63 לפנה”ס אינו ידוע, אבל ידוע ששבויים השתתפו בתהלוכת הנצחון שלו.

מרקוס ליקיניוס קראסוס העביר 30,000 שבויים לרומא לאחר דכוי מרד ב-54 לפנה”ס. המרד פרץ בשל נסיונו לשדוד את אוצר בית המקדש. לאחר המרד הגדול הגיע מספר השבויים עפ”י עדותו של יוסף בן מתתיהו ל-97,000. (מתוכם לאחר כבוש אזור הכנרת הוענקו לנירון קיסר 5,000 שבויים כעבדים).

אין נתונים רשמיים לגבי מספר העבדים שהעביר אדריאנוס לשוקי רומא אבל ידוע ממקורות רומים שמחירי העבדים ירדו פלאים בשל המספר הגדול של השבויים. סביר להניח שאדריאנוס מכר לעבדות כ-100,000 שבויי מלחמה. הערכה זו מבוססת על הנתונים הבאים: לפני המרד היו בארץ כי 1,300,000 יהודים. במהלך המרד נהרגו או נרצחו בין 400,000 (מקור יהודי) ל-580,000 (דיו-קסיוס, היסטוריון רומי) ולאחר המרד נותרו בין 700,000 ל-800,000. ההפרש בין המספרים (בין 100,000 ל-200,000) הוא מספר היהודים שברחו בשל הקרבות והמצב והשבויים שהועברו לרומא.

לפני המרד הגדול היו בגליל עפ”י עדותו של יוסף בן מתתיהו 204 כפרים וערים יהודים. לפני מרד בר-כוכבא היו בגליל 63 כפרים וערים יהודים. מה קרה ל-141 ישובים יהודים תוך 60 שנה (בין שנת 70 לספירה ל-132 לספירה). לאחר מרד בר-כוכבא נותרו בגליל 56 ישובים יהודים. מה קרה ל-7 ישובים יהודים תוך 3 שנים (132–135 תקופת המרד). עפ”י ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס נהרסו ע”י הצבא הרומי במהלך המרד בכל הארץ 985 ישובים יהודים. אזור יהודה התרוקן עקב הרג, רצח, הריסת ישובים ומדיניות מכוונת להפוך את יהודה והבירה איליה קפיטולינה (ירושלים לשעבר) לאזור נקי מיהודים. במרד גאלוס (351 לספירה) נהרסו ישובים רבים בגליל ובשפלה. רק חלק נבנו מחדש, אבל מספר תושביהן התמעט.

הרוגים ונרצחים – מספר ההרוגים והנרצחים בעת דכוי המרידות היה אחד הגורמים להתמעטות האכלוסיה היהודית. רבים נהרגו-נרצחו-התאבדו. הנציב פלורוס רצח ב-66 לספירה 3, 600 יהודים בירושלים עוד לפני פרוץ המרד. קסטיוס גאלוס כבש את יפו והלגיון ה-12 רצח 8, 400 יהודים בעיר. בגמלא קפצו 5,000 אל מותם כדי לא ליפול בידי הרומאים ו-4,000 נשחטו ע”י הצבא הרומי. יוסף בן מתתיהו ספר שהכנרת לאחר הכבוש היתה אדומה מדם היהודים. הרומאים רצחו 1,200 זקנים וחולים. בסה”כ רבע מהאכלוסיה נהרגה, כלומר מדובר בכ-250,000 הרוגים. במרד בר כוכבא נהרגו בין 400,000 (המקור היהודי) לבין 580,000 (המקור הרומי). בביתר בוצע טבח אכזרי. עפ”י המקור היהודי הדם הגיע עד לברכי הסוסים (הגזמה כדי להבליט חומרת המצב).

נטישה גוברת והולכת של הארץ – הנטישה היה תוצר של מצב הבטחון, הרדיפות הדתיות והמצב הכלכלי. נוסף על אלה שנמכרו לעבדות ונהרגו או נרצחו, היו יהודים שעזבו לא מרצון, אלא מאונס בשל המדיניות הרומית. למעלה מ-1,000,000 נטשו את הארץ בתקופה זו והצטרפו לגולה היהודית שראשיתה בחרבן ממלכת ישראל ע”י אשור ובחרבן ממלכת יהודה ע”י בבל.

למדיניות הרומית בארץ היתה גם השפעה על מעמדה של ארץ ישראל כמנהיגת העולם היהודי. לאחר מותו של רבי יהודה הנשיא התחיל קרנה של הנשיאות לרדת וההשפעה עברה לחכמים, בעוד שהמרכז בבבל הלך והתחזק.

לסכום, תופעת הגלות והתמעטות האכלוסיה היהודית בתקופת השלטון הרומי היו תוצאה ישירה של המדיניות הרומית בארץ. היתה זו מדיניות מתוכננת לא רק לחסול העצמאות המדינית אלא להפיכת היהודים למִעוּט בארץ ע”י גזילת אדמות, מסים כבדים, הבאת נוכרים להתישב בארץ, דכוי מרידות באכזריות ושבירת רוחם של היהודים מבחינה לאומית ותרבותית. מאות אלפים נהרגו או נרצחו או מתו מרעב ומחלות, מאות אלפי שבויים נמכרו לעבדות ורבים נטשו את הארץ בשל רדיפות דתיות ומדיניות כלכלית מפלה. למדיניות הרומית בארץ היתה השפעה על מעמדה של ארץ ישראל כמנהיגת העולם היהודי. לאחר מותו של רבי יהודה הנשיא מתחיל קרנה של הנשיאות לרדת וההשפעה עוברת לחכמים בעוד שהמרכז בבבל הולך ומתחזק.

הערה: ההיסטוריונים נתקלים בקשים בבואם לקבוע את מספר התושבים לגבי התקופה העתיקה באופן כללי בשל העדר מפקדי אכלוסין. המקורות הספרותים וההיסטוריוגרפים אינם נותנים תמונה מדויקת ותכופות מגזימים. בשל כך יש הבדלי הערכות בין ההיסטוריונים לגבי מספר תושבי הארץ ואחוז היהודים בתוכם.

כיום, יש בידי ההיסטוריונים כלים נוספים לקביעת אמדן מספרי האכלוסיה ואחוז היהודים. כלים אלה הם סקרים וחפירות ארכיאולוגיות, נתוח כושר יצור המזון ובעיקר הדגנים כמרכיב בחשוב כושר הנשיאה של הארץ. גורם נוסף בקביעת כושר הנשיאה של הארץ הוא מבנה המשק: משק סגור המסתמך רק על היצור המקומי או משק פתוח המאפשר יבוא מזון תמורת יצוא תוצרת תעשיתית. כמו כן, המערכת הארגונית והחברתית.

הארכיאולוג מגן ברושי קבע במחקרו “אכלוסית ארץ ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית” שהאכלוסיה העירונית הוותה כשליש מאכלוסית הארץ, עפ”י מקדם צפיפות של 30 נפש לדונם בשטח עירוני שכלל 12. 4 קמ”ר. הוא העריך שבסוף התקופה הרומית וראשית התקופה הנוצרית-ביזנטית חיו בארץ כ-1,000,000 תושבים.

זאב ספראי הגיע במחקרו “גודל האכלוסיה בא”י בתקופה הרומית-ביזנטית” למסקנה שמקדם הצפיפות העירוני הוא 35-30 נפש בשטח עירוני של כ-15 קמ”ר (תוספת ישובים עירונים לקראת סוף התקופה הביזנטית). ספראי קבע שמקדם הצפיפות הכלל ארצי הוא 150 נפש לדונם בשטח ארץ ישראל המערבית שהוא כ-10,000 קמ”ר ולכן מספר התושבים היה בין 2,000,000 ל-2,500,000.

לאור מסקנות ברושי וספראי בחרתי באמדני האכלוסין שהביא מיכאל אבי-יונה במחקריו הנמצאים בערך באמצע בין שתי ההערכות.

פרק שני: כשלון מאמצי הנִצּוּר של יהודי ארץ ישראל בתקופת הכבוש הנוצרי ביזנטי

רבקה שפק ליסק, 13/06/2009

המדיניות כלפי היהודים תחת הכבוש הנוצרי–ביזנטי (640-395) כללה גזירות דתיות וכלכליות, פוגרומים, הריסת בתי כנסת ומדיניות מכוונת מצד השלטון והכנסיה להביא לנִצּוּרם של היהודים, יחד עם שאר האכלוסיה המקומית.

אכלוסית הארץ כללה תחת הכבוש הנוצרי-ביזנטי עפ”י הערכתו של אבי-יונה במחקרו “בימי רומא וביזנטיון” בין 1,500,000 ל-2,000,000 תושבים. (אבי-יונה היה ארכיאולוג בעל שם עולמי ומחקרו מבוסס על מקורות ראשוניים ומחקר ארכיאולוגי). מגן ברושי, ארכיאולוג אף הוא, העריך במחקרו “אכלוסית א”י בתקופה הרומית ביזנטית” שמספר תושבי הפרובינקיה לא עלה על 1,000,000. זאב ספראי העריך בהסתמכות על מחקרים ארכיאולוגיים במאמרו “גודל האכלוסיה בא”י בתקופה הרומית-ביזנטית” שמספר התושבים היה בין 2,000,000 ל-2,500,000.

ההערכות השונות לגבי מספר תושבי א”י נובעות מהעדר מפקדי אכלוסיה בתקופה הנדונה. המקורות העיקריים שעמדו לרשות החוקרים בעבר היו ספרותיים והיסטוריוגרפיים. אבל מקורות אלה התבררו תוך מחקר השואתי לא תמיד כאמינים. היו בהם אי דיוקים והגזמות. הארכיאולוגיה מהוה כיום מכשיר חשוב להערכת מספר התושבים באמצעות חפירות וסקרים ארכיאולוגיים.

היהודים עפ”י הערכתו של אבי-יונה היו כ-10% מכלל האכלוסיה – כלומר מספרם היה בין 150,000 ל-200,000. קיים מידע ממקורות שונים, כמו הגניזה הקהירית על 43 ישובים יהודיים, 31 כפרים ו- 12 ערים. הכפרים היו מרוכזים ברובם בגליל אם כי היו מעטים גם בעמק הירדן. בדרום ובנגב חיו היהודים בישובים עירוניים. יהודים חיו גם בערי חוף הארץ. עפ”י סקר ארכיאולוגי שערך מרדכי אביעם בגליל והובא בספרו של פרופ’ רוני אלנבלום “ישובים כפריים פרנקיים בממלכה הלטינית של ירושלים” היו בתקופה זו בגליל המזרחי 58 ישובים יהודיים, קטנים, בינוניים וגדולים. גם יוסף ברסלבי (“זאת הארץ”) בדעה שבתקופה הביזנטית היה רוב יהודי בגליל ההררי שכלל 2 מרכזים עירוניים: טבריה וצִפּוֹרִי והשאר כפרים חקלאיים.

ב-358 לספירה הפרובינקיה ‘פלשתינה’ חולקה ל-2 יחידות מנהליות: “פלשתינה פרימה” שכללה את הדרום, השפלה והשמרון ו”פלשתינה סקונדה” שכללה את הגליל. החלוקה המנהלית נועדה בין השאר לנתק את הישוב היהודי בגליל מהישובים היהודיים בשאר חלקי הארץ. כמו כן נוספה יחידה מנהלית “פלשתינה טרציה” שכללה את הערבה והר שעיר עם הבירה פטרה בירת הנבטים לשעבר ופרובינציה ערביה לשעבר.

הנצרות הופכת לדת המדינה

בשנת 313 הוציא הקיסר קונסטנטינוס את “צו מלאנו” שהכריז על מדיניות של סובלנות כלפי הדת הנוצרית. בעקבות הצו נפסקה רדיפת הנוצרים ע”י השלטון הקיסרי והנצרות הפכה לדת מותרת להלכה ומועדפת למעשה. השלב השני בקידום מעמדה של הנצרות היה כאשר הכריז הקיסר קונסטנטינוס על הנצרות כדת האימפריה הרומית. בועידת ניקיאה ב-324 או 325 קבע הקיסר שבקיסרות תהיה דת אחת, קיסר אחד ואימפריה אחת. הכנסיה הנוצרית הפכה לבעלת ברית של השלטון הקיסרי.

אבל המדיניות כלפי היהודים עברה עליות ומורדות: בתקופת הקיסר יוליאנוס הכופר (360-363) היה שפור ניכר ביחס ליהודים בשל התנגדותו לנצרות והתעוררה התקוה לבניתו מחדש של בית המקדש. אמנם מ-363 לספירה כל הקיסרים היו נוצרים אבל גם לאחר מכן היו במצבם של היהודים בארץ עליות ומורדות. אבל החל מ-395 עם הפּלּוּג הסופי של האימפריה למזרחית- ביזנטית ומערבית- רומית מתחזקת בהדרגה השפעתה של הכנסיה הנוצרית באימפריה הביזנטית ומצבם של היהודים הולך ומידרדר.

הדוֹגמה של הכנסיה קבעה שאלוהים זנח את עם ישראל והסטטוס של “העם הנבחר” עבר לנוצרים. היהודים הם העם הנבחר בבשר אבל הנוצרים הם העם הנבחר ברוח. לכן ארץ הקודש שייכת להם. הכנסיה הנוצרית פעלה להפיכתה של הארץ לארץ נוצרית והפעילה השפעתה על השלטון הקיסרי במטרה להפיכת היהודים לאויבי האימפריה מאחר שלא נענו ללחצים להתנצר ולהוכיח בזה את אמיתות הדוגמה הנוצרית.

המדיניות הרשמית בפרובינקיה “סיריה-פלשתינה” לאורך התקופה הנוצרית-ביזנטינית היתה עדוד התישבות של נוצרים מרחבי העולם הנוצרי, נִצּוּרָה של האכלוסיה המקומית שכללה פַּגָנִים (יונים שרידי עממים עתיקים, נבטים) שומרונים ויהודים ואחרים. הרדיפות הדתיות נגד היהודים היו המשך למדיניות הרומית לשבירת רוחם של היהודים מבחינה לאומית ותרבותית והרס האחדות הלאומית היהודית ומצד שני הטלת הגבלות כלכליות כדי לחנוק את הישוב היהודי ונִצּוּר היהודים. הכנסיה גם לא בחלה בפוגרומים והריסת בתי כנסת. השלטון הנוצרי גם לא ראה בחיוב מסִבּוֹת דתיות ומדיניות את היחסים בין יהודי הפרובינקיה ויהדות בבל והתפוצות האחרות ונעשה מאמץ להביא לנתוק הקשרים.

מתי היו הנוצרים לרוב בארץ

יש חלוקי דעות בין החוקרים לגבי השאלה מתי הפכו הנוצרים לרוב בארץ. עפ”י דעה אחת הפכו הנוצרים לרוב בין המחצית השניה של המאה ה-4 למחצית הראשונה של המאה ה-5 לספירה. עפ”י דעה אחרת וזוהי דעת הרוב – עובדי האלילים שהשתייכו לתרבות ההלנסטית גִּלֹּּוּ התנגדות לנִצּוּרָם ורק בשלהי המאה ה-5 או ראשית המאה ה-6 היו הנוצרים לרוב. הנזיר בר-צומא שהגיע לארץ ב-400 בקֵרוּב כתב שעובדי האלילים רבים בא”י והנוצרים מועטים והיהודים והשומרונים שולטים ברמה ורודפים את הנוצרים.

ערב עליתו של קונסטנטינוס הגדול לשלטון (337-306) היו הנוצרים מִעוּט בארץ. במאה ה-3 היו 8 עדות נוצריות, במאה ה-4 היו בארץ 18 עדות נוצריות ובמאה ה-5 כבר היו 58 עדות נוצריות. עד המאה ה-4 לספירה לא היו נוצרים בגליל. המקורות הנוצריים מזכירים רק 3 כפרים נוצריים בראשית המאה ה-5 לספירה. אבל הערים ההלנסטיות – איליה קפיטולינה, קיסריה, בית שאן, צִפּוֹרִי, טבריה, סוסיתא, בניאס, בית גוברין, עבדת, ממשית, שמרון, לוד, אמאוס ועוד – הלכו ואבדו בהדרגה את צביונן ההלנסטי. (ערים אלו קבלו שמות הלנסטים עם הפיכתן לפוליס בתקופה הרומית או הביזנטית). הפסלים נעלמו, המקדשים, התאטראות והאמפיתאטראות נזנחו ואת מקומם כמרכז החיים בערים תפשו הכנסיות שנבנו בערים. אבל הלשון השלטת בערים ההלנסטיות-ביזנטיות היתה עדיין היונית וההשפעה ההלנסטית טרם לא נעלמה כליל. (יש הטוענים שהלשון המדוברת היתה ארמית).

עפ”י מחקרו של פרופ’ רוני אלנבלום “הישובים הכפריים הפרנקיים בממלכה הלטינית של ירושלים” הגליל המערבי, דרום השמרון ויהודה היו מרכזי האכלוסיה היונית אורתודוכסית. גם בערי החוף היו יונים אורתודוכסים. עד המאה ה-4 לספירה לא היו נוצרים בגליל אבל החל מהמאה ה-5 יש אכלוסיה נוצרית בישובים המקודשים לנצרות.

האכלוסיה הנוצרית היתה מורכבת מהתושבים הנוכרים בערים ההלנסטיות: יונים, סורים יונים וביזנטים שלתוכם התמזגו התושבים הלא-יהודיים האחרים ואליהם הצטרפו פליטים נוצרים שברחו מאירופה בעקבות הפלישה של השבטים הגרמניים וההונים וצלינים נוצרים. מגן ברושי העריך במאמר “אכלוסית א”י בתקופה הרומית ביזנטית” שכשליש מאכלוסית הארץ חיתה בישובים העירוניים ומספרה הגיעה לכ-330,000. (החִשּוּב נעשה עפ”י צפיפות האכלוסין ביחס לכלל השטח העירוני. ברושי מצא שהשטח העירוני הממוצע היה 12.4 קמ”ר והצפיפות היתה 30 נפש לדונם). עם הפיכת הנצרות לדת האימפריה היו הערים למקום מושבם של האפיסקופים (בישופים) והעיר וסביבתה היו כפופים להם מבחינה דתית.

מאמצי הנִצּוּר והתוצאות

במאמרו “התפשטות הנצרות בא”י” כתב פרופ’ זאב רובין כי לאחר מות הקיסר יוליאנוס (363) הנוצרים המשיכו להיות מִעוּט בקרב האכלוסיה שכללה עובדי אלילים רבים לאורך החוף ובדרום, יהודים שרובם התגוררו בגליל ושומרונים שהיו מרוכזים באזור ההררי של השמרון. עפ”י פרופ’ משה דוד הֶר “פני הארץ וישובה: אזורים ותושבים” נצלו השומרונים את הואקום הישובי שנוצר לאחר מרד בר כוכבא בעקבות הריסת הישובים היהודיים והתפשטו ליהודה, לערי החוף ואף לאזורים אחרים.

במסגרת המשימה לנַצֵּר את האכלוסיה המקומית הפעילה הכנסיה השפעתה ולחצה על הקיסרים לחוקק חוקים נגד היהודים. המדיניות היתה: בִּדּוּד, השפלה, התרת דמם של היהודים ונִצּוּר.

ניתן לחלק את המדיניות הקיסרית כלפי היהודים ל-3 שלבים:

שלב א’- חוקי קונסטנטינוס הגדול (337-306 לספירה). לאחר ההכרה בנצרות כדת האימפריה נחקקו חוקים נגד היהודים בארבעה נושאים: אִסּוּר הגיור, הגנה על משומדים שעבוד היהודים לשרות במועצות העירוניות והעליה לירושלים. הרב שרירא גאון דבר על רדיפות דתיות בארץ בימי אביי ורבא, כלומר בשלהי שלטונו של קונסטנטינוס.

שלב ב’- חוקי קונסטנטינוס השני (361-337). ב-13 באוגוסט 339 נחקק חוק שנועד להבטיח הפרדה מוחלטת בין יהודים לנוצרים. היו בו שלושה סעיפים: אִסּוּר נשואים בין יהודים לנוצרים שהעונש עליהם היה גזר דין מות. הגנה על משומדים ואִסּוּר להחזיק עבדים לא יהודיים. הסעיף האחרון היה בעלת משמעות כלכלית חמורה מפני שנאסר על יהודים בעלי מלאכה וחקלאים להחזיק עבדים בכלכלה המבוססת על עבודת עבדים. ב-353 נחקק חוק שאסר על נוצרים להתגייר. מרד גאלוס ב-351 לספירה פרץ בתגובה לרדיפות הדתיות של קנסטנטינוס השני.

שלב ג’- מערכת משולבת של התקפה על היהודים ומוסדותיהם החל משלהי המאה ה-4 עד 429. בין 451 ל-527 נהנו היהודים מהפוגה ברדיפות נגדם משום שהנוצרים היו עסוקים במריבות פנימיות בעניני דוגמה. המריבות הביאו לפּלּוּג בכנסיה הנוצרית. אבל עם התחלת שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס ב-527 התחדשה המדיניות האנטי-יהודית ונמשכה בימי יורשיו במאה ה-6 וראשית המאה ה-7. החקיקה נגעה ליהודים בכל חלקי האימפריה (במאמר יש התייחסות רק לארץ).

רובין מונה שלוש דרכים בהן נסתה הכנסיה לנַצֵּר את תושבי הפרובינקיה בשתוף השלטון הקיסרי: שכנוע, כפיה באמצעות פרעות וטרור של כנופיות קנאים נוצרים וכפיה מטעם השלטון באמצעות חקיקה:

  • שכנוע – מספר המתנצרים מרצון היה גדול יותר יחסית בקרב האכלוסיה העירונית, הפַּגָנִית. אבל פרופ’ רובין קבע ש”שבטי המדבר היו נוחים יותר למפנה דתי מתושביה המבוססים של א”י. הקיסרות היתה זקוקה לחיילים שיגנו על הגבולות ושבטי המדבר היו מקור לגיוס. הצבא הרומי ניצר אותם להבטחת נאמנותם”. בקרב הכפריים היתה ההצלחה קטנה בהרבה. עיקר תוספת כח האדם הנוצרי בא משפע הצלינים שהגיעו לארץ הקודש לבקור במקומות הקדושים לנצרות והשתקעו בארץ ומפליטים שברחו מפני ההונים לאחר כבושה של רומא ב-410.

     על מנת להביא להתנצרותה של האכלוסיה המקומית החלה פעילות מסיונרית ענפה שבוצעה ע”י אלפי נזירים. אזורי הפעילות העיקריים של הנזירים היו בשלב הראשון באזור ירושלים וסביבתה, מדבר יהודה, הנגב, אזור יריחו, בית שאן ושפלת החוף. עיקר הפעולה המסיונרית היתה בקרב הנוודים הנבטים והסרצאנים (כינוי לערבים) במדבר יהודה ובקרב הבדווים בעבה”י. הנזירים לא היו פעילים בשמרון באזורי ההתישבות העיקרי של השומרונים ובגליל היכן שהיה הרכוז היהודי העיקרי. הנזירים הגיעו מהעולם הדובר יונית. אסיה הקטנה וממרכז הקיסרות הביזנטית שהיתה המקור העיקרי לנזירים, אך הגיעו נזירים גם מחלקים אחרים של האימפריה.

  • כפית הנצרות ע”י כנופיות קנאים – לאחר כשלון אמצעי השכנוע פנתה הכנסיה לאמצעי כפיה בכח. קבוצות של קנאים נוצרים התארגנו בעדודה של הכנסיה כדי להפיץ את הנצרות בכח. הם התארגנו לכנופיות שעברו מישוב לישוב, פרעו בתושבים, הרסו בתי כנסת של יהודים ושומרונים, רצחו והטבילו בכח את חלשי האופי. במאי 363 היתה רעידת אדמה בדרום הארץ וכנופיות של נוצרים נצלו את המצב כדי לפגוע ביהודים בישובים המעטים שנותרו בדרום.

השלטון הוציא חוקים סותרים בנוגע לאלימות זו. היה נסיון למנוע את ההתקפות אבל הכנסיה הצליחה לסכל מגמה זו. הנזיר בר-צומא כתב בביוגרפיה שלו שהוא ארגן קבוצה של 40 נזירים שהרסה בתי כנסת של יהודים ושומרונים ושרפה מקדשים של עובדי אלילים. בר-צומא בקר בארץ שלוש פעמים: ב-400 בקֵרוּב, ב-437-8 וב-438-9. אזור פעילותו היה ירושלים וסיני. הוא לא עלה לגליל כדי לנַצֵּר יהודים. בר-צומא ארגן תגרה עם היהודים מהגליל שעלו להר הבית בחג הסוכות (הקיסרית אודוקיה, אשתו של תיאודוסיוס ה-2 נתנה ליהודים היתר לעלות לירושלים). אבל גם בגליל סבלו היהודים מנחת זרוען של הכנופיות הנוצריות.

     פרופ’ רובין סכם שגם השיטה האלימה לא הביאה לגל התנצרות משמעותי, אלא להיפך. האלימות עוררה התנגדות בקרב האכלוסיה.

  • כפית הנצרות מטעם השלטון – השלטון הקיסרי יזם מערכת חוקים, כ-17 במספר- לאכפת הנצרות:

היהודים סבלו מהסתה בלתי פוסקת של הכנסיה הנוצרית שעצבה מדיניות אנטי-יהודית קיצונית. מטרת הכנסיה היתה לבודד את היהודים, להשפילם ולהביא לחסול הארגון המרכזי והמקומי ולנצרם. התהליך של עצוב מדיניות הכנסיה כלפי היהודים החל בועידות הנוצריות ב-306 וב-341. בסה”כ נחקקו בהשפעת הכנסיה לאורך התקופה הביזנטית 17 חוקים אנטי-יהודיים שענינם היה:

חוקים אנטי יהודיים- הקיסרים חזרו ואשרו חוקים קיימים והוסיפו חוקים נוספים. נאסר על היהודים לעסוק בגיור. גיור ומילת גרים הפכו לפשע פלילי. נאסרו נשואים בין יהודים לנוצרים ונאסר על יהודים להחזיק עבדים נוצרים ולא-יהודים. העונש היה גזר דין מות. לאִסּוּר להחזיק בעבדים היתה כאמור משמעות כלכלית חמורה מכיון שבעלי בתי מלאכה וחקלאים יהודים לא יכלו להעסיק עבדים לא יהודים בכלכלה המושתת על עבודת עבדים.

ב-408 הוטלו הגבלות על חגיגת חג הפורים בתואנה שיש בחג ביטויי לעג נגד הדת הנוצרית. ב-423 נאסר על בנית בתי כנסת חדשים ועל תקונם של הישנים וחוק זה הפך למכשיר בידי הנוצרים למנוע הקמה מחדש של בתי כנסת שנהרסו או ניזוקו. כמו כן נוצל החוק כדי למנוע החזרת בתי כנסת שהפכו לכנסיות. אבל הממצא הארכיאולוגי מוכיח שחוקים אלה לא תמיד נאכפו.

הקיסר יוסטיניאנוס (565-527) חזר ואשר את החקיקה הקודמת וחקק חוקים חדשים. החוק החדש הגדיר את היהודים ככופרים וכך הוסרה מהם חסות השלטון הנוצרי והפקירם לאלימות ללא משפט. הוא אסר על היהודים לחגוג את חג הפסח בשנים בהן חל חג היהודים בחג הפסחא הנוצרי או לפניו וחייב את היהודים לקרוא בתורה מתוך התרגום היוני (תרגום השבעים) או הלטיני (תרגום עקילס), במגמה למנוע עסוק בפרשנויות במסגרת התורה שבע”פ והעדפת הפרשנות הנוצרית. ההחמרה במצבם של היהודים הביא למרד שפרץ ב-556 בשתוף עם השומרונים שגם הם סבלו מגזירות דתיות. המרידות דוכאו באכזריות.

פגיעה בזכויות אזרחיות – הושגה באמצעות חוקים להגבלת זכויותיהם. היהודים סולקו ממשרות צבוריות ונאסרה השתתפותם במועצות הערים, אך לא הוסרה מהם חובת הנשיאה בהוצאות נהול הערים.

חסול הארגון המרכזי והמקומי – הארגון המקומי התרכז סביב בתי הכנסת והארגון המרכזי היה הנשיאות והסנהדרין. כדי לחסלם צריך היה לחסל את האוטונומיה הפנימית של היהודים, את השפוט העצמאי ואת בתי הכנסת. חסול הנשיאות נועד להביא קץ על הארגון המרכזי.

חסול האוטונומיה, השפוט והפגיעה בבתי הכנסת – משנת 398 היהודים כפופים לחוק הרומאי, למשפט הרומאי ולבתי הדין הרומיים, אבל רק מ-415 נפגעה סופית סמכותם של בתי הדין היהודיים. ההתקפות ההמוניות על בתי הכנסת והריסתם נועדו לזרז את חסול האוטונומיה הקהילתית.

חסול הנשיאות – במשך 300 שנים הצליחה הנשיאות לשמור על הישוב היהודי, באמצעות שמירה על יחסים תקינים פחות או יותר עם השלטון. שליחים של הנשיאים נהגו לאסוף תרומות בתפוצות הגולה למען הישוב היהודי בארץ. הכנסיה היתה מעונינת להשתלט על “אוצרות בית הנשיא”. עד 415 נהנו הנשיאים מהגנת הקיסרים. אבל החל מ-415 החלה התקפה נוצרית מרוכזת על מוסד הנשיאות. הנשיאים הואשמו בבנית בתי כנסת חדשים בנגוד לחוק, בגיור עבדים בנגוד לחוק ובעבירה על שאר החוקים האנטי-יהודיים.

סופה של שושלת הנשיאות מבית הלל נוצל לחסולה של הנשיאות ב-429. לאחר מכן ההנהגה היהודית בפרובינציה פוצלה עפ”י החלוקה המנהלית וכך נותק הקשר בין הרכוז היהודי ב”פלשתינה סקונדה” (הגליל) ובין הישובים היהודיים בשאר חלקי הארץ, ב”פלשתינה פרימה”. ארץ ישראל אבדה את מעמד הבכורה כמנהיגת העם היהודי, הקשר בין הקהילות נחלש והמסים שנגבו למען הנשיאות הועברו לאוצר המדינה.

אבל ההתאוששות של המנהיגות היהודית היתה מהירה. הנסיון לפצל את יהודי הארץ נכשל משום שהיהודים בכל הארץ קבלו על עצמם את ההנהגה של חכמי טבריה. הארגון המרכזי וגם המקומי המשיך להתקיים באופן לא רשמי.

אמצעים מנהליים להצרת צעדי היהודים: חלוקת שטח הפרובינקיה בין הערים

תהליך העיור נוצל כאמצעי נוסף להצרת צעדיהם של היהודים. תהליך העיור שראשיתו בימי שלטון בית תלמי ובית סלבקוס והמשכו בתקופת השלטון הרומי הושלם בתקופה הביזנטית. העיור המוגבר היה מלווה בהמשך התהליך של הפיכת ערים יהודיות לפוליס. לוד הפכה לדיוספוליס, אמאוס הפכה לניקופוליס, בית גוברין הפכה לאלוותרופוליס. צִפּוֹרִי, טבריה ובית שאן כבר היו לערי פוליס בתקופה הרומית. בערים עצמן חיה רק כשליש מכלל האכלוסיה אבל כל הארץ חולקה בין הערים השונות והוכנסה תחת שלטון המועצות העירוניות בהן נאסר על יהודים לכהן.

למשל כל שפלת החוף הפכה לאזור המסופח לערי החוף. חלק מאזור יהודה סופח כבר קודם לכן לאיליה קפיטולינה היא ירושלים לשעבר. כל אזור הר תבור וסביבתו כולל נצרת הוצאו מתחום מחוז צִפּוֹרִי והועברו למחוז דבוריה השוכנת לרגלי הר תבור והפכה לפוליס ונקראה הלינופוליס על שם אמו של קונסטנטינוס. רק הגליל העליון שהיה כפרי נשאר מחוץ לאזור עירוני. ספוח סביבות הערים לתחום השלטון של מועצות הערים פגע בחייהם היומיומיים של היהודים. לעיור היתה משמעות חברתית וכלכלית. למשל גבית המסים היתה בידי מועצות הערים שהיו מנוהלות ע”י נוצרים ומושפעות מראשי הכנסיה בערים.

גזירות שמד

הקיסר פוקאס (610-602) גזר על היהודים גזירות שמד. ב-607 הוא שלח את הנציב גיאורגיוס לירושלים ולשאר ערי הארץ במטרה להטביל את היהודים בכח לנצרות. הוא נפגש עם נציגי היהודים ודרש מהם להתנצר. משסרבו הוא סטר לאחד מהם וצוה להטביל את היהודים בכח. המניע לגזירות השמד היה הפלישה של הפרסים לסוריה וחוסר האמון של הקיסר בנאמנותם של היהודים. היהודים נכנעו למראית עין והמשיכו לקיים בסתר את יהדותם.

ב-614 לספירה כבשו הפרסים את הארץ ונתקבלו בברכה ע”י האנוסים שמהרו לחזור ליהדות. 20,000 מתנדבים יהודים מהגליל סייעו לצבא הפרסי נגד הצבא הביזנטי. אבל ב-628 לספירה סולקו הפרסים והיהודים היו במצב קשה. משלחת של יהודים מטבריה, נצרת ואזור הגליל התיצבה לפני הקיסר הרקליוס והעניקה לו מתנות. הקיסר הבטיח לא להעניש את היהודים על תמיכתם בפרסים ונשבע לשמור להם אמונים. אבל כאשר הגיע הקיסר לירושלים הפעילו עליו אנשי הכנסיה לחצים קשים.

הכנסיה נהלה הסתה פרועה נגד היהודים בטענה שבזמן הכבוש הפרסי הם הרגו בנוצרים והרסו כנסיות. מיכאל אבי-יונה דוחה את הטענה הנוצרית. הפרסים ערכו טבח בנוצרים לאחר כבוש ירושלים והפקידו את השלטון זמנית בידי היהודים. היהודים הסתפקו בגרושם של הנוצרים. אבל הרקליוס נכנע ללחצי הכנסיה והוגשה תביעה משפטית נגד היהודים על רצח נוצרים והרס כנסיות בירושלים ובגליל. יהודים רבים הוצאו להורג ורבים התחבאו במדבר או בהרים או ברחו למצרים. ההמון הנוצרי ערך אף הוא טבח אכזרי ביהודים. בעקבות הטבח ברחו יהודים מהארץ ומספרם של היהודים הצטמק למִעוּט מבוטל. ב-634 עם ראשית הפלישה הערבית לארץ יצאה פקודת השמד ע”י הרקליוס לכל יהודי האימפריה, אבל עפ”י אבי-יונה “היא נשארה על הניר בלבד, מכל הבחינות, כי שנים מועטות לאחר מכן לא היה עוד לקיסר הביזנטי שום תוקף להגשים את פקודותיו”.

גורל השומרונים

נסיונות הנִצּוּר בקרב השומרונים בהר השמרון הביאו למרד. השומרונים התמרדו ב-484, 529 ו-566 כנגד הגזירות הדתיות שנגזרו נגדם ומאמצי הנִצּוּר שנכפו עליהם. המרידות דוכאו באכזריות, רבים נהרגו בקרבות, רבים נטבחו ע”י הצבא הנוצרי-ביזנטי ורבים נמלטו על נפשם. במרד של 529 נהרגו 20,000 שומרונים. במרד של 556 נטבחו בין 100,000 ל-120,000 שומרונים. אמצעי הדכוי ומעשי הטבח נגד השומרונים נמשכו עד הכבוש הערבי. במוזיאון השומרוני הובאה הערכה שמתוך כ-1,200,000 שומרונים שחיו בארץ נותרו כתוצאה מרדיפתם ע”י השלטון הביזנטי רק כ-200,000. עפ”י סקר ארכיאולוגי המובא בספרו של פרופ’ רוני אלנבלום ירד מספר האתרים השומרונים ב-50% (מ-106 ל-49 אלף) בשלהי התקופה הנוצרית ביזנטית.

כשלון מאמצי הנִצּוּר

פרופ’ רובין קבע ש”היחידים שהצליחו להחזיק מעמד בא”י כמִעוּט דתי משמעותי עד תום התקופה הביזנטית היו היהודים. מִעוּט זה שמרכזו היה בגליל סבל מהצרת רגליו ע”י השלטונות ומרדיפות ספורדיות ויש עדויות על תגובות מרי מצדם”. רוב החוקרים מסכימים שהיו רק מקרים בודדים של יהודים שהתנצרו בתקופה הביזנטית. פרופ’ מיכאל אבי-יונה כתב בספרו “בימי רומא וביזנאנטיון” ש”מדיניות הרדיפות של יוסטיניאנוס ויורשיו נטלה כל אפשרות לגישור על תהום זו (תהום השנאה בין השלטון ליהודים מאז היתה הנצרות לדת השלטת) ולא הועילו גם הנסיונות להפוך את היהודים לנוצרים נאמנים בדרך השמד”.

אב הכנסיה אפיפנס הודה שהמאמצים לנִצּוּר היהודים נכשלו “שם בנצרת ובצִפּוֹרִי לא יכול איש מעולם להקים כנסיות מפני שאין ביניהם עכו”ם ולא שומרוני ולא נוצרי”. ירון דן כתב בספרו “חיי העיר בא”י בשלהי התקופה העתיקה” ש”היו מקרים בודדים של התנצרות. ברוב המקרים היהודים נשארו יהודים, מלבד תקופות שמד – ימי הרקליוס”. אבל כפי שמתברר ממחקרו של אבי-יונה היהודים הפכו לאנוסים וקיימו יהדותם בסתר. התנצרותם הכפויה נמשכה זמן קצר ומיד עם הכבוש הערבי הם חזרו ליהדות.

ידועים שני מקרים מפורסמים של התנצרות יהודים: יוסף מבית שאן ובנימין מטבריה. יוסף התנצר בימיו של הקיסר קונסטנטינוס השני. יוסף מבית שאן שתושביה הנוכרים התנצרו קבל על עצמו את הנצרות האורתודוכסית והצטרף לחצר הקיסר. הקיסר העניק לו את התואר “קומס” שפרושו “רע הקיסר” ושלח אותו לבנות כנסיות בישובים יהודיים. הוא בנה כנסיה בטבריה ובצִפּוֹרִי, בכפר נחום ונצרת. אבל פרופ’ מיכאל אבי-יונה כתב בספרו “בימי רומא וביזנטיון” ש”השליח – הקומס לא הצליח בשליחותו הדתית”. עפ”י המקורות היהודיים הוא גורש מהישובים היהודיים.

בנימין היה איש עסקים יהודי מטבריה ומראשי הקהילה היהודית. הוא ארח את הקיסר הרקליוס ופמליתו בבואו לטבריה ב-629 לאחר גרוש הפרסים. הוא שוכנע ע”י הקיסר להתנצר. יתכן שהסכמתו להתנצר היתה בתמורה להבטחתו של הקיסר שלא ינקום ביהודים על תמיכתם בפרסים. הקיסר הבטיח למשלחת יהודית שהופיעה לפניו בזמן שהותו בטבריה שלא ינקום בהם, אך הפר הבטחתו בלחצם של ראשי הכנסיה כשהגיע לירושלים (שמואל ספראי “הישוב היהודי בגליל: מאות 3-4 “; אבי-יונה; ירון דן “א”י במאות ה-5 וה-6”).

התישבות יהודית ונוצרית בגליל

הגליל המערבי הפך בהדרגה לנוצרי כתוצאה מנִצּוּר התושבים הפַּגָנִים ואליהם הצטרפו נוצרים שהגיעו מאירופה ומרחבי האימפריה הביזנטית. הם הגיעו כעולים לרגל למקומות הקדושים לנצרות והחליטו להשתקע בארץ. בגליל המזרחי היה עדיין רכוז של ישובים יהודיים אבל החלה גם התישבות נוצרים, ביחוד במקומות הקדושים לנצרות. בטבריה וצִפּוֹרִי שבעבר הוקמו בהן היכלי אלילים הוקמו בסופו של דבר ותחת השלטון הביזנטי כנסיות. אבל היהודים עדיין היו רוב בערים אלה. גם בכפר כנא שהיה מקודש לנצרות התישבו נוצרים אבל עדיין היתה בו קהילה יהודית גדולה. היהודים גם היו עדיין רוב בנצרת ב-570 לספירה כפי שהעיד אנטוניוס מפלאקאנטיה שבקר בארץ. הוא העיד גם על יהודים שהתגוררו בעכו ואת שקמונה (ליד חיפה) כנה “עיר היהודים”. אמנם בחפירות הארכיאולוגיות התגלתה במקום כנסיה ביזנטינית שהעידה על נוצרים שחיו בעיר, אבל הם היו מִעוּט.

בשאר חלקי הארץ

החוקרים קבעו מציאותם של יהודים בישובים הללו עפ”י בתי הכנסת שנתגלו בהם. יהודים חיו בחוסיפה (עוספיה) בכרמל ובערי החוף קיסריה, אשקלון, אשדוד, עזה ויבנה. כמו כן חיו יהודים בעמק יזרעאל, בבית שאן וסביבותיה, בבית אלפא, רחוב (עין הנציב כיום) ובאתר בו נמצא כיום הקבוץ מעוז חיים. גם בחמת גדר היו יהודים. בדרום, ביהודה ובנגב חיו יהודים בחולדה, יריחו, נערן, עין גדי, צוער, סוסיא, חברון, אשתמוע (סמוע), באתר ליד קבוץ להב התגלה ישוב יהודי גדול מהמאות ה-6-4 לספירה. החוקרים אבי-יונה ומגן ברושי חלוקים בדעותיהם לגבי מספר היהודים שחיו בנגב. אבי-יונה העריך את מספרם בין 52,000 ל-71,000 בעוד שברושי העריך את מספרם בכ-24,000. גם בלוד חיו יהודים.

המצב הכלכלי והגבלות כלכליות

ההגבלות הכלכליות פגעו קשות בפעילות הכלכלית היהודית. היהודים נדחקו מהעסוק במסחר והאסור להעסיק עבדים פגע בבעלי קרקעות יהודיים ובבעלי בתי מלאכה שהעסיקו עבדים. בצִפּוֹרִי, טבריה ולוד היו מרכזי תעשיה יהודיים, בעיקר תעשית בדים. גם הפרנסה מחקלאות נפגעה קשות. האכרים סבלו מפגעי הטבע (עצירת גשמים, בצורת, ארבה), משודדים ובעלי זרוע שהתנכלו להם ואלצום לנטוש את אדמתם ומעול המסים הכבד. לא כל האכרים היו הבעלים של אדמותיהם.

בשלהי המאה ה-4 הונהג “חוק הקולונטוס” שהביא להפיכתם של אכרים לאריסים על אדמתם לשעבר. התופעה של החרמת אדמות ע”י הקיסרים יצרה מצב שחלק מהאכרים היו חוכרים או אריסים על אדמות שהיו שייכות להם בעבר, אם כי החכירה והאריסות עברו בד”כ בירושה. השלטונות גם מכרו אדמות שהוחרמו לנוכרים והללו החכירו את האדמות ליהודים. אבל נוצר גם מעמד של פועלים שכירים. החרמת האדמות, פגעי הטבע, המסים ותופעת אנשי הזרוע אלצה יהודים לעבור לערים או להגר לחו”ל.

מעמסת המסים העיקרית נפלה על האכרים, מכיון שהבסיס למסוי היה הערכת הקרקע ורכושם של היושבים עליה. האכרים שלמו ארנונה, כלומר מס קרקע ישיר שאליו צורף מס הגולגולת (על אנשים ובהמות) ומוזג למס אחד. כמו כן הוטל על האכרים מס האנגאריה (מס העבודה) שחייב אותם לעבוד בסלילת מערכת כבישים לצרכי הצבא. המס על תושבי הערים היה קל יותר. הם שלמו מס כריסארגירון (מס הזהב והכסף).

במאה ה-4 עדיין היה המצב הכלכלי הכללי קשה אבל במאה ה-5 התאוששה כלכלת האימפריה. חלק מההתאוששות נבע מהמוני עולי הרגל הנוצרים שבאו לפקוד את המקומות הקדושים לנצרות והכנסו כסף לקופת הפרובינקיה. בתקופת המשבר נגבו המסים מהחקלאים בתוצרת מכיון שערך המטבע היה בשפל. עם ההתאוששות הכלכלית ועלית ערך המטבע החל תשלום המסים במזומן. ב-540 בקֵרוּב פרצה מגיפה בארץ שפגעה בכל האכלוסיה וגם ביהודים.

תהליך התמעטות האכלוסיה היהודית צבר תאוצה בעקבות המרד הגדול (70-66 לספירה) ומרד בר כוכבא (135-132 לספירה) ולאחר המרד עשו המנהיגים הרוחניים מאמצים לבלימת הירידה מן הארץ (אהרון אופנהיימר “שיקום הישוב היהודי בגליל”) אבל התהליך נמשך בשל מאמצי הנִצּוּר מטעם הכנסיה והשלטון הנוצרי ביזנטי, הגזירות נגד הדת היהודית, הדכוי האכזרי של מרד גאלוס (351), המשבר הכלכלי במאה השלישית והטבח שערכו הנוצרים ביהודים כנקמה על הריסת כנסיות ומעשי טבח בנוצרים (עפ”י מקורות נוצריים) וכנקמה על עזרתם לפרסים בין 628-614 (ירון דן, “א”י במאות ה-5 וה-6”; אבי-יונה, “בימי רומא וביזנטיון”).

חסרים נתונים על מספר היהודים שנרצחו, הוצאו להורג או ברחו בשלהי השלטון הנוצרי-ביזנטי. סביר להניח שמספר היהודים בתקופה הביזנטית שהוערך ב-200,000-150,000 ירד ערב הפלישה הערבית ב-638.

לסכום, הנסיונות להביא לנִצּוּרם של היהודים באמצעים שונים לא עלו יפה. היו רק מקרים בודדים של התנצרות. גם המקורות הנוצריים מעידים שהיהודים נשארו נאמנים לדתם ולא אבדו תקוה לשיבת ציון. אחת התגובות של היהודים להסתה ולפגיעה בהם היתה שיבה לשמות יהודיים במאות ה-5 וה-6. חלק מהיהודים העדיפו לעזוב ולא להתנצר וחלק העדיפו לחיות זמנית כאנוסים ולא לעזוב את הארץ. אבל תהליך התמעטות הישוב היהודי נמשך בתקופה הנוצרית ביזנטית.

מראי מקום:

  1. מיכאל אבי-יונה, בימי רומא וביזנטיון, 1962, עמ’ 209 ; מגן ברושי, “אכלוסית ארץ ישראל בתקופה הרומית ביזנטית “, בקובץ, ארץ ישראל מחרבן ב”ש עד הכבוש המוסלמי, בעריכת צבי ברס ושות’, כרך א’, 1982, עמ’ 457-442; זאב ספראי, “גודל האכלוסיה בארץ ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית”, בקובץ, חקרי ארץ, עיונים בתולדות ארץ ישראל, בעריכת זאב ספראי ושות’, 1997, עמ’ 306-277.
  2. אבי-יונה שם, 209-208; רוני אלנבלום, ישובים כפריים פרנקיים בממלכה הלטינית של ירושלים, עמ’ 257-256.
  3.  
  4. אבי-יונה שם, עמ’ 189-190.
  5. מגן ברושי,
  6. זאב רובין שם, עמ’ 251- 336 ; אבי-יונה,
  7. על העיור
  8. אבי-יונה שם, עמ’ 238 ; צבי ברס, “הכבוש הפרסי ושלהי השלטון הביזנטי”, בקובץ ארץ ישראל מחרבן בית שני עד הכבוש המוסלמי, בעריכת צבי ברס ושות, כרך א’, 1982, עמ’ 300-349.
  9. גורל השומרונים אלנבלום 264
  10. זאב רובין שם, ; אבי-יונה שם, עמ’ 237-236 ועוד ;ירון דן

רובין שם אבי-יונה שם על יוסף ובנימין התמעטות האכלוסיה היהודית ירון

פרק שלישי:

גלי החדירה של הערבים והמוסלמים תחת הכבוש הערבי-מוסלמי (1099-640)

רבקה שפק ליסק 24/04/2009

ארץ ישראל גובלת במדבר מממספר כוונים: המדבר הסורי בצפון מזרח, המדבר הערבי המשתרע מעבר הירדן המזרחי, ממזרח ומדבריות ערב, סיני והנגב מדרום. לכן, הארץ היתה חשופה בתקופות בהן לא היה שלטון מרכזי חזק, לפלישות של שבטים בדווים מהמדבר שדחקו את האכלוסיה המקומית והביאו לעזיבתה. המקור העיקרי לשבטים הבדווים היה חצי האי ערב, אבל גם מצפון חדרו שבטים בדווים לארץ.

בתקופת השלטון הביזנטי (מאות 4 לספירה – 7 לספירה) נבלמה האפשרות של פלישת שבטים בדווים לתוך הארץ משתי סִבּוֹת עיקריות: הארץ היתה מוגנת עוד מהתקופה הרומית במערכת ביצורים. מערכת אחת נקראה “לימס ערביה” והיא השתרעה לאורך הגבול של המדבר הסורי, מבצרה בחורן עד אילת. מערכת הביצורים השניה נקראה “לימס פלשתינה” והיא השתרעה מרפיח עד הקצה הדרומי של ים המלח. נוסף לכך, הביזנטים הכירו ותמכו בממלכת בני ע’סאן של שבט בדווי מחצי האי ערב ששכנה במדבר הסורי על גבול ארץ ישראל. ממלכת בני ע’סאן שמשה מדינת חיץ כדי למנוע משבטים בדווים להתפרץ לתוך הארץ.

ארץ ישראל היתה בתקופת השלטון הביזנטי מיושבת בצפיפות. אך יש חלוקי דעות בין החוקרים לגבי מספר התושבים. משה שרון העריך בהרצאתו “הבדווים בא”י תחת שלטון האסלאם” במדרשת שדה בוקר שמספר התושבים נע בין 3,500,000 ל-4,000,000. מגן ברושי במאמרו “אכלוסית הארץ” בתקופה הביזנטית העריך שמספר התושבים הגיע ל-1,000,000 בלבד. ואילו אבי-יונה העריך בספרו “גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל”, את מספר התושבים ב-1,500,000 עד 2,000,000.

הארץ היתה מחולקת לשלושה מחוזות: פלשתינה פרימה-יהודה, השמרון והחוף עם בירת המחוז, קיסריה. פלשתינה סקונדה – הגליל, העמקים וחלק מדרום לבנון ובירת המחוז, בית שאן שהפכה לסקיתופוליס. פלשתינה טרציה – הנגב, הערבה והר שעיר ובירת המחוז, פטרה. כל מחוז היה מאורגן היטב מבחינה מנהלית וצבאית. חשיבותה של פרובינציה פלשתינה עלתה ככל שמעמדה של הנצרות באימפריה התחזק עד להפיכתה לדת האימפריה במאה ה-4 לספירה.

משה שרון קבע שב-1,300 השנים האחרונות היו שלוש התפרצויות של שבטי בדווים ממדבריות ערב לאזור הקשת הפוריה, כולל ארץ ישראל. הפלישות של הבדווים לתוך הארץ הביאו הרס וחרבן על האכלוסיה המקומית. פלישת הבדווים נתאפשרה בשל הזנחת ההגנה על גבולות הארץ ומדיניות ההזנחה שאפיינה את רוב שנות השלטון המוסלמי, אפשרה לבדווים לעשות באכלוסיה כרצונם.

ההתפרצות הראשונה

התרחשה במאה ה-7 עם עלית האסלאם. הצבא המוסלמי שפרץ מחצי האי ערב לארץ היה מורכב מלוחמים בדווים שהגיעו עם משפחותיהם ועדריהם.

ההתפרצות השניה

החלה במאה ה-9 לספירה והתגברה החל מאמצע המאה ה-10 וביחוד במאה ה-11,בתקופת הכבוש הערבי-מוסלמי. שני שבטים, בנו הלאל ובנו סלים, התקדמו מאזור נג’ד בחצי האי ערב לכוון צפון ודחקו ממקומם שבטים וחלקי שבטים והללו חדרו חלקם לארץ. שבט שנדד באזור הנגב ומרכז סיני התקדם צפונה לאזור נחל קציעות. החל מאמצע המאה ה-10 וביחוד במאה ה-11 חדרו שבטים בדווים מערבה לאזור העמקים. בני הלאל ובני סלים חדרו במאה ה-10 לספירה לסיני ומשם למצרים ובמאה ה-11 לצפון אפריקה.

ההתפרצות השלישית

החלה בסוף המאה ה-15 לספירה והגיעה לשיאה במאה ה-17. היתה תנועה של שבטים בדווים מחצי האי ערב כשכל שבט דוחף בהתקדמותו שבטים אחרים לעבר הקשת הפוריה. ההתפרצות הבדווית היתה לכוון מסופוטמיה (סוריה ועיראק של ימינו) ולכוון ארץ ישראל, לאזור ירושלים שפלת החוף והעמקים.

עלי חרייבי קבע בהרצאה במדרשת שדה בוקר “הבדווים בגליל – תמונת מצב דמוגראפית וכלכלית” שרוב שבטי הבדווים בגליל הגיעו מהצפון ורק מִעוּטם הגיעו מהדרום. הם החלו לחדור לגליל מהחוראן ומהגולן בראשית המאה ה-16 והחדירה נמשכה עד שנות ה-30 של המאה ה-20.

ארץ ישראל תחת הכבוש של בית אומיה 
הגל הראשון- המאה ה-7. שרון דוחה את התזה שהכבוש הערבי (630–640 לספירה עד 1099) היה מלווה מיד בהתישבות מסיבית של ערבים בארץ.

המקורות הערביים כולם, מדגיש שרון, קובעים שבמשך תקופה ממושכת לאחר הכבוש הערבי “לא חל שנוי חשוב במבנה האכלוסיה וזו נשארה בעיקרה אותה אכלוסיה שידוע עליה מהתקופה הביזנטית”. האכלוסיה הערבית בארץ היתה שולית, עפ”י הגיאוגרף הערבי אליעקובי שחי במאה ה-10.

האכלוסיה בארץ היתה מורכבת ברובה מתושבים נוצרים ממוצא נוכרי (מימי אלכסנדר מוקדון התישבו בארץ יונים-הלנסטים) שאולצו להתנצר במסגרת מבצע נִצּוּר שנערך בתיאום בין הכנסיה והשלטון הקיסרי ולצדם מִעוּט יהודי שהיה מרוכז ברובו בגליל. מעשי הטבח שבצעו הערבים בנוצרים וביהודים הביאו לבריחה מהארץ וחדירות הבדווים למטרות שוד וביזה והמלחמות בין השושלות הערביות על השליטה בארץ, הבריחו אף הם יהודים ונוצרים. אין מידע על מספר הערבים שהתישבו בארץ.

שרון מביא מספר סִבּוֹת להעדר חדירה מסיבית של ערבים לארץ לפני אמצע המאה ה-10 לספירה:

  • מניעת חדירת בדווים לארץ – מדיניות שליטי בית אומיה (640-750). משפחת בנו אמיה ששלטה בארץ היתה מעונינת בשימור המערכת המנהלית והכלכלית הקיימת והמושלים האזוריים שהתמנו ע”י בנו אמיה מנעו חדירת שבטים בדווים לאזורים המיושבים. התייר הנוצרי ארקולפוס שבקר בארץ ב-670 לספירה, זמן קצר לאחר הכבוש הערבי, תאר ארץ מאוכלסת בצפיפות מירושלים עד הגליל. הוא מצא אכלוסיה נוצרית ויהודית. שליטי בית אמיה השאירו את הפקידות הנוצרים לנהול המערכת המנהלית ושפת המנהל המשיכה להיות יונית עד ראשית המאה ה-8 לספירה ובמידה מסוימת גם במאה ה-9 לספירה.
  • הצבא הכובש המשיך בכבושיו – הערבים לא התישבו בארץ מכיון שהם היו כח כובש שהתקדם לאחר כבוש הארץ לעבר סוריה ולאזורים נוספים. הלוחמים הערבים התקדמו צפונה לכוון הרי הטאורוס, מזרחה לכוון אירן ולדרום מערב לעבר מצרים וצפון אפריקה ומשם לספרד. השיטה הערבית היתה להקים ערים באזורי הכבוש ששמשו בסיסים צבאיים מהם פשטו הלוחמים לכבוש האזור. רק בארץ ישראל לא הוקמו ערים צבאיות. רמלה היתה העיר היחידה שהוקמה ע”י השלטון הערבי ב-712 לספירה כמעט 100 שנים לאחר הכבוש. רמלה לא היתה עיר צבאית אלא מרכז מנהלי והחליפה את קיסריה שהיתה בירת מחוז “פלשתינה פרימה” תחת השלטון הביזנטי. שרון מדגיש שהערבים היו מִעוּט מבוטל באכלוסית רמלה. הגיאוגרף הערבי אליעקובי כתב שאכלוסית רמלה היתה מעורבת ורובה שומרונים ויהודים.
  • העדפת חיים על גבול הארץ המיושבת – מאחר שהערבים היו באותו שלב בהיסטוריה אכלוסית נודים, אלה שהגיעו לארץ לא גִּלֹּּוּ ענין לגור בערים או בכפרים ולעבור להתישבות חקלאית והעדיפו להתישב בשולי הארץ ולא להתנחל בה. הם גם נמנעו מלהתערב באכלוסיה המקומית והעדיפו לחיות חיי נודים על גבול הארץ הנושבת ולא בתוכה. יתר על כן, האזורים המיושבים זכו להגנת השלטון. אפילו הח’ליפים האומיים עצמם העדיפו להקים את ארמנותיהם על גבול המדבר. למשל, ארמון השאם לא רחוק מיריחו.

מדיניות האסלום והשערוב (ערביזציה) החלה רק בשלהי המאה ה-7 או ראשית המאה ה-8 לספירה.

הח’ליף עבד אלמלכ (685-705) החל בהדרגה לפטר את הפקידות הלא-מוסלמית ולהשליט את השפה הערבית במקום היונית כשפת המנהל והוחל בהכנסת מטבעות עם כתובות בערבית במקום המטבעות הביזנטיות והפרסיות שהיו בשמוש עד אז. כמו כן, החלו בהחדרת התרבות והשפה הערבית במקום התרבות היונית-נוצרית. בשלב זה הוחלט גם לישב לוחמים ערביים בערי החוף אשקלון, קיסריה, עכו וצור, כדי להגן על הארץ מפני התקפה ביזנטית מצד הים. בשלב מאוחר יותר החלה התישבות של חיילים משוחררים מצבא הח’ליף המוסלמי בכפרים נטושים ועירות. אבל אין נתונים מספריים.

לסכום, המדיניות האומיית לא שמה דגש על ישוב ערבים בארץ וגם לא על אסלום התושבים, אלא על החדרת השפה והתרבות הערבית, תוך הגנה על האכלוסיה מפני חדירת בדווים שפגעו בחקלאות. מדיניות האסלום היתה הצהרתית בעיקרה והיו רק נסיונות בודדים לכפיה, למשל, בימיו של הח’ליף עומר ה-2 (717-720). האסלום פגר בהרבה אחרי השערוב (ערביזציה). לא חל שנוי משמעותי בהרכב האכלוסיה ורובה היתה נוצרית ומִעוּטה יהודית ושומרונית.

ארץ ישראל תחת כבוש בית עבאס (750-942 לספירה)

ב-750 לספירה עבר השלטון על ארץ ישראל לידי שושלת עבאס ששלטה עד 942 לספירה. בית עבאס קבע את בירתו בבגדד והמדיניות כלפי הארץ היתה הזנחה. מדיניות ההזנחה פגעה קשה בכלכלה והחקלאים היו הגורם שנפגע באופן הקשה ביותר. ההזנחה הביאה לנטישה משמעותית של החקלאות.

ההזנחה אפשרה לנציבים של שלטון עבאס להפוך לעצמאיים באזורי נציבותם. ב-868 השתלט הנציב אחמד בן טולון על מצרים וב-878 הוא השתלט על ארץ ישראל וסוריה.

כבוש הארץ ע”י טולון רק החמיר את המצב והארץ הפכה לזירת קרבות בה היו מעורבים גורמים שונים, כולל בדווים והשלטון בארץ עבר מיד ליד במשך 30 שנה עד שהפאטימים השתלטו על הארץ ב-942.

ארץ ישראל תחת הכבוש הפאטימי (942–1071) והסלג’וקי (1071–1099)

שרון קבע שאם כי החדירה הבדווית החלה בשלהי השלטון העבאסי רק מהתקופה הפאטמית (942-1071 לספירה) והסלג’וקית (הסלג’וקים – עם ממוצא תורכי שהשתלט על הארץ בין 1071 עד שהחלו מסעי הצלב ב-1099) התחילה חדירה משמעותית של בדווים לארץ מדרום וממזרח.

הגל השני – החל מאמצע המאה ה-9 והתגבר במאה ה-11 עד הכבוש הצלבני

העדר היציבות השלטונית והזנחת ההגנה על הגבולות הביאה להתפרצות אדירה של שבטים בדווים לארץ. שני שבטים, בנו הלאל ובנו סולים שפרצו מחצי האי ערב והתקדמו במדבר סיני לעבר מצרים וצפון אפריקה דחקו בדרכם שבטים מהמדבר צפונה וחדרו לארץ דרך הנגב, עמק הירדן ועמק בית שאן. בלחצם של הבדווים נטשו חקלאים את אדמותיהם ועברו לערים או לאזור יהודה ושמרון או עזבו את הארץ.

במאה ה-10 היתה עזיבה של יהודים למצרים ובבל לרגל המצב.

שבט טיא חדר לארץ מצפון המדבר הסורי והתפשט על פני אזור העמקים ודחק את רגלי התושבים המקומיים. הפאטימים נסו ללא הצלחה לעצור את החדירה הבדווית. שבט טיא כפה רצונו על השליטים וב-1024 הם מרדו רשמית בשלטון הפאטמי ושלטו בארץ במשך 5 שנים. הפלישה הבדווית הותירה אחריה הרס וחרבן לא רק על החקלאות אלא גם על שאר ענפי הכלכלה. הם שדדו שיירות ואבדן הבטחון בדרכים פגע בכלכלה. פרופ’ שרון קבע שלמעשה הבדווים היו השליטים האמיתיים של הארץ.

ב-1070 כבשו הסלג’וקים את הארץ וב-1099 כבשוה הצלבנים.

אין מידע על מספר הערבים שהתישבו בארץ תחת הכבוש הערבי-מוסלמי אבל הכבוש הצלבני ב-1099 היה מלווה במעשי טבח בערבים. עפ”י מקור ערבי בעכו לבדה נטבחו 4,000 ערבים ע”י הצלבנים. סביר גם להניח שכשם שנוצרים נטבחו ע”י הכובשים הערבים ורבים ברחו מהארץ כך גם היתה בריחה של ערבים בעקבות הכבוש הצלבני.

הכבוש הממלוכי (מוסלמים ממוצא תורכי) היה מלווה במעשי טבח בנוצרים ובבריחה של נוצרים מהארץ.

חיילים של צלאח א-דין (שהיה כורדי מוסלמי מעיראק ולא ערבי) התישבו לאחר קרב חיטין ב-1187בכאוכב אבו אל-היג’א דרומית-מערבית ליודפת ובנג’ידאת בגליל התחתון.

שלהי הכבוש הממלוכי (ראשית המאה ה-16) ותקופת הכבוש העת’מאני (1516-1918)

הגל השלישי – המאות 18-16

הגל השלישי החל במאה ה-16 בשלהי השלטון הממלוכי והתגבר תחת השלטון העת’מאני במאות ה-17 וה-18.

הממלוכים הזמינו מוסלמים מהצפון- סוריה ולבנון- להתישב בגליל.

ערב הכבוש העת’מאני בראשית המאה ה-16 חיו בארץ כ-300,000 תושבים. ותחת השלטון העת’מאני החל מהמאה ה-16 החלה חדירה בלתי פוסקת של בדווים מהצפון ומחצי האי ערב. הבדווים שדדו את החקלאים, את הנוסעים בדרכים ופגעו קשות בחקלאות ובמסחר. מאמצי העת’מאנים לעצור את חדירתם נכשלו.

בתקופה שמיד לאחר הכבוש העת’מאני עשה השלטון מאמצים לעצור את חדירת הבדווים לארץ וזכה למידה לא מעטה של הצלחה. אבל צרכים בטחוניים בחלקים אחרים של האימפריה העת’מאנית אלצו את השלטון להעביר כוחות צבא מהארץ לאזורים אחרים והבדווים נצלו את המצב כי להגביר את חדירתם.

בשלהי המאה ה-16 גבר אי הבטחון בארץ. הבדווים שדדו את החקלאים, את הנוסעים בדרכים ופגעו בחקלאות ובמסחר. הם התעלמו מהתביעות המשפטיות שהוגשו נגדם ולא התיצבו לבתי המשפט. השלטון העת’מאני נסה להאבק ברמיסת החוק בידי הבדווים: ביצורים לאורך הדרכים הראשיות שופצו ויחידות צבא הוצבו בהן כדי להגן על התחבורה והמסחר וכן הוקמו ישובים לאורך הדרכים הראשיות. אבל יחידות הצבא לא הצליחו להתמודד בהצלחה עם הבדווים שכוחם הלך וגבר.

בלית ברירה נאלץ השלטון העת’מאני להכיר בשלטונם של שבטים בדווים על חלקים שונים של הארץ:

באמצע המאה ה-16 שלט בצפון הארץ שבט טרארבאי בהנהגתו של השיח’ עסאף. השבט קבל על עצמו להגן על שיירות הסוחרים בצפון הארץ וכן על עולי הרגל המוסלמים בדרכם מסוריה לחיג’אז (מכה).

במחצית הראשונה של המאה ה-17 פרצה מלחמה בין שבט טרארבאי ושבט המעניה מלבנון שנסה לחדור מלבנון לארץ. הטרארבאים נצחו ואף הרחיבו את תחומי שליטתם לגליל התחתון, חלקים מהשמרון ואזור החוף מחיפה עד יפו.

במחצית השניה של המאה ה-17 הרחיב השבט את שלטונו לאזור הכרמל ועמק עכו. השבטים גבו את מס הח’אווה מכל מי שעבר בתחומי שליטתם, גבו מסים מהכפרים בתחומי שליטתם ואף מזכיונות על השמוש בנמל עכו. בשלהי המאה ה-17 נחלש כוחם של בני שבט הטרארבאי.

במאה ה-18 חדר לארץ שבט הזידאנים מחיג’אז (חצי האי ערב) והשתלט על הגליל ועל חוף הארץ עד עזה. הם כבשו גם את רמלה. בני זידאן התישבו בגליל. במאה ה-18 עלה כוחו של שבט הזידאנים. מנהיגם היה השיח’ דהאר אל-עמר. הם התישבו באזור טבריה והשתלטו בהדרגה על כל הגליל. הם שלטו בגליל בערך מ-1730 עד 1775. כל מאמצי השלטון העת’מאני להביס אותם נכשלו והם אף הרחיבו שלטונם לדרום לבנון לחוף יפו-עזה ואף לרמלה, העיר שנבנתה ע”י הערבים בראשית המאה ה-8. אבל ב-1775 הצליחו העת’מאנים לדחוק את רגלי הזידאנים.

עפ”י מסורת בקרב בני שבט הזועביה הם הגיעו לארץ מעיראק בראשית המאה ה-16 והתישבו במספר ישובים באזור גבעת המורה בגליל התחתון ובעמק יזרעאל. פרופ’ זאב וילנאי טען במחקרו שהזועבים שישבו באזור אירביד בעבר הירדן המזרחי הוזמנו ב-1873 ע”י השלטון התורכי להתישב בארץ. יש מקורות נוספים התומכים בדעה זו.

הגל הרביעי- שלהי המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20

בתקופת השלטון העת’מאני והבריטי החלה הגירה מסיבית מארצות ערביות ומוסלמיות. רוב המוסלמים ובתוכם הערבים שצאצאיהם חיים היום בארץ הגיעו לארץ בתקופת השלטון העת’מאנ והבריטי. ראשיתו של גל זה היתה בין השנים 1840-1814, אך הגל העיקרי הגיע לשיאו בין שלהי המאה ה-19 לאמצע המאה ה-20: הארץ היתה פרוצה לרוחה בשל חולשת השלטון העת’מאני:

רוב ההגירה הערבית מכל ארצות ערב החלה להגיע בו בזמן עם התחלת שיבת ציון היהודית משלהי המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20:

הבדווים החיים כיום בגליל החלו לחדור לארץ בראשית המאה ה-16 בתקופת השלטון העת’מאני וחדירתם נמשכה עד שנות ה-1930, כלומר בתקופת המנדט הבריטי. רובם הגיעו מהחוראן והגולן ומִעוּטם ממצרים, מזרח הירדן וצפון אפריקה.

עפ”י מחקרים של פרופ’ משה שרון שהתמחה בתולדות הבדווים בארץ ויוסוף סואעד שחקר את שלטון השייח’ים הבדווים מתברר שב-1814 הגר שבט הנאדי ממצרים לאזור עזה והגירה זו תרמה להרכב האכלוסיה של הכפרים הערביים והערים במישור החוף הדרומי בתקופת השלטון העת’מאני.

ב-1814 הגיע ממצרים מוסא אל-חסי מהשבט המצרי הנאדי והתישב בעזה, לאחר שנאלץ לברוח לאחר שרצח אחד מקרובי. תוך זמן קצר הוא הפך למפקד יחידת פרשים שכירים בשרות השלטון העת’מאני. לאחר הרצחו תפס בנו עקיל את מקומו ועבר לשרותם של המצרים (בנו של מחמד עלי). הוא הסתכסך עם המצרים ועבר לשרותם של העותמ’אנים ואף לקח חלק, בתקופה הבינים, במרד הפלאחים ב-1834.

היחסים בין עקיל והשלטון העת’מאני עברו עליות ומורדות, אבל העת’מאנים נאלצו להשלים עם העובדה שהשבט המצרי הנאדי, בהנהגתו של עקיל, מסוגל להביא בטחון לצפון הארץ. אבל בשלב מסוים פוטר עקיל ועבר עם שבטו לעבר הירדן. משם ערך פשיטות שוד לצפון הארץ, יחד עם שבט הבנו-צח’ר ועירער את הבטחון. ב-1847 התגברו הפשיטות של עקיל ושבטו לעמק הירדן, בשתוף עם 3 שבטים: הבנו- צח’ר, הצקר והצביח. השלטון העת’מאני לא הצליח להתגבר על הפשיטות ונאלץ להחזיר את עקיל לתפקידו כשומר הבטחון. כוחו של עקיל גבר ב-1848 כאשר הוא קבל על עצמו להגן על משלחת אמריקנית שבאה לחקור את הירדן וים המלח.

בסוף שנות ה-1840 ובראשית שנות ה-1850 החלה ריאורגניזציה בצבא התורכי והרמטכ”ל החדש מחמד קברצלי פאשה עשה נסיון להשתלט על כל הגורמים שעשו בסוריה וא”י כבתוך שלהם – בדווים, דרוזים – אבל ללא הצלחה יתרה. בלית ברירה נעשה שמוש בשרותיו של עקיל שהצליח בהשלטת סדר יותר מהצבא, אבל בסופו של דבר הצליחו העת’מאנים לעצור אותו ולגלותו לגבול סרביה.

אבל עקיל הצליח לברוח ממקום גלותו ותוך זמן לא רב שוב חזר לעבוד בשרות השלטון העת’מאני. לאחר שקבל תגבורת משבט הנאדי ממצרים ואחיו צאלח הצטרף אף הוא עם יחידת פרשים החל עקיל שוב, יחד עם בעלי בריתו, לפשוט על כפרי הגליל ועמק יזרעאל. שוב נאלצו העת’מאנים להיכנע ולקבל את עקיל לשרותם.

בין 1832-1840 השתלטו מחמד עלי ובנו איברהים פחה על הארץ בנצלם את חולשת השלטון העת’מאני. בתקופת שלטונם הובאו מהגרים מצריים לארץ. המצרים התישבו בעזה, ביפו, בעכו, בשכם ובעמק בית שאן. תרומתם העיקרית היתה בהרכב אכלוסית מישור החוף הדרומי שפלת החוף עד יפו.

ד”ר יובל ארנון- אוחנה תאר במחקרו את מפת ההתישבות של מוסלמים במאה ה-19:

שבט ערב אל-סעאידה הגיע ממצרים והתישב באזור חיפה.

מהצפון הגיעו תורכמנים, חורנים בוסנאקים (מוסלמים מבוסניה) והשבט הבדווי אל-שקיראת שהתישב באזור חיפה.

שבט ערב אל-זבידאת התישב באזור שפרעם.

השבטים ערב אל–עראמשה, ערב אל שמאליה וערב אל-הייב חדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו.

שבט התעאמרה התישב במורדות הרי יהודה באזור בית לחם וחברון.

אבל רוב השבטים הבדווים העדיפו את חוף הים, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ובקעת הירדן.

חדירת השבטים הבדווים לגליל היתה פועל יוצא של הידלדלות האכלוסיה בגליל עקב המדיניות של השליטים השונים והמלחמות הבלתי פוסקות שפגעו קשה באכלוסיה הכפרית. הבדווים התישבו בשטחים דלי אכלוסין: בעמקים שהיו אזורי ביצות – עמק יזרעאל, עמק בית שאן ועמק זבולון, אך חלקם העדיפו להתישב באזורים דלי אכלוסין כמו הר מירון ואזור אלונים-שפרעם.

סביב אמצע המאה ה-19 היו פשיטות של שבטים בדווים – בנו צח’ר, צאקר וצביח – מעבר הירדן. אבל לא היה נסיון להתישב, אם לשפוט עפ”י השבטים הבדווים החיים כיום בישראל.

ב-1860 חדרו לאזור צפת מדמשק שבטים אלג’ירים.

חדירת הכורדים לארץ 

הכורדים חדרו לארץ בשמי גלים: הגל הראשון חדר ב-1853. הגל השני חדר ב-1856. הכורדים שמשו בסוריה כחיילים בלתי סדירים בשרות השלטון וחדירתם מסוריה לארץ נעשתה ביוזמת השלטונות. הגל הראשון של הכורדים חדר לארץ בזמן שעקיל היה בגלות ותפקיד הכורדים היה להשתלט על הגליל ולהחליף את עקיל. הגל השני של הכורדים חדר לאחר שובו של עקיל והשלטון העת’מאני סכסך בין שני הגורמים בשיטת “הפרד ומשול”. המלחמה בין עקיל ובעלי בריתו ובין הכורדים שקבלו תגבורת מסוריה פרצה ב-1857. לאחר שורת קרבות עקובים מדם נצח עקיל.

בשנות ה-1860 פרצה מלחמה בין הדרוזים והנוצרים בלבנון והיהודים והנוצרים בגליל חששו שהמלחמה תתפשט לגליל ורבים החלו לברוח. אבל בסופו של דבר עקיל נתן חסותו ללא-מוסלמים ואף חזק את מעמדו ע”י הידוק הקשרים עם צרפת, למורת רוחם של העת’מאנים.

יחסיו של עקיל עם השלטון העת’מאני עברו עליות ומורדות, אבל בסופו של דבר הם נאלצו לקבל את שרותיו בכל פעם מחדש. ב-1863 חדרו השבטים הבדווים בנו-צח’ר, בנו- חסן והסרדייה מעבר הירדן לאזור טבריה. בעזרת מושל עכו הצליח עקיל להדוף את הפולשים. אבל בעקבות משבר נוסף ביחסים עם העת’מאנים עקיל התפטר ועבר לאזור עזה. בהעדרו התחדשו פשיטות השוד מעבר הירדן וגם שבטים בדווים בצפון הארץ עסקו בשוד תושבי הכפרים. מערכת היחסים בין העת’מאנים ועקיל המשיכו עפ”י אותם דפוסים.

ב-1878 הגיעו לארץ בעדוד השלטון העת’מאני צ’רקסים, אלג’ירים, מצרים, דרוזים, תורכים, כורדים, בוסנים ואחרים.

לסכום, השבטים הבדווים השונים השתלטו על הגליל וגם על אזורים נוספים בארץ, תוך התגרות בשלטון העת’מאני ועסקו בשוד וביזה בתקופות של נתק בינם לבין השלטון העת’מאני והבטיחו את הבטחון של התושבים בתקופות בהן פעלו בשרותם של העת’מאנים. בתקופות אלה הם התפרנסו מגבית מסים או ליתר דיוק “דמי חסות”.

הרכב האכלוסיה תחת הכבוש העת’מאני (1516-1918)

לצערנו אין מקורות מוסמכים לקבוע את מספרם בהעדר מפקדי אכלוסין מסודרים. עיקר המידע מבוסס על ספורי תיירים שבקרו בארץ והמפקד העת’מאני במאה ה-16. עפ”י מפקד האכלוסין העת’מאני שנערך בין השנים 1525-1573 הנמצא בארכיון בקושטא מתברר שבכל הארץ היו בין 45,000 ל-50,000 בתי אב חייבים במס, כלומר בערך 300,000 נפש.

ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי מספר התושבים בארץ בתקופת השלטון העת’מאני:

גירסה א’ – ג’ואן פיטרס בספרה “מאז ומקדם” קבעה שמתוך 141,000 מוסלמים תושבי קבע ב-1882 רבע, כלומר 30,000 הגיעו בין 1830 ו-1882. רובם הגיעו בזמן הכבוש המצרי בין 1830-1840 ביוזמה מצרית והמצרים הושיבו אותם באזור החוף בין עזה ליפו, בעמק בית שאן, בשכם ובעכו.

גירסה ב’- ברבע הראשון של המאה ה-19 היו בא”י המערבית 250,000 תושבים ורבע מהם, כלומר כ-63,000 היו יהודים ונוצרים וכ-187,000 היו מוסלמים. בין הרבע הראשון לרבע האחרון של המאה ה-19 גדל מספר הערבים ב-30%. גידול האכלוסיה הערבית היה ברובו כתוצאה מהגירה מכיון שלא ניתן להסבירו ע”י רבוי טבעי.

גירסה ג’- בין 1872-1882 היו בארץ בין 300,000 ל-400,000 תושבים: 34,000 יהודים, 55,000 נוצרים, 65,000 בדווים נוודים ורק כ-200,000 מוסלמים תושבי קבע.

גירסה ד’ – החוקר הסקוטי ג’סטין מקארתי קבע שב-1860 היו בארץ 411,000 ערבים וב-1890 הגיע מספרם ל-553,000.

גירסה ה’- הגיאוגרף הצרפתי ויטאל קינה הנחשב לחוקר מהימן ביותר העריך שב-1895 היו בארץ כ-450,000 תושבים ומתוכם 252,000 מוסלמים. ב-1882 היו 141,000 תושבי קבע מוסלמים ומספרם עלה ב-1895 ל-252,000. מספרם הוכפל כמעט ב-13 שנים. לדעת קינה הרבוי הטבעי הגיע מכסימום ל-170,000 (עפ”י חִשּוּב של רבוי טבעי של 1. 5%) והשאר, כלומר כ-82,000 היו מהגרים.

גירסה ו’ – המזרחן משה מעוז קבע שמספר הערבים לא עלה בשלהי המאה ה-19 על 100,000. במאה ה-19 עברו על הארץ שנויים דמוגרפיים. מספר היהודים גדל פי 4 ולאור ההתפתחות הכלכלית החלה הגירה בלתי חוקית של ערבים מארצות ערב לארץ בחפוש אחר תעסוקה.

אבל עפ”י מחקריו של יצחק בן צבי “ארץ ישראל וישובה” פקדו את הארץ במאות ה-17 וה-18 רעידות אדמה, מגיפות, ארבה, בדווים שחדרו מהמדבר למטרות שוד וביזה ושלטון שהכביד עול המסים על התושבים. כל אלה הביאו לבריחת אכלוסין. כך שאין לדעת כמה נותרו בארץ באמצע המאה ה-19.

ב-1695 הגיע לארץ תייר נוצרי בשם רינאלדי שהיה גיאוגרף, קרטוגרף ופילולוג. הוא סקר 2,500 מקומות ישוב ואלה היו מסקנותיו:

  1. הארץ היתה ריקה ברובה ושוממה ותושביה מועטים. הם היו מרוכזים בירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה ועזה ורובם היו יהודים ומִעוּטם נוצרים. הערבים בארץ היו מועטים ובעיקר בדווים נודדים. רק שכם היתה יוצאת דופן. חיו בה 120 בני משפחת נתשה המוסלמית וכ-70 שומרונים. בנצרת גרו כ-700 נוצרים. טבריה וצפת היו ישובים יהודיים ואום אל פאחם היתה נוצרית וגרו בה 10 משפחות.
  2. הישוב היחיד בארץ ששמו ממקור ערבי הוא רמלה. רוב הישובים בארץ הם בעלי מקור עברי, מִעוּטם ממקור יוני והשמות העבריים והיונים שובשו או הוסבו לערבית.
מרק טווין “מרחב דומם ואבל”.

מספר תיירים אנגלים, גרמנים ואמריקנים בקרו במחצית הראשונה של המאה ה-19 בעמק יזרעאל. הם מצאו אכלוסיה כפרית-בדווית מצומצמת החיה בבקתות בוץ עלובות ותארו את המקום כמלא ביצות, בלתי מעובד ברובו ומשמש שדה מרעה לעזים וכבשים ומופקר לפלישות שבטים בדווים מעבר הירדן. באמצע המאה ה-19 היו בעמק כתריסר ישובים ערביים אבל הפלאחים אינם בעלי האדמה אלא משפחת סורקוס הנוצרית מביירות. ב-1884 היתה רק 1/6 מהעמק מעובדת.

הסופר האמריקני מרק טווין בקר בארץ ב-1867 והמשפט המרכזי בתאור שהוא כתב על הארץ היה “ארץ שוממה שאדמתה עשירה למדי אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל”.

ב-1865 נוסדה באנגליה ה”קרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל” שערכה מחקרים ארכיאולוגיים, היסטוריים, גיאוגרפיים ואתנוגרפיים. הסקרים נערכו בין 1871-1878 ובעקבות הסקרים הוכנה מפה בקנה מידה של 1 ל-63,000. מסקנת הסקרים היתה שהארץ היתה דלת אכלוסין. המסקנה התבססה על גודלם של הכפרים והישובים העירוניים. שטח הכפרים היה 100 מ’ על 150 מ’, כלומר לא יותר משתי שורות בתים. עמק יזרעאל ובקעת הירדן היו שוממים. בעכו היו חלקים שלמים ריקים מאדם. גודלה של חיפה היה 440 מ’ על 190 מ’ שטחה של יפו היה 540 מ’ על 240 מ’. שטחה של טבריה היה 600 מ’ על 300 מ’ ורק ירושלים היתה 1000 מ’ על מ’ והיה בה רוב יהודי.

ב-1882 הוקמה המושבה ראשון לציון עם 40 משפחות יהודיות. תוך 7 שנים התישבו בשולי המושבה 400 משפחות ערביות שהן כ-2,000 תושבים.

הרכב האכלוסין תחת שלטון המנדט (1918-1948)

האכלוסיה הערבית גדלה בין 1870-1947 ב-270%. במצרים בעלת הרבוי הטבעי הגבוה ביותר בארצות ערב היה הרבוי הטבעי כ-105%. כלומר, מדובר בהגירה. ההגירה המסיבית היתה תוצאה של הפתוח הכלכלי והמודרניזציה בעקבות ההגירה היהודית. המהגרים הערבים הגיעו בחפוש אחר פרנסה.

עדויות על הגירה ערבית לארץ בתקופת המנדט

תואפיק ביי אל-חוראני המושל הסורי של החורן אמר ב-1934 ש”למעלה מ-30,000 סורים פלשו לפלשתינה תוך חודשים ספורים”.

וינסטון צ’רציל, אמר ב-22.5.1939 שההגירה הערבית בתקופת המנדט לארץ היתה כה גדולה ש”מנינם גדל למעלה מכל שיעור שבו יכלה אפילו יהדות העולם כולו להגדיל בה את מנין היהודים”.

פרנקלין דלנו רוזבלט נשיא ארה”ב אמר ב-17.5.1939 ש”הגירת הערבים לפלשתינה מאז 1921 עלתה במידה רבה על הגירת היהודים בכל התקופה האחרונה”.

עפ”י מפקד האכלוסין הבריטי ב-1931 היו המוסלמים בארץ לאו דוקא ערבים אם לשפוט עפ”י הלשון בה דברו שהיתה: אפגנית, אלבנית, ערבית, בוסנית, צ’רקסית, כורדית, פרסית, סודאנית, תורכית ועוד..

פרופ’ משה בראוור, גיאוגרף בעל שם עולמי פרסם ב-1975 מאמר בשם “ההגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בא”י” בו דווח על סקר שערך בין השנים 1978-1968 בלמעלה מ-200 ישובים ערביים בתוך מדינת ישראל. מסקנת המחקר היתה שרובם המכריע של הערבים הגיעו בשנות ה-1930. הוא מצא כפרים שתושביהם הגיעו ממצרים, סוריה, לבנון, עבה”י ותימן. למשל בכפרים ג’וליס, יבנה, קסטינה, בית דגן, ג’ולג’יה, יאזור, יהודיה, צפוריה ועוד.. רוב הערבים הגיעו ממצרים.

הגירת פועלים ממצרים לארץ בתקופת המנדט

פרופ’ משה בראוור התבסס במחקרו על ההגירה המצרית על סקר של ממשלת המנדט שהוא השתתף בהכנתו על כפרים ערביים במישור החוף הדרומי והמרכזי שכלל ראיונות שנערכו עם מוח’תרי הכפרים בתקופת המנדט. המחקר עסק בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף. למישור החוף הגיעו גם מהגרים מארצות נוספות, אך מאמר זה מתרכז בהגירה המצרית.

עפ”י מחקר זה החלה הגירה ממצרים לארץ יחד עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב-1918-1917 והיא נמשכה עד אמצע שנות ה-40, כלומר תקופת מלחה”ע השניה. הפועלים המצרים עבדו בשרות הצבא הבריטי והמשיכו עמו ממצרים לארץ.

ההגירה
ממשלת המנדט ערכה ב-1941 סקר במספר כפרים בהשתתפותו של פרופ’ בראוור. החוקרים ראיינו את המוח’תארים של הכפרים והם אשרו שחסרי הקרקעות המתגוררים בכפרם הם מהגרים ממצרים שהשתקעו בכפר. המוח’תאר לשעבר של ייבנה שברח ב-1948 לעזה העיד בראיון עמו שב”כפרו ישבו מצרים רבים שהתישבו בייבנה בימי האנגלים”.

בין השנים 1944-1922 גדלה אכלוסית בית דג’ן ב-127%, אכלוסית יאזור גדלה ב-214%, אכלוסית סלמה גדלה ב-476%, אכלוסית ייבנה גדלה ב-203%, אכלוסית קוביבה (ע”י רחובות), גדלה ב-211%, בפג’ה הגיע גידול האכלוסין ל-630% ובסוואלמה הגיע הגידול לשיא של % 1,040. וכך בשאר כפרי החוף הדרומי והמרכזי.

גידול האכלוסין בכפרים במישור החוף הדרומי והמרכזי אינו ניתן להסבר ע”י הרבוי הטבעי לאור שיעורי תמותת הילדים, תוחלת החיים והעדר שרותי בריאות בכפרים הערביים. המהגרים המצריים היו מקור חשוב לגידול האכלוסין בכפרים אלה. פרופ’ בראוור הגיע למסקנה שלפחות שליש מהגידול במספר התושבים בכפרים אלה נבע מההגירה ממצרים.

פרופ’ בראוור הפריך את הטענה שגידול האכלוסין בכפרים של אזור החוף נבע מרבוי טבעי ע”י השואה בין נתוני הרבוי הטבעי בכפרים ערביים במחוז ג’נין שהיה כולו ערבי. בכפרי האזור נע גידול האכלוסין בשנים 1944-1922 בין 50% ל-80%. באזור זה היתה תנועת אכלוסין מועטת ומספר העוזבים היה קרוב למספר המהגרים. המסקנה – באזור זה נבע הגידול מרבוי טבעי והשיעור הממוצע של הרבוי הטבעי הוא 70% ולא בין 119% ל-1,040% כפי שמתברר מנתוני גידול האכלוסין בכפרי מישור החוף. כמו כן נבדקו לשם השואה שיעורי גידול האכלוסין באזור שכם ורמאללה והתוצאות היו דומות לאלה שבאזור ג’נין. נערכו גם השואות עם היקף הרבוי הטבעי בסוריה ולבנון.

במסגרת המחקר נבדקה גם האפשרות שכפרי אזור מישור החוף גדלו כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשמרון והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובים יותר. אבל בבדיקה התברר שמאזור השמרון היתה הגירה לחו”ל, לערים ירושלים, חיפה ויפו אך לא לכפרי מישור החוף. רק מעטים עברו לכפרי אזור החוף.

המזרחן ד”ר שלמה אריה בן אלקנה סקר למעלה מ-800 כפרים ערביים בא”י המערבית בין השנים 1943-1947 והגיע למסקנה שרוב התושבים הם מהגרים דור ראשון. למשל הכפר אום אל פאחם מנה ב-1943 בסה”כ 2,800 תושבים, מהם 1,400 תושבים ממוצא מצרי, כ-900 מחצי האי ערב ו-500 מעבר הירדן המזרחי.

עפ”י מפקד האכלוסין הבריטי ב-1922 היו בארץ 820,000 תושבים. 82,000 מתוכם היו יהודים וכ-740,000 נוצרים ומוסלמים. ב-1945 היו עפ”י נתונים רשמיים בארץ 600,000 יהודים וכ-1,200,000 ערבים. סה”כ: 1,800,000.

בין 1917 ל-1945 נוספו לארץ כ-1,100,000 תושבים. שליש מתוכם היו יהודים והשאר ערבים. רובם הגיעו בין השנים 1945-1922. הערבים נכנסו לארץ באופן בלתי חוקי בדרכי היבשה בעוד שהיהודים הגיעו בדרך הים, חלקם אופן חוקי וחלקם באופן בלתי חוקי לאחר שממשלת המנדט הטילה הגבלות על העליה היהודית לארץ.

הגידול העצום באכלוסיה הערבית אינו יכול להיות מוסבר ברבוי טבעי. הסִבָּה: תמותת התינוקות היתה גבוהה ותוחלת חיים היתה נמוכה. הארץ היתה מוכת קדחת ודיזנטריה שגרמו לתמותה גבוהה בשל מחלות. גם מצבה הכלכלי של האכלוסיה הערבית היה ירוד. רק תחת השלטון הישראלי החלה ירידה בתמותת תינוקות, עליה בתוחלת החיים וברמת החיים וההשכלה של האכלוסיה הערבית.

לסכום:

בין המאה ה-17 ל-19 היתה ירידה משמעותית באכלוסית הארץ בשל העדר בטחון ובשל המצב הכלכלי. מדווחים של תיירים שבקרו בארץ ומצאוה שוממה. רוב התושבים הערבים בארץ ערב קום המדינה היו מהגרים דור ראשון או שני שהגיעו בהגירה מסיבית ממצרים, סוריה, לבנון, חצי האי ערב ועבר הירדן, משלהי המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20.

האכלוסיה הערבית גדלה בין השנים 1947-1870 ב-270%. במצרים בעלת הרבוי הטבעי הגבוה ביותר בארצות ערב היה הרבוי הטבעי כ-105% באותה תקופה. כלומר מדובר בהגירה.

ההגירה המסיבית היתה תוצאה של הפתוח הכלכלי והמודרניזציה שהביאה בעקבותיה ההגירה היהודית. המהגרים הערבים הגיעו בחפוש אחר פרנסה.

פרק רביעי:

החדירה וההתפרשות היישובית של הערבים בא”י תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי (640- 1099)

זהו הפרק הרביעי במסגרת הסדרה “כיצד חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל”:

פרק ראשון: המדיניות הרומית- חיסול הישות הלאומית תרבותית היהודית

פרק שני: השלטון הנוצרי ביזאנטי – כישלון מאמצי הנִצּוּר

פרק שלישי: השלטון הערבי מוסלמי: האם היהודים התאסלמו?

מבוא פרופ’ משה גיל קבע במאמרו “מעמדה של א”י בשלטון המוסלמי ובתמורות המדיניות בעולם המוסלמי” שהמונח בדווים היה זהה באותם ימים למונח ערבים והכוונה היתה לבדווים בעבר ובהווה. יצחק חסון קבע במאמרו “התפרשות שבטי הערבים בא”י במאה ה-1 להג’רה” שהיו שבטים שחלקם היו נוודים וחלקם לא. ארץ ישראל גובלת במדבר ממספר כוונים: המדבר הסורי בצפון מזרח, המדבר הערבי המשתרע מעבר הירדן המזרחי, ממזרח ומדבריות סיני והנגב מדרום. לכן הארץ היתה חשופה בתקופות בהן לא היה שלטון מרכזי חזק לפלישות של שבטים בדווים מהמדבר ששדדו ורצחו ודחקו את האכלוסיה המקומית והביאו לעזיבתה.

המקור העיקרי לשבטים הבדווים היה חצי האי ערב, אבל גם מצפון וממצרים חדרו שבטים בדווים לארץ. כבר בתקופת הכיבוש הרומי, נסו שבטים בדווים להתפרץ לתוך הארץ. אבל בתקופה הרומית (63 לפנה”ס – 324 לספירה) ובתקופת השלטון הביזנטי (640-324 לספירה) נבלמה האפשרות של פלישת שבטים בדווים לתוך הארץ עד שלהי השלטון הביזאנטי, משתי סִבּוֹת עיקריות: הארץ היתה מוגנת עוד מהתקופה הרומית ע”י מערכת ביצורים. מערכת אחת נקראה “לימס ערביה” והיא השתרעה לאורך הגבול של המדבר הסורי, מבצרה בחורן עד אילת. מערכת הביצורים השניה נקראה “לימס פלשתינה” והיא השתרעה ממואב במזרח למערב ים המלח, לבקעת באר שבע ועד אזור רפיח. מחקרו של יורם צפריר, “בעיות הביטחון של ספר-המדבר בתקופה הביזנטית” הראה שהלימס, כלומר קו הביצורים, היה מאוייש באופן קבוע בחיילים, אבל הלימס לא היה רק קו ביצורים דק, אלא נוסף לביצורים, הוקמה רצועה רחבה של משקים חקלאיים. החיילים ששרתו בקו הביצורים קיבלו נחלאות כתשלום עבור שירותם. בשלב מסויים, הועבר הלגיון ה-10 שהוצב באזור ירושלים לאחר המרד הגדול (66- 70 לספירה ) להגן על הלימס הדרומי. העברתו דרומה מעידה על המצב הביטחוני בדרום כתוצאה מלחץ השבטים הבדווים. יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי התאריך בו הוחלט על הקמת הלימס ע”י רומי. צפריר העריך שההחלטה התקבלה בימי הקיסר דיוקלטיאנוס או עוד בימי הקיסר אורליאנוס, כלומר בשלהי המאה ה-3 או ראשית המאה ה-4 לס. מתוך הפפירוסים של ניצנה מתברר שבסוף המאה ה-6 הוחלט לצמצם את מספר החיילים ולחזק את הלימס באמצעות “שומרי הגבולות”. היו אלה חלק מהנוודים עצמם שעליהם הוטלה המעמסה הביטחונית. שבטים שחיו בסמיכות לגבולות הארץ נבחרו כשומרי הגבול תמורת שכר, בתנאי שיימנעו מתקיפת היישובים או שיירות המסחר וימנעו משבטים בעומק המדבר לחדור לארץ. השבטים שהפכו לשכירי חרב של הביזאנטים עברו מחיי נוודות ליישובי קבע והנזירים שחיו במנזרים באזור עסקו בפעילות מיסיונרית כדי לנצרם. למשל, הביזאנטים הכירו ותמכו בממלכת בני ע’סאן של שבט בדווי מחצי האי ערב ששכנה במדבר הסורי על גבול ארץ ישראל. ממלכת בני ע’סאן שימשה מדינת חיץ כדי למנוע משבטים בדווים להתפרץ לתוך הארץ. המצב לאורך הגבולות התערער, עפ”י מחקרו של צפריר, בראשית המאה ה-7 כתוצאה מהיחלשותה של האימפריה הביזאנטית שהיתה מעורבת במלחמה עם הפרסים. מאחר שהביזאנטים חדלו לשלם לבדווים את שכרם הם ראו עצמם משוחררים מחובתם למנוע חדירת שבטים בדווים. גם הנצרות שלהם היתה שטחית למדי. לולא הופסקו התשלומים היה הכיבוש הערבי נתקל בהתנגדות יותר עזה. יצחק חסון קבע במאמרו שלא רק היחלשותה של ביצאנץ הביאה להפקרת הגבול. עד ראשית המאה ה-7 הע’סאנים מילאו את המשימה של שמירת הגבול בהצלחה. אבל בראשית המאה ה-7 החלה ממלכתם להתפורר בשל סכסוכים פנימיים, נוסף על הפסקת התמיכה הכספית הביזאנטית. אבל, חסון קבע שגדודי לוחמים ע’סאנים השתתפו בקרב הירמוך (636 ) נגד הערבים לצד הצבא הביזאנטי וגם לוחמים משבטי בהרא, סליח, תנוח, לח’ם, ג’ודאם וכלב שנקראו במקורות המוסלמים “אלערב אלמוסתערבה” נלחמו לצד ביצאנץ. ארץ ישראל היתה בתקופת השלטון הביזנטי בעלת רוב נוצרי ומִעוּט יהודי ושומרוני ושבטים בדווים בספר המדברי. האכלוסיה בארץ היתה מורכבת ברובה מתושבים נוצרים ממוצא יווני, דוברי יוונית ומסורים- ארמים דוברי ארמית שאולצו להתנצר במסגרת מבצע נִצּוּר שנערך בתיאום בין הכנסייה והשלטון הנוצרי – ביזאנטי. כמו כן, היה בארץ מִעוּט יהודי שהיה מרוכז ברובו בגליל ומִעוּט שומרוני שרובו היה מרוכז בצפון השומרון. בדרום ובשולי השטח המעובד חיו שבטים בדווים. יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי מספר התושבים תחת השלטון הנוצרי- ביזאנטי. משה שרון העריך, בהרצאתו “הבדווים בא”י תחת שלטון האסלאם”, במדרשת שדה בוקר שמספר התושבים נע בין 3,500,000 ל- 4,000,000 . אבל, רוב החוקרים דעתם שונה. מגן ברושי, במאמרו “אכלוסית הארץ בתקופה הביזאנטית”, העריך עפ”י מימצאים ארכיאולוגיים שמספר התושבים הגיע ל – 1,000,000 בלבד. ואילו מיכאל אבי יונה העריך בספרו “גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל”, את מספר התושבים ב- 1,500,000 עד 2,000,000 . נתונים אלה אינם לוקחים בחשבון, מצד אחד, את הבריחה ההמונית של היהודים מהארץ בשל הרדיפות הדתיות ומעשי הטבח בשלהי השלטון הביזאנטי- נוצרי ואת הבריחה של נוצרים יוונים מהארץ ערב הכיבוש הערבי, מחשש לחייהם, מצד שני. הכובשים הערבים השאירו את החלוקה המינהלית הביזאנטית. הארץ היתה מחולקת ל- 3 מחוזות:פלשתינה פרימה-יהודה, השומרון והחוף עם בירת המחוז, קיסריה. הערבים העבירו את הבירה לרמלה, לאחר הקמתה ב- 711. פלשתינה סקונדה-הגליל, העמקים וחלק מדרום לבנון ובירת המחוז, בית שאן שהפכה לסקיתופוליס. הערבים העבירו את הבירה לטבריה. פלשתינה טרציה-הנגב, הערבה והר שעיר ובירת המחוז, פטרה. כל מחוז היה מאורגן היטב מבחינה מנהלית וצבאית. חשיבותה של פרובינציה פלשתינה עלתה ככל שמעמדה של הנצרות באימפריה התחזק, עד להפיכתה לדת האימפריה במאה ה-4 לספירה. שמות המחוזות שונו לערבית : פלשתינה פרימה נקראה גו’נט פלסטין ופלשתינה סיקונדה נקראה ג’ונט אל- אורדון. עפ”י פרופ’ משה גיל, כבר משלהי התקופה הביזאנטית סבלה האכלוסיה המקומית מפשיטות שוד וביזה של שבטים בדווים מהמדבר הערבי נגד היישובים החקלאיים ודרכי המסחר, בשל התרופפות השלטון הנוצרי- ביזאנטי והפקרת הגבול הצפוני- מזרחי ע”י שבט בני עס’אן שהיה אחראי על עצירתם של הבדווים מצפון, אך לא קיבל את שכרו כמו בעבר וחדל להגן על הגבול מפני הבדווים. הכיבוש הערבי היה גם מלווה במעשי טבח ביהודים. בזמן הקרבות בין הביזאנטים לערבים נהגו הערבים לערוך פשיטות על כפרים ועיירות. המימצאים הארכיאולוגיים מראים שהכיבוש המוסלמי היה מלווה בפגיעה בחקלאות היהודית ואב הכנסייה סופרניוס העיד על הרס רב של החקלאות היהודית בעמק יזרעאל, בגליל ובדרום והריסת בתי כנסת רבים ביישובים היהודיים במקומות שונים בארץ. הכיבוש גם היה מלווה במעשי טבח בנוצרים. באזור עזה, למשל, טבחו הערבים כ- 4,000 יהודים, נוצרים ושומרונים והרסו את כפריהם. אין מידע על מספר הערבים שהתיישבו בארץ.ערב הכיבוש הערבי היוו היהודים כ- 10% עד 15% מהאכלוסיה, כלומר, בין 150,000 ל- 200,000. בפרק על הכיבוש המוסלמי, במחקר “צפון הארץ- גליל, גולן והעמקים לאורך הדורות”, בעריכתה של רות פלג, נכתב שבתקופת בית אומייה “לא חל שינוי בתפרוסת היישוב היהודי”. הגליל היה מאוכלס ביהודים ונוצרים- לא ערבים. יוסף ברסלבסקי, לעומת זאת, קבע במחקרו שהמצב הכלכלי והביטחוני הביא ל”התפוררותו של הישוב היהודי הקדום בארץ וגוויעתו האיטית”. בנימין זאב קדר, אינו מסכים עם קביעה זו. הוא מתאר, במחקרו, “בין ערבים לצלבנים, התאוששות של היישוב היהודי. מיכאל אבי- יונה קבע שערב הכיבוש הערבי “היו בארץ 43 יישובים יהודיים ומתוכם 31 כפרים ו- 12 ערים. רוב היישובים הכפריים היו מרוכזים בגליל,אם כי כפרים אחדים עוד נשארו בעמק הירדן. בדרום ובנגב ישבו יהודים בערים בלבד”. עפ”י הסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם היו בתקופה הביזאנטית 56 ישובים בגליל המזרחי.(בסיפרו של רוני אלנבלום)בתקופת הכיבוש הערבי הגיעה לארץ להגירה יהודית . שבטים יהודיים שגורשו מחצי האי ערב ע”י מוחמד, הגיעו לארץ הם התיישבו בירושלים, ברמלה, ביריחו ובעבר הירדן. מקורות ערביים העריכו שמדובר באלפי נפשות.

א. גלי החדירה של הערבים תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי (640 – 1099)

משה שרון קבע בהרצאתו שתחת השלטון הערבי- מוסלמי היו 3 התפרצויות של שבטי בדווים ממדבריות ערב לארץ ישראל. הפלישות של הבדווים לתוך הארץ הביאו הרס וחורבן על האכלוסיה המקומית. פלישת הבדווים נתאפשרה בשל הזנחת ההגנה על גבולות הארץ ומדיניות ההזנחה שאפיינה את רוב שנות השלטון הערבי – מוסלמי ואפשרה לבדווים לעשות באכלוסיה כרצונם. (על ההתפרצות ה-3 תחת השלטון העות’מאני- במאמר ניפרד)רוב החוקרים מסכימים שבתקופת שלטון בית אומייה לא היתה חדירה משמעותית של בדווים לארץ. המדיניות של בית אומייה ביחס לבדווים עוצבה, עפ”י יצחק חסון, ע”י הכליף מועאוויה (640 – 680 ). “מדיניותו דגלה בהמשך החיים הסדירים בשטחי הכיבוש שעליהם הופקד, על מנת להגדיל את סכומי המסים שגבה וגם יורשיו נהגו כך”. השבטים הבדווים ששימשו לוחמים והתמקמו באזורי הגבול קיבלו הכנסה ממסים באזורים שנקבעו למענם.לעומת זאת, בתקופת השלטון העבאסי והפאטימי הופסקו התשלומים ממסים וחדירת השבטים הבדווים לארץ, גברה, בהדרגה. אבל, חדירתם אין פירושה בהכרח שהם התנחלו בארץ. חסון קבע ש”רק נפילת שושלתם (של האומיים) והעתקת מרכז העולם המוסלמי מסוריה לעיראק הביאו לתהליך הנומדיזאציה”. ס.ג’.קרמר, קבע במחקרו “non-literary papyri” ששבטים שחיו בנגב התקדמו לאזורים בתוך הארץ, אך חיו שם חיי נוודים. המקורות הערביים כולם, מדגיש שרון, קובעים שבמשך תקופה ממושכת לאחר הכיבוש הערבי “לא חל שינוי חשוב במבנה האכלוסיה וזו נשארה בעיקרה אותה אכלוסיה שידוע עליה מהתקופה הביזנטית”. האכלוסיה הערבית בארץ היתה שולית. שרון קבע ש”שבטים בדווים לא חדרו במספר רב לתחומי א”י המערבית לפני התקופה הפאטימית. במאות ה-10 וה-11 “. פרופ’ גיל מסכים עם שרון שלא היה שינוי מהותי בהרכב האכלוסיה. הוא מסתמך, בין השאר, על עדותו של מוחמד בן עבדאללה אלמעאפרי מסביליה שביקר בארץ ב- 1095 ודיווח על רוב נוצרי בארץ. אם בשלהי השלטון הפאטימי עדיין היו הנוצרים רוב, הרי ודאי שזה היה המצב במאה ה-7.הארכיאולוג איתמר טקסל בהרצאה ב- 2005 “קווים לאופיו של היישוב הכפרי בא”י בראשית התקופה המוסלמית הקדומה”, דיווח על סקרים ארכיאולוגיים שערך והגיע למסקנה “מסקירת טיפוסי האתרים ומן המידע (המועט ולא ודאי) העולה מן הסקרים, נראה כי במהלך העשורים הראשונים שלאחר הכיבוש המוסלמי ואולי אף עד לקראת סוף המאה ה-7, לא חל שינוי משמעותי בהיקף הישוב הכפרי בא”י. שינויים ישירים ועקיפים בכלכלת האזור מחד ולחצו ההולך וגובר של השלטון המוסלמי מאידך הביאו בהדרגה ובעיקר בחלקה השני של התקופה האומיית להיחלשותם של ישובים כפריים לא מעטים ולירידה הדרגתית בהיקפם ובמספרם, ירידה שצברה תאוצה למן המאה ה-8 ואילך”. הגל הראשון תחת שלטון בית אומייההאומיים שלטו בארץ מ- 640 עד 750 . הם העבירו את מרכזם השלטוני מחצי האי ערב לדמשק וא”י היתה רק חלק מהאימפריה האומיית ולא עמדה אצלם בראש סדר העדיפויות. המלחמות בין השלטון האומיי לבין גורמים שונים לאורך כל התקופה שהתחוללו בארץ, פגעו במצבה הכלכלי של האכלוסיה המקומית. אבל, השלטון הטיל עליה מסים. על כל הכופרים הוטל בתחילה מס אחד, אבל, בהדרגה פוצל המס למס גולגולת( ג’זיה), מס קרקע(ח’ראג’) ומס הכופרים (אהל אלד’מה). ההכנסות ממס הכופרים היו מקור הכנסה חשוב לשליטים.הגל הראשון, החל במאה ה-7 עם עליית האסלאם. הצבא המוסלמי שפרץ מחצי האי ערב לארץ היה מורכב מלוחמים בדווים שהגיעו עם משפחותיהם ועדריהם. פרופ’ משה שרון דוחה, כאמור, את התזה שהכיבוש הערבי במאה ה-7 היה מלווה מיד בהתיישבות מסיבית של ערבים בארץ .שרון הביא מספר סִבּוֹת להעדר חדירה מסיבית של ערבים לארץ לפני אמצע המאה ה-10 לספירה :א. מניעת חדירת בדווים לארץ- מדיניות שליטי בית אומייה (640 – 750 ). משפחת בנו אמייה ששלטה בארץ היתה מעוניינת בשימור המערכת המנהלית והכלכלית הקיימת והאכלוסיה החקלאית והמושלים האזוריים שהתמנו ע”י בנו אמייה השתדלו למנוע חדירת שבטים בדווים לאזורים המיושבים. התייר הנוצרי ארקולפוס שביקר בארץ ב- 670 לספירה, זמן קצר לאחר הכיבוש הערבי, תיאר ארץ מאוכלסת בצפיפות מירושלים עד הגליל, בנוצרים. השליטים האומיים חתמו על חוזי שלום עם האכלוסיה הנוצרית והיהודית והבטיחו להם ביטחון החיים והרכוש. שליטי בית אמייה השאירו את הפקידות הנוצרים לניהול המערכת המנהלית ושפת המנהל המשיכה להיות יוונית עד ראשית המאה ה-8 לספירה ובמידה מסויימת גם במאה ה-9 לספירה. ב. הצבא הכובש המשיך בכיבושיו- הלוחמים הבדווים לא התיישבו בארץ מכוון שהם היו כוח כובש שהתקדם לעבר סוריה, לאחר כיבוש הארץ ולאזורים נוספים. הלוחמים הערבים התקדמו צפונה לכוון הרי הטאורוס, מזרחה לכוון אירן ולדרום מערב לעבר מצרים וצפון אפריקה ומשם לספרד. גם מיכאל אסף הדגיש שמלחמות הכיבוש לא איפשרו להפריש כוחות להתיישבות (תולדות השלטון הערבי בא”י).השיטה הערבית היתה להקים ערים באזורי הכיבוש ששמשו בסיסים צבאיים מהם פשטו הלוחמים לכיבוש האזור. רק בארץ ישראל לא הוקמו ערים- צבאיות. רמלה היתה העיר היחידה שהוקמה ע”י השלטון הערבי ב- 711 לספירה, כמעט 100שנים לאחר הכיבוש. רמלה לא היתה עיר צבאית אלא מרכז מינהלי והחליפה את קיסריה שהיתה בירת מחוז פלשתינה פרימה תחת השלטון הביזאנטי. שרון מדגיש שהערבים היו מִעוּט מבוטל באכלוסית רמלה. הגיאוגרף הערבי אליעקובי כתב שאכלוסית רמלה היתה מעורבת ורובה שומרונים ויהודים. ג. העדפת חיים על גבול הארץ המיושבת- מאחר שהלוחמים הבדווים היו באותו שלב בהיסטוריה אכלוסיה נוודית, אלה שהגיעו לארץ לא גִּלֹּּוּ עניין לגור בערים או בכפרים ולעבור להתיישבות חקלאית והעדיפו להתיישב בשולי הארץ ולא להתנחל בה. הם גם נמנעו מלהתערב באכלוסיה המקומית והעדיפו לחיות חיי נוודים על גבול הארץ הנושבת ולא בתוכה. יתר על כן, האזורים המיושבים זכו להגנת השלטון. אפילו הח’ליפים האומיים עצמם העדיפו להקים את ארמנותיהם על גבול המדבר. למשל, ארמון הישאם לא רחוק מיריחו. גם פרופ’ נחמיה לבציון (האסלאם, מבוא להיסטוריה של הדת) כתב שהערבים העדיפו להסתגר ולשמור על המערך השבטי ואורח החיים הנוודי ולא להתיישב באזורי היישוב.חסון הוסיף סִבּוֹת נוספות לכך שהשבטים הלוחמים נמנעו מלהיכנס בהמוניהם לאזורים מיושבים:א. פחד ממגיפות- הבדווים פחדו ממגיפות בעקבות המגיפה שפרצה בארץ ב- 639 וגרמה למותם של לוחמים רבים ( עפ”י אחת הגירסאות הגיע מספר החללים ל- 25,000 ), ביניהם מפקדי צבא ערביים ובן דודו של מוחמד. ב. העדר שטחים פנוים- השלטון האומיי לא היגלה את האכלוסיה המקומית. רק האצולה והצבא הביזאנטיים ברחו מהארץ. היסטוריונים אחרים מוסיפים שגם העילית היוונית- נוצרית של ערי חוף הארץ ברחה. חסון הזכיר שרק בטבריה ובית שאן התיישבו שבטים בדווים, אבל הגדיר זאת כ”יוצא מן הכלל”. פרופ’ לבציון כתב שערבים התיישבו בערים בפנים הארץ בבתים שנניטשו ע”י העילית היוונית- נוצרית שברחו מפני הכיבוש המוסלמי בטבריה, ירושלים ועוד… אסף כתב שבהסכמי הכניעה של הערים בית שאן וטבריה הועברו 50% מהבתים לידי ערבים.מדיניות האיסלום והשיערוב החלה רק בשלהי המאה ה-7 או ראשית המאה ה-8 לספירה הח’ליף עבד אלמלכ (685 – 705 ) החל בהדרגה לפטר את הפקידות הלא- מוסלמית ולהשליט את השפה הערבית במקום היוונית כשפת המנהל והוחל בהכנסת מטבעות עם כתובות בערבית במקום המטבעות הביזנטיות והפרסיות שהיו עד אז בשימוש. כמו כן, החלו בהחדרת התרבות והשפה הערבית במקום התרבות היוונית- נוצרית. בשלהי המאה ה-7 או ראשית ה-8 הוחלט גם ליישב מוסלמים בערי החוף אשקלון, קיסריה, עכו וצור, כדי להגן על הארץ מפני התקפה ביזאנטית מצד הים. פרופ’ משה שרון הביא במאמרו “ערי א”י תחת שלטון האסלאם” שהלוחמים הבדווים חששו מהים וסירבו להתיישב בערי החוף, למרות הבטחות לקבל אחוזות- קרקע ולכן הובאו פרסים מוסלמים להתיישב בערי החוף. אסף, לעומת זאת, היה בדעה שערבים כן התיישבו בערי החוף וקיבלו בתים שנינטשו ע”י היוונים הנוצרים שברחו. אבל, הערבים שמרו על התבדלות והתיישבו בשכונות ניפרדות.עפ”י עדות ממקור ערבי מהמאה ה-9 , ההרכב של אכלוסית ערי החוף כלל: יהודים שומרונים, פרסים, יוונים וגם קצת ערבים. בשלב מאוחר יותר, החלה התיישבות של חיילים משוחררים מצבא הכליף המוסלמי בכפרים ועיירות שנינטשו ע”י נוצרים שברחו מהארץ מפני הכובשים הערבים. אבל, אין נתונים מספריים.לסיכום, המדיניות האומיית לא שמה דגש על יישוב ערבים בארץ וגם לא על איסלום התושבים, אלא על החדרת השפה והתרבות הערבית, תוך הגנה על האכלוסיה מפני חדירת בדווים שפגעו בחקלאות. מדיניות האיסלום היתה הצהרתית בלבד והיו רק נסיונות בודדים לכפיה, למשל, בימיו של הכליף עומר ה-2 (717 – 720 ).האיסלום פיגר בהרבה אחרי השיערוב. לא חל שינוי משמעותי בהרכב האכלוסיה ורובה היתה נוצרית ומִעוּטה יהודית ושומרונית.הגל השני- החל במאה ה-9 והתגבר במאות ה-10 וה-11 עד הכיבוש הצלבני ב- 1099 .שרון קבע, כאמור שאם כי החדירה הבדווית החלה בשלהי השלטון העבאסי, רק מהתקופה הפאטמית ( 942 – 1071 לספירה) והסלג’וקית (עם ממוצא תורכי שהשתלט על הארץ בין 1071 עד שהחלו מסעי הצלב ב- 1099 ) התגברה החדירה של הבדווים לארץ , מדרום וממזרח. “החל מאמצע המאה ה-10 ואילך ובמיוחד במאה ה-11 , קיימת חדירה רצופה של שבטים בדווים לתחומי הארץ, מן הדרום ומן הצפון” (שרון, “הבדווים וא”י תחת שלטון האיסלם”). זוהי הדעה הרווחת בקרב החוקרים.ב- 750 לספירה עבר השלטון על ארץ ישראל לידי שושלת עבאס ששלטה עד 942 לספירה. בית עבאס קבע את בירתו בבגדד והמדיניות כלפי הארץ היתה הזנחה. מדיניות ההזנחה פגעה קשה בכלכלה והחקלאים היו הגורם שנפגע באופן הקשה ביותר. ההזנחה הביאה לנטישה משמעותית של החקלאות. . בימי העבאסים הצבא לא היה מורכב מערבים אלא מפרסים -מוסלמים. גם המינהל נוהל בידי פרסים. במאה ה-9 הורכב הצבא מחיילים תורכים- מוסלמים. ההזנחה איפשרה חדירת שבטים בדווים שהשתלטו על חלקים מהארץ והפכו לגורם שלטוני. הצבא העבאסי נהג באכזריות כלפי התושבים וגרם למרידות של האכלוסיה ב- 758 , ב- 771 וב- 800. בראש המרד ב- 800 עמד יהודי בשם יחיה בן ירמיהו והוא נתמך ע”י חסידי בית אומיה הערבים. המרד דוכא באכזריות ויחיה הוצא להורג. מרידות נוספות פרצו ב- 807 , ב- 809- 810 וב- 842. המרידות היו נגד עול המסים ואכזריות החיילים תחת השלטון העבאסי. ההזנחה איפשרה לנציבים של שלטון עבאס להפוך לעצמאיים באזורי נציבותם. ב- 868 השתלט הנציב אחמד בן טולון על מצרים וב- 878 הוא השתלט על ארץ ישראל וסוריה. טולון שיקם את ערי החוף שהיו מוזנחות מאז הכיבוש הערבי. הוא נרצח ב- 884 .כיבוש הארץ ע”י טולון רק החמיר את המצב והארץ הפכה לזירת קרבות בה היו מעורבים גורמים שונים, כולל בדווים. לאחר מותו החמיר עוד יותר מצב הביטחון והארץ הפכה לזירת קרבות בין הגורמים השונים, כולל שבטים בדווים והשלטון בארץ עבר מיד ליד במשך 30 שנה, עד שהפאטימים השתלטו על הארץ ב- 942 .הפאטימים העבירו את המרכז השלטוני למצרים. להלכה היתה הארץ תחת שלטון השושלת הפאטימית, מ- 942 עד 1099 , אבל למעשה, היתה הארץ לאורך כל התקופה שדה קרב בין הצבא הפאטימי לבין גורמים שונים שהשתלטו על חלקים מהארץ. העדר יציבות שלטונית איפשרה פלישות וכיבושים ע”י אויבי השושלת הפאטימית (קארמאטים, ביזאנטים). הביזאנטים שלא השלימו עם הכיבוש הערבי ערכו פשיטות בלתי פוסקות על אזור החוף. האכלוסיה המקומית היתה מעורבת אף היא במאבקים והתחלקה בין תומכי ומתנגדי השושלת הפאטימית. במאבקים היו מעורבים מניעים פוליטיים ודתיים. המלחמות הבלתי פוסקות במאות ה-10 וה-11 פגעו בצורה חמורה במצב הכלכלי. קשרי המסחר עם העולם החיצוני נותקו, הדרכים לא היו בטוחות וכתוצאה מכך נפגעה פרנסתם של החקלאים, בעלי בתי המלאכה והסוחרים. אכרים נטשו את אדמותיהם, הערים שקעו והתושבים התרוששו. חיים זאב הירשברג תאר במאמרו “הכיבוש והשלטון הערבי,634- 1099” את הידרדרות המצב הכלכלי: התעשייה הצטמטמה, השווקים מעבר לים אבדו והחקלאות נפגעה מהמסים הכבדים ומצב הביטחון. כתוצאה מהמצב החלה עזיבה של הארץ. חסרים נתונים לגבי מספר היהודים שעזבו מסִבּוֹת כלכליות וביטחוניות. נוסף לכך אירעו 3 רעידות אדמה ב- 1016 , ב- 1033 וב- 1068 שפגעו אף הן במצב הכלכלי. ב- 1056 פקדה את הארץ בצורת קשה שנמשכה 7 שנים, עד 1063 . ב- 1068 החלה תקופת בצורת נוספת שנמשכה 6 שנים, עד 1074 . רמלה חרבה ברעש האדמה ב– 1068 .העדר היציבות השלטונית והזנחת ההגנה על הגבולות הביאה להתפרצות של שבטים בדווים. החל מאמצע המאה ה-9 התגברו חדירות של שבטים בדווים שנמשכו ואף החמירו לאורך המאה ה-10 וה-11 שני שבטים, בנו הלאל ובנו סולים, פרצו מחצי האי ערב. בנו הלאל ובנו סלים התקדמו מאזור נג’ד בחצי האי ערב לכוון מדבר סיני ודחקו ממקומם שבטים וחלקי שבטים והללו חדרו חלקם לארץ. בני הלאל ובני סלים חדרו לסיני ומשם למצרים, במאה ה-10 לספירה ולצפון אפריקה במאה ה-11 . אחד השבטים שבנו הלאל ובנו סלים דחקו היה שבט תיאה (טיא) שהיה השבט הגדול ביותר במרכז סיני. שבט זה שנדד באזור הנגב ומרכז סיני, התקדם צפונה לאזור נחל קציעות. מוצאו של שבט טיא היה, אומנם, מדרום חצי האי ערב, אבל חלק מהשבט התמקם מערבית לנהר הפרת. סביב 974 החלה חדירת השבט לארץ מצפון, מהמדבר הסורי. השבט התפשט ע”פ אזור העמקים, עמק הירדן ועמק בית שאן, תוך דחיקת רגליהם של התושבים המקומיים. הבדווים עסקו במעשי שוד לאורך כל התקופה הפאטימית. ראשי שבט טיא, בני ג’ראח, השתלטו, למעשה, על הארץ. הפאטימים נסו, ללא הצלחה, לעצור את החדירה הבדווית. מאמציהם הביאו למרד גלוי נגד השלטון. בני ג’ראח קבעו את בירתם ברמלה. ב- 1013 השתלטו הבדווים על מצרים והמליכו כליף משלהם שישב בקהיר וב- 1024 כבשו את הארץ ושלטו בה 5 שנים. הארץ עברה מיד ליד לאורך כל התקופה.בני ג’ראח והשבט הבדווי טיא ( טיי ), מילאו תפקיד מרכזי במלחמות בארץ והחליפו צד בכל פעם שהאינטרס שלהם הורה להם לעשות כן. לעתים שיתפו פעולה עם הפאטימים ולעתים עם הביזאנטים. יהושע פרנקל חילק במחקרו “חדירת הבדווים לא”י בתקופה הפאטמית, 969 – 1096” ואת פעילות בני ג’ראח בארץ ל- 3 שלבים: שלב א’ – 969 – 975 . בני ג’ראח היו חלק מכוח הפשיטה של הקרמטים ( כת שיעית קיצונית), בסוריה ונהדפו.שלב ב’- 975 – 1029 . תחילה הם שיתפו פעולה עם השלטון הפאטימי וקיבלו נחלאות באזור רמלה, אבל לאחר מכן התמרדו, בנצלם את חולשת השלטון הפאיטמי. ב- 1013 הם השתלטו על מצרים וב- 1024 הם כבשו את הארץ ושלטו בה 5 שנים.שלב ג’ – 1029 – 1071 . השלטון הפאטימי הצליח להכות בבני ג’ראח וכוחם נחלש. בארץ נותרו רק בתי אב שהכירו בשלטון הפאטימי, עד בואו של גורם חדש לזירה, השבטים התורכמנים, הסלג’וקים. בני ג’ראח היו מסוגלים להשתלט על הארץ בשל חולשת השלטון הפאטימי שהיה עסוק במאבקים בתוך מצרים ( הפאטמים היו מִעוּט בקרב האכלוסיה הצפון אפריקנית. רוב האכלוסיה היה סוני בעוד שהפאטימים היו שיעים) ובמלחמות בסוריה וא”י עם הקרמטים, הביזאנטים שבטים בדווים ומושלים מקומיים שמרדו בשלטון הפאטמי. כתוצאה מחולשת השלטון הפאטימי היו תושבי הארץ מופקרים לפשיטות שוד וביזה והרג ע”י בני ג’ראח. ההשתלטות הבדווית הותירה אחריה הרס וחורבן, לא רק על החקלאות אלא גם על שאר ענפי הכלכלה. הם שדדו שיירות ואובדן הביטחון בדרכים פגע בכלכלה. פרופ’ שרון קבע שלמעשה, הבדווים היו השליטים האמיתיים של הארץ. בני ג’ראח פגעו קשה ברקמה היישובית בארץ. הכפרים סבלו לא רק המפשיטות , אלא מהנוהג הבדווי להעלות את עדריהם על השדות המעובדים. רק ערי החוף ניצלו מנחת ידם של הבדווים מאחר שקיבלו הגנה מהצי הפאטימי. בני ג’ראח לא חשבו לטווח ארוך ועסקו בביזה של שיירות הסוחרים והרסו את המסחר. העדר הביטחון בדרכים והפגיעה בכפריים הקשתה על העברת מזון ליישובים העירוניים ומחירי המזון המריאו. א. אשתור(social and economic history of the near middle east in the middle ages ) תאר במחקר על המצב הסוציו- כלכלי במזרח התיכון את תהליך הצטמקות השטח המעובד והתמעטות האכלוסיה בארץ.הפלישה הבדווית עירערה את הביטחון בארץ , משום שהבדווים עסקו במעשי שוד והפגיעה בחקלאות ובביטחון הסוחרים בדרכים פגעה בכלכלה. בלחצם של הבדווים נטשו חקלאים את אדמותיהם ועברו לערים , או לאזור יהודה ושומרון. הכפריים עברו לערים משום ששם היו מוגנים, יחסית, ע”י חומות העיר.תוצאה נוספת של הפקרת האכלוסיה בידי הבדווים היתה תופעת הגירה מהארץ. היתה נטישה משמעותית של תושבים את הארץ. במאה ה-10 היתה עזיבה של יהודים למצרים ובבל לרגל המצב. אברהם יערי, בסיפרו, “אגרות מארץ ישראל”, הביא עדויות רבות ממכתבים מהגניזה הקהירית על מעשי הטבח, אונס הנשים והנערים , ההרס והחורבן והנטישה של יהודים. בייחוד נפגע האזור הכפרי של רמלה בתקופת שלטונם של בני ג’ראח באזור. היהודים סבלו מהמצב הביטחוני הקשה. מכתב מהגניזה הקהירית מ- 1024 מתאר את סיבלם של היהודים ממעשי הביזה וההרג של הבדווים: “ונקבצו ערב וכל בני קדר ויבואו כדיארבה לרוב ויחנו על רמלה…ויהרגו כל העומד בפניהם… ויכום מכות נמרצות וייסרום בכל מיני מלק(יות)… ומתו הרבה והטלו על האשפות ובבורות ובשווקים וברחובות ובבניות ובכנס(יות)…ונלקחו הבתולות והעוללים והנערים לעשות בהם כרצונם ולענות(ם)…ויצאו שארית יהודי בני רמלה בגולה רעבים…ומתו רוב הנמלטים”. גם על ירושלים עברו פוגרומים ומספר היהודים הצטמצם ל-50 איש או משפחות.מצב החדירה של השבטים הבדווים בתקופת השלטון הסלג’וקי (1071 – 1089)הסלג’וקים היו שבטים תורכמנים מוסלמים מאסיה המרכזית ששימשו בהתחלה כשכירי חרב, אבל אח”כ השתלטו על הכליפות הערבית, כולל ארץ ישראל. השושלת הסלג’וקית התפלגה ואחד מבני השושלת כבש את הארץ מידי הפאטימים בשנות ה-1070. היריבות בין הפאטימים לסלג’וקים לא היתה רק על השליטה באזור אלא נבעה גם מהעובדה שהפאטימים היו שיעים, בעוד שהסלג’וקים היו סונים. הסלג’וקים בנו מחדש את רמלה שהיתה הרוסה, אבל העבירו את בירת המחוז לירושלים.רוב ההיסטוריונים מסכימים ביניהם שתקופה זו היתה קשה מאוד ללא מוסלמים. ההיטוריון אריה חורש הגדיר בסיפרו “תולדות היהודים תחת השלטון המוסלמי”, את ימי השלטון הסלג’וקי כ”הימים השחורים ביותר בתולדותינו”. הסלג’וקים שמו קץ למרכז היהודי בירושלים, הישיבה הראשית עברה לצור ויהודים רבים עזבו את העיר מאונס. אבל, ביישובים הקטנים בייחוד בגליל עדיין חיו יהודים, אם כי חסרים מקורות לקביעת מספרם. “אנשי א”י אומרים, כי לא נראה עוד גלות והם יושבים אלף שנה ומשהוא”. מאחר שהסלג’וקים היו שבטים נוודים, כתב פרנקל, הם התחרו עם השבטים הבדווים הערביים על שטחי מרעה ומקורות מים, אבל לא הובא מידע נוסף על היחסים.הפאטימים מעולם לא השלימו עם הכיבוש הסלג’וקי ונסו לגרשם. ב- 1089 היתה האימפריה הסלג’וקית במצב של התפוררות והפאטימים חזרו לשלוט בארץ לתקופה קצרה. הצלבנים לא התקשו במיוחד להעביר את הארץ לשלטונם, במסע הצלב הראשון. ב. פרישת ההתיישבות הערבית בארץ והרכב האכלוסיה בשלהי השלטון הערבי- מוסלמיאין מידע על מספר הערבים שהתיישבו בארץ תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי. חסון קבע ש”התפרשות השבטים הערביים והתיישבותם בא”י לא העסיקו את המחברים המוסלמים הקדומים” ולכן “אין מידע ספציפי ומרוכז בנושא זה”. הוא גם קבע שבמונח שבט הכוונה היא ל”מסגרת על”, הכוללת קבוצת שבטים. בסיכומו של דבר, קבע חסון שבמצב המקורות בנושא זה “אין אפשרות לצייר מפה כוללת של התיישבותם (של שבטים ערביים) בא”י במאה ה-7 “. שבט ג’ודאם- התפרש באזור אילת, בערבה, אבל, חלקם התפרסו בג’ונט אורדון (הגליל והעמקים). אבל,החוקרים מתקשים לקבוע את אזור המחיה של השבט מפני שחלק ניכר מהם המשיך בחיי נוודות. שבט לח’ם – התפרש בחלקו באזור הר חברון ובית לחם. אבל, לדעת פרופ’ גיל במאמרו “על תהליכי ההתיישבות של שבטי הערבים במאה הראשונה לאסלאם”, לא מדובר בהתיישבות קבע, אלא בזכות לגבות הכנסות מהאזורים הללו. שבט כלב ובנו אלאשער – פרופ’ שרון כתב במאמרו “ערי א”י תחת שלטון האסלאם” שבטבריה וסביבתה התרכזו בני שבט כלב. יהושע פרנקל כתב במאמרו “הסלג’וקים בא”י” שבני ג’ראח וכלב היו קשורים בברית נשואים. רוב בני כלב חיו באזור דמשק וחלב. פרופ’ גיל הביא עדות של הגיאוגרף המוסלמי אל יעקובי שבמחצית השניה של המאה ה-9 רוב השבטים בטבריה היו מבנו אלאשער שבט גדול שמוצאו מדרום חצי האי ערב. אבל, בסוף המאה ה-10 היה עדיין רק מסגד אחד בטבריה לעומת 5 כנסיות ובית כנסת, מצב המעיד על כך שהערבים היו מִעוּט בטבריה. התיישבות בדווית בצפון השומרון – הגיאוגרף המוסלמי אל יעקובי דיווח ב- 892 שבעיר שכם התיישבו לצד השומרונים שבטים ערביים. הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין שערך את הסקרים בשומרון מצא שמספר האתרים בצפון השומרון שהיו מיושבים ירד בצורה דרסטית בתקופה הביזאנטית המאוחרת. פינקלשטיין מצא קשר בין התרוקנות צפון השומרון מיושביו ובין חיסולה הכמעט מלא של העדה השומרונית ע”י השלטון הביזאנטי. פרופ’ רוני אלנבלום התייחס לנושא בסיפרו “frankish rural settlements in the latine kingdom of jerusalem”. הוא מסכים עם קביעתו של פינקלשטיין במאמרו “the land of ephraim survey”. עפ”י הסקר, בראשית התקופה הערבית החלה חדירה של שבטים בדווים נוודים לוואקום שנוצר ע”י נטישת השומרונים. אבל, עפ”י מקורות צלבניים עדיין היו שבטים בדוויים נוודים בשומרון בתקופה הצלבנית, כלומר במאה ה-12 . ד”ר מילכה לוי רובין אמרה בהרצאה שנתנה לסטודנטים (new evidence – samaria ) שעפ”י עדויות ממקורות מוסלמיים, ביניהם, הגיאוגרף המוסלמי אל יעקובי, האכלוסיה בשומרון היתה מורכבת מערבים, לא- ערבים ושומרונים, אבל, המוסלמים היו רוב האכלוסיה באזור שכם. אלנבלום מביא מחקר של החוקר אברהם פוליאק שעסק בתהליכי האיסלאמיציה באזור. (larabization de l’orient se’mitique)פוליאק הגיע למסקנה שהפיכת האזור למוסלמי לא נבעה מהתאסלמות של אכלוסית הקבע המקומית אלא ממעבר הדרגתי של השבטים הבדווים הנוודים להתיישבות קבע שהושלם במידה רבה בתקופה הצלבנית. מתוך 62 יישובים שהיו קיימים בתקופה הצלבנית( 1099 – 1260 ) ואף הממלוכית (1260- 1516 ), 39 לא היו קיימים בתקופה הביזאנטית וקמו מאוחר יותר. הסקרים הוכיחו שאלה היו יישובים חדשים שלא קמו על שרידי אתרים ישנים- לא נמצאו בהם חרסים מהתקופה הביזאנטית- ודפוסי ההתיישבות שלהם היו שונים מקודמיהם. אלנבלום תיאר את התנחלות השבטים הבדווים ב-3 שלבים: בשלב הראשון נינטש האזור ע”י תושבי הקבע. בשלב השני חדרו שבטים נודדים לאזור והמשיכו בחיי נוודות. בשלב השלישי הנוודים עברו תהליך של מעבר להתיישבות קבע. המעבר להתיישבות קבע החל כבר בראשית התקופה הערבית- מוסלמית. ממקורות היסטוריים ידוע שהאזור עבר תהליך של אסלאמיזציה שהחל בראשית התקופה הערבית- מוסלמית ונמשך עד ראשית המאה ה-12. רוב תושבי צפון השומרון המוסלמים, היו מוסלמים אבל לא מתאסלמים, אלא מוסלמים שהתיישבו באזור. בדרום השומרון נשארו היישובים הנוצרים- ביזאנטים ללא שינוי בתקופה הערבית. שבט טיא ובני ג’ראח- בין השנים 975 – 1029 (התקופה הפאטימית) קיבלו בני שבט טיא אדמות באזור רמלה. מספר בתי אב מבני ג’ראח נותרו באזור רמלה, לאחר שהפאטימים הצליחו לגבור על שבט טיא ומנהיגיו מבני ג’ראח בשורת התנגשויות בין 1029 – 1071. פרופ’ גיל קבע ש”השבטים שמרו על אורח חייהם ולא התקשרו לחקלאות.” הם היו אנשי צבא שהכנסתם היתה מאזורים חקלאיים. “רוב האדמה נשאר בידי התושבים ועליהם הוטלו מסים. אכלוסיה זו היתה מורכבת בתקופת הכיבוש מנוצרים ויהודים”. לדעת פרופ’ גיל זה היה המצב ערב הכיבוש הצלבני. התיישבות ערבית בערי הארץ מספר מאמרים עוסקים בשאלה אם ובאיזו מידה התיישבו ערבים בערי החוף ומסכימים ביניהם שהאכלוסיה בערי החוף היתה מעורבת ולא היתה בעלת רוב ערבי( אלעד עמיקם, “ערי החוף של א”י”:מילכה לוי רובין, “הכיבוש כמעצב מפת היישוב בא”י בתקופה המוסלמית הקדומה”). במאמרו על “ערי א”י תחת שלטון האסלאם”, התייחס פרופ’ שרון להתיישבות ערבית בערי הארץ. ערי הארץ היו משני סוגים: ערי החוף וערי פנים הארץ. ערי החוף:עכו, דור,קיסריה ארסוף, יפו, יבנה, אשקלון, עזה, מימאס(נמל עזה) ורפיח היו ערב הכיבוש הערבי בעלות אכלוסיה מעורבת שכללה רוב נוצרי, יהודים ושומרונים. מאחר שערי החוף היו נתונות להתקפות חוזרות ונשנות של הצי הביזאנטי, במטרה לשוב ולהשתלט על הערים, היו השליטים הערביים מעוניינים ביישוב לוחמים ערבים שהיו בדווים, בערי החוף. על מנת לשכנע אותם להענות להצעה הובטחו להם אדמות בסביבת הערים ובתים שננטשו ע”י הנוצרים ממוצא יווני שברחו עם התקרבות הכובשים הערביים. אבל, הלוחמים הבדווים לא היו מעוניינים להתיישב בערים בד”כ משום שהעדיפו להמשיך בחיי נוודות ולחנות באזורי הספר. היתה לבדווים רתיעה מיוחדת מהקירבה לים ולכן הושיבו שליטי בית אומייה בערי החוף פרסים. השליטים העבאסים הזניחו את ערי החוף. השליטים הפאטימים גִּלֹּּוּ עניין רב יותר בערי החוף בשל התפתחות המסחר הימי בים התיכון ויצירת קשרי מסחר עם ביצאנץ, ערי המסחר באיטליה ומצרים, היכן שהיתה בירתם של הפאטימים. נראה שגם הביזאנטים לא ויתרו על שאיפתם לשוב ולהשתלט על אזור החוף. הפאטימים גִּלֹּּוּ עניין בפיתוח הצי ובביסוס שליטתם על האגן הדרומי והמזרחי של הים התיכון. לכן, הם נסו לעודד התיישבות תושבים ולוחמים ערבים בערי החוף . אבל, עפ”י מקור ערבי מהמאה ה-9 היו ערי החוף עדיין בעלות אכלוסיה נוצרית, יהודית ושומרונית ורק מִעוּט קטן של ערבים. הסלג’וקים שהשתלטו, זמנית, על הארץ, היו לוחמים נומאדיים ולא הצליחו לכבוש את ערי החוף והן נותרו בידי הפאטימים עד הכיבוש הצלבני.ערי פנים הארץ: השליטים הערביים גִּלֹּּוּ עניין בערים ירושלים, חברון, בית לחם, לוד, טבריה, צפת וכמובן, ברמלה, אותה ייסדו בראשית המאה ה-8 והפכוה לבירת מחוז פלסטין, במקום קיסריה. השליטה בערים לא היתה בידי גוף נבחר או ממונה של התושבים המקומיים, אלא בידי נציגי השלטון המרכזי. עניינם של השליטים הערביים בערים השונות נבע משיקולים שונים. ירושלים- האומיים פעלו להפיכתה של ירושלים מעיר בעלת רוב נוצרי ואופי נוצרי לעיר מוסלמית וכתחליף למכה. לשם כך הם בנו את מסגד כיפת הסלע על חורבות בית המקדש ופעלו לפיתוח מסורות הקושרות בין ירושלים והאסלאם, כמו המסורת על ביקורו הלילי של מוחמד בירושלים. מאותה סִבָּה עודדו התיישבות ערבים ומוסלמים בירושלים, אבל עפ”י עדותו של ההיסטוריון הערבי אלמקדסי, מסוף המאה ה-10, ללא הצלחה יתרה. לעומת זאת מספר היהודים גדל. תחילה המשיכו הערבים לקרוא לירושלים איליה, אבל לאחר זמן החלו לקרוא לה בית אלמקס (בית המקדש). גם השליטים העבאסים והפאטימים המשיכו בטיפוח ירושלים כעיר מוסלמית. השם אלקודס הוא מאוחר יותר.חברון- גם לגבי חברון היתה אותה מדיניות של הפיכתה למקום קדוש לאסלאם, אם כי, לקדושת חברון היה מלכתחילה אופי עממי. לשם כך פותחו מסורות על אברהם והחלו לקרוא לעיר אלח’לילי שפרושו הידיד, אברהם והפכו את מערת המכפלה לחלק מהמסורת האסלאמית. כמו כן, נעשה מאמץ למשוך מתיישבים ערבים. עפ”י עדות של סוזומנוס מהמאה ה-5 לספירה היו רוב תושבי חברון וסביבתה יהודים. גם ממסמכי הגניזה הקהירית מתברר שבמאה ה-10 היתה בחברון קהילה יהודית מאורגנת.רמלה-בירת מחוז פלסטין היתה בעלת חשיבות מסחרית, מכוון שהוקמה על דרכי המסחר, נוסף על היותה מרכז מינהלי. אבל, ברמלה היתה אכלוסיה יהודית גדולה(היו בה 3 בתי כנסת) וכן שומרונים ונוצרים. טבריה-הערבים העבירו את בירת מחוז אל- אורדון מבית שאן לטבריה. טבריה נכנעה בפני הערבים וחתמה על הסכם הגנה, אבל הערבים שינו מדיניותם כלפיה בתואנה של הפרת ההסכם. הם החרימו שטח במרכז העיר ובנו מסגד. בחמי טבריה פותח ענף קיט החורף ובצנברה, ליד טבריה, הקימו האומיים מעון נופש. חשיבותה של טבריה היתה במיקומה על דרכי המסחר ובחשיבותה של הכנרת במסגרת הסחר הפנימי. עפ”י היסטוריונים ערבים דרשו הכובשים הערבים לקבל לרשותם מחצית משטחה של טבריה ושל ערים נוספות ( ראה, חיים זאב הירשברג, “הכיבוש והשלטון הערבי, 634 – 1099 “). כמו כן, הוקמו לעיר חומות, כפי שסיפר תייר פרסי שביקר בה ב- 1047 . היהודים היו הקהילה הגדולה ביותר בעיר לאורך התקופה הערבית וטבריה שמרה על מעמדה כיישוב יהודי מרכזי בגליל עד שלהי המאה ה-10 או המאה ה-11. הקהילה הנוצרית היתה השניה בגדלה, כפי שניתן להסיק מהעובדה שהיו בטבריה 5 כנסיות. הקהילה המוסלמית היתה קטנה ביותר, כפי שניתן להסיק מהעובדה שהיה בטבריה מסגד אחד בלבד. (ראה, צפון הארץ- גליל גולן והעמקים לאורך הדורות, בעריכת רות פלג) טבריה שגשגה במאות ה-8 וה-9. בית שאן- היתה בירת מחוז פלסטינה סקונה בתקופה הרומית- ביזאנטית. הערבים העבירו את הבירה לטבריה. העיר היתה בעלת אכלוסיה מעורבת של נוצרים, יהודים ושומרונים ואליהם הצטרפו גם שבטים ערביים. העיר היתה מרכז מסחרי משגשג עד לחורבנה ברעידת אדמה ב- 749 . לאחר מכן היא נבנתה מחדש ושמה הוסב לערבית, ביסאן. יש חילוקי דעות לגבי מצבה במשך התקופה הערבית. עפ”י גירסה אחת היא היתה עיירה קטנה וחסרת חשיבות ואילו עפ”י גירסה שניה היא חזרה להיות עיר מסחר חשובה.יריחו- האומיים פיתחו את יריחו והקימו בה תעשיית טקסטיל. ביריחו גידלו אינדיגו והפיקו ממנו צבע לתעשיית הבדים ששווק ברחבי הארץ. גם החקלאות באזור פותחה והאומיים אף הקימו ארמון ליד העיר, אבל, העבאסים זנחו את העיר והיא חזרה להיות כפר קטן.הר הנגב והערבה-בשנים האחרונות נערכו מספר סקרים ארכיאולוגיים בהר הנגב ובערבה, כפי שמתברר ממאמר של גדעון אבני “חדירת האסלאם לאזורי הספר של א”י- מבט ארכיאולוגי מן הנגב”. אבני סקר במאמרו את השינויים בגישת החוקרים לגבי האזור. בניגוד לתזה שהיתה מקובלת על ההיסטוריונים במאה ה-19 ועד שנות ה-1970 שזיהו מעבר חד וברור מהתקופה הביזאנטית לערבית שהתבטא במעבר מנצרות לאסלאם, כיום נוטים החוקרים לתזה שחדירת הערבים לארץ היתה תהליך ממושך והדרגתי ולכן האסלאם חדר לנגב רק החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-8. התזה החדשה מתבססת על המימצאים הארכיאולוגיים בהר הנגב ובערבה, על התגברות הספקות לגבי מהימנותם של המקורות הערביים והחיפוש אחר מקורות לא ערביים. עפ”י אבני, החפירות בערים שבטה, ניצנה ורחובות מעידות על המשכיות יישובית מהתקופה הביזאנטית לערבית והירידה היישובית החלה במאות ה-9 וה-10 . בין המאות ה-7 ל- 9 היה מערך התיישבותי גדול וצפוף בהר הנגב ובערבה. הסקרים הארכיאולוגיים הראו שהופעת מסגדים לצד כנסיות ביישובי הקבע והופעת “מסגדים פתוחים” באזורי נוודים, לא החלה במאות ה-7 – 8 אלא במאות ה-9 – 10. לסיכום, ערב הכיבוש הצלבני ב- 1099 הערבים היו מרוכזים בשני ריכוזים עיקריים:בהר הנגב והערבה ובצפון השומרון. כמו כן, היו מובלעות באזור טבריה, רמלה והר חברון. בערי החוף ובערי פנים הארץ היוו הערבים מִעוּט והאכלוסיה היתה מעורבת. ביבליוגרפיה:אבי יונה, מיכאל, גיאוגרפיה היסטורית של א”י, 1962 .אבני, גדעון, חדירת האסלאם לאזורי הספר של א”י- מבט ארכיאולוגי מן הנגב”, רשות העתיקות של ישראל, אלעד, עמיקם, “ערי החוף של א”י”, קתדרה, 1978 , עמ’ 157 – 178 .אסף, מיכאל, תולדות השלטון הערבי בא”י, 1935 .ברושי, מגן, “אכלוסית א”י בתקופה הביזנטית”, בקובץ א”י מחורבן ב”ש עד הכיבוש המוסלמי, כרך א’, עמ’ 442 – 457 , 1982 .גיל, משה, “בענייני א”י בתקופה המוסלמית הראשונה,” קתדרה 70, 1970 , עמ’ 29 – 58 .גיל , משה, “מעמדה של א”י בשלטון המוסלמי ובתמורות המדיניות בעולם המוסלמי”, ב”היסטוריה של א”י”, בעריכת יהושע פראוור, כרך שישי, 1981 .גת שמעון, “א”י תחת שלטון הסלג’וקים”, בקובץ של עזריה אלון ושות’, נופי א”י ,ספר עזריה אלון, תש”ס, עמ’ 250 – 257 .הירשברג, חיים זאב, “הכיבוש והשלטון הערבי(634 – 1099)” , בקובץ תולדות ארץ ישראל בעריכת יואל רפלחורשי, אריה, תולדות היהודים בא”י תחת שלטון המוסלמים, 1966. חסון, יצחק , “התפרסות שבטי הערבים בא”י”, קתדרה, 32 , 1984 . טקסל, איתמר, “קווים לדמותו של היישוב הכפרי בא”י בראשית התקופה המוסלמית הקדומה”, 2005 . הרצאה.יערי, אברהם, איגרות מא”י, 1943 .לבציון, נחמיה, האסלאם, מבוא להיסטוריה של הדת, 1998 .לוי- רובין, מילכה, “הכיבוש כמעצב מפת היישוב של א”י בתקופה המוסלמית הקדומה”, קתדרה, 121 , 1997 .פרנקל, יהושע,”חדירתם של הבדווים לא”י, 969 – 1096”, קתדרה, 11 , 1979, עמ’ 86 – 108 .פרנקל, יהושע, “הסלג’וקים בא”י, 1071 – 1098” , קתדרה, 21 , עמ’ 49 – 72 .צפריר, יורם, “הכיבוש הערבי ותהליך דילדולה היישובי של א”י”, קתדרה, 32, תשמ”ד, עמ’ 69 – 74 . צפריר, יורם, “בעיות הביטחון של ספר המדבר בתקופה הביזנטית”, בקובץ, הבדווים רשימות ומאמרים, עמ’ 27 – 35 , 1988 .קדר, בנימין זאב, “בין ערבים לצלבנים”, בתוך רציפות היישוב היהודי בא”י”, עורך, דן בהט, 1974 .שרון, משה, “ערי החוף של א”י תחת שלטון האסלאם”, קתדרה 40, 1986 , עמ’ 83 – 120שרון, משה, “תהליכי חורבן ונומדיזציה בא”י תחת שלטון האסלאם”, סוגיות בתולדות א”י תחת שלטון האסלאם, 1976. שרון, משה, הבדואים וא”י תחת שלטון האיסלם”, בקובץ, הבדווים, רשימות ומאמרים, בעריכת יעקב עייני ועזרא אורון, 1988 . ashtor,a, social and economic history of the near middle east in the middle ages, 1976.ellenblum, ronnie, frankish rural settlements in the latin kingdom of jerusalem, cambridge university press, 1998, pp.261 – 268.2 . finkelstein, israel, “the land of ephraim survey, 1980 -1987: preliminary report,” tel aviv, vol 15-16, pp. 117 – 183.3 . poliak,a.n.,”l’arabisation de l’orient se’mitique,” revue des e’tudes islamiques, vol 12, pp. 35 – 63.————–

פרק רביעי:

היהודים תחת השלטון הערבי בארץ ישראל (1071-640): שערוב (ערביזציה) ללא התאסלמות

רבקה שפק ליסק, 28/08/2009

מבוא

הכבוש הערבי של ארץ ישראל נמשך מ-640 עד 1071, כלומר כ-400 שנים. הסלג’וקים שהיו תורכים- מוסלמים כבשו את הארץ מידי הערבים, אבל ערב הכבוש הצלבני גברו הפאטימים על הסלג’וקים ושלטו בה עד 1099. ב-1099 נכבשה הארץ ע”י הצלבנים. צלאח א-דין לא היה ערבי אלא כורדי- מוסלמי מעיראק ושלטונו נמשך מ-1187 עד 1192. לאחר קרב קרני חיטין וכבוש ירושלים ע”י צאלח א-דין ב-1187 הוא השתלט על חלקים מהארץ בעוד שהצלבנים שלטו על השאר. חתימת הסכם עם הצלבנים, החזירה את הגליל לידי הצלבנים והם העבירו את בירתם לעכו. צלאח א-דין נפטר ב-1192 ובזה בא הקץ לשלטונו. ב-1260 השתלטו הממלוכים, תורכים- מוסלמים, על הארץ. הם כבשו את הארץ מידי הצלבנים ושלטו בה עד 1516. התורכים–העת’מאנים כבשו את הארץ מידי הממלוכים. ב-1918 תם העידן המוסלמי של השלטון על הארץ והארץ הפכה למנדט בריטי. במילים אחרות התורכים שלטו בארץ למעלה מ-400 שנים.

תקופת הכבוש הערבי-מוסלמי (1071/1099-640)

המונח ערבים בתקופת הכבוש הערבי התייחס לילידי חצי האי ערב ועפ”י פרופ’ משה גיל במאמרו “מעמדה של א”י בשלטון המוסלמי” היה מונח זה זהה למונח בדווים. במונח בדווים כלולים היו נוודים בהווה ובעבר. הצבא הערבי-מוסלמי שפלש לארץ היה מורכב משבטים בדווים מלווים ע”י משפחותיהם שחדרו לארץ בשני אגפים. האגף הימני חדר לעמק הירדן והאגף השמאלי חדר מאילת והתקדם לעבר חוף הים. הם נהלו קרבות עם הצבא הנוצרי-ביזנטי החל מ-634 ולאחר שורת נצחונות עברה הארץ ב-640/1,סופית לשלטון הערבי-מוסלמי.

הכבוש הערבי לא הביא לתקופה של יציבות בארץ. השלטון הערבי-מוסלמי עבר מיד ליד. תחילה שלט בארץ בית אומיה. ב-750 השתלט בית עבאס על הארץ. ב-942 השתלטו על הארץ הפאטימים. הסלג’וקים נאבקו בפאטימים וב-1071 הארץ עברה לידיהם, אם כי המאבק בין הסלג’וקים לבין הפאטימים לא תם והארץ חזרה לידי הפאטימים זמן לא רב לפני הכבוש הממלוכי.

נוסף על המאבקים בין משפחות ערביות לבין עצמן על השליטה בארץ, סבלה הארץ לאורך כל תקופת הכבוש הערבי מפשיטות של בדווים מחצי האי ערב, סיני, עבה”י והמדבר הסורי למטרות שוד וביזה ומפשיטות של הצי הביזנטי על ערי החוף. שבטים בדווים השתלטו לסירוגין על חלקים מהארץ והמצב הבטחוני של האכלוסיה היה חמור. הארץ היתה שדה קרב מתמשך לאורך תקופת הכבוש הערבי.

המצב הבטחוני, הנתוק מאירופה וההזנחה מצד השלטונות לאורך התקופה הערבית, פגעו באופן חמור בכלכלת הארץ והביאו לנסיגה בתחום הכלכלי ולהידלדלות האכלוסיה שבנגוד לתקופה הנוצרית-ביזנטית, לא קבלה הגנה, אך נאלצה לשלם מסיה כסדרן.

הארץ היתה בתקופה הערבית בתחתית סולם סדר העדיפויות של השליטים הערבים. המרכז השלטוני של בית אומיה היה תחילה בחצי האי ערב וב-660 הועבר לדמשק. שליטי בית עבאס העבירו את המרכז השלטוני לבגדד והפאטימים והסלג’וקים שלטו על הארץ ממצרים. הארץ היתה שטח כבוש ממנו הופקו רוחים באמצעות גבית מסים והפקעת אדמות עבור חוגי השלטון. פרופ’ משה גיל הגדיר במאמרו “מעמדה של א”י בשלטון המוסלמי” את הארץ “מכרה זהב למוסלמים”. בין 670 ל-985 גבו הערבים בין 304,000 דינרים (בשנות ה-820) לשנה ל-850,000 דינרים לשנה (בשנות ה-860). בממוצע היתה הגביה השנתית כ-400,000 דינרים לשנה.

פרופ’ משה גיל הביא עדויות של גיאוגרפים מוסלמים וממכתבי הגניזה הקהירית השופכות אור על המצב הכלכלי בתקופת הכבוש הערבי. חלק גדול מהישובים החקלאיים ננטש ונהרס והשטח המעובד הצטמק. חלק גדול מהיהודים והנוצרים עסקו בחקלאות, ביחוד בישובים קטנים. היהודים עסקו גם במלאכות כמו קידרות, נפחות, יצור זכוכית, מחצלות, טקסטיל, תחנות קמח ותעשית סבון. כמו כן יהודים עסקו במסחר. רוב הסוחרים היהודים היו יוצאי המגרב, כלומר צפון אפריקה. הקשר המסחרי עם אירופה היה מנותק והסחר היה ברובו פנימי או עם מצרים שהפכה למרכז המסחרי עם הכבוש הפאטימי. אבל המלחמות המרובות פגעו במסחר ובמלאכה, הכלכלה הידרדרה וכתוצאה מכך הפכו תושבי הארץ לעניים.

א. הרכב האכלוסיה בתקופת הכבוש הערבי
קיימת הסכמה בין החוקרים שבעת הכבוש הערבי היתה אכלוסית הארץ מורכבת מרוב נוצרי, ממִעוּט יהודי ושומרוני ומבדווים שחיו בשולי המדבר:

הנוצרים – לדעת פרופ’ משה גיל היו מרבית הנוצרים סורים דוברי ארמית, אבל פרופ’ משה שרון העריך במאמרו “ערי א”י תחת שלטון האסלאם” שבערי החוף היתה קהילה נוצרית ניכרת ממוצא יוני, ההשפעה ההלנסטית היתה חזקה והשפה השלטת היתה יונית. ערב הפלישה הערבית לארץ היתה בריחה המונית של נוצרים יונים מערי החוף לתחומי האימפריה הביזנטית או לעבר הירדן. מרבית הבורחים השתייכו לעילית העסקים ולשכבה בעלת התרבות ההלנסטית ובערי החוף נשארו בני המעמדות הנמוכים שהיו ברובם דוברי ארמית ומוצאם היה מסוריה ולבנון.

פרופ’ רוני אלנבלום, המומחה לתולדות השלטון הצלבני בארץ, הראה במחקרו Frankish Rural Settlements in the Latin, Kingdom of Jerusalem שבתקופה הצלבנית היו הגליל המערבי, דרום השמרון ואזור יהודה מיושבים, עדיין, ע”י אכלוסיה נוצרית-ביזנטית, כך שאין ספק שהנוצרים היו רוב בארץ בתקופה הערבית. פרופ’ משה גיל הביא עדות של מחמד בן עבדאללה אלמעאפרי מסביליה שבקר בארץ ב-1095 ודווח שהנוצרים הם הרוב.

מיכאל אסף כתב בספרו, “תולדות השלטון הערבי בא”י” שהיה רוב הנוצרי לאורך המאות ה-7 וה-8, אבל רוב זה החל להתכווץ בתקופה העבאסית והפאטימית.

השומרונים – סבלו בתקופת השלטון הביזנטי מרדיפות דתיות ומרידותיהם דוכאו באכזריות והביאו להתמעטות האכלוסיה השומרונית. עפ”י המידע במוזיאון להיסטוריה שומרונית נשארו בארץ, ערב הכבוש הערבי, כ-200,000 שומרונים, רובם היו מרוכזים בצפון השמרון ומִעוּטם באזורים אחרים. לדעת מיכאל אסף, במחקרו, לא עלה מספרם של השומרונים על 100,000.

היהודים – סבלו מרדיפות דתיות ע”י השלטון הנוצרי-ביזנטי וערב הכבוש הערבי נערך בהם טבח שהביא לבריחה מהארץ ולהתמעטות האכלוסיה היהודית. אין מידע לגבי מספר היהודים ערב הכבוש הערבי. מיכאל אסף קבע על סמך נתוח נתונים שונים שערב הכבוש הערבי חיו בארץ 150,000-200,000 יהודים. מיכאל אבי-יונה העריך אף הוא במחקרו “בימי רומא וביזנטיון” שבתקופה הנוצרית-ביזנטית היו בארץ 150,000 עד 200,000 יהודים. אבל לא ידוע כמה נותרו לאחר מעשי הטבח והבריחה מהארץ בשלהי השלטון הנוצרי-ביזנטי.

מגן ברושי, קבע במאמר “אכלוסית א”י, עפ”י סקרים ארכיאולוגיים” שבארץ לא עלתה האכלוסיה כולה על 1,000,000. אבי-יונה העריך שהיהודים היו 10% מכלל האכלוסיה ואז יתכן שהמספר הצטמצם לכ-100,000. בתקופת הכבוש הערבי, במאות ה-7, ה-8 וה-9 הגיעו עולים יהודים מחצי האי ערב, צפון אפריקה ובבל שהגדילו במקצת את מספר היהודים, אבל עפ”י המידע ממכתבי הגניזה בקהיר המצב הבטחוני הבריח רבים בעיקר בתקופה הפאטימית.

עפ”י סקר ארכיאולוגי שנערך ע”י מרדכי אביעם (הובא בספרו של אלנבלום) היה בגליל המזרחי רכוז של ישובים יהודיים בתקופה הביזנטית ורובם – 36 מתוך 58 – שרדו לתוך התקופה הצלבנית, מה שמוכיח שהיה עדיין רכוז יהודי בגליל המזרחי בתקופת הכבוש הערבי.

במסמכי הגניזה הקהירית שהובאו ע”י משה גיל יש עדויות על קהילות יהודיות בעיקר בין המאה ה-10 למאה ה-11. בגליל, מרכז האכלוסיה היהודית היתה טבריה מרכז של יצירה רוחנית יהודית והיו בה שתי קהילות יהודיות: יוצאי ירושלים ויוצאי בבל ומספר בתי כנסת. כמו כן היו יהודים בעכו, חיפה, גוש חלב, פקיעין, דלתון, כפר כנה, קדש נפתלי, צִפּוֹרִי, כפר חנניה, עבלין, כפר מנדי, צפת, עכברה וביריה. עפ”י עדותו של הגיאוגרף הערבי אלמוקדסי מהמאה ה-10, היה בגוש חלב ובקדש נפתלי ישוב יהודי גדול. כמו כן, היו יהודים ברמלה, בחברון, בערי החוף, בצוער באזור ים המלח ובאילת. ברמלה היה הרכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בדרום. היו בה 3 קהילות, 2 בתי כנסת והאכלוסיה היהודית מנתה 5,000 נפש. בחברון היתה קהילה מאורגנת וליד מערת המכפלה היה בית כנסת. בקיסריה, יפו, אשקלון, עזה ורפיח חיו יהודים תחת הכבוש הערבי.

ממכתבי הגניזה יש עדויות על התערערות מצב הבטחון תחת השלטון הפאטימי עקב 60 שנות מלחמות הבלתי פוסקות עם גורמים שיעים קיצוניים עם הביזנטים ובשל הבדווים. במכתבים תוארו מעשי הזוועה של הבדווים בירושלים וברמלה. נוסף לכל הצרות היו גם רעידות אדמה (1033), בצורת ומגיפות (1055/6). כל אלה והמצב הכלכלי הביאו לירידה ניכרת במספר היהודים ערב הכבוש הצלבני. מכתבי הגניזה הקהירית מזכירים פליטים במצרים שמוצאם מכפר מנדי, עיבלין, עמוקה ועוד…

מיכאל אסף הזכיר במחקרו ישובים יהודיים בנגב וציין שאילת נקראה בפי הגיאוגרף אל בכרי (מת ב-1094), “עירם של היהודים”. אסף ציין שנוסף על ערי החוף וטבריה, רקת וחמת היו בגליל העליון ישובים נוספים שהוזכרו במסמכי הגניזה הקהירית: מבצר דן, בעל גד, עקאל, זייתון, עלמא, אל-עלוייה ותרצה. ביהודה הוזכרו ירושלים, רמלה וחברון.
אבל מיכאל אסף הביא מספר גורמים שהביאו לירידה משמעותית במספר היהודים בשלהי השלטון הערבי עקב נטישה. הנטישה נבעה בעיקר מהמצב הבטחוני הרעוע.

פרופ’ משה גיל סכם את מצב היהודים בארץ תחת הכבוש הערבי-מוסלמי עפ”י חקר מכתבי הגניזה הקהירית. המכתבים מהגניזה מתארים “דורות של ירידה והידלדלות בחומר וברוח מפני מצוקות הזמן הבלתי- רגִּלֹּּוּת והפיכתה של א”י לזירת קרבות בלתי- פוסקים. הישוב נאבק על הישרדותו הפיזית ממש”, אבל המכתבים משקפים גם “את המשכיות קיומו של הישוב היהודי בא”י במשך כל הדורות של הכבוש המוסלמי. ישוב זה היה המשכו הישיר של הישוב היהודי מימי קדם”.

מה שהבטיח את הישרדותם של היהודים למרות המצוקות היה השתמרות הארגון הקהילתי. ליהודים היתה לאורך הכבוש הערבי אוטונומיה קהילתית, מערכת משפטית נפרדת, מערכת סעד והנהגה מרכזית. במכתבי הגניזה הקהירית יש מידע מהמאות ה-10 וה-11 על ישיבת א”י ובמכתבים השתמר קטע מרשימת גאוני א”י. הרשימה השתרעה על פני 250 שנה. מהמכתבים עולה מידע על המבנה הארגוני של הישיבה וסמכויותיה ומתברר שראש הישיבה, הגאון, נחשב ל”ראש היהודים”, היו לו סמכויות נרחבות לגבי הקהילות בארץ כולה, הוא מינה את המנהיגים המקומיים ואת הדיינים והישיבה היתה מעורה היטב בחיים הקהילתיים ואף גבתה מס קבוע מהקהילות.

ב. היקף ההתישבות הערבית בארץ בתקופה הערבית

יש חלוקי דעות בין החוקרים לגבי היקף ההתישבות הערבית בארץ בתקופת השלטון הערבי-מוסלמי. קיימת הסכמה בין רוב החוקרים שבתקופת שלטון בית אומיה לא היתה התישבות משמעותית של ערבים בארץ והרכב האכלוסיה לא השתנה מהותית, אבל יש חלוקי דעות לגבי התקופה העבאסית והפאטימית.

לדעת פרופ’ משה גיל “אין הוכחות שהכבוש המוסלמי הביא עמו שנוי מהותי בהרכב האכלוסיה”. אמנם היתה חדירה של שבטים אבל לא התישבות מוסלמית על הקרקע”.זו היתה ארץ ששלטו בה מוסלמים, אבל לא ארץ מוסלמית”. גיל הדגיש שהעובדה שהגיאוגרפים הערבים שתקו לגבי השאלה אם היה רוב מוסלמי בארץ מעידה שזה לא היה המצב. לו היה רוב מוסלמי הם לא היו נמנעים מלציינו בספוק. פרופ’ משה שרון, הנרי לאמאנס ויורם צפריר הביעו במחקריהם דעה דומה (ראה להלן).

היקף ההתישבות בתקופה האומיית (750-640)

פרופ’ משה גיל כתב שבזמן הכבוש הערבי חיו השבטים הבדווים בני ע’סאן ובני ג’וד’אם בספר הדרומי של הארץ. הם שמשו שכירי חרב לשלטון הנוצרי-ביזנטי והיו בתהליך של התנצרות. עפ”י פאפירוסים שהתגלו באזור ניצנה (עוג’ה) 59 שבטים ממוצא ימני-תימני מדרום חצי האי ערב-חדרו לארץ בעת הכבוש הערבי. הם נמנו על הלוחמים והתישבו מחוץ לאזורים המיושבים כחיל מצב. השליטים המוסלמים נהגו להעביר את חילות המצב ממקום למקום.

מיכאל אסף, קבע שב-40-30 השנים הראשונות לאחר הכבוש לא היתה התישבות המונית של ערבים בארץ מכיון שהמשך הכבוש בארצות נוספות לא אפשר להפריש כוחות להתישבות. בשנים הראשונות הופקעו אחוזותיהם של הביזנטים וכן ישובים של נוצרים-יונים שננטשו והועברו לשליטים ולקרוביהם. המדיניות היתה לשמר את הערבים כקבוצה נפרדת ולכן היתה העדפה לישבם בישובים נפרדים או בשכונות נפרדות בערים מעורבות.

כבר בהסכמי הכניעה של הערים כבית שאן וטבריה למשל הועברו 50% מהבתים לידי ערבים. אבל בערי החוף היתה התישבות יזומה מסִבּוֹת בטחוניות. ערי החוף היו נתונות להתקפות בלתי פוסקות של הצי הביזנטי ולכן הושיבו בהן חילות מצב וחילקו להם בתים של נוצרים-יונים שברחו ערב הכבוש. שליטי בית אומיה החכירו קרקעות לשבטים כפיצוי עבור שרותם הצבאי, בעוד שהתושבים המקומיים המשיכו לעבד את האדמה כאריסים. הח’ליף מועאוויה החרים את האחוזות של כל הביזנטים וחלקם לבני משפחה ומקורבים. מאחר שהיה רכוז גדול של אחוזות ביזנטיות בגליל המערבי, נראה שמדובר באזור זה. האכרים הפכו לאריסים של בעלי האחוזות הערביים. ההיאחזות של ערבים בקרקע החלה בסוף שלטונו של עומר ה-1 או עת’מאן.

גם לדעת פרופ’ משה שרון במחקרו על “תהליכי חרבן ונומאדיזאציה בא”י תחת שלטון האסלאם” לא היתה התישבות ערבית משמעותית בארץ לאחר הכבוש מאחר שחיילי צבא הכבוש שהיה מורכב משבטים בדווים המשיכו צפונה כדי לכבוש את סוריה ולכוון מצרים וצפון אפריקה. חלק מהשבטים הערביים שכן נשארו נמנו על מעמד הלוחמים – רוב הלוחמים נמנו על שבטים ימניים, כלומר תימניים – ולא נטו להתישב בערים ובכפרים וגם לא נטו לעסוק בעבודת האדמה. הם העדיפו לחיות במחנות מחוץ למקומות ישוב. הח’ליף נהג להעבירם ממקום למקום. אבל אנשי דת הגיעו לארץ יחד עם צבא הכבוש.

פרופ’ נחמיה לבציון בספרו “האסלאם, מבוא להיסטוריה של הדת” הסכים גם הוא שבשלב הראשון לאחר הכבוש לא חדרו הערבים אל אזורי הישוב ולא התערבבו עם האכלוסיה המקומית. הם התרכזו במחנות צבא בקרבת המדבר ושמרו על המערך השבטי ואורח החיים הנוודי. יוזמת ההתישבות היחידה היתה עדוד חיילים (ערבים ופרסים) להתישב בערי החוף כדי להגן עליהן מפני מתקפות של הצי הביזנטי. אבל בערים מסוימות כמו ירושלים וטבריה התישבו ערבים בבתים שננטשו ע”י העילית דוברת היונית שברחה מהארץ עם הכבוש הערבי. שליטי בית אומיה לא תמכו בחדירת בדווים לאזורים המיושבים כדי לא לערער את מצב הבטחון והכלכלה. אבל במאה ה-10 תחת שלטון בית עבאס התגברה החדירה של שבטים בדווים.

ד”ר מילכה לוי-רובין קבעה במאמר “הכבוש כמעצב מפת הישוב של א”י בתקופה המוסלמית הקדומה” שהשנוי העיקרי בהרכב האכלוסיה היה בערי חוף הארץ. השנוי התבטא בנטישה כמעט מוחלטת של הערים לאורך החוף ע”י האכלוסיה הנוצרית עם התקרבות הצבא הערבי. האכלוסיה הנוצרית היתה עד אז מרכז הכובד הכלכלי, החברתי והתרבותי בארץ. עיקר הנוטשים השתייכו לעילית העסקים ולשכבה של דוברי היונית ונותרו בעיקר השכבות הנמוכות של דוברי הארמית שהגרו לארץ מסוריה ולבנון.

התקופת העבאסית והפאטימית (מאה 8– מאה 11)

יורם צפריר תאר במחקרו “הכבוש הערבי ותהליך דלדולה הישובי של א”י” כיצד “בתקופה המוסלמית ובימי הבינים בכלל חל תהליך ניכר ביותר של דלדול במצב הישובי של ארץ ישראל”. צפריר הביא ראיות מהחומר הארכיאולוגי לפיו המשבר הגדול היה בתקופה העבאסית מאמצע המאה ה-8, אם כי כבר בתקופה האומיית ניכרו סימני הירידה במספר התושבים. הסִבּוֹת למשבר לדעת צפריר היו: ראשית כל הזנחה. השלטון לא הפנה משאבים לצרכי שגשוגה של הארץ מאז עבר המרכז לבגדד. שנית, המגמה להשתחרר מהאדמינסטרציה הנוצרית והחלפתה בערבית-מוסלמית פגעה ביעילות של האדמינסטרציה והנטיה האנטי-נוצרית הביאה לנטישת הארץ ע”י נוצרים.

צפריר חקר את מצב האכלוסיה הערבית בארץ עפ”י הפפירוסים של ניצנה (סוף מאה 7) והסקר הארכיאולוי של מ’ כוכבי. עפ”י מקורות אלה היתה נטישה של ישובים ערביים בהר הנגב בשל תנאי הקיום הקשים, המחסור במים וקרקע, חוסר בטחון בשל חדירות הבדווים למטרות שוד וביזה, השתלטות בדווים על הישובים שמוש בהם למגורים מזדמנים ופירוק בנינים לשם שמוש בחמרי הבנין לצרכיהם. עפ”י הסקר הארכיאולוגי היו באזור 470 ישובים בתקופה הביזנטית ובתקופה הערבית נותרו 76. חמישים ישובים מתוך ה-76 היו בבקעת הירדן – שם לא היתה נטישה כי האומיים בנו מערכת השקיה. באזור שדה בוקר נותרו בתקופה הביזנטית שמונה ישובים ערביים מתוך 45. השלטון ניצר את תושבי מדבר יהודה אבל עם התמוטטות השלטון הנוצרי-ביזנטי התושבים נטשו מאחר שבנגוד לשלטון הנוצרי–ביזנטי שנתן הקלות במסים בתקופות בצורת והגנה – השלטון הערבי-מוסלמי עסק רק בגבית מסים. הישובים שננטשו נתפשו ע”י בדווים שהמשיכו לקיים אורח חיים נוודי.

פרופ’ שרון קבע במחקרו “תהליכי חרבן ונומאדיזציה בא”י תחת שלטון האסלאם” שרק החל מהמאה ה-9 החלה חדירה של בדווים שהתגברה החל מאמצע המאה ה-10 וביחוד במאה ה-11. במאה ה-9 התנחלו שבטים ערביים באזור הנגב והחל מאמצע המאה ה-10 וביחוד במאה ה-11 חדרו שבטים בדווים לאזור עמק הירדן. שבטים בדווים ערכו פשיטות שוד וגזל לאורך כל התקופה ואף הפכו בתקופה מסוימת לגורם שלטוני בארץ. (על חדירת השבטים הבדווים לארץ, ראה במאמר נפרד).

מיכאל אסף הביא דווח של הגיאוגרף הערבי אל-יעקובי מסוף המאה ה-9 על התישבות של ערבים ופרסים בגליל, באזור רמלה-לוד, בערי החוף, בשכם וביבנה. הוא הזכיר שישה שבטים ערביים שהתישבו בארץ. אסף הביא דווחים דומים של היסטוריונים ערביים מהמאה ה-10. התמונה המצטיירת מהמקורות הערביים היתה התישבות ערבית באחוזות שהוחרמו מהביזנטים בגליל המערבי, התישבות בטבריה ובגליל המזרחי, התישבות באזור רמלה-לוד ובעמק הירדן. לדעת אסף המקורות הערביים השתדלו לטשטש את מציאותם של נוצרים ויהודים בארץ ולהגזים בהיקף ההתישבות הערבית. הגיאוגרף הערבי אל מוקדסי דווח במאה ה-10 על מציאות שומרונים ונוצרים לא-ערבים.

משה גיל ציין שעם הכבוש העבאסי הצטמצמה בארץ נוכחות השבטים ששמשו חילות מצב, ההקצבות שניתנו להם בעבר בוטלו והם הועברו למצרים ועיראק. בטבריה התגורר בתקופה העבאסית השבט בנו אל-אשער שמוצאו מדרום חצי האי ערב. אך הסופר הערבי אלמסעודי כתב שבסוף המאה ה-10 עד אמצע המאה ה-11 היה בטבריה רק מסגד אחד (לעומת שלושה בתי כנסת) מה שמעיד על מִעוּט המוסלמים בעיר. בחברון החלו להתישב מוסלמים רק מהמאה ה-10. בעקרון חיו מוסלמים והיה בה מסגד גדול. בשכם חיו בשלהי המאה ה-9 שבטים ערבים לצד שומרונים. בבית שאן כללה האכלוסיה ערבים לצד לא-מוסלמים.

רוני אלנבבלום קבע במחקרו על התקופה הצלבנית שכתוצאה מהתמעטות האכלוסיה השומרונית בשלהי התקופה הביזנטית בצפון השמרון החלה לשםבתקופת הכבוש הערבי-מוסלמי חדירה של שבטים בדווים. אבל תהליך המעבר שלהם להתישבות קבע היה איטי ולא הושלם עדיין בעת הכבוש הצלבני.

בהרצאה על אזור השמרון קבעה לוי-רובין שעפ”י עדויות של היסטוריונים ערבים במאה ה-9 כבר היתה התישבות מוסלמית משמעותית בשמרון לצד השומרונים וחדירת הערבים החלה כבר החל מהמאה ה-7. בימי צלאח א-דין, כלומר במאה ה-12 הערבים היו רוב בשמרון.

עמיקם אלעד קבע במחקרו “ערי החוף של א”י בתקופה הערבית, 1099-640” שנעשה ע”י השליטים הערבים מאמץ לעודד התישבות חיילים ערבים ופרסים בערי החוף ע”י חלוקת בתים ואדמות של התושבים שנטשו. בערי החוף נבנו מסגדים ואנשי דת מוסלמים פתחו מוסדות ללימוד האסלאם.

היקף ההתישבות הערבית ערב הכבוש הצלבני (סוף המאה ה-11)

מיכאל אסף קבע שעד סוף התקופה הערבית השתקעו בארץ, נוסף על ערבים גם תורכים, ברברים מצפון אפריקה ומצרים שהיו מוסלמים. מספר הנוצרים הלא-ערבים והיהודים היה בירידה. אסף דן במחלוקת לגבי גודל האכלוסיה הערבית-מוסלמית. הדיון נסב על מספר גורמים: התאסלמות של האכלוסיה, הגירה ערבית ורבוי טבעי. לגבי הקף ההתאסלמות, ראה להלן.

לגבי היקף ההגירה לארץ הביא אסף מחקר של הנרי לאמאנס, מזרחן בעל שם שעל פיו לא הותה הארץ גורם המעודד הגירה בשל המלחמות הבלתי פוסקות, הפנימיות והחיצוניות שהביאו לאבידות רציניות בנפש והפכו אזורים שלמים לשממה. גם המגיפות והרעב לא עודדו הגירה.

אסף גם הביא חלוקי דעות בין חוקרים לגבי היקף הרבוי הטבעי הערבי בארץ. עפ”י דעתו של א’ קרמר היה רבוי טבעי גבוה בשל תופעת רבוי הנשים. אבל לדעת לאמאנס המגיפות, הרעב, המלחמות הפנימיות והחיצוניות והתנאים הסניטריים הגרועים קזזו את הילודה.

פרופ’ משה גיל מסכים עם פרופ’ שרון שאין ראיות שהכבוש הערבי והמוסלמי הביא עמו שנוי מהותי בהרכב האכלוסיה. אמנם היתה חדירה של שבטים, אבל ברוב המקרים לא למטרות התישבות על הקרקע. מעיון בספרי הגיאוגרפים הערבים קבע פרופ’ גיל, ניתן ללמוד שכפרי הארץ היו מאוכלסים במידה רבה ביושביהם הקודמים הלא-מוסלמים. הערבים שחיו בארץ לא היו עובדי אדמה אלא אנשי צבא ובעלי אדמות שהופקעו.

לתזה שלא היה שנוי משמעותי בהרכב האכלוסיה בתקופת שלטון בית אומיה יש חיזוק מסוים במחקר הארכיאולוגי. הארכיאולוג איתמר טקסל דווח ב-2005 בהרצאה על “קוים לאופיו של הישוב הכפרי בא”י בראשית התקופה המוסלמית הקדומה” על סקרים ארכיאולוגיים שערך והגיע למסקנה “מסקירת טפוסי האתרים ומן המידע (המועט ולא ודאי) העולה מן הסקרים נראה כי במהלך העשורים הראשונים שלאחר הכבוש המוסלמי ואולי אף עד לקראת סוף המאה ה-7 לא חל שנוי משמעותי בהיקף הישוב הכפרי בא”י. שנויים ישירים ועקיפים בכלכלת האזור מחד ולחצו ההולך וגובר של השלטון המוסלמי מאידך הביאו בהדרגה ובעיקר בחלקה השני של התקופה האומיית להיחלשותם של ישובים כפריים לא מעטים ולירידה הדרגתית בהיקפם ובמספרם, ירידה שצברה תאוצה למן המאה ה-8 ואילך”.

רוני אלנבלום קבע במחקרו על התקופה הצלבנית בהסתמך על מקורות לטיניים והסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם שבתקופה הצלבנית עדיין היו הגליל המערבי, דרום השמרון ויהודה ברובם נוצריים ובגליל המזרחי היה רכוז של 36 ישובים יהודיים. לאורך החוף היתה אכלוסיה מעורבת, נוצרית, מוסלמית ויהודית. התמונה המתקבלת היא שהארץ עדיין לא היתה בעלת רוב מוסלמי.

חיים זאב הירשברג הסכים במאמרו “הכבוש והשלטון הערבי” שבהתחלה העדיפו הערבים להתגורר במחנות, אך בהדרגה החלו לעבור להתישבות קבע. הם קנו או החרימו קרקעות והתישבו בכפרים ובערים.

לסכום, מחקריו של הנרי לאמאנס ומחקרו של יורם צפריר שוללים אפשרות של הגירה והתישבות ערבית משמעותית בארץ בתקופת הכבוש הערבי בשל המצב הבטחוני, הכלכלי והסניטרי. מחקריו של משה שרון מראים שבתקופה הערבית היו בעיקר חדירות של בדווים למטרות כבוש לשם שוד וביזה של האכלוסיה, אבל לא התישבות בקנה מידה משמעותי. התהליך היה הפוך: הארץ הלכה וננטשה ע”י יושביה. אזורים שלמים נשמו בשל המלחמות והפשיטות של הבדווים. הקושי בדיון בסוגיה זו הוא העדר נתונים דמוגרפיים.

ג. מדיניות השערוב (ערביזציה)

הכובשים הערבים לא קראו לארץ פלשתין אלא “א-שאם” שפירושו שמאל מכיון שא”י נמצאת משמאל מכוון מזרח השמש. המונח כלל גם את סוריה. השליטים מבית אומיה השאירו את החלוקה המנהלית הביזנטית: “פלשתינה פרימה” שכללה את אזורי יהודה, השמרון וחלק מהחוף ובירתה היתה קיסריה נקראה “חג’ז פילסטין” (חג’ז = נפה בערבית). הבירה הועברה תחילה מקיסריה ללוד ולאחר יסודה של רמלה – העיר היחידה שהוקמה ב-716 ע”י הערבים – הועברה ב-717 הבירה לרמלה. “פלשתינה סקונדה” שכללה את הגליל, הכנרת וחלק מבקעת הירדן ובירתה היתה טבריה, נקראה “חג’ז אלאורדון”, כלומר נפת ירדן. בשלב הראשון הושאר שמה הרומי של ירושלים “איליה קפיטולינה” ואח”כ הוחלף שמה לבית אלמקדס (בית המקדש) ואח”כ לאלקודס (קודש, בערבית).

לערבים לא היתה שכבת משכילים המסוגלת לקחת לידיה את המערכת המנהלית. האומיים גם לא היו מעונינים בזעזועים עד ליצוב שלטונם. לכן שפת המנהל נשארה יונית ופקידים נוצרים המשיכו לנהל את עניני הארץ. אבל ראשי הממשל היו ערבים והם לקחו לעצמם אחוזות, כלומר כפרים שהיו למקור הכנסתם.

רק בשלהי השלטון האומיי התחיל תהליך השערוב (ערביזציה) שהתבטא בתהליך הדרגתי של החלפת הפקידות המנהלית לערבית, במעבר לשמוש בשפה הערבית כלשון המנהל, בהחלפת המטבע הביזנטי לערבי ובהפצת התרבות הערבית כסגנון חיים. השערוב (ערביזציה) התבטא באכפת השפה, התרבות והמנהגים הערביים, אך לאכלל אסלמיזציה של התושבים.

אולםהשליטים נאלצו תכופות מהמגמה להחליף את הפקידות המנהלית בערבים במסגרת מדיניות השערוב (ערביזציה) בשל המחסור בערבים משכילים. פרופ’ לבציון קבע שרוב הזמן לא אכפו השליטים את ההחלטה הזו משום שנזקקו למנהל המדינה ל”בני החסות”, כלומר ללא-מוסלמים. משה גיל גם הוא ציין שלכאורה נאסר להעסיק נוצרים ויהודים במנהל אבל העובדה שלאורך השנים חזרו על האִסּוּר מעידה שהאִסּוּר לא נשמר. אפילו תחת השלטון הפאטימי עדיין הועסקו נוצרים ויהודים בממשל.

פרופ’ נחמיה לבציון קבע שלעומת תהליך האסלום האיטי שלא הושלם בתקופת הכבוש הערבי-מוסלמי היתה לתהליך השערוב (ערביזציה)השערוב (ערביזציה) הצלחה רבה יותר. השערוב (ערביזציה)השערוב (ערביזציה) אף השפיע במידה מסוימת על קצב ההתאסלמות בעיקר בקרב נוצרים, אם כי כאמור הוא לא הושלם תחת השלטון הערבי-מוסלמי (עמ’ 212).

ד. מעמדם המשפטי-דתי של היהודים והלא מוסלמים

מעמדם המשפטי-דתי של הלא-מוסלמים נקבע עפ”י “תנאי עומר”. זהו קובץ תקנות שהתגבש בימיו של הח’ליף עומר השני אבן עבד אל עזיז, הוא עומר השני (720-717) לגבי המדיניות כלפי לא-מוסלמים. אמנם תחת הכבוש הערבי פסקו רדיפות הדת שציינו את התקופה הביזנטית וחפש הפולחן ניתן ליהודים (ולשאר ה”כופרים”) והיהודים יכלו לעבוד לדתם ואף לנהוג על פי דיניהם ללא הפרעה, אבל עפ”י “תנאי עומר” הם הוגדרו כנתינים סוג ב’.

“תנאי עומר” קבעו, בין השאר:

  • אסור ליהודים להקים בתי כנסת חדשים ועליהם להתפלל בשקט.
  • היהודים נצטוו לשאת טלאי צהוב על בגדיהם, לגזור את שערם בצד הקדמי של ראשיהם ולא ללבוש בגדי ערבים כדי שיהיו נתונים לזיהוי בקלות.
  • אסור ליהודים (וללא-מוסלמים) לשאת חרב, לרכב על סוס ועליהם לפנות למוסלמי את הדרך.
  • עדותו של מוסלמי תקבל עדיפות בכל משפט בין יהודי (או נוצרי) למוסלמי.
  • דיני הירושה יהיו עפ”י הדין המוסלמי.
  • אסור למנוע מקרובי משפחה להתאסלם.

כמו כן הוטלו על הנתינים סוג ב’ מסים מיוחדים בהתאם לקביעת הקוראן שיש להטיל על הכופרים מסים מיוחדים. בקוראן נקבעו שלוש דרגות של מס הג’זיה שיש להטיל על לא-מוסלמים עפ”י חלוקה מעמדית לעשירים, בעלי הכנסה בינונית ועניים. אבל במציאות הוטל על כל ישוב סכום כולל קבוע. בגניזה הקהירית יש עדויות על וכוחים ב-1030 בין השלטון ליהודי טבריה על גובה המס הכולל. הצבא היה ממונה על גבית המסים. השלטון הערבי גם החרים אדמות מיהודים והעבירם לידי הקבוצה השלטת הערבית.

ב-685 בנו ההאומיים את כפת הסלע על חרבות בית המקדש והפכו את המקום לקדוש למוסלמים במטרה להתחרות במרכז הדתי במכה שהיה תחת שלטון מתחרה והיהודים אבדו סופית את אחיזתם בהר הבית. השליטים היו נתונים ללחצם של אנשי דת קנאים שתבעו להקפיד על אכפת “תנאי עומר”. אבל פרופ’ לבציון קבע שב-400 השנים הראשונות לשלטון האסלאם, כלומר בתקופה הערבית-מוסלמית “בני החסות” נהנו מיחס סובלני משום שרוב הזמן לא אכפו השליטים את “תנאי עומר”. במאה ה-11 גברה הקנאות הדתית ועמה הנסיונות לאכוף את “תנאי עומר”. פרופ’ ברנרד לואיס הסביר שהקנאות הדתית גברה על רקע המאבקים בתוך האסלאם בין הסונים לשיעים ובין האסלאם והנצרות. אבל האנרכיה ששררה ברוב התקופה הפאטימית לא אפשרה אכיפה קפדנית.

ה. מדיניות האסלמיזציה תחת הכבוש הערבי

עפ”י האסלאם קיימת הבחנה בין “דאר אלאסלאם” (ארץ האסלאם) ו”דאר אלחרב” (ארץ המלחמה). חובת השליטים המוסלמים להגדיל את “ארץ האסלאם” על חשבון “ארץ החרב” (ארצותיהם של הלא-מוסלמים) כלומר, לנהל “מלחמת קודש” (ג’האד), אבל אין חובה להעביר את האכלוסיה הנכבשת על דתה לדת האסלאם. באסלאם קיימת גם מצוות ה”דעווה”, הטפה להתאסלמות, אבל הדגש הוא על דרכי נועם, על שכנוע.

“תנאי עומר” נועדו לקבוע את מעמדם של הלא-מוסלמים תחת שלטון האסלאם כ”בני חסות”. כמו כן עפ”י תפישת האסלאם קיימת הבחנה בין “אנשי הספר”, כלומר יהודים ונוצרים ובין עובדי האלילים בכל הנוגע להמרת דת לאסלאם. עפ”י תפישה זו מותר לכפות אסלום על עובדי אלילים, אבל לגבי “אנשי הספר” הגישה מתונה הרבה יותר. זאת היתה התפישה מבחינה דתית, אבל שקולים פוליטיים עשויים היו להצדיק חריגה מעקרון זה.

יש חלוקי דעות בין החוקרים לגבי מדיניות האסלאמיזציה:

עפ”י דעה אחת השלטון האומיי לא גִּלָֹּּה ענין בהתאסלמותם של הכופרים. באסלאם בראשיתו לא היתה מדיניות של אסימילציה והשליטים הערביים העדיפו לקבל מסים מהכופרים ולא לאסלמם. אבל בתקופת בית עבאס עם המעבר מדגש על הערביות לדגש על האסלאמיות התחיל בהדרגה שנוי במדיניות. במאה ה-9 הונהגו וכוחים דתיים בין אנשי דת מוסלמים לאנשי דת נוצרים ובין אנשי דת מוסלמים מוסלמים לאנשי דת יהודים. בוכוחים הללו נסו המוסלמים לטשטש את ההבדלים בין הדתות כדי לקרב את הלא-מוסלמים לאסלאם.

פרופ’ אברהם נ’ פולק קבע במאמרו “מוצאם של ערביי הארץ” שהאומיים נהלו תעמולה חזקה למען ההתאסלמות ובנו את מסגד כפת הסלע כדי להפוך את ירושלים למרכז דתי מוסלמי ולהפנות אליה את עולי הרגל שעלו למכה. גם התנאים החומריים היו פתוי להתאסלמות: שחרור ממס הכופרים, השתלבות בשלטון שחרור מחוקי הירושה שהפלו לרעה לא-מוסלמים ופטור מהפקעת אדמות.

עפ”י דעה שניה לא רק שליטי בית אומיה ברובם אלא גם רוב שליטי בית עבאס והפאטימים, העדיפו הכנסות ממס הכופרים על התאסלמות ולא היו רדיפות דתיות מלבד בימיהם של שליטים בודדים (ראה להלן). מיכאל אסף קבע ש”חוץ מתקופות נדירות לא נעשה לחץ ישיר על עדות החסות להתאסלם. אין שום הוכחה ברוב התקופות שהמלוכה היתה מעונינת בהתאסלמותם ובהסתערבותם של בני החסות” (עמ’ 108-107). “לאושרן)”.לאשרן של עדות החסות נעשתה שאלת ההכנסות מעיקה ומדאיגה במלוכה הערבית וזה עצר ורסן את הקנאות הדתית שלא תעבור גבולות ידועים” (עמ’ 120).

פרופ’ משה גיל קבע שבמאה השנים הראשונות (740-640) כלומר בתקופת השלטון האומיי אין כמעט עדויות על התאסלמות בקרב האכלוסיה המקומית. יש עדויות שהשלטון אינו מעונין לאסלם את הלא-מוסלמים. עובדה היא שהערבים הקפידו על הסתגרותם מכלל האכלוסיה. להיות מוסלמי משמעותו היתה להשתייך לכת חברתית נפרדת שההשתייכות אליה עוברת בירושה וכוללת זכויות יתר. השלטון אף חוקק חוקים שיבטיחו את ההיבדלות. החוקים אסרו על לא-מוסלמים להתלבש כמוסלמים, לקיים מגע חברתי עם מוסלמים או להיכנס לבתיהם. נאסר על לא-מוסלמים ללמד את בניהם את הקוראן. לא-ערבים שבקשו להתאסלם היו חייבים למצוא מוסלמי שישמש להם כאיש חסות.

המתאסלמים שאינם ערבים לא זכו למעמד שוה לזה של המוסלמים ולא נהנו מבטול מס הכופרים. לא-ערבים שהתאסלמו יכלו לשרת בצבא רק במסגרת חיל עזר וקבלו רק חצי עד שליש מהשלל. רק מאוחר יותר בשלהי השלטון האומיי השוה הח’ליף עומר את זכויות המתאסלמים לאלה של המוסלמים. עד שלהי השלטון האומיי לא היה לתושבים הלא-מוסלמים אינטרס מיוחד להתאסלם. בתקופה העבאסית חל שנוי במדיניות והדגש הועבר מערביות לאסלאמיות, אך השלטון העבאסי היה נתון כל הזמן במאבקי הישרדות ובתנאים אלה עיקר מעיניהם לא היה נתון לאסלאמיזציה.

הפאטימים היו שיעים בעוד שהאכלוסיה במצרים, המרכז השלטוני שלהם, נותרה סונית. בהיותם מִעוּט הם העדיפו להציב “בני חסות” באדמינסטרציה ויחסם כלפי “בני החסות” מלבד בימי הח’ליף אלחאכם, היה של סובלנות. יהודים תפשו עמדות מפתח בצמרת השלטון הפאטימי ורופאי החצר היו אף הם יהודים. עפ”י מסמכי הגניזה הקהירית היה יהודי בשם מנשה אחראי על עניני הצבא הפאטימי בא”י וסוריה והוא דאג ליהודים.

פרופ’ נחמיה לבציון מסכים עם הדעה ששליטי בית אומיה לא היו מעונינים לעודד התאסלמות. הוא קבע שב-200 השנים הראשונות לא היתה מדיניות מכוונת ושיטתית, אם כי היו מקרים יוצאי דופן שנבעו משקולים פוליטיים. מדיניות אי-עדוד ההתאסלמות נבעה קודם כל מהתפישה שהאסלאם הוא דתם של הערבים ולא היתה כל כונה לצרף את בני העמים הנכבשים לקהילה הדתית- פוליטית. מבחינה תאורתית ומעשית “מטרת הכבושים היתה טריטוריאלית – לא אסלום. כמו כן שליטי בית אומיה היו בדעה שמדיניות של סובלנות דתית ללא כפית התאסלמות תקל על התבססות שלטונם. ולא פחות חשוב, הם חששו לאבדן ההכנסות ממסים.

המתאסלמים הלא-ערבים חוייבו במס קרקע גבוה מזה של הערבים. השלטון לא פטר את המתאסלמים מתשלום “מס הכופרים” אלא במקרים שנבעו משקולים פוליטיים. על מנת להתאסלם חייב היה המתאסלם להצטרף לשבט ערבי כנספח (מיאלי). הנספח היה במעמד נחות. לאחר השואת מעמדם של המתאסלמים בימי הח’ליף עומר השני לזה של המוסלמים הסכוי לפטור ממס הכופרים יצר לכאורה מוטיבציה להתאסלמות בעיקר בקרב המעמדות הנמוכים שהתקשו לעמוד בתשלומי המסים. אבל הח’ליף עומר חייב את המתאסלמים ב”מס הצדקה” שבו היו חייבים מוסלמים ולא שחרר אותם ממס הקרקע (חראג’), אם כי מוסלמים שלמו מס קרקע נמוך מאחרים. השליטים אחרי עומר השני חזרו למדיניות אי-עדוד ההתאסלמות.

בתקופת שלטון בית עבאס בוטלה ההבחנה שהיתה מקובלת בתקופה האומיית בין ערבי ללא ערבי והועבר הדגש להבחנה בין מוסלמי ללא מוסלמי”.השנוי הזה מסמן את סוף עידן הסובלנות כלפי מי שאינם מוסלמים והתפתח לחץ על המִעוּטים הלא-מוסלמים”. אבל פרופ’ לבציון מדגיש “יש בידינו רק מעט עדויות לקיומה של התאסלמות בהיקף רחב על מנת להשתחרר מהג’זיה” מס הגולגולת (עמ’ 217). פרופ’ לבציון סבור שעקרונית השליטים הערבים לא נהלו מדיניות שיטתית ועקבית לאסלום נתיניהם. (יש חלוקי דעות לגבי השאלה מתי הושוה מעמדם של המתאסלמים לזה של המוסלמים).

פרופ’ שלמה דב גויטיין קבע במחקריו על ה”חברה הים-תיכונית” ש”פרט לשתי הרדיפות יוצאות הדופן הללו (בימי הח’ליף אל-חאכם ובספרד האנדלוסית) לא הופעל לחץ מיוחד על המִעוּטים להתאסלם בתקופות הפאטימית והאיובית, אף כי למותר לציין שכל אותה עת עודדו את היהודים ואת הנוצרים להתאסלם” (379-378).

האם היתה התאסלמות של האכלוסיה המקומית?

מיכאל אסף ציין שהיתה התאסלמות של ערבים שהתנצרו בתקופה הנוצרית-ביזנטית. האכלוסיה הנוצרית הלא-ערבית התמעטה בעקר בשל במצב הבטחוני שגרם לנטישה. פרופ’ משה גיל קבע שקבוצות דתיות בעלות ארגון קהילתי חזק ומגובש הצליחו לעמוד בלחצים הכלכליים של הכבוש הערבי ודבקו בדתם. רק קהילות דתיות שמסגרתן הקהילתית היתה חלשה התאסלמו. המסגרת הקהילתית הנוצרית והיהודית שתיהן היו חזקות וזה מסביר את העובדה שבסוף העידן הערבי-מוסלמי לא הושלם תהליך ההתאסלמות. דעה זו קבלה חזוק ממחקרו של פרופ’ רוני אלנבלום.

ד”ר מילכה לוי-רובין קבעה בהסתמכה על עדויות של אלמוקאדאסי ואבן אלערבי מהמאה ה-11 שמלבד מקרים בודדים לא היתה התאסלמות משמעותית בקרב הנוצרים. הם העידו שרוב תושבי פלשתין הם נוצרים. אבל לעומת זאת יש ידעות על התאסלמות בקרב השומרונים. התאסלמות השומרונים נבעה מאסלום בכפיה ומגורמים כלכליים. המצב הכלכלי הקשה על העמידה בעומס מס הכופרים בנוסף לשאר המסים.

פרופ’ רוני אלנבלום קבע שהאסלאמיזציה של הארץ נבעה ברובה מהגירת מוסלמים לארץ ולא מהתאסלמות המונית של האכלוסיה המקומית והביא את הסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם כדי להוכיח שבתקופה הצלבנית עדיין היו הגליל המערבי, יהודה ודרום השמרון בעלי אכלוסיה נוצרית ניכרת ובגליל המזרחי היה רכוז של ישובים יהודיים. פרופ’ נחמיה לבציון הדגיש ש “יש בידינו רק מעט עדויות לקיומה של התאסלמות בהיקף רחב על מנת להשתחרר מהג’זיה” (מס הגולגולת) ושתהליך האסלום היה איטי ולא הושלם בתקופת השלטון הערבי-מוסלמי.

האם היתה התאסלמות המונית של היהודים?

כמו בנושאים אחרים גם לגבי נושא זה יש חלוקי דעות: עפ”י דעה אחת היהודים התאסלמו בהמוניהם בעת הכבוש הערבי. דוד בן גוריון ויצחק בן צבי פרסמו ספר בשם “ארץ ישראל בעבר ובהווה”. הספר יצא לאור ב-1918 והתזה שלו היא ש”הפלחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים שהשתלטו על א”י וסוריה במאה ה-7… הפלחים מוצאם מהישוב הכפרי שמצאו הערבים בארץ במאה ה-7… האכלוסיה הכפרית שמצאו הכובשים הערבים היתה ברובה יהודית” (עמ’ 196). המחברים סברו שתושבי הערים היהודים בעלי האמצעים וההשכלה הגרו בשל המצב הבטחוני והגזירות הדתיות והכלכליות ואילו האכרים היהודים שלא היו בידם האמצעים להגר דבקו באדמתם ונשארו. בתקופה הנוצרית-ביזנטית הם התנצרו, חלקם למראית עין ובתקופה הערבית הם התאסלמו. הגורם העיקרי להתנצרות ולהתאסלמות: הנאמנות לארץ שעלתה על הנאמנות לדת. הקשר של האכר לאדמה היה עמוק מהנאמנות לדת. אבל המחברים הביאו נמוקים נוספים: עול המסים הכבד, סכנת הנשול מהקרקע ותורת מחמד שהיתה קרובה להם יותר מתורת ישו. נמוק נוסף שהובא ע”י המחברים: ההתאסלמות אפשרה להם להתקבל כחברים שוי זכויות בחברה השלטת והקלות בבצוע ההתאסלמות: “די היה בהכרזה חד-פעמית שאין אלוהים בלעדי אלוהים ומחמד שליח האלוהים”. למרבה הצער, התזה של הספר לא גובתה במקורות היסטוריים ואין אפשרות לדעת על מה מסתמכים המחברים.

פרופ’ פולק דן במאמרו ב”משאלה-תקוה הרומאנטית (שהערבים הם צאצאי יהודים) שאולי ניתן לקיים באופן זה את הרוב היהודי בארץ”. הוא מצא בפירושיו של רבי סעדיה גאון (942-892) לספר דניאל סימוכין לתופעת ההתאסלמות של יהודים בארץ בימיו, אבל בהסתמכו על התלמוד הירושלמי ועל הממצאים הארכיאולוגייםשל בנית בתי כנסת מרובה בתקופה הביזנטית – הוא דחה את התזה שהיתה תופעת התנצרות המונית בתקופת השלטון הנוצרי-ביזנטי. אבל הוא קבע שעפ”י מקורות יהודיים, ערביים ונוצריים היתה אמונה בקרב היהודים שהשלטון הערבי יקיים את החזון המשיחי היהודי. פולק צטט מדרש יהודי בו נטען שהח’ליף “יבנה את בית ה’ אלוהי ישראל” (לא צויין באיזה מדרש מדובר).

למרות שפולק היה בדעה שהיתה התאסלמות משמעותית בתקופת בית אומיה הוא הזהיר ש”היחס לישמעאלים שבירושלים במאה העשירית כיהודים שהתאסלמו אין להעביר אותו אוטומטית על אלה שבמאה העשרים שהרי לא הוקפאה ההתפתחות האתנית והגירה האכלוסים בתקופה שבאמצע”. במילים אחרות: ההגירה של מוסלמים לארץ מסוריה ולבנון ושל בני עמים בלקנים, כורדים, אלג’ירים, צ’רקסים, בוסניים לאחר התקופה הצלבנית ובתקופה הממלוכית והעת’מאנית, הביאו לערבוב אתני ו”בסופו של דבר נתגבשה אכלוסיה ששוב אין להגדירה בפשטנות כיהודים שהתאסלמו… אם כי “קיימים קשרים חזקים של דם ומוצא בינה לבין היהודים. בקיצור, פולק לא הסכים עם זנד שערביי הארץ כיום הם צאצאי יהודים שהתאסלמו.

שמואל אלמוג דחה במאמרו “האדמה לעובדיה וגיור הפלאחים” את התזה שערביי הארץ הם יהודים שהתאסלמו. אלמוג נתח את התופעה שבראשית הציונות טפחו מנהיגי התנועה הציונית את החלום שערביי הארץ הם צאצאי יהודים שהתאסלמו ואת התקוה להשתלבותם מחדש בעם היהודי. אלמוג הגדיר תופעה זו שהגיעה לסיומה לאחר מלחה”ע הראשונה ש”הרעיונות על קרבת הגזע בין הפלאחים והיהודים, אף שלא יצאו מכלל מאוויים רומנטיים, הצטרפו למסכת שלימה שעיצבה את דמותה של התרבות היהודית המתחדשת” (עמ’ 175).

יש עדויות מעטות מהתקופה הערבית על המרת דת בקרב יהודים

עפ”י מקור ערבי מימיו של הח’ליף מועאוויה (661-680) 42 תלמידי חכמים יהודים התאסלמו בשלהי המאה ה-7. פרופ’ לבציון קבע שהח’ליף עומר אבן עבד אלעזיז (720-717) הוא עומר השני היה יוצא דופן ביחס לאסלום בתקופה האומיית. ידוע על מועאוויה אל אשערי, יהודי יליד טבריה שהתאסלם והיה ווזיר בחצר הח’ליף אל-מהדי (785-775). בתקופה הפאטימית ידוע על מקרה מפורסם של יהודי שהתאסלם. יעקב אבן-כלס מבגדד טפס בסולם הפקידות בארץ תחת השלטון הפאטימי. הוא התאסלם בשלהי המאה ה-10 וקודם למשרת ווזיר…

עפ”י הדעה הרוחת כיום לא היתה התאסלמות המונית של יהודים. מ-1918 ואף מאז 1967 פורסמו מחקרים רבים בשאלה זו ומהם מתברר שרוב החוקרים שוללים את הדעה שהיתה תופעה המונית של התאסלמות, גם אם היתה התאסלמות של יחידים.

פרופ’ שלמה דב גויטיין בסס את מחקריו על “החברה הים-תיכונית” במידה רבה על אוסף המכתבים מהגניזה הקהירית בין המאות ה-11 וה-13. הוא קבע ש”ההתאסלמות לא היתה נפוצה בתקופה הקלאסית של הגניזה, לכן אנו שומעים מעט מאד על ירושות של יהודים שהתאסלמו” (עמ’520). פרופ’ גויטיין צטט מכתב מהגניזה בו סופר על יהודים שאולצו להתאסלם בעוד אחרים העדיפו למות או להגר לביזנטיון, לתימן ולארצות אחרות”. המכתב התיחס לאינוס להתאסלם בימי הח’ליף אלחאכם.

אבל התזה המרכזית שלו היתה ש”גם החסרונות של חיי המִעוּטים לא היו מעיקים עד כדי כך שיביאו להתאסלמות המונית” (עמ’ 379). יש בתעודות הגניזה עדות מסוימת לכך שהיו מקרים בודדים שבהם אנשים מכל שדרות החברה סברו, מטעמים אלה או אחרים, כי יהיה נוח יותר להצטרף לדת השלטת. אבל פרופ’ גויטיין צין שזה לא היה אופייני ליהודי א”י אלא ל”אנשים שחיו בארץ זרה וכן נעקרו מסביבתם הרגִּלָֹּּה” (עמ’ 379). עפ”י מסמכי הגניזה מומרים רבים לא נתקו קשריהם עם דתם הקודמת ובד”כ קשה היה למתאסלם לחדור לחברה המוסלמית.

פרופ’ לבציון הגיע למסקנה ש”היהודים דבקו בדתם ורק מעטים מביניהם התאסלמו” (עמ’ 248) והמתאסלמים לא עשו זאת מתוך משיכה רוחנית לאסלאם אלא בד”כ מתוך פחד או בקשת תועלת. בקרב היהודים לא התחולל תהליך של שחיקה של הארגון והמנהיגות הקהילתית, כפי שארע, לדעתו, בקהילות נוצריות. החוסן הקהילתי היה גורם עיקרי לחוסן הנפשי של היהודים. הקהילה המשיכה לתפעל את השרותים הקהילתיים. גם במסמכי הגניזה הקהירית יש עדויות מעטות בלבד על התאסלמות במאות ה-10-12.

פרופ’ ח”ה בן ששון קבע בספרו “תולדות עם ישראל בימי הבינים” ש”עמד רובם המכריע של היהודים שבאו תחת שלטון האסלאם בנאמנות איתנה לאמונתם” (עמ’ 33). גם פרופ’ משה גיל סבורשלא היתה תופעה המונית של התאסלמות יהודים תחת השלטון המוסלמי. אמנם “תנאי עומר” הפכו את היהודים – עם שאר “הכופרים” – לנתינים סוג ב’ אבל “אין במקורות היהודיים, הנוצריים או המוסלמים ידיעה כלשהי על התאסלמות המונית של יהודים במקום ובזמן כלשהם” (עמ’ 49).

המסמכים מהגניזה הקהירית מהמאה ה-11 מזכירים שורה של ישובים יהודיים בגליל במאה ה-11 כלומר בשלהי השלטון הערבי. גם הסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם מאשר שאף בתקופה הצלבנית עדיין היו לפחות 36 ישובים יהודיים בגליל. פרופ’ גיל כתב שלמרות המצב הקשה של הישוב היהודי בתקופה הערבית-מוסלמית המכתבים מהגניזה מתארים “את המשכיות קיומו של הישוב היהודי מימי קדם”. אין כל עדויות על התאסלמות. ישובים יהודיים שרדו את התקופה הערבית-מוסלמית במידה רבה בזכות הארגון הקהילתי”.הקהילה היתה הסכר העיקרי מפני התבוללות וטמיעה ומפני נטישת היהדות. היא שהעניקה את תחושת השייכות לאומה ובתוכה הונצחו מדור לדור הערכים המיוחדים של היהדות” (עמ’ 130-131). ד”ר מילכה לוי-רובין תמכה בהרצאה בפני סטודנטים בדעה שהיו מקרי התאסלמות מעטים בקרב היהודים.

ד”ר א”י בראוור במאמר “היסוד היהודי שבערביי ארץ ישראל” דחה את התזה שהיהודים התאסלמו וקבע “מי שמייחס לו (לעם הארץ היהודי) המרת דת לשם תועלת חמרית טועה ומטעה ואף מחלל זכרו” (עמ’ 424). הוא גם דחה את הפרשנות של פולק לספר דניאל וקבע שערביי הארץ הגיעו כמהגרים.

רדיפות דתיות ולחץ להמרת דת

השושלת האומיית היתה סונית והסונים היו בעלי גישה יותר סובלנית מאשר השיעים שנודעו בקנאותם הדתית. השושלת העבאסית לא היתה שיעית אבל היא התבססה על פקידות פרסית שהיתה שיעית. בתקופה העבאסית התחזקה הקנאות הדתית והמדיניות שמה דגש על הזהות המוסלמית ולא על הזהות הערבית כפי שהיה בתקופת בית אומיה. בעקבות השנוי הזה החלה הקפדה רבה יותר על אכפת “תנאי עומר”. אבל הצורך בהכנסות ממסים מתן את הקנאות. הפאטימים למרות היותם שיעים נהגו בסובלנות כלפי היהודים ונעזרו בהם בנהול עניני הממלכה שמרכזה היה במצרים, מלבד בימיו של הח’ליף אל-חאכים. הפאטימים היו מִעוּט שיעי במצרים הסונית והעדיפו להעסיק יהודים.

הח’ליף העבאסי הארון אלרשיד (800-786) נתן ב-807 הוראה להרוס בתי כנסת וכנסיות אבל אין מידע שההוראה בוצעה. הח’ליף אלמותווכל (861-847) לא רק הקפיד על אכפת “תנאי עומר” אלא אף הוסיף הגבלות משלו: יצירת הבדלים בלבוש לשם זיהוי לא-מוסלמים – הוטלה חובה ללבוש ציץ צהוב וכובע עם שני כפתורים ובצבע שונה מזה של מוסלמים. צו הריסה לכנסיות חדשות ובנית מסגד במקומן היכן שהשטח מתאים והחרמת עשירית מבתי הנוצרים.
הלא-מוסלמים חייבים לתלות דמויות שטן מעץ על בתיהם כדי להבדילם מבתי מוסלמים ואסור שבתי “כופרים” יהיו גבוהים מבתי מוסלמים. גם קברי “כופרים” חייבים להיות נמוכים מקברי מוסלמים.

הח’ליף אלמוקתדר (932-908) הוסיף אף הוא הגבלות חדשות: חל אִסּוּר על העסקת לא-מוסלמים במשרות ממשלתיות, מלבד ברפואה. ותקנות לבוש חדשות – על הכופרים ללבוש בגדים בצבע הדבש ועל ילדיהם להדביק פיסות בד צבעוניות על בגדיהם.

יש עדויות על רדיפות והמרת דת מאונס בימי הח’ליף הפאטימי אלחאכם (1020-976). נסים דאנה תאר את מדיניות אלחאכם כלפי הנוצרים והיהודים בספרו “הדרוזים במזרח הקרוב”. בראשית שנות ה-1000 הוציא הח’ליף פקודות נגד הלא-מוסלמים, “בני החסות”: רדיפת הנוצרים הושפעה מהמאבק בין הערבים לביזנטים. הנוצרים היו הקרבן של מאבק זה. הנוצרים הצטוו ללבוש בגדים בצבע כחול, חגורה ומצנפת שחורה ולענוד צלב עץ (או עפ”י גירסה אחרת, מברזל) במשקל 5 ק”ג על הצואר. עפ”י גירסה אחרת מדובר היה בבגדים שחורים. נשות היהודים והנוצרים הצטוו לנעול נעל אחת אדומה ואחת שחורה. היהודים חוייבו אף הם ללבוש אבנטים שחורים ולשאת על צוארם ראש עגל מעץ (ההקשר: חטא עגל הזהב) עפ”י גירסה אחת וחישוקי עץ שמשקלם קצת יותר מ-2 ק”ג לזכר ראש העגל שעבדו לו במדבר עפ”י גירסה שניה.

הח’ליף צוה להרוס את את כנסית הקבר של ישו בירושלים, לבנותמסגד על חרבותיה ולהפוך שתי כנסיות נוספות למסגדים. הוא אסר על הנוצרים לחגוג את איסתר, אסר עליהם לקיים תהלוכות ואף צוה להרוס את כל הכנסיות והמנזרים בארץ. הוציא צו על הריסת בתי כנסת.. אִסּוּר השמוש ביין שהנוצרים והיהודים השתמשו בו לצרכים דתיים. השלב האחרון במדיניות הרדיפות נגד לא-מוסלמים היתה ההוראה להתאסלם או לעזוב את הארץ. כתוצאה מגזירות אלה היתה בריחה גדולה של בני חסות, נוצרים ויהודים מהארץ.

חוקי השמד התקיימו עפ”י גירסה אחת עד 1014 ועפ”י גירסה אחרת עד 1017. הח’ליף חזר בו והרשה לאנוסים לחזור לדתם, הרשה לבנות מחדש בתי תפילה שנהרסו והודה ש”מוסלמי מאונס אינו מוסלמי אמיתי”. עפ”י גירסה אחרת נמשכו הרדיפות עד סמוך למותו ב-1020 ורק בימי יורשו א- זאהר בוטלו הגזירות.

לסכום, רוב החוקרים קבעו שאין בסיס לטענה שהיתה התאסלמות המונית של יהודים בתקופה הערבית אם כי היתה התאסלמות של יחידים. מצב היהודים תחת שלטון האסלאם היה טוב יותר יחסית למצבם תחת השלטון הנוצרי. המדינה המוסלמית לא התערבה בענינים הפנימיים של הפולחן הדתי ובאוטונומיה המשפטית. היהודים לא חיו בגטאות. רדיפות דתיות היו מעטות. ראיה לדבקותם של היהודים בדתם יש בעובדה שבתקופה הצלבנית היו עדיין 36 ישובים יהודיים בגליל המזרחי בלבד.

בקיצור, מצבם של היהודים כ”בני חסות” היה טוב בהרבה ממצבם תחת השלטון הנוצרי-ביזנטי ולא נוצר מצב בלתי נסבל שיאלצם להמיר את דתם:

  • החוסן והלכידות של הארגון הקהילתי היהודי מנע עזיבת הקהילה. בתקופה הערבית-מוסלמית היתה טבריה מרכז רוחני משגשג
  • חלק ניכר מהתקופה הערבית-מוסלמית לא נאכפו בקפדנות “תנאי עומר”
  • המסים תחת השלטון הערבי-מוסלמי לא היו יותר כבדים מאשר בתקופה הנוצרית-ביזנטית.
  • השליטים הערבים לא נהלו רוב הזמן מדיניות לאסלום האכלוסיה המקומית מפני שהעדיפו לקבל את מסיהם.
  • השליטים אפשרו ליהודים ול”כופרים” לקיים את פולחנם הדתי כמעט ללא הפרעה והעניקו להם אוטונומיה משפטית.
  • במאות הראשונות לשלטון הערבי לא הושוה מעמדם של המתאסלמים לזה של המוסלמים, כך שלא היה מניע רציני להתאסלם.
  • השלטון הערבי-מוסלמי מעולם לא היה מוחלט, זאת בשל הפלישות הבדוויות, המאבקים הבינערביים ועם האויב הנוצרי. לכן, ספק אם השלטון היה מסוגל לאכוף ביעילות מדיניות של אסלום. היהודים סבלו מהפשיטות של הבדווים ומהידרדרות המצב הבטחוני והכלכלי – לא מלחצים להתאסלמות.

ביבליוגרפיה

  1. אבי- יונה, מיכאל, בימי רומא וביזנטיון, 1962.
  2. אביעם, מרדכי, סקר ארכיאולגי. הסקר מובא בספרו של רוני אלנבלום (ראה להלן).
  3. אלמוג שמואל, “האדמה לעובדיה וגיור הפלאחים” שמואל אטינגר, עורך אומה ותולדותיה, כרך ב’, 1989, עמ’ 175-165.
  4. אלעד, עמיקם, “ערי החוף של א”י בתקופה הערבית, 640-1099 “, קתדרה, כרך 8, 1978, עמ’ 156-178.
  5. אסף, מיכאל, תולדות השלטון הערבי בא”י, 1935.
  6. בן גוריון, דוד ובן צבי, יצחק, ארץ ישראל בעבר ובהווה, 1918.
  7. בן ששון, ח”ה, “תולדות עם ישראל בימיה”ב”, 1969, עמ’ 33 
  8. בראוור, א”י, “היסוד היהודי שבערביי ארץ ישראל”, מולד, חוברת 214, 1968, עמ’ 427-424.
  9. ברושי, מגן, “אכלוסית א”י”, בתוך צבי ברס ושות’, עורכים, מחרבן ב”ש ועד הכבוש הערבי, 1982, עמ’ 457-442.
  10. ברסלבסקי, יוסף, מלחמה והתגוננות של יהודי א”י עד מסעי הצלב, 1942.
  11. גויטייןשלמה דב, חברה ים תיכונית, עורך, יעקב לסנר, 2005.
  12. גיל משה, “פני התקופה: מעמדה של ארץ ישראל בשלטון המוסלמי ובתמורות המדיניות בעולם המוסלמי”, יהושע פראוור, עורך, ההיסטוריה של ארץ ישראל שלטון המוסלמים והצלבנים, 1981,עמ’ 160-17.
  13. גיל משה, “בעניני ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה”, קתדרה 70, 1994, עמ’ 58-29.
  14. הירשברג, חיים זאב, “הכבוש והשלטון הערבי”, בתוך, יואך רפל, עורך, תולדות א”י, 1989.
  15. זנד שלמה, מתי ואיך הומצא העם היהודי? 2008, עמ’ 183-176.
  16. טקסל, איתמר, “קוים לאופיו של הישוב הכפרי בא”י בראשית התקופה המוסלמית הקדומה”, 2005.
  17. לבציון, נחמיה, “התישבות של נומדים וכובשים מוסלמים כגורם בתהליך ההתאסלמות”, 2006.
  18. לבציון, נחמיה, האסלאם, מבוא להיסטוריה של הדת, 1998, כרך א’, עמ’ 253-195, 262-259.
  19. לוי-רובין, מילכה, “הכבוש כמעצב מפת הישוב של ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הקדומה”, קתדרה, 121,2007, עמ’ 78-53.
  20. לוי-רובין, מילכה, “עדויות חדשות מהשמרון”, מתוך הרצאה לסטודנטים.
  21. פולק אברהם נ’, “מוצאם של ערביי הארץ”, מולד, חוברת 213, 1967, עמ’ 303-297. חוברת 214, 1968, 429-427.
  22. פרנקל, יהושע, “חדירתם של הבדווים לארץ ישראל בתקופה הפאטמית, 1096-969”, קתדרה 11,1979, 108-86.
  23. צפריר, יורם, “הכבוש הערבי ותהליך דלדולה הישובי של א”י”, קתדרה, כרך 32, 1984, עמ’ 74-69.
  24. קידר, בנימין זאב, “הישוב היהודי בתקופה הערבית”, בתוך יואל ריפל, עורך, תולדות א”י, 1989.
  25. שמיר, משה, “תהליכי חרבן ונומדיזציה בארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, 1517-633”, בתוך, משה שרון, עורך, סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, 1976.
  26. שרון משה, “ערי ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם”, קתדרה, 40, 1986, עמ’ 83-120.
  27. Allenblum, Roni, Frankish rural settlement in the Latin Kingdom of Jerusalem
  28. Ashtor, A, social and economic history of the near East in the Middle Ages, 1976
  29. Dana, Nissim, The Druz in the Middle East, 2003.

מחקרים שהוזכרו בספרו של מיכאל אסף:

Kremer, A., Culturgeschichte des Orients, pp. 11,115.

Lammens, H, La Syria, pp. 7, 120.

פרק חמישי- אכלוסית א”י תחת השלטון הצלבני (1099–1290/1260):

הקבוצה האתנית-דתית הגדולה ביותר היתה הנוצרית-מזרחית

זהו הפרק החמישי במסגרת הסדרה “כיצד חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל”:

פרק ראשון: המדיניות הרומית- חסול הישות הלאומית תרבותית היהודית
פרק שני: השלטון הנוצרי ביזנטי – כשלון מאמצי הנִצּוּר
פרק שלישי: השלטון הערבי מוסלמי: האם היהודים התאסלמו?
פרק רביעי: ההתפרשות הישובית של הערבים תחת הכבוש הערבי-מוסלמי

מבוא

ב-1099 כבשו הצלבנים את א”י מידי השושלת הפאטימית. אבל בזה לא הסתיים המאבק בין המוסלמים לצלבנים על השליטה בארץ הקודש. למעשה המאבק לאורך כל תקופת השלטון הצלבני בארץ וממלכת הצלבנים התכוצה והתרחבה חליפות. הארץ הפכה עפ”י מאמרה של סילביה שיין “א”י בימי הצלבנים 1291-1099” “לזירת קרבות בלתי פוסקים בין העולם הנוצרי לאסלאמי”.

הצבא הצלבני הגיע מהצפון מביירות והתקדם לאורך החוף עד קיסריה. משם פנה לרמלה. ערי החוף מביירות עד יפו לא הותקפו בשלב זה, אבל תושבי יפו ברחו. תושבי רמלה ולוד ברחו אף הם מפחד הצלבנים. מרמלה התקדם הצבא הצלבני לירושלים.

ירושלים נכבשה ביולי 1099 והצלבנים ערכו בה טבח נורא של מוסלמים ויהודים והשבויים שנלקחו היו לעבדים בשרות האדונים הפרנקים או נפדו תמורת כופר. כמו כן החיילים הצלבנים עסקו בשוד וביזה. עפ”י המקורות הערביים נטבחו למעלה מ-70,000 ירושלמים.

לאחר כבוש ירושלים נכבשו בהדרגה ערי החוף כדי שהצבא הצלבני לא ינותק מבסיסיו באירופה ויוכל לקבל תגבורת ואספקה. כבוש ערי החוף נתקל בהתנגדות של השליטים הפאטימים. 10 שנים התנהלו הקרבות על כבוש ערי החוף. חיפה, ארסוף, קיסריה ועכו והן נכבשו בין 1110-1100. אשקלון נכבשה רק ב-1153. עזה שתושביה ברחו נמסרה למסדר הטמפלרים והצלבנים ישבוה מחדש.

לאחר מכן נכבש פנים הארץ ללא התנגדות רצינית. הצלבנים כבשו את יהודה ושמרון ואח”כ את הגליל. בגליל הוקמה “נסיכות הגליל” שכללה את הגליל, החוף המזרחי של הכנרת ובמערב עד חיפה. טבריה בוצרה ובצפת הוקם מבצר. ברחבי הגליל הוקמו מבצרים.

המוסלמים לא השלימו עם מפלתם שהתאפשרה בשל הפיצול במחנה הערבי-מוסלמי. המחנה התאושש בהדרגה ופתח במלחמת ג’יהאד. האופנסִבָּה הראשונה נכשלה וממלכת הצלבנים נשארה בשלמותה. האופנסִבָּה השניה החלה ב-1134 והמוסלמים כבשו את הגליל והגיעו עד עכו. אבל הצלחתם היתה זמנית. ממלכת הצלבנים נשארה בשלמותה עד 1187.

צלאח א-דין אל-איובי, בן למשפחה כורדית שנולד בעיר תכרית בעיראק הוכשר לקריירה צבאית ע”י אביו שהיה מושל לבנון. ב-1171 כאשר היה בשליחות להבטיח את האינטרסים העבאסים במצרים הוא השתלט על ארץ הנילוס והחזיר אותה לתחומי הח’ליפות העבאסית. לצלאח היו אמביציות שלטונית וב-1185-1183 הוא השתלט גם על רוב שטחי עיראק. ב-1177 לאחר איחוד ארצות האסלאם תחת שלטונו פנה צלאח א-דין לכבוש ערי החוף של הארץ והגיע עד רמלה ולוד, אבל הובס בקרב גזר בנובמבר 1177 וצבאו הושמד.

באביב 1179 פתח צלאח א-דין בהתקפה שיעדה היה הגליל והגיע עד גשר בנות יעקב שם נחל נצחון. ב-1180/82 היתה שביתת נשק בין הצדדים הלוחמים. אבל ב-1182 חידש צלאח א-דין את התקפתו ובין 1184-1182 פרץ מעבר הירדן המזרחי לגליל ולעמק יזרעאל. בשנים 1187-1185 היתה שביתת נשק שהיתה אמורה להימשך עד 1189, אבל ב-1187 הפר צלאח א-דין את הפסקת האש וב-1187 הביס את הצבא הצלבני בקרב קרני חיטין, מערבית לטבריה. טבריה נכנעה, נצרת נכבשה, עכו נכנעה, אבל תושביה עזבוה. כל ערי החוף נכנעו וירושלים נכבשה ב-9 באוקטובר 1187. הנוצרים ברחו ברובם ובעיר נותרו כ-15,000 נוצרים-מזרחים.

עד אוקטובר אותה שנה השתלט א-דין על רוב שטחה של המדינה הצלבנית, כולל ירושלים, אבל בארץ נותרו כיסי התנגדות צלבנים שהחזיקו מעמד עד 1192. ב-1191 התקיים קרב נוסף בין הצלבנים וצלאח א-דין ליד ארסוף והצלבנים נצחו. צלאח א-דין הרס את ערי החוף וכן את הערים מבית דג’ן לאורך הדרך לירושלים. בזה בא הקץ לממלכת ירושלים הצלבנית.

אבל הצלבנים החזירו לעצמם את מישור החוף מיפו עד צור וקבעו בירתם בעכו. בספטמבר 1192 נחתם הסכם בין הצדדים ל-3 שנים. ממלכת הצלבנים השניה שבירתה היתה עכו השתרעה מעתה לאורך החוף עד יפו וכן מובלעת באזור רמלה-לוד. ירושלים נשארה בידי המוסלמים. צלאח א- דין מת ב-1192.

האיובים, יורשיו של צלאח א-דין, ירשו את השטחים בהם שלט א-דין בארץ שכללו את יהודה, השמרון והגליל וכן את עבר הירדן המזרחי. ונהלו עם הצלבנים מערכת יחסים שכללה חליפות מלחמות והסכמים זמניים. זה היה המצב עד 1260.

ממלכת עכו הצלבנית עשתה מספר נסיונות להחזיר לעצמה את השטחים שאבדו לה והמאבק בין השליטים האיובים לצלבנים נמשך חליפות. ב-1226 הצליחו הצלבנים לכבוש את ירושלים. ב-1241 נחתם הסכם לפיו חזר הגליל לשלטון צלבני וב-1243 נחתם הסכם נוסף שהרחיב את השלטון הצלבני לרוב שטחי הארץ. אבל המאבק התחדש בין 1244 ל-1247 והצלבנים נחלו מפלות. ממלכת הצלבנים חוסלה בסופו של דבר ב-1260 ע”י הממלוכים, מוסלמים סונים ממוצא תורכמני, אם כי המעוז האחרון עכו נכבש רק ב-1291.

האכלוסיה בעת הכבוש הצלבני היתה הטרוגנית ומגוונת בהרכבה. ממלכת הצלבנים היתה חברה של כובשים ונכבשים. מצד אחד הפרנקים הכובשים ומצד שני האכלוסיה שנמצאה בארץ בעת הכבוש: התושבים הלא-פרנקים, הנוצרים-מזרחים, המוסלמים, היהודים והשומרונים, נחשבו לנכבשים ונתבעו לשלם מס גולגולת שהיה המשכו של מס הג’זיה שהוטל על “בני החסות” הלא-מוסלמים תחת הכבוש הערבי-מוסלמי. האכלוסיה הלא-פרנקית היתה מבחינה משפטית במעמד נחות. אבל העדות הדתיות קבלו אוטונומיה עדתית מסוימת ונהנו יחסית מחפש הפולחן הדתי.

הנוצרים-מזרחים לא נהנו ממעמד מיוחד והכמורה הנוצרית-מזרחית נדרשה לקבל את מרות הכנסיה הלטינית. גם בני כתות נוצריות אחרות נדרשו לקבל את מרותה של הכנסיה הלטינית. המוסלמים יכלו לקיים את פולחנם הדתי באזורים הכפריים ללא הפרעה, אבל בערים בהן חיו נוצרים הותר להם לקיים דתם רק במסגרות פרטיות והמסגדים הפכו לכנסיות, כולל כפת הסלע על הר הבית שהפכה ל”מקדש האדון” ומסגד אל-אקצא שהפך ל”מקדש שלמה”. גם בקיסריה, יפו ואשקלון הפכו המסגדים לכנסיות.

מבחינה סוציו- כלכלית היתה האכלוסיה מורכבת ממעמדות. הצלבנים העתיקו לארץ את השיטה הפיאודלית האירופאית בשנויים קלים. אדמות הארץ הפכו לאחוזות וחולקו לאבירים, למנזרים ולמבצרים.

האצולה: בעלי האחוזות, המסדרים הצבאיים וראשי הכנסיה הלטינית שהיו פרנקים.

הבורגנות: תושבי הערים היו פרנקים, נוצרים-מזרחים, מוסלמים ויהודים. אבל ירושלים היתה נוצרית כולה. נאסר על יהודים ומוסלמים לגור בה. הכבוש הצלבני רוקן בתחילה את הערים מהאכלוסיה המוסלמית (טבח, גרוש ובריחה) וגם מרוב היהודים, אבל לאחר התיצבות השלטון היתה שיבה מסוימת. הערים היו בעלות גודל שונה. בעכו היו 40,000 תושבים, באשקלון היו 10,000 תושבים, בירושלים 20,000 ובשאר הערים נעו המספרים בין 2,000 ל-5,000 אבל הסטאטוס של העירונים הפרנקים היה שונה משל השאר.

הצמיתים: מוסלמים ונוצרים-מזרחים. הם היו האכלוסיה הגדולה ביותר. עפ”י ד”ר שיין היו בתקופה הצלבנית כ-700 כפרים בכל הארץ לעומת למעלה מ-2,000 בתקופה הביזנטית. לדעת פרופ’ פראוור מספרם היה גבוה בכמה מאות. הכפרים התחלקו לגדולים (כמה אלפים), בינוניים (70-80 נפש) וקטנים (10-20 נפש או 40-20).

האכלוסיה הכפרית התגוררה בשפלת החוף, ליד ערי הנמל, באזור השמרון ויהודה ובגליל. בעלי האחוזות התגוררו בערים. הכפרים נוהלו ע”י ראיסים שהיו ראשי הכפר. הכפריים שלמו נוסף על מס הגולגולת מס קרקע בגובה שליש מהיבול ומסים שונים על עצי פרי, כרמים ואף דבורים. כמו כן הוטלו עליהם עבודות אנגריה.

העבדים: אלה היו שבויי מלחמה או תושבי ערים שלא נכנעו ונכבשו לעבדות. הם שמשו כעבדים לאדונים הפרנקים.

הפרנקים לא נהלו לדעת סילביה שיין מדיניות מסיונרית. לא היה נסיון לנַצֵּר את האכלוסיה וגם לא היתה מדיניות של מערביזציה, כלומר נסיון לכפות על האכלוסיה את התרבות ואורח החיים המערב-אירופי. המניע העיקרי להעדר מדיניות מסיונרית מצד הכובשים היה כלכלי: בעלי האחוזות לא היו מעונינים בנִצּוּר הצמיתים והעבדים שתחת חסותם מאחר שהחוק חייב לשחררם. אבל היו נזירים פרנציסקנים ודומיניקנים שעסקו בנִצּוּר. פרו’פ סיון, פרופ’ קידר וד”ר שיין קבעו שהיו המרות דת של מוסלמים, אבל בהעדר נתונים במקורות המוסלמיים והלטיניים יש הערכות שונות לגבי היקף התופעה. (ראה להלן).

השלטון הפרנקי לא עסק אמנם בנִצּוּר, אבל בערים בעלות רוב נוצרי נהוג היה להפוך מסגדים לכנסיות. כפת הסלע הפכה לכנסית “מקדש האדון” ומסגד אל-אקצע הפך ל”מקדש שלמה”. גם ביפו, אשקלון וקיסריה הפכו מסגדים לכנסיות.

ב. הרכב האכלוסיה בתקופה הצלבנית

הקבוצה הנוצרית-מזרחית היתה הקבוצה הגדולה ביותר. מסקנת החוקרים העוסקים במחקר על התקופה הערבית-מוסלמית (ראה פרק רביעי בסדרה זו) היתה שלאורך תקופת הכבוש הערבי-מוסלמי היו הנוצרים-מזרחים הקבוצה הגדולה ביותר.

קבוצה זו היתה מורכבת מצאצאי היונים והסורים-ארמים שהגרו לארץ בתקופה ההלנסטית והרומית-ביזנטית שנוּצרוּ (התנצרו או הוכרחו להתנצר) בתקופה הביזנטית. יש גם עדויות של היסטוריונים וגיאוגרפים מוסלמים המאשרים עובדה זו. מחמד בן עבדאללה אלמעאפרי מסביליה בקר בארץ ב-1095 ודוח על רוב נוצרי בארץ. ההיסטוריון האנדלוסי אבן אלערבי בקר בארץ בין 1095-1093 וכתב שהנוצרים-מזרחים הם רוב האכלוסיה. גם הצלין הנוצרי בורכרד שבקר בארץ ב-1280 העיד שהנוצרים-מזרחים הם הרוב.

לעומת זאת, החוקרים העוסקים במחקר על התקופה הצלבנית חלוקים בדעותיהם לגבי השאלה אם המוסלמים או הנוצרים-מזרחים היו הקבוצה הגדולה ביותר באכלוסיה בארץ בתקופה הצלבנית: פרופ’ יהושע פראוור, ד”ר סילביה שיין ומרון בנבנישתי בדעה שהמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר.

עפ”י ההערכות של פרופ’ יהושע פראוור בספרו “תולדות ממלכת הצלבנים” (מהדורה מתוקנת: 1971,עמ’ 465-459) היו בארץ בשנות ה-1180 תחת השלטון הצלבני 100,000 עד 120,000 פרנקים, כלומר צלבנים נוצרים קתולים. האכלוסיה הכפרית מנתה עפ”י הערכותיו כ-250,000 והיתה מורכבת ממוסלמים ונוצרים-מזרחים. פראוור קבע ש”לא כל האכלוסיה הכפרית היתה מוסלמית. אזורים מסוימים מיושבים עדיין בצפיפות באכלוסיה נוצרית-סורית”. אבל “רוב האכלוסיה היה מוסלמי לפי דתו” (עמ’ 404). אכלוסית הערים היתה ברובה נוצרית. אחוז המוסלמים בערים היה זניח בשל מעשי הטבח וההגירה מרצון או מאונס (עמ’ 462). האכלוסיה הלא-פרנקית הותה כ-3/4 מכלל אכלוסית הארץ שמנתה כ-470,000.

מרון בנבנישתי העריך (The Crusaders in the Holy Land, 1970, עמ’ 18) שהאכלוסיה שמצאו הצלבנים בארץ מנתה כ-500,000 והמוסלמים היו 80%-75% מתוכם. כלומר האכלוסיה המוסלמית מנתה בין 375,000 ל-400,000 והאכלוסיה הנוצרית-מזרחית מנתה בין 100,000 ל-125,000, אולי קצת פחות אם ניקח בחשבון שבארץ היה מִעוּט יהודי ושומרוני. הוא העריך שמספר הפרנקים היה 140,000 ומתוכם כ-10,000 עד 20,000 פרנקים התגוררו בכפרים. אבל בנגוד לפרופ’ פראוור שנמק את הערכתו, בנבנישתי לא הביא נתוח מקורות כהסבר להערכתו.

ד”ר סילביה שיין מעריכה שאכלוסית הארץ בתקופה הצלבנית היתה כ-400,000 ורק רבע מתוכם היו פרנקים (“א”י בימי הצלבנים, 1291-1099”, עמ’ 197) ומסכימה עם התזה שהמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר (עמ’ 274, 287). לא ניתנה הנמקה להערכה זו.

אם נסתמך על הנתונים שהובאו על ידי פרופ’ פראוור ומרון בנבנישתי והמוסלמים היו הקבוצה האתנית-דתית הגדולה ביותר, הרי מנינם היה כ-250,000-200,000, נפש. הנוצרים-מזרחים מנו כ-150,000-100,000 נפש. לא נמסרו נתונים על מספר היהודים והשומרונים. כלל האכלוסיה הגיע לכ-470,000.

פרופ’ בנימין זאב קידר ופרופ’ רוני אלנבלום בדעה שהנוצרים-מזרחים היו הקבוצה הגדולה ביותר. (המחקרים של קידר ואלנבלום הם משנות ה-1990 בעוד שהמחקר של פראוור הוא משנות ה-1960). הם מסתמכים על דעת חוקרי התקופה הערבית-מוסלמית שהגיעו למסקנה שהנוצרים-מזרחים היו הקבוצה הדתית הגדולה ביותר בתקופה הערבית-מוסלמית. לאור קביעה זו וההצטמקות של האכלוסיה המוסלמית בשל טבח, גרוש ובריחה, ערב הכבוש הצלבני ובעת הכבוש וסקרים ארכיאולוגיים, הם קובעים שגם בתקופה הצלבנית עדיין היו הנוצרים-מזרחים הקבוצה הגדולה ביותר. גם המאמר של פרופ’ עמנואל סיון (ראה להלן) על בעית הפליטים המוסלמים עקב הכבוש הצלבני מצביע לכוון זה.

פרופ’ קידר כתב (“The Subjected Muslims of the Frankish Levant” מ-1990, עמ’ 148-150) שההערכה המוסכמת על החוקרים כיום היא שמספר הלא- פרנקים נע בין 300,000 ל-360,000 ו-250,000 מתוכם היו כפריים מוסלמים ונוצרים-מזרחים וכ-100,000 היו עירוניים מוסלמים ונוצרים-מזרחים. מספר הפרנקים היה בין 100,000 ל-120,000. לא נמסרו נתונים על מספר היהודים והשומרונים. קידר הביא מקור נוצרי, הכרוניקון ארונל (ראה להלן) לגבי האפשרות שמספר הכפריים המוסלמים הגיע לכ-150,000. אבל קידר עצמו מטיל ספק באפשרות להסתמך על מקור זה.

מכאן שמספר הכפריים הנוצרים-מזרחים היה כ-100,000. אבל מאחר שרוב המוסלמים חיו בכפרים עפ”י עדויות של אבן ג’ובאייר מ-1184 והכרוניקון הפרנקי ארנול מ-1160 סביר להניח שמתוך 100,000 העירונים הלא- פרנקים, הרוב היו נוצרים-מזרחים. המסקנה המתבקשת היא שאמנם הקבוצה הנוצרית-מזרחית היתה הגדולה ביותר, אבל השאלה נותרה פתוחה לגבי הפער המספרי בין הקבוצה המוסלמית והנוצרית-מזרחית. קידר קבע ש”במצב המחקר הנוכחי לא ניתן לקבוע כמה מוסלמים נשארו תחת שלטון פרנקי” (עמ’ 148).

פרופ’ קידר בדעה שהמוסלמים היו רוב באזורים מסוימים של הארץ והנוצרים-מזרחים באזורים אחרים. אבל הוא הגיע למסקנה ש”הקביעה שהרוב הנוצרי-מזרחי הכפרי פנה את מקומו תחת שלטון פרנקי לרוב מוסלמי לא סבירה”. הוא הסתמך על פרופ’ משה גיל שקבע (A History of Palestine 634-1099, VOL 1, p.142) שהנוצרים-מזרחים היו רוב בתקופה הערבית-מוסלמית בהסתמך על עדויות וביניהן עדותו של ההיסטוריון האנדלוסי אבן אל-ערבי שהיה בארץ זמן קצר לפני הכבוש הצלבני וכתב שהנוצרים-מזרחים הם רוב האכלוסיה. גם הצלין הנוצרי בורכרד שבקר בארץ ב-1280 קבע שהנוצרים-מזרחים הם הרוב בארץ.

במחקר אחר של ב”ז קידר (Franks, Muslims and Oriental Christians in the Latin Levant, pp. 129-153) הוא סוקר את מאמצי החוקרים להעריך ביתר ודאות מה היה מספר המוסלמים בארץ תחת השלטון הצלבני. החוקרים נסו להעריך מה היה גודלה של המשפחה המוסלמית הממוצעת, אבל המקורות לקביעת גודל המשפחה הם מעטים ביותר ולסכום הדיון קבע קידר ש”עדיין אין מסקנה לגבי גודל המשפחה המוסלמית תחת השלטון הפרנקי” (עמ’ 152) ולכן אין אפשרות להעריך את גודלה המדויק של האכלוסיה המוסלמית.

פרופ’ רוני אלנבלום הגיע למסקנה שהנוצרים-מזרחים היו הקבוצה הגדולה ביותר (Frankish Rural Settlements in the Latin Kingdom of Jerusalem, 1998). אבל ממחקרו מתבקשת המסקנה שהיה פער משמעותי מבחינה מספרית בין הנוצרים-מזרחים והמוסלמים לטובת הראשונים. פרופ’ אלנבלום מסתמך על מקורות לא-יהודיים ועל סקרים ארכיאולוגיים וחפירות שנערכו ע”י ה”רשות לחקירת א”י ועתיקותיה”. לדעת פרופ’ אלנבלום אין די נתונים כדי לקבוע את מספר התושבים והיחס ביניהם. אבל פרופ’ אלנבלום בדק את ההרכב אתני-דתי של האכלוסיה בעידן הצלבני והגיע למסקנה שהנוצרים-מזרחים היו הקבוצה הגדולה ביותר.

ניתן לקבל חזוק לתזה שהנוצרים-מזרחים היו הקבוצה הגדולה ביותר ממחקרו של פרופ’ עמנואל סיון (“פליטים מסוריה וא”י בתקופת מסעי הצלב”). סיון קבע שבעקבות הכבוש הצלבני נוצרה בעית פליטים שברחו מא”י ורוב הפליטים היו מוסלמים. בריחת המוסלמים צמצמה ללא ספק את מספרם, אם כי במקורות המוסלמיים עליהם מסתמך פרופ’ סיון אין נתונים מספריים. ד”ר שיין ציינה אף היא במאמרה (ראה לעיל) שהיתה הגירה של מוסלמים מהארץ. כל החוקרים מאשרים שהצלבנים ביצעו מעשי טבח המוניים במוסלמים וזה היה המניע לבריחתם.

אלנבלום הוא שהחל את הדיון בהרכב אתני-דתי מהתקופה הביזנטית. הנחת היסוד הראשונה במחקרו היא שבתקופה הביזנטית הארץ היתה מחולקת לאזורי התישבות של מוסלמים, נוצרים-מזרחים, יהודים ושומרונים והקהילות האתניות-דתיות חיו בנפרד. וכך לדעת אלנבלום היה המצב גם בתקופה הצלבנית. מאחר שהתקופה הערבית היתה בין השתיים סביר להניח שזה היה המצב בתקופה הערבית. גם פרופ’ קידר וד”ר שיין מסכימים שהיתה חלוקה אתנית-גיאוגרפית. באזורים הכפריים האכלוסיה היתה עפ”י מרכיב אתני-דתי. אבל בערים היתה אכלוסיה מעורבת, אם כי ברובעים נפרדים. הפרנקים לא התערבבו במקומיים.

הנחת היסוד השניה בספרו של פרופ’ אלנבלום – הנשענת גם על דעות חוקרים שזה תחום התמחותם – היא שיש לעשות הבחנה ברורה בין תהליכי הערביזציה והאסלמיזציה האזורית ובין האסלמיזציה האישית של התושבים המקומיים, נוצרים, יהודים ושומרונים בתקופת הכבוש הערבי-מוסלמי.

המפה הישובית בתקופה הצלבנית

פרופ’ בנימין זאב קידר במאמרו “יהודים ושומרונים בממלכת ירושלים” ופרופ’ רוני אלנבלום בספרו שרטטו את המפה הישובית בתקופה הצלבנית (1260-1099):

הקבוצה הגדולה ביותר הנוצרים-מזרחים חיה במספר רכוזים: בגליל המערבי, במישור החוף ובאזור ירושלים ודרום יהודה. היתה מובלעת נוצרית בגליל המזרחי, במקומות קדושים לנצרות. הרכוז העיקרי של המוסלמים היה בשכם וסביבתה. היו מובלעות מוסלמיות בגליל המערבי והמזרחי. כמו כן היה הדרום אזור נדידה של הבדווים.

הרכוז העיקרי של היהודים היה בגליל המזרחי ובערים מסוימות בחוף ובפנים הארץ. באזור השמרון היה רכוז של ישובים שומרונים ובערי החוף. הרכב האכלוסיה לא השתנה מהותית מהתקופה הערבית-מוסלמית והנוצרים-מזרחים נותרו הקבוצה הגדולה ביותר.

התזה היא שהמפה הישובית משקפת את חלוקת אזורי הארץ עפ”י קריטריון אתני-דתי עם מובלעות קטנות של מִעוּט אתני-דתי אחר. החלוקה האתנית-דתית האזורית הזו החלה להתהוות בתקופה הביזנטית עם התגברות תהליך הנִצּוּר. מחקרו של פרופ’ רוני אלנבלום הביא מידע חשוב על מפת הישובים באזורי הארץ השונים מהתקופה הביזנטית (המאות 7-4 לספירה) דרך התקופה הערבית (המאות 11-7) לתקופה הצלבנית (מאות 13-12).

בנגוד לאזורים הנטושים בהם התישבו מוסלמים-בדווים והשליטו את מנהגיהם ואורח חייהם – בקהילות הותיקות לא היה תהליך מזורז של אסלמיזציה. לדעת אלנבלום עד ראשית המאה ה-11,המאה האחרונה לכבוש הערבי-מוסלמי לא היתה מדיניות של אכפת האסלאם בכח על האכלוסיה הותיקה. רוב האכלוסיה ערב הכבוש הצלבני היתה נוצרית-מזרחית.

החוקרים עושים הבחנה בין תהליך האסלאמיזציה של יחידים שהיה איטי וממושך ולבין האסלאמיזציה והערביזציה של אזורים שננטשו ע”י האכלוסיה המקומית בלחצם של השבטים הבדווים שנצלו את הואקום שנוצר והתנחלו באזור. תהליך האסלאמיזציה של האכלוסיה המקומית היה איטי וצבר תאוצה עקב אירועים פוליטיים וחברתיים. הגורמים המכריעים היו השיעור הגבוה של המסים המיוחדים שהוטלו בתקופה הערבית-מוסלמית על לא-מוסלמים, ההגבלות השונות, תעסוקתיות ואחרות וההתקפות של אספסוף מוסלמי.

עפ”י תוצאות מחקריו של אלנבלום תהליך האסלמיזציה והערביזציה האזורית מתייחס לאזורים שננטשו ע”י האכלוסיה המקומית כתוצאה מהלחץ שהופעל עליהם ע”י חדירת שבטים בדווים נודדים שפגעו באכלוסיה הותיקה. אזורים אלה עברו לדעת אלנבלום תהליך של מעבר הדרגתי של השבטים הבדווים מאורח חיים נוודי להתישבות קבע. במלים אחרות, לא מדובר באזורים אלה באסלמיזציה של התושבים המקומיים אלא בהתישבות קבע של ערבים מוסלמים.

רוב החוקרים מסכימים שמראשית הכבוש הערבי-מוסלמי במאה ה-7 עד ראשית המאה ה-11 לא היו הרבה מקרים של אסלאמיזציה בכפיה מכיון שזה היה אסור עפ”י החוק הדתי-מוסלמי ותהליך האסלאמיזציה לא הושלם בשלהי התקופה הערבית-מוסלמית. היהודים והנוצרים לא נרדפו ע”י השלטון הערבי-מוסלמי מלבד בימיו של הח’ליף אל-חאכם שצוה להרוס כנסיות ובתי כנסת וכפה על הלא-מוסלמים להתאסלם או לעזוב את הארץ. הגזירות ניתנו עפ”י מקור אחד ב-1002/3 ועפ”י מקור אחר ב-1012. היהודים הפכו לאנוסים. אבל כעבור זמן קצר הגזירה בוטלה והם חזרו בגלוי ליהדות. עובדה היא שבתקופה הצלבנית היו 35 ישובים יהודיים בגליל וישובים נוספים בחלקים אחרים של הארץ. (ראה פרק רביעי בסדרה זו).

הפרנקים 

אחת הסִבּוֹת העיקריות להתמוטטותה של ממלכת הצלבנים היתה בעית כח אדם. הכבוש הצלבני לא הביא להגירה מסיבית של נוצרים-קתולים מאירופה והפרנקים נשארו מִעוּט כובש. הישובים הפרנקיים היו מטפוסים שונים: מבצרים עם חילות מצב, מנזרים מאוכלסים ע”י נזירים, עיירות בעלות אכלוסיה פרנקית בחלקה ואף כפרים מעורבים שכללו אכלוסיה פרנקית. רוב הפרנקים התגוררו בערים בעיקר לאורך החוף, אבל גם בטבריה צפת, צִפּוֹרִי ונצרת בגליל ובירושלים, רמלה-לוד שכם ובית לחם.

בין 10,000 ל-20,000 התגוררו בכפרים. כפרים פרנקיים הוקמו בין השאר באכזיב, אל-קביבה, אל-בירה, דבוריה, סן-ז’יל, בית גוברין, בית נובא, בית סוריכ. פרנקים התגוררו גם בעירות קאקון, קלנסואה, דיר אל בלח, סבסטיה, ג’נין, לג’ון ותבנין. עפ”י ספרו של מרון בנבנישתי “The Crusaders in the Holy Land” התגוררו הפרנקים בכ-80 ישובים שהיו 15% מכלל 700 הישובים בתקופה הצלבנית. לדעת פרופ’ פראוור היה מספר הישובים הכולל גבוה בכמה מאות לפחות. מאחר שהצבא הצלבני היה מורכב מגברים – ונשים אירופאיות לא הגיעו עם הלוחמים – נשאו הפרנקים נשים מקומיות שקבלו על עצמן את הנצרות הקתולית.

האכלוסיה הנוצרית-מזרחית

עפ”י עדויות של מוסלמים (ראה למעלה) הנוצרים-מזרחים היו הרוב בארץ. עפ”י עדות של הצלין הנוצרי בורכרד מהר ציון שבקר בארץ ב-1280 הסורים שהיו נוצרים מזרחיים היו הרוב בארץ, אבל היו בארץ גם נוצרים ארמנים, פרסים, מרוניטים, חבשים ועוד במספר עצום. ואכן בנגוד למוסלמים שנטבחו, גורשו או ברחו, האכלוסיה הנוצרית-מזרחית נשארה על כנה. הנוצרים-מזרחים היו ברובם ממוצא סורי או יוני ונמנו על המהגרים שהתנחלו בארץ בתקופה ההלנסטית והתנצרו בתקופה הביזנטית. חלק ניכר מהיונים ברחו ערב הכבוש הערבי-מוסלמי, כך שעיקר האכלוסיה הנוצרית-מזרחית היתה ממוצא סורי (תערובת של ארמים ופיניקים באזור הצפון).

הם עברו תהליך של שערוב (ערביזציה) בתקופה הערבית-מוסלמית אבל רובם ככולם נשארו נוצרים. אם כי העילית המשכילה נטשה לפני הכבוש הפרנקי. הנוצרים-מזרחים השתייכו לכנסיה היונית- אורתודוכסית. לשון התפילה היתה יונית אבל השפה היומיומית היתה ערבית.

הנוצרים-מזרחים התחלקו לעירונים וכפריים:

הכפריים – הפכו לצמיתים באחוזות הפיאודליות הפרנקיות.

העירונים – היו חפשים אבל לא בסטאטוס של “בורגנים”. הנוצרים-מזרחים היו רוב בערים לצד מִעוּט פרנקי. פרופ’ פראוור קבע שבשל הבריחה, הגרוש ומעשי הטבח במוסלמים, לא נותרה אכלוסיה מוסלמית בערים.

הגליל המערבי – בתקופה הצלבנית היה מיושב בעיקר בנוצרים ותיקים מהתקופה הביזנטית, כלומר יונים, פיניקים וסורים- מתיונים שהתנצרו ועולי רגל מביזנץ ואירופה ומנוצרים פרנקיסטים, כלומר מתישבים נוצרים מאירופה הקתולית. הגליל המערבי היה מחולק לאחוזות פאודליות. למשל כל האזור בין פקיעין בצפון-מזרח, סג’ור בדרום-מזרח ודיר אל-אסד בדרום מערב היה אחוזה פאודלית של הנריקוס בובאלוס, בנו של אביר מאזור שמפניה, דרומית-מזרחית לפריס.

הגליל המזרחי – נוצרים התישבו עוד בתקופה הביזנטית בשכונות נפרדות במספר ישובים בגליל התחתון, בטבריה, כפר כנה ודבוריה בשל קדושתן לנצרות ואילו בנצרת חוסלה הקהילה היהודית ע”י הביזנטים ערב הכבוש המוסלמי ונצרת נשארה בעלת אכלוסיה נוצרית-ביזנטית במשך תקופת הכבוש הערבי-מוסלמי. אבל החל מ-1108 החלו להתישב בנצרת גם צלבנים.

אזור יהודה ודרום השמרון – האזור מצפון לירושלים, כלומר דרום השמרון היה נוצרי ברובו. עפ”י סקר ארכיאולוגי היו בו 267 ישובים. בדרום השמרון נשארו הישובים הנוצרים-ביזנטים ללא שנוי. הצלבנים התישבו רק באזורים בהם ישבו נוצרים.

אזור ירושלים היה אף הוא מיושב בנוצרים. אזור דרום יהודה וסביבות ירושלים היה אזור נוצרי ברובו: ירושלים, בית לחם, בית גוברין היו בעלות רוב נוצרי. הפרנקים הפכו את ירושלים לעיר נוצרית ועודדו התישבות נוצרים-מזרחים בעיר במקום המוסלמים שנטבחו או ברחו.

כמו כן היה רוב נוצרי ברמלה-לוד.

ערי החוף – היו גם הן בעלות רוב נוצרי. הצלבנים עודדו את הנוצרים-מזרחים לאכלס את ערי החוף במקום המוסלמים שנטבחו או ברחו. אבל גם בתקופה הערבית רוב האכלוסיה היתה נוצרית.

תהליך האסלאמיזציה של האכלוסיה הנוצרית לא הושלם בתקופה הערבית ונמשך בתקופה הממלוכית והעת’מאנית. כתוצאה מאפליה ורדיפות גודלה של הקהילה הנוצרית המשיך על כן להצטמק בתהליך שהיה בד”כ בלתי הפיך. אבל התהליך צבר תאוצה רק כאשר הקהילות המוסלמיות נעשו מאורגנות וחזקות.

האכלוסיה הערבית-מוסלמית

הקבוצה המוסלמית היתה השניה בגודלה אחרי הקבוצה הנוצרית-מזרחית. אבל כפי שקבע פרופ’ קידר (The Subjected Muslims of the Frankish Levant, p. 148) “במצב המחקר הנוכחי לא ניתן לקבוע כמה מוסלמים נשארו תחת השלטון הפרנקי לאחר מעשי הטבח וההגירה מהארץ”. עפ”י הכרוניקון הפרנקי ארנול הציע מלך ארמניה ב-1160 למלך ירושלים לגרש את האכרים המוסלמים והתחייב לשלוח במקומם 30,000 ארמנים עם משפחותיהם כדי לישב את הארץ. אם ההצעה היתה אכר מוסלמי תמורת ארמני הרי היו בארץ 30,000 אכרים מוסלמים, כותב קידר. אם משפחה ממוצעת היתה בת 5 נפשות הרי האכלוסיה הכפרית המוסלמית כללה 150,000. השאלה היא באיזו מידה ניתן להסתמך על מקור זה. קידר מעלה ספקות בנדון.

ערב הכבוש הצלבני ב-1099 היו המוסלמים מרוכזים בשני רכוזים עיקריים: בהר הנגב ובערבה ובצפון השמרון. כמו כן היו מובלעות מוסלמיות באזור טבריה, רמלה והר חברון. בערי החוף ופנים הארץ היתה האכלוסיה מעורבת והמוסלמים היו מִעוּט (ראה פרק רביעי בסדרה זו). העלית המשכילה המוסלמית עזבה לפני הכבוש.

יש מקורות מעטים על חיי האכלוסיה המוסלמית תחת השלטון הצלבני. אבל מתוך המידע שהצטבר מתברר שגורל המוסלמים היה תוצאה של הצורה בה השתלטו הצלבנים על ישובים בהם חיו מוסלמים. בעיר שנכבשה נערכו מעשי טבח ונלקחו שבויים שהפכו לעבדים. בעיר שנכנעה לא נקמו בתושבים והשאירו בידיהם את הברירה להישאר או לעזוב. ברוב המקרים הם העדיפו לעזוב.

רוב המוסלמים היו סונים, אבל בצפון היתה גם אכלוסיה שיעית. האכלוסיה המוסלמית התחלקה ל-4 קבוצות: עבדים, צמיתים באחוזות של הפרנקים, תושבי הערים והשבטים הבדווים.

העבדים – היו שבויי מלחמה או תושבי ערים שלא נכנעו מרצון. אין נתונים על מספר העבדים אבל כנראה שהם לא היו מעטים. במבצר הצלבני של הטמפלרים בצפת היו 400 עבדים. בעכו שוחררו שלוש שנים לאחר הכבוש 4,000 מוסלמים מעבדות ובירושלים שוחררו כ-5,000. נראה שמדובר בפדיון שבויים או בהחלפתם בשבויים פרנקים (קידר, עמ’ 153).

הצמיתים – היו אכרים שעבדו את אחוזות הבעלים המוסלמים. האחוזות עברו לידי בעלים פרנקים שהעבירו את השיטה הפיאודלית לארץ והפכום לצמיתים. עפ”י עדותו של אבן ג’באר שבקר בארץ ב-1148 היה מצבם של הכפריים המוסלמים תחת השעבוד הצלבני טוב יותר ממצבם של הכפריים בארצות האסלאם.

לדעת בנבנישתי האכלוסיה המוסלמית בכפרים כללה שרידים מהאכלוסיה הותיקה שהתאסלמה והתבוללה בקרב גלי הכובשים הערביים. אבל הוא בדעת מִעוּט. החוקרים שהתמחו בתקופה הערבית-מוסלמית בדעה שלא היתה תופעה המונית של התאסלמות (ראה פרק רביעי בסדרה זו). המוסלמים היו ערבים שהתנחלו בארץ.

העירוניים – ערי פנים הארץ נכנעו ברובם לפני הצלבנים וניתנה לתושבים הברירה להישאר או לעזוב. רוב המוסלמים העדיפו לעזוב וחלק נשארו. בטבריה, נצרת ובית לחם היתה אכלוסיה מוסלמית. ברמלה וטבריה היתה בריחה המונית עוד לפני הכבוש.

עפ”י עדותו של עמאד אל-דין, מזכירו של צלאח א-דין, בערים מסוימות בפנים הארץ המוסלמים היו רוב. אבל בירושלים נערך טבח גדול במוסלמים והשאר ברחו או הפכו לעבדים ונאסרה התישבות מוסלמית בעיר. בשכם ברחו רוב התושבים.

כבוש ערי החוף היה מלווה בטבח האכלוסיה המוסלמית. בעכו נרצחו כ-4,000 מוסלמים ורכושם נבזז. בקיסריה נערך טבח במוסלמים והנשים נלקחו בשבי ונמכרו לעבדות והשאר ברחו. מעשי טבח נערכו גם בחיפה שגילתה התנגדות עקשת לכובשים. ביפו היתה בריחה המונית לפני הכבוש. ארסוף ואשקלון נכנעו אבל המוסלמים העדיפו לעזוב.

ד”ר שיין קבעה שבין 1109-1099 לא נותרה אכלוסיה מוסלמית בערי החוף. החל מ-1109 השתנתה גישת הצלבנים שהגיעו למסקנה שאבדן תושבים פרושו אבדן הכנסה והותר לנכבשים להישאר. החל מהרבע השני או השלישי של המאה ה-12 הורשו מוסלמים לחזור לערי החוף. אבל רוב האכלוסיה העירונית היתה נוצרית-מזרחית. תושבי הערים הלא- פרנקים שלמו, נוסף על מס הגולגולת, מס עירוני.

הבדווים – השבטים הבדווים והתורכמנים נדדו בדרום באזור שבין עזה למצרים, במזרח באזור עבר הירדן המזרחי ובצפון באזור הבניאס. הם ערכו הסכמים עם השלטון הצלבני לפיהם הם שלמו מס גולגולת והורשו לרעות את עדריהם בממלכת הצלבנים.

המשך בחלק הבא…

מאמרים אחרונים של רבקה שפק ליסק

נושא ארגוני זכויות האדם מחייב דיון רציני. הרכב האכלוסיה בתקופה הממלוכית. ישראל אינה מסוגלת לפתור את בעיותיה של אפריקה. העידן הפוסט-תעשיתי: האם השפע הפך לנחלת הכלל. הכפר הערבי פאסוטה היה בעבר כפר יהודי. ה-JVP ארגון יהודי- אמריקני, קטן אבל רעשני. דלתון היתה ישוב יהודי בעבר וכיום היא שוב יהודית. העידן הפוסט–תעשיתי: נקודות המחלוקת בין גלברייט לפארקר. דונה גרציה: 500 שנה להולדתה של הציונית הראשונה. מירון היתה יהודית בעבר כ-3,000 שנים

פרק 6 – חלק א’

פרק שישי – הרכב האכלוסיה בארץ בתקופה הממלוכית (1260-1516):

ירידה דרסטית בגודל האכלוסיה וחסול הרוב הנוצרי/ ד”ר רבקה שפק ליסק

פרק 6 בסדרה: איך ומתי חוסל הרוב היהודי בא”י:

פרק ראשון – המדיניות הרומית: חסול הישות הלאומית- תרבותית והרוב היהודי בארץ ישראל 
פרק שני- כשלון מאמצי הנִצּוּר תחת הכבוש הנוצרי–ביזנטי.
פרק שלישי – גלי החדירה של הערבים והמוסלמים לארץ תחת הכבוש הערבי-מוסלמי (640-1099)
פרק רביעי – היהודים תחת הכבוש הערבי-מוסלמי: שערוב (ערביזציה)שערוב (ערביזציה) ללא אסלום 
פרק חמישי – האכלוסיה בארץ בתקופה הצלבנית (1099-1260): הנוצרים-מזרחים הקבוצה הגדולה ביותר 

חלק א’

מבוא

הממלוכים היו תורכמנים מאסיה המרכזית. המוסלמים שכבשו את אסיה המרכזית לקחו ילדים תורכמנים, הפכום לעבדים והעבירו אותם אימונים צבאיים על מנת להפכם לחיילים בשרותם. הם עברו אסלום והשתייכו לזרם הסוני באסלאם. כמוסלמים חדשים הם הצטיינו באדיקותם ובקנאותם הדתית.

הצבא הממלוכי על קציניו פעל בשרות הח’ליף המוסלמי עד שמספר קצינים הדיחו ב-1249/50, לאחר מותו של הח’ליף האיובי, את בנו הצעיר והשתלטו על מצרים.

ב-1260 הביס הגנרל הממלוכי ביברס את המונגולים שחדרו לארץ, לאחר שכבשו את סוריה, בקרב ליד מעין חרוד ולאחר מכן כבשו הממלוכים את ארץ ישראל וסוריה. ב-1263 הוכתר ביברס כשולטן אלמלכ אלט’אהר.

הגליל התחתון נכבש ב-1263 וב-1266 נכבש הגליל העליון. הגליל המערבי נכבש ב-1271 ומבצר המונפורט נהרס. לאחר הכבוש הוזמנו מתישבים מדמשק להתישב בצפת ונבנו בה בית מרחץ, מסגד ושוק.

ערי החוף מלבד עכו נכבשו בין 1265 ל-1268 ומאחר שלממלוכים לא היה צי הם חששו מנסיונות של הצלבנים להשתלט מחדש על ערי החוף, הרסו את כל הערים עד היסוד, אם כי במשך הזמן עזה שוקמה חלקית והפכה לנמל הכנסה לארץ. ערי החוף נותרו הרוסות, מכיון שפירטים ושודדי ים נהגו לפשוט על אזור החוף. עזה שמשה כנמל הכנסה לארץ ומספר תושביה היה גדול, עפ”י עדויות, אם כי היא היתה בעלת אופי כפרי.

בידי הצלבנים נותרה רצועת חוף קטנה בין עכו לדור. עכו נכבשה ע”י הממלוכים ב-1291 ובזה תם הכבוש הצלבני בארץ אם כי השלטון הצלבני ברוב חלקי הארץ הסתיים עוד ב-1260. הממלוכים הרסו את העיר, את ביצוריה ואת הנמל. התושבים הנוצרים שנותרו בחיים נמלטו. חרבן עכו הביא לסופה של הקהילה היהודית. גיאוגרף מוסלמי הזכיר את עכו ב-1320. העיר היתה חרבה במאות ה-14 וה-15 עפ”י גירסתו של זאב וילנאי, ערך עכו, ב”אנציקלופדיה אריאל”. עפ”י גירסה אחרת הוחל סביב אמצע המאה ה-14 בשקומה החלקי של העיר מחרבותיה ויהודים שבו להתגורר בה.

א. השלטון הממלוכי

הארץ היתה חלק מהפרובינציה א-שאם וחולקה לשתי יחידות מבחינה מנהלית:

ממלכת עזה – שכללה את השפלה עד הרי יהודה והשרון. ממלכת צפת – שכללה את הגליל העליון, המערבי והתחתון, חוף הכרמל, עמק הירדן, צפון השמרון ודרום לבנון עד תבנין. הרי יהודה, כולל ירושלים, דרום השמרון ועמק בית שאן סופחו לממלכת דמשק.

השליטה בארץ נמסרה לקציני הצבא שהיו למושלי הערים, גובי המסים, המפקחים והפקידות העליונה. הממלוכים הקימו שרות דואר באמצעות סוסים. הדרכים שופרו, נבנו גשרים והוקמו תחנות להחלפת סוסים.

האחוזות הצלבניות הועברו לידי קציני הצבא והאכרים נחשבו לצמיתים והיו חייבים לעבד את האדמה שלא נחשבה לרכושם הפרטי ונאסר עליהם לעזוב את הכפר. (יהושע פרנקל, “החברה הכפרית בארץ ישראל בתקופה הממלוכית” קתדרה 77, 995, עמ’ 32). לחלק המזרחי של השרון, אזור קלנסוה, טייבה, טול כרם, בקה אל גרביה ובאקה אל שרקיה עד אום אל פאחם הועברו מתישבים חדשים, תורכמנים נוודים (יוסף דרורי, “ארץ ישראל כחבל מישני” יואל ריפל, עורך, תולדות ארץ ישראל, כרך ב’, 1989, עמ’ 424).

השלטון הממלוכי היה שלטון רכוזי ויעיל במשך שלטונו של ביברס (1279-1260). בימיו נהנו התושבים מבטחון אישי בערים ובדרכים ומאכפת החוק נגד עברינים ונגד שודדי הדרכים והבדווים. בימי קלאון ובניו (1341-1279) הורע מצב הבטחון. ב-1281 מרדו הבדווים בשכם ובאזור עזה. אזור עכו-עתלית שנותר בידי הצלבנים נכבש ב-1291,בימי בנו של קלאון אלאשרף ח’ליל. כמו כן היו פלישות מונגוליות בעשור האחרון של המאה ה-13 אך הן נהדפו.

לאחר מותו של אלנאצר מחמד (1341-1310) החלו מאבקי ירושה בין צאצאיו, קצינים שאפתנים ואחרים. ב-1347 פרצה בארץ המגיפה השחורה שהפילה חללים רבים והביאה לבריחת התושבים מהערים ולהצטמקות השטח המעובד. אכלוסית הארץ הצטמקה משמעותית בשל המגיפה. לאחר חלוף המגיפה המשיכו הממלוכים במפעלי הבניה בהם החלו לפני כן.

ב-1382 השתלט שולטן ממוצא צ’רקסי, ברקוק, על הממלכה הממלוכית. הקצונה הממלוכית נלחמה בו והוא הודח, אך שב ותפש את השלטון ושלט עד 1390.

מהמאה ה-15 התחיל מצבה של ממלכת הממלוכים להתערער. בתוך הממלכה גברו החיכוכים בין התורכמנים לצ’רקסים, פלישות של פירטים ושודדים ערערו את מצב הבטחון והמצב הכלכלי החל להידרדר (יוחנן פרידמן, “ארץ ישראל וירושלים ערב הכבוש העת’מאני” פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העת’מאנית, בעריכת אמנון כהן, עמ’19-22).

החל מהמחצית השניה של המאה ה-15 גברה התערערות הממלכה הממלוכית בשל עלית כוחם של העותמ’אנים לאחר כבוש קונסטנטינופול ב-1453 והתחלת המאבק על השליטה בארצות האסלאם. על מנת להתמודד עם הסכנה העת’מאנית התחילו הממלוכים לכפות גיוס לצבא על הבדווים ואף על האכלוסיה האזרחית. השייח’ים של שבטי הבדווים קבלו שכר עבור המגויסים, אבל החיילים הבדווים מהרו לערוק. במקום שרות בצבא העדיפו הבדווים לערוך מסעי שוד וביזה בערים ובכפרים ובעוברי אורח בדרכים. האכלוסיה האזרחית התנגדה אף היא לגיוס לצבא והעוינות בין השלטון לתושביו גברה. בארץ השתררה אנרכיה, החקלאות נפגעה והמצב הכלכלי הורע.

המעורבות של הבדווים בחיי הארץ גברה. בירושלים השבט בנו זיד התנגש עם המושל, היו הוצאות להורג ונקמות של קרובי המוצאים להורג. בחברון פרצו מהומות בין שתי חמולות ושתיהן פנו לעזרת הבדווים שנצלו את הבקשה למעשי שוד וחרבן. רבי משולם מוולטירה שבקר בארץ ב-1481 תאר את השוד בדרכים ובישובים.

גִּלֹּּוּי הדרך להודו דרך כף התקוה הטובה על ידי וסקו דה גמה (1497) והשתלטות הפורטוגזים על הסחר עם הודו, פגעו קשה בכלכלה הממלוכית שלפני כן נהנתה מרוחים תודות למסלול הסחר למזרח שעבר בתחומה. על רקע זה היו עמותים עם הפורטוגזים בים סוף.

הקרב המכריע בין הממלוכים לעת’מאנים על השליטה באזור התקיים באוגוסט 1516 במארג’ דאבק צפונית לחלב. הממלוכים נוצחו והעת’מאנים עלו על דמשק וכבשוה. שאר חלקי סוריה וכל ארץ ישראל עד עזה נפלו לידי העת’מאנים ללא התנגדות. ב-1517 נכבשה מצרים.

ב. מעמדה של האכלוסיה הלא-מוסלמית

הממלוכים היו קנאים לדת האסלאם. הם בנו מסגדים, מדרסות שיפצו את כפת הסלע על הר הבית ואסרו על לא-מוסלמים להיכנס למערת המכפלה בחברון. התושבים הלא-מוסלמים היו במעמד “בני חסות” עפ”י תנאי עומר והממלוכים הקפידו על אכפת התנאים. כמו כן, הלא-מוסלמים שלמו נוסף על המסים הרגילים את מס הכופרים, הוא מס הגולגולת, הג’זיה.

תקנות נגד הלא-מוסלמים: (אנציקלופדיה יודאיקה, פרק 6, ערך: מצרים, 1971)

  • נאסרה העסקת יהודים ונוצרים במערכת המנהלית הממלוכית.
  • הנוצרים נצטוו לכסות את הטורבן שלהם בבד כחול, היהודים- בבד צהוב והשומרונים בבד אדום.
  • חודשה התקנה האוסרת על לא-מוסלמים לרכב על סוסים.
  • נאסר על הלא-מוסלמים לבנות בתים שיעלו בגובהם על בתי המוסלמים.
  • על הכופרים נאסרה הכנסה למערת המכפלה בחברון.

הערך: ממלוכים ב-Jewish Virtual Library דן בין השאר במצבם של הלא-מוסלמים בממלכה הממלוכית. מסתבר שלמרות האִסּוּר להעסיק יהודים ונוצרים במערכת המנהלית חלקם עדיין נשאו במשרות רמות מעלה, אבל השלטון הממלוכי נעשה בהדרגה מדכא יותר ויותר והלא-מוסלמים היו ממורמרים על ההידרדרות במצבם. לשנוי לרעה ביחס ללא-מוסלמים, בעיקר נוצרים, היו מספר גורמים:
• הרטוריקה המיליטנטית הממלוכית שעסקה בג’יהאד.
• המאבק המתמשך נגד הצלבנים.
• ההבנה שהנוצרים המקומיים, למרות היותם דוברי ערבית, אהדו בסתר את אויבי הממלוכים.
• ההידרדרות במצב הכלכלי החל מאמצע המאה ה-14 ואילך.
• התחרות על ג’ובים בין השכבה המשכילה המוסלמית והשכבה המשכילית הלא-מוסלמית.

עיקר העוינות היה מופנה כלפי הנוצרים שהיו קבוצה אתנית-דתית יותר גדולה מזו של היהודים והיתה מיוצגת הרבה יותר במערכת המנהלית. במידה שהיתה פגיעה ביהודים זו היתה יותר תוצר לואי של הצעדים שננקטו נגד הנוצרים. עם כבוש הגליל התחתון ב-1263 ביברס החל ברדיפת הנוצרים. הוא הרס את הכנסיות ואת האתרים הנוצריים וביניהם את כנסית “הבשורה” בנצרת ואת הכנסיה ע”ש אליהו בהר תבור. ב-1266 בעת כבושה של צפת נרצחו הטמפלרים שחיו בה ונשותיהם וילדיהם נמכרו לעבדות. בקאקון שנכבשה ב-1267 הפכו הממלוכים את הכנסיה למסגד.

הממלוכים נקטו במדינות של אסלום המִעוּט הנוצרי-מזרחי. בתקופה הממלוכית הגיע לסיומו התהליך ארוך הטוח של אסלום האכלוסיה הנוצרית. מסתבר שאם כי עיקר האסלאמיזציה היתה בקרב הנוצרים היו גם מקרים מעטים של התאסלמות בקרב היהודים במצרים. לקראת סוף המאה ה-14 היתה החמרה במדיניות כלפי הלא-מוסלמים לאחר השתלטותם של הצ’רקסים על הממלכה הממלוכית.

ג. גודל האכלוסיה – ירידה דרסטית במספר התושבים

מפנקסי מפקדי האכלוסין, רשום השדות, המטעים והקרקעות מהתקופה הממלוכית ניתן היה ללמוד על גודל האכלוסיה והרכבה, אבל הם לא השתמרו והמקורות מהם ניתן ללמוד על הרכב האכלוסיה תחת הכבוש הממלוכי הם מסקנות המחקר על גודל והרכב האכלוסיה בתקופה הצלבנית ובראשית התקופה העת’מאנית (פרנקל, “החברה הכפרית, עמ’ 19).

שני שנויים משמעותיים התרחשו בתקופת הכבוש הממלוכי:

* היתה ירידה דרסטית במספר התושבים – מכ-470,000 לכ-120,000 בשלהי התקופה הממלוכית (שלהי המאה ה-15 וראשית המאה ה-16). תחת השלטון העת’מאני עלה מספר התושבים בשלהי המאה ה-16 ל-206,290 בשטח א”י המערבית).

** הרכב האכלוסיה השתנה – הרוב הנוצרי מזרחי חוסל (על כך בסעיף ד’).

עפ”י הערכות החוקרים שהתמחו בתקופה הצלבנית (ראה הפרק החמישי) כאמור חיו בארץ בתקופה הצלבנית כ-470,000 תושבים.

בהעדר מסמכים מהתקופה הממלוכית על אכלוסית הארץ המפקד הראשון שערכו העת’מאנים בראשית המאה ה-16 (1525/6) 8 שנים בלבד לאחר הנצחון על הממלוכים וההשתלטות על הפרובינציה א-שאם נותן לנו את תמונת המצב בשלהי השלטון הממלוכי. הפרובינציה א-שאם כללה את א”י המערבית, עבה”י המזרחי ודרום סוריה, אבל נדון כאן רק במצב בארץ ישראל המערבית. לדעת החוקרים של התקופה העת’מאנית המפקד הראשון נותן תמונה חלקית בלבד על גודל והרכב האכלוסיה ערב הכבוש העת’מאני, אם כי שיטות המחקר של הפקידים השתפרו ממפקד למפקד.

ברנרד לואיס הביא במאמר “ארץ ישראל ביובל הראשון לשלטון העת’מאני על פי פנקסי הקרקעות העת’מאניים” ארץ ישראל, כרך ד’, עמ’ 172 את הנתונים של המפקד הראשון:

אזור (סנג’ק) הגליל ובירתו צפת: 5,463 בתי אב, 360 רווקים ו-86 חולים, נכים או פטורים ממסים

אזור (סנג’ק) עזה ובירתו עזה: 5,183 בתי אב, 364 רווקים ו-39 חולים, נכים ופטורים ממס 

אזור (סנג’ק) ירושלים ויהודה: 2,673 בתי אב, 120 רווקים ו-8 חולים וכו’ 

אזור (סנג’ק) השמרון ובירתו שכם אינם נכללים במפקד.

אין במאמר של ברנרד לואיס מידע על השבטים הבדווים בנגב ובחלקים אחרים של הארץ.

לואיס חישב את גודל המשפחה הממוצעת עפ”י 6 נפשות. עפ”י חִשּוּב זה היה מספר התושבים החלקי עפ”י המפקד הראשון, כדלקמן:

אזור הגליל: 33,224 תושבים
אזור עזה: 31,501 תושבים 
אזור ירושלים: 16,166 תושבים 
סה”כ: 80,891

סנג’ק שכם

מפקד האכלוסין הראשון 8 שנים לאחר הכבוש ב-1525/6 איננו כולל כאמור את אזור השמרון ובירתו שכם, היכן שהיה הרכוז הגדול ביותר של אכלוסיה ערבית. להשלמת התמונה יצורפו נתוני סנג’ק שכם שכלל את השמרון ושכם מהמפקד של 1533/9

1,375 בתי אב, 169 רווקים ו- 4 חולים וכו’, סה”כ 8,423 תושבים

האכלוסיה הכפרית עפ”י המפקד ב-1525/6

נפת ירושלים – 11,496
נפת עזה – 26,926
נפת שכם – 1,778
נפת צפת – 27,724 
סה”כ בכל הנפות האכלוסיה מחוץ ל-4 ערי הנפות היתה 67,924 תושבים.

בסה”כ נספרו כ-1,000 כפרים. כפר מנה בין 2-3 בתים עד 300. הכפרים נחלקו במפקד למיושבים, נטושים ונטושים והרוסים. פרופ’ פראוור העריך שזה בערך היה מספר הכפרים בתקופה הצלבנית. אם מספר התושבים ירד בערך ב-50% בין התקופה הצלבנית לממלוכית, השאלה היא מה היה אחוז הכפרים הנטושים / הרוסים.

מספר תושבי 4 הסנג’קים של א”י המערבית ב-1525/6 היה אם כן כ-89,314, לא כולל את שבטי הבדווים.

האזורים שהיו בעלי אכלוסין היו ירושלים שכם, עזה והגליל. שפלת החוף מעזה צפונה ועמקי הרוחב היו מִעוּטי אכלוסין וריקים בהשואה לאזורים ההרריים (פרנקל, עמ’ 20). פרנקל מעלה השערה שקיים קשר בין המעבר מגידול תבואה לגידול כותנה ובין הצטמצמות אכלוסית הארץ (עמ’ 25). הירידה בבקוש לדגנים היתה תוצאה של הצטמקות האכלוסיה.

אמנון כהן וברנרד לואי חקרו בספרם Population and Revenue in the Towns of Palestine in the 16th Century את אכלוסית הערים עפ”י מפקדי האכלוסיה העת’מאנים.

עפ”י המפקד מ-1525/6

ערי החוף מלבד עזה היו חרבות. בעזה לאחר הכבוש העת’מאני מידי הממלוכים (עמ’ 127-128) היו 4,575. (ברמלה נמנו 1,604 והיא נכללה בסנג’ק עזה)

בירושלים היו 934 בתי אב, 2 רווקים ואימאם אחד. עפ”י הערכה שמשפחה היתה בעלת 5 נפשות. בממוצע חיו בירושלים 4,670 תושבים (עמ’ 92- 94).

בשכם (1533/9) היו 6,645 תושבים

בצפת היו 5,500 תושבים

האכלוסיה העירונית ב-4 ערי הנפות היתה 21,390

מספר תושבי 4 הסנג’קים של א”י המערבית ב-1525/6 היה, אם כן, כ-89, 314, לא כולל את שבטי הבדווים.

התעצמות הבדווים בתקופה הממלוכית

פרופ’ משה שרון תאר במאמרו “הבדווים וארץ ישראל תחת שלטון האסלאם” בקובץ הבדווים, רשימות ומאמרים, בעריכת יעקב עיני ועזרא דורון, 1988, עמ’ 45-43, את התעצמות הבדווים בתקופה הממלוכית:

באזור רמלה התישבו בני שבט הסולאלמה

לאזור עזה הגיע מעבה”י השבט בנו עטא. הם התמקמו בכל שפלת החוף

באזור העמקים התמקמו חלק מהשבט בנו עטא

באזור ירושלים נדדו בני השבט בנו ג’רם

השבט בנו עטא התמקם בחלקו במדבר שבתחומי הארץ

התעצמות הבדווים התאפשרה כתוצאה מחולשת הצבא הממלוכי שסבל אבידות קשות בנפש בשל המגיפה. הצבא התקשה להגן על המבצרים, הישובים והדרכים.

לקראת סוף המאה ה-15 כלומר ערב הכבוש העת’מאני הבדווים השתלטו כמעט לחלוטין על דרכי המסחר בארץ ושתקו כמעט לחלוטין את המסחר והעליה לרגל. פרופ’ שרון מביא את עדותו של רבי משולם מוולטירא שהגיע לארץ ב-1481 ותאר את הפחד העצום מפני הבדווים בדרכים: הוא ספר על שיירות סוחרים שהותקפו בין יפו לרמלה ונוסעיהן נשדדו. הבדווים תקפו את העיר רמלה והעלו אותה באש. גם התייר הנוצרי פליכס פאברי שהגיע לארץ ב-1483 כתב ש”הבדווים באותה תקופה היו מפוזרים על פני חלקים גדולים של ארץ הקודש”. לא ניתן היה לדבריו לנוע בדרכים ללא הגנה צבאית.

פרופ’ שרון קבע שלא רק סוחרים ועולי רגל נוצרים הותקפו על ידי הבדווים אלא אף עולי רגל מוסלמים שהיו בדרכם למכה. ב-1494 שדדו בני השבט בנו לאם ליד העיר כרך בעבה”י שיירת עולי רגל מוסלמים. המקורות הרשמיים העת’מאניים מראשית הכבוש העת’מאני לאחר 1516 דוחו אף הם על התפקיד המרכזי שמלאו הבדווים בחיי הארץ.

הבדווים במדבר יהודה

מדבר יהודה משתרע מנחל צאלים בדרום עד כביש ירושלים-יריחו בצפון ומגב ההר במערב עד בקעת הירדן במזרח. באזור זה נדדו שבטים בדווים מאז התמוטטות השלטון הביזנטי עם הכבוש הערבי של הארץ ב-640 לספירה.

אמנון כהן וברנרד לואיס הביאו נתונים על האכלוסיה הבדווית בספרם, Population and Revenue in the Towns of Palestine in the 16th Century, עמ’ 17. בסנג’ק עזה היו ב-1525/6 30,000 בדווים ומספרם במשך המאה ה-16 גדל משמעותית תחת השלטון העת’מאני. מספר הבדווים בסנג’ק עזה עפ”י המפקד של 1533/9 היה 62,500.

לסכום, בדיקה של המפקדים שנערכו במשך המאה ה-16 ונתונים נוספים מביאה למספר מסקנות:

ראשית כל, המפקד של 1525/6 לא נתן תמונה שלמה של גודל האכלוסיה. למשל בגליל נמנו פחות מ-1,000 תושבים ואילו במפקד של 1533/9 נרשמו 10,000. זהו גידול ניכר ב-8 שנים וסביר להניח שהמפקד של 1533/9 היה יותר יסודי.

שנית, מ-470,000 נותרו עפ”י המפקד של 1525/6 כ-120,000 תושבים בשטח ארץ ישראל המערבית (כ-90,000 + 30,000). מתוך ה-470,000 ירדו 100,000-120,000 צלבנים שנהרגו, נטבחו או ברחו וכן כ-50,000 נוצרים-מזרחים שנהרגו, נרצחו או ברחו מערי החוף שנכבשו מידי הצלבנים ונהרסו עד היסוד.

שלישית, מאחר שבראשית המאה ה-16 נותרו כ-120,000 השאלה היא מה קרה לכ-180,000 תושבים?

מסקנה: בתקופת הממלוכית היתה ירידה דרסטית. היו מספר סִבּוֹת להתמעטות האכלוסיה:

ראשית כל, מעשי טבח בנוצרים הפרנקים בעת הכבוש שהביאו לבריחתם ההמונית מהארץ צמצמו את האכלוסיה ב-100,000-120,000.

שנית, מעשי הטבח והרדיפות נגד הנוצרים-מזרחים הביאו לבריחה מהארץ. הרס ערי החוף בהם התגוררו בתקופה הצלבנית עפ”י ספרו של מירון בנבנישתי The Crusaders in the Holy Land, p. 27 למעלה מ-60,000 תושבים, רובם, נוצרים-מזרחים, צמצם את מספר הנוצרים-מזרחים לפחות ב-50,000. היו מעשי טבח נוספים אבל אין נתונים מדויקים על מעשי הטבח.

שלישית, המגיפה השחורה ב-1347/8 ומגיפות נוספות בראשית המאה ה-15 הפילו חללים רבים וצמצמו באופן דרסטי את מספר התושבים:

חסרים נתונים מדויקים על ממדי המגיפה השחורה בממלכה הממלוכית. חוקרים שחקרו את הנושא הגיעו למספר הערכות:

פרופ’ אברהם פולאק העריך במחקרו “The Demographic Evolution of the Middle East: Population Trends Since 1348, “ בכתב העת Palestine and Middle East, vol. 10, No. 5, May 1938, p. 201 שאכלוסית סוריה, פלשתינה, לבנון ועבה”י ערב המגיפה היתה בין 900,000 ל-1,200,000. מנתון זה אכלוסית לבנון היתה 150,000.

החוקר המוסלמי אל-מקריזי (AlMaqrizi) קבע ששליש מאכלוסית מצרים וסוריה (כולל ארץ ישראל המערבית) נכחדה במגיפה השחורה.

חסרים כאמור נתונים על מספר חללי המגיפה בארץ ישראל המערבית, אבל עפ”י הנתונים במצרים ובסוריה ניתן להקיש על המצב בארץ:

מצרים

פרופ’ Josiah Russell קבע במחקרו “ The Population of Medieval Egypt, “Journal of the American Center in Egypt, vol. 5, 1966, pp. 69-82 שמתוך כ-4,200,000 תושבים במצרים נותרו לאחר המגיפה כ-3,150,000.

פרופ’ פולאק הגיע למסקנה שאכלוסית מצרים הצטמקה מכ-3,000,000 לכ-2,000,000 (עמ’ 201). המגיפה השחורה בקהיר נמשכה מסוף ספטמבר 1348 עד ראשית ינואר 1349, כלומר כ-5 חודשים. לפני המגיפה היו בקהיר עפ”י הערכתו של Dols (עמ’ 215) בין 600,000-500,000 תושבים. בקהיר ופרבריה הגיע מספר חללי המגיפה השחורה עפ”י הערכתו של Dols, The Black Death in the Middle East Michael. W. (עמ’ 212) ליותר מ-100,000. באמצע המאה ה-16 חיו בה 430,000.

סוריה

פרופ’ אברהם פולאק העריך כאמור במחקרו “The Demographic Evolution of the Middle East: Population Trends Since 1348, “ בכתב העת Palestine and Middle East, vol. 10, No. 5, May 1938, p. 201 שאכלוסית סוריה, פלשתינה, לבנון ועבה”י ערב המגיפה היתה בין 900,000 ל-1,200,000. אכלוסית לבנון היתה 150,000.

המגיפה בדמשק החלה ביוני 1348 ונמשכה עד סוף מרץ 1349. אכלוסית העיר ירדה מ-80,000 ל-60,000 ועפ”י גירסה אחרת אף ל-50,000.

עפ”י עדויות בנות הזמן הגיע מספר החללים בסוריה ל-400,000 והאכלוסיה הצטמקה ל-800,000.

א”י המערבית

Michael W. Dols במחקרו The Black Death in the Middle East אינו מביא נתונים לגבי פלשתינה אבל (עמ’ 169-159) הוא מתאר את המצב במונחים כללים. בכפרים היה שיעור התמותה גבוה. מג’נין למשל נותרה בחיים אשה אחת. הדפוס של ירידת האכלוסיה הכפרית נמשך לאורך המחצית השניה של המאה ה-14 וראשית המאה ה-15 ותמותת האכלוסיה הכפרית ובעלי החיים פגעה קשה בחקלאות והביאה מצד אחד לצמצום היבולים ומצד שני לעלית מחירי המזון. תושבי הערים היו פגיעים אף יותר מהאכלוסיה הכפרית בשל צפיפות האכלוסין שהיתה גבוהה יותר מאשר באזורים הכפריים. מצד אחד מדווח Dols על בריחת תושבים מהערים לאזורים הכפריים ומצד שני על בריחת כפריים לערים מכיון ששם היו רופאים ורזרבות מזון.

הוא מביא נתונים רק על עזה וצפת:

בעזה הובאו ראיות על נטישת תושבים ועל תופעת השודדים שפשטו על הבתים הנטושים ושדדו את תכולתם. (עמ’ 173). מושל נפת עזה דווח על 22,000 חללים בעזה במגיפה שנמשכה מ-2 באפריל עד 4 במאי 1348.

בצפת היה מספר החללים עפ”י דווחו של המושל 10,000.

מושל ירושלים הממלוכי ברח מהעיר עם משפחתו אבל הם כולם נספו במגיפה (עמ’ 174).

אמנם חסרים נתונים מדויקים על מספר החללים שהפילו המגיפות החל מהמגיפה השחורה ואילך במאה ה-14 וראשית או אף אמצע המאה ה-15, אבל ניתן לומר בוודאות שהיתה ירידה דרסטית במספר התושבים.

לאור מסקנה זו אולי נתוני המפקד העת’מאני הראשון 8 שנים לאחר חסול הממלכה הממלוכית אינם כה מופרכים, למרות שהחוקרים בדעה שנתוני המפקד לא הביאו תמונה מלאה ומדויקת של המצב. ניתן להעריך שזה היה המצב:
מתוך 470,000 תושבים נהרגו, נרצחו או ברחו 120,000-100,000 צלבנים וכ-50,000 מהאכלוסיה הנוצרית מזרחית של ערי החוף, לא כולל הרוגים מערים אחרות, כך שעוד לפני המגיפה ירד מספר התושבים ל-300,000. אם במפקד העת’מאני ב-1525/6 נספרו כ-100,000 ניתן להעריך שכ-200,000 נספו במגיפות של במחצית השניה של המאה ה-14 וראשית המאה ה-15.

דולס (Dols) הגיע למסקנה ממספר מחקרים שעסקו באספקט הרפואי של המחלה שהמגיפה השחורה והמגיפות הנוספות שפקדו את האזור במחזוריות של מספר שנים פגעו קשה במערכת החסונית של האכלוסיה. שיעורי התמותה הגבוהים ביותר היו אצל מבוגרים בין הגילים 30 ל-40 שהם גילי הפוריות החשובים ביותר והדבר פגע בילודה. כמו כן היתה תמותה גבוהה של תינוקות בין הגילים שנה ל-6 שנים, מה שתרם אף הוא לירידה ברבוי הטבעי. המגיפה גרמה להצטמקות דרסטית של האכלוסיה ובעקבותיה לנסיגה כלכלית וחברתית.

המחסור במזון עקב הצטמצמות שטחי החקלאות גרם לרעב ולתזונה לקויה ותופעות אלו החמירו עוד יותר את הדה-פופולציה של המזרח התיכון.

רביעית, הידרדרות המצב הבטחוני והכלכלי בשלהי השלטון הממלוכי.

המלחמות ואי- היציבות הפוליטית ותאוות הבצע של השליטים שעשקו את האכלוסיה הביאו לעזיבה. המגיפה, הנהול הכושל ואי היציבות הפוליטית פגעו באופן חמור בכל ענפי הכלכלה וגִּלֹּּוּי הדרך להודו דרך כף התקוה הטובה ע”י וסקו דה-גמה ב-1499-1497 פגע במעבר הסחר מהמזרח הרחוק דרך מצרים. יחסי המסחר עם אירופה הצטמצמו והיקף הסחר הבינלאומי ירד. כמו כן היה מחסור במזון ובסחורות והיתה עלית מחירים שהיתה מלווה בפיחות ערך המטבע. המונופול שלקחו הממלוכים על תחומי סחר שונים החמירו את המצב הכלכלי שהביא לעזיבה אם כי חסרים נתונים.

בחלק ב’: הרכב האכלוסיה בתקופה הממלוכית: חסול הרוב הנוצרי-מזרחי

מאמרים אחרונים של רבקה שפק ליסק

נושא ארגוני זכויות האדם מחייב דיון רציני הרכב האכלוסיה בתקופה הממלוכית ישראל אינה מסוגלת לפתור את בעיותיה של אפריקה העידן הפוסטתעשיתי: האם השפע הפך לנחלת הכלל הכפר הערבי פאסוטה היה בעבר כפר יהודי הJVP, ארגון יהודיאמריקני קטן אבל רעשני דלתון היתה ישוב יהודי בעבר וכיום היא שוב יהודית העידן הפוסטתעשיתי: נקודות המחלוקת בין גלברייט לפארקר דונה גרציה: 500 שנה להולדתה של הציונית הראשונה מירון היתה יהודית בעבר כ-3,000 שנים


* http://www.e-mago.co.il/Editor/history-3360.htm

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

אני והרב יהודה אלקלעי "הוגה הציונות". לא רק אחד ממבשריה…

אני מגדיר את הרב אלקלעי כ"הוגה הציונות" בה"א הידיעה, האדריכל הגדול שלה. הרצל "חוזה המדינה" ומייסד התנועה הציונית היה (הקבלן) המבצע והמוציא לפועל של החזון והמתוה שהגה הרב אלקלעי.

והשאלה היא איך ולמה הומעטה והועלמה הגותו הציונית של הרב אלקלעי? וגם של הרב יהודה ביבאס שקדם לו והשפיע עליו רבות?

בבית הספר במערכת החנוך הישראלית למדו אותנו שהרב אלקלעי ועוד כמה רבנים נמנו על "מבשרי הציונות". אינני זוכר מה גרם לי להתחיל להטיל ספק בהצגה זו של הדברים אבל בשלב מסוים זה נראה לי לא מדויק ואף מטעה להציג כך את מקומו בהיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה.

כאשר התחלתי להתענין ברב אלקלעי ובפועלו למדתי די מהר על קשר סמוי המוכחש לעתים בצורה חשודה ע"י ההיסטוריוגרפיה 'החילונית' של הציונות. והוא הקשר הגאוגרפי והקהילתי של משפחת סבו ואביו של הרצל לרב אלקלעי ולבית הכנסת שנהל בזמלין (כיום זמון Zemun) ליד בלגרד. מה שגרם לי לאי נוחות ותחושה שיש פה נסיון להמעיט או להעלים משהו שלא נבחין ולא נשים אליו לב.

וזה הגביר את התענינותי ואף הוביל אותי לבקור של תגליות מענינות בעיר זו. (התחלתי להעלות את הדברים לרבות צלומים בפוסטים כ"עלילות אינדיאנה ג'ונס מימון בעקבות אלקלעי והרצל בזמלין").

פרופ' שלמה אבינרי – איש מדע המדינה שאני מעריך – כתב בספרו "הרעיון הציוני לגווניו" כי השפעת כתבי הרב אלקלעי (שקדמו כחמישים שנה למשנתו של הרצל!) היתה שולית ולא חשובה. וזאת כי לדבריו הרב אלקלעי שמוצאו מסרייבו חי בעיר לא חשובה תחת שלטון עותמאני. זה לא נכון עובדתית. דוקא זמלין בה חי ופעל 52 שנה היתה צומת דרכים חשובה בתחומי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. להבדיל משכנתה הגדולה בלגרד שהיתה בתחומי האימפריה העות'מאנית. אין ספק שאבינרי התעלם או המעיט בחלקו של הרב אלקלעי בהיסטוריה של הציונות. וגם אם לא במודע זה נבע ממגמה מכוונת להציג את הציונות כתנועה חילונית שהפנתה כביכול עורף ליהדות הרבנית.

וכך כותבת ד"ר יהודית וינקלר במאמרה "מהרב יהודה אלקלעי ועד ד"ר תאודור הרצל – המקשר והמבדיל בחשיבתם":

"כידוע ציונות הוא מושג רחב מאד שיש להבדיל בו בין כמה אידאולוגיות או בין תחומים דתיים או חילוניים. כשעסקתי בענין – כך כותבת וינקלר – ראיתי שיש כנראה קו הפרדה בין אידאולוגיות שונות גם בפרסומים המדעיים. כך יכול שבספרים נרחבים על ציונות אין למצוא כמעט שום פרק על ציונים דתיים וגם להפך: כשכותבים על ציונות דתית אין פורצים מהמסגרת – מדברים על רבנים ואין מדברים על הרצל… (ראה דברי אבינרי לעיל).

המאמר של וינקלר מנסה כדבריה "לבנות גשר". לעסוק בהשְוָאָה בין חשיבתו של יהודה אלקלעי לזו של תאודור הרצל. נקודה המוצא של השְוָאָה כזאת היא שקיימים רמזים שהרצל ידע משהו על אלקלעי. לכן ראוי לשאול מה שונה או מה אבד ומה נוסף בדרך מאלקלעי ועד הרצל…"

ולהלן קטעים ממאמרו של פרופ' יצחק קראוס על הרב אלקלעי שדי קולע להערכותי למרות שלא הושפעתי ממנו:

"במאה הי"ט נע העם היהודי בין שני קטבים: האחד- פוגרומים ועלילות שונות כנגד היהודים. השני – פעילות יהודית לקבלת שויון זכויות ורצון להתערות בעמי אירופה.

הרצון להגיע לשויון זכויות שִנָּה את פני העם היהודי וכך צמחה דמותו של יהודי חדש המרוחק מחיי תורה ומצוות (ובעיקר) מרעיון השיבה לארץ ישראל…".

אבל הרב אלקלעי טען בלהט (וכמוהו הרב ביבאס שהתחיל בפעילותו לפניו) שאין פתרון קיומי או רוחני לעם היהודי כל עוד הוא בגלות; ו”בעית היהודים” תִּפָּתֵר רק על ידי שיבה כללית של העם היהודי לארץ ישראל, למסגרת חיים מדינית שלמה של תורה ועבודת כפיים(!).

רעיון זה הביע הרב אלקלעי כחמישים שנה לפני תאודור הרצל והוא לא זכה לתואר “חוזה המדינה” אף שהוא חזה אותה בעיני רוחו. (הערה שלי: לכן אני מגדיר את הרב אלקלעי כ"הוגה הציונות" להבדיל מהרצל "חוזה המדינה" ומייסד התנועה הציונית שהיה המוציא אל הפועל של הרעיון. מימ).

שנת ת”ר (1840) היא שנת המהפך (והדחיפה) של הרב אלקלעי. עלילת הדם שארעה באותה שנה בדמשק השפיעה על דרכו (בדומה להשפעת פרשת דרייפוס על הרצל. מימ). בשנת תר”ג (1843) הוא פרסם את ספרו “מנחת יהודה” ובו פרט את תכניתו הלאומית-מדינית.

הרב אלקלעי מציין שכ”ד (24) הדברים המעכבים את התשובה כפי שמונה אותם הרמב”ם מכוונים לתשובת הפרט, “אבל התשובה הכללית (לארץ ישראל) אין מעכבין אותה אלא שני דברים בלבד: רשיון מלכי הארץ והוצאות הדרך” (שם, עמ' 329).

הרב אלקלעי הציג תכנית מדינית מעשית להשגת "רשיון האומות", תכנית שקדמה להרצל שכוון בדיוק לאותו דבר לו קרא "צ'רטר בינלאומי" ונראה שיש לשער (לדעת פרופ' קראוס) שאף היתה בסיס לתכנית הציונות המדינית של הרצל…

הרב אלקלעי מציין שתחילת מעשה התשובה הכללית הוא הפעילות הדיפלומטית ובלשונו: “ובקשו את ה' – זו מלכות שמים, רצוני לומר תחילת התשובה שיעשו ישראל באחרית הימים היא שיבקשו חנינה מאת מלכי הארץ” (גורל לה', עמ' 530). לדבריו האקטיביזם האנושי אינו סותר את האמונה בקב”ה (כטענה האנטי-ציונית, חרדית) ולהפך:

גאולת ישראל תהיה ע"י מלכי ארץ… כי לה' לבדו התשועה. והוא יסובבנה ע"י אדם כמו שסבב תשועת גלות בבל ע"י כורש וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל ע"י מלכי הגויים שיעיר ה' את רוחם לשלחם… כי שרי ישראל יפתחו פתח כחודה של מחט… והקב”ה יפתח פתח כפתחו של אולם ויטה את לבם לעשות את בקשתם (שם, עמ' 532).

במפתיע הוא כותב בשנת תרכ”ד (1864) 52 שנה לפני הצהרת בלפור כאשר הרצל היה רק בן 4 את הדברים הנבואיים הבאים:

"מלכות בריטניה – הם יהיו ראשונים לכל בית יוסף להשגיח עלינו בעינא פקיחא ולנו להחזיק להם טובה… כי שלוחי המקום היו ואחריהם במעלה מלכות צרפת יהיו לנו לעינים” (ספר חיים, עמ' 447-446).

הרב אלקלעי פעל מתוך הכרה שהזמן משנת ת”ר הוא חלון הזדמנות לשוב לארץ ישראל וטען שאלו הם ימות המשיח. הוא חשש שחס ושלום “יאבדו ימות המשיח” ולכן פעל במרץ להפיץ את משנת התשובה שלו ולהתחיל בפעילות מעשית. בהקדמתו לקונטרס שלו “שלום ירושלים” הוא קובע ששנת ת”ר שנת הגאולה אינה שנה אחת בלבד אלא “מאה שנה מן היום ועד שנת התרצ”ט (1939 השנה בה פתחו הנאצים במלחמת העולם) כי אחריה באה שנת ת”ש (1940) חס ושלום”.

מהו החשש ומדוע “חס ושלום”?

בשנת תרי”א (1860) כותב הרב דברים עוד נבואיים החוזים ממש את העתיד המר אך גם את התקומה שתבוא אחריו:

ואם ח”ו ינסך ה' עלינו רוח תרדמה ולא נתעורר להקבץ באגודה אחת לפקח ולהשגיח בעסק הקבוץ יאבדו ימות המשיח בן יוסף שהם באלף הששי ובסוף האלף הששי יבא בן דוד ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה ויקבץ נדחנו (אחרי השואה?) אחד מעיר ושניים ממשפחה עם עני ודל מוכים ומעונים תמהים מרעות ותשים מצרות על אשר לא נתנו את כבוד לא־להי ישראל לשוב להסתופף בצלו בארץ ישראל (ספר חיים, עמ' 399).

והוא ממשיך לדחוק ברבנים (שהתנגדו לו) ובאנשי המעשה:

האסיפה הזאת היו חייבים ישראל לעשותה בתחילת האלף הששי כי גזרת הגלות היתה אלף שנים, “נתנני שוממה כל היום דוה” (יום = אלף שנה) וכיון שלא התעוררו ישראל אל הקבוץ הזה התחילו הצרות והמאורעות הרעות והגרושין והשמדות.

זהו שכתב ר' יהושע ב"פרק חלק": “הקב”ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב”, רצונו לומר אם לא יעשו תשובה לארץ ישראל הקב”ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות ורעות ומחזירן בעל כרחם שלא בטובתם “כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו” בעירום ובחוסר כל כמו שארע לאבותינו מגורשי ספרד ודומיהן (שם, עמ' 400).

לא זכינו שמשנת 'התשובה' (השיבה לארץ) של הרב אלקלעי הצילה רבים מאימי השואה. בדבריו בסוף הקונטרס שלו “פתח כחודה של מחט” הוא מציין כמעט ביאוש לאור ההתעלמות מדבריו:

“ואני בתומי אלך. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, קנאת ה' צבאות תעשה זאת. ותהי זאת נחמתי כי האמת יורה דרכו ואם לא יעשה השכל יעשה הזמן” (עמ' 352).

לי, מיכאל יגאל מימון, די ברור שהדחקת והעלמת הקשר בין הגותו של הרב אלקלעי ומשנתו הציונית המדינית של הרצל נועדה להדגיש את חילוניותה כביכול של הציונות. ולעומת זאת חשיפת הקשר הזה היא מהפכה מחשבתית באשר היא מערערת את התזה החילונית ומצביעה על הרקע האמתי והנכון של הציונות (גם של אלקלעי וגם של הרצל!) כתגובת נגד לתנועה הרפורמית (ששאפה להתערות בגולה) ולהתבוללות שפשתה בין יהודי אירופה והובילה לשואה.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

יש בעולם 60 מיליון בני אדם בעלי זיקה עמוקה לעם ישראל, חלק מהם ניתן לגייר ואחרים לשמש שגרירים של ישראל בין הגויים

הזדמנות אסטרטגית שלא חשבו עליה מספיק או בכלל לא: יש בעולם 60 מיליון בני אדם עם זיקה חזקה לעם ישראל, חלק מהם ראוי וניתן לגייר והם יכולים לשמש שגרירים של ישראל בין הגויים.■ דו”ח של משרד התפוצות מ-2018 ממליץ להקים מערך שינחיל תרבות עברית ולִמּוּדֵי יהדות בקהילות הטוענות לקשר לישראל ■ לקרב צאצאי מומרים ואנוסים ולגייסם להסברה עבור ישראל ■ מטרת הדו"ח חִזּוּק הקשר ולאו דוקא עליה וגיור

ועדה שֶמִּנָּה בזמנו שר התפוצות נפתלי בנט קובעת כי יש בעולם כ-60 מיליון איש עם זיקה ליהדות ו/או לעם ישראל ויש ביניהם קהילות שראוי לבחון את העלתן ארצה וגיורן. הוַעֲדָה הגישה לממשלה דו”ח המסכם את עבודתה שבו היא קוראת למפות קהילות בעלות זיקה לישראל, להנחיל בהן תכנים הקשורים למדינה וליהדות וליַסֵּד “מִתְוֶה הגעה לישראל לצורך גיור ליחידים, לקבוצות ולקהילות שיִמָצּאוּ מתאימים לכך”.

לפי הוַעֲדָה מדובר ב”הזדמנות אסטרטגית חסרת תקדים לקרב צִבּוּרים עם זיקה חזקה לעם היהודי ולפתוח מסלול בפני המִעוּט שיהיה מעונין להצטרף בסופו של דבר באופן מלא לעם היהודי”. ממשרד התפוצות נמסר כי מטרת הדו”ח היא חִזּוּק הקשר עם מעגלים בעלי זיקה לישראל ולא גיור המוני.

הדו”ח שהוגש ב-2018 למזכירות הממשלה חובר על ידי “הוַעֲדָה הצִבּוּרית המיַעֵצֶת לבחינת יחסה של ישראל לצִבּוּרים בעולם בעלי זיקה לעם היהודי”. הוַעֲדָה הוקמה בשנת 2016 על ידי משרד התפוצות, במטרה ליַעֵץ לממשלה בנוגע למדיניות כלפי אותם “צִבּוּרים גדולים” שמבקשים בשנים האחרונות, כך לפי הדו”ח, הכרה ישראלית, קשרים, סיוע וחלקם אף אזרחות.

בעבר נחשף כי הוַעֲדָה תמליץ לאפשר לקהילות בעלות זיקה ליהדות לשהות בישראל זמן ממושך ולבחון את מורשתן גם אם אינן זכאיות לעלות לארץ. הוַעֲדָה ממליצה להתחיל במִפּוּי הקהילות, יצירת קשר עמן, הנחלת לִמּוּדֵי יהדות, לִמּוּד השפה העברית ובחינת שִתּוּפי פעולה לטובת הסברה ולטובת “תמיכה בישראל וסיוע במאבק באנטישמיות”.

במסקנותיהם מותחים חברי הוַעֲדָה בקורת על כך שלמרות שבשני העשורים שחלפו יש “צמיחה אדירה בממדי הצִבּוּרים והקהילות” האלה – המדינה אינה ערוכה לכך ואין גורם ממלכתי “שמשקיע משאבים ניכרים או עוסק דרך קבע בְּאִסּוּף ומחקר”. לצד זאת היא קובעת כי מדובר בהזדמנות “אסטרטגית חסרת תקדים” לפעול בענין. מנכ”ל המשרד דביר כהנא אף מדגיש בהקדמה לדו”ח כי “מדובר בעשרות מיליוני אנשים שיכולים להוות מעגלים של קשר, זיקה ותמיכה לעם היהודי ולמדינת ישראל”.

לפי הדו”ח האכלוסיות כוללות צאצאי יהודים שאינם זכאי חוק השבות, למשל יהודים מומרים, קהילות המצהירות על שַיָּכוּת לעם היהודי אך חֲיָּבות בגיור דוגמת בני הפלשמורה מאתיופיה ובני המנשה מהודו, “צאצאי אנוסים” שעברו נִצּוּר כפוי בספרד, פורטוגל, צרפת, איטליה, אמריקה הלטינית ודרום-מערב ארה”ב, צאצאי “אנוסים אדומים” ממזרח אירופה שהסתירו את יהדותם מאימת המשטר הקומוניסטי, קבוצות באפריקה ובאסיה הטוענות לקשר רחוק יותר עם היהדות וכן קבוצות ברחבי העולם עם “שאיפה לזיקה המבוססת על קרבה רעיונית ורוחנית”.

במסגרת נסיונותיה לאמוד את הֵקֶף התופעה שרטטה הוַעֲדָה חמישה “מעגלי השתייכות” לעם היהודי:

א. 'הליבה' ובה יותר מ-14 מיליון יהודים המוכרים ככאלה “לכל הדעות”;

ב. כ-9 מיליון בני אדם “העונים על ההגדרה של זכאי שבות ומשפחותיהם”;

ג. כ-5 מיליון בני אדם 'לפחות' שניתן להגדיר “קרובים-רחוקים, צאצאים של יהודים מדור רביעי ומעלה ושל יהודים שהמירו את דתם”;

ד. כ-35 מיליון בני אדם “שמצהירים על זיקה לעם היהודי כגון צאצאי אנוסים”;

כלומר כ-60 מיליון בני אדם שניתן להגדיר כ”פוטנציאל עתידי”, כלומר: “צִבּוּרים של צאצאי יהודים, צאצאי אנוסים וקבוצות נוספות של בעלי זיקה לעם היהודי, אך אינם מצהירים על כך כרגע או שעדיין אינם מודעים לכך”.

חברי הוַעֲדָה – ד”ר אופיר העברי, פרופ׳ בנימין איש-שלום, עו”ד צבי האוזר, עו”ד רותם ידלין וגב' פיאמה נירנשטיין – המליצו כי לצורך הפרויקט תוקם במשרד התפוצות מערכת שבהמשך אף תהפוך לרשות ממלכתית ומכון מחקר לאומי שתאסוף מידע על הקהילות ותיצור עמן קשר.

בתור התחלה, כך לפי ההמלצות, המערכת תתמקד בפיילוט בקרב קהילות צאצאי “בני האנוסים”, קהילת ה'זיקה' הגדולה והחזקה ביותר לפי ממצאי הדו”ח. הפיילוט יקדם הסברה בישראל ובעולם היהודי בנושא האנוסים כדי ליַצֵּר “מודעות רחבה”, יבצע מִפּוּי מפורט של הקהילות, יקדם שִתּוּף פעולה, תֵאוּם וסיוע לצורך קִדּוּם מיזמים חִנּוּכִיים והסברתיים, ירתום את “קהילות בני האנוסים לתמיכה במדינת ישראל” ויכין מערכי שִעוּר העוסקים “ביהדות, בשפה ובתרבות העברית ובמדינת ישראל” שיועברו בידי מדריכים מהארצות השונות לאחר “תקופת הכשרה קצרה”.

הוַעֲדָה ממליצה הוַעֲדָה לפתוח לאחר מכן, בשנים 2021-2019, “ערוצי הידברות ושיח” בישראל ובחו”ל “בנוגע למשמעויות הדרמטיות של המציאות המתהַוָה שבה מעגלי העם היהודי כוללים יותר ויותר גם מי שאינם יהודים או זכאי שבות”.

כמו כן ממליצה הועדה “להקים ולתחזק אתר ממלכתי שיבצע דיגיטציה של מידע (כולל אפשרות למאגרים גנאולוגיים) ויפיץ מידע על היהדות, על ישראל ועל השפה העברית… אפשרויות לבִקּוּרים ולִמּוּדִים בישראל, מידע על חוקים ותקנות בישראל כגון חוק השבות, מערך הגיור הממשלתי וכן הלאה”.

זאת, לצד עִדּוּד מחקר אקדמי בתחום, הכשרת מנהיגות קהילתית, הבאת המנהיגים לישראל לטובת קורסים ואף לִמּוּדִים לתואר מלא, בחינת אפשרות להשתתפותם בתכניות כמו 'תגלית' ו'מסע' או הקמת תכנית חדשה בסגנון 'תגלית' שתיוחד ל”צאצאי האנוסים”.

בטְוַח הארוך, בשנת 2022, ממליצה הוַעֲדָה להכשיר בכל נציגויות ישראל בעולם עובדים שיהיו אחראים לקשר עם הקהילות. זאת בנוסף לשִתּוּף פעולה עם רשות האכלוסין וההגירה במשרד הפנים ליצירת הֵתֶרי כניסה מיוחדים עבורם למטרות לִמּוּדִים ועבודה וכן שִתּוּף פעולה עם המשרד לנושאים אסטרטגיים בקרב המעונינים לסייעֵ למאבק ב-BDS. הוַעֲדָה מציעה גם לבחון הרחבה של “בית ישראל” ברחבי העולם על מנת “להפיץ תרבות יהודית וישראלית בדומה לארגונים כמו 'מכון גתה' ו'המכון הצרפתי'“.

ממשרד התפוצות נמסר כי הוא “מִנָּה ועדה בלתי תלויה לבחינת יחסה של מדינת ישראל לצִבּוּרים שאינם יהודים אך בעלי זיקה לעם היהודי. עם תום עבודתה הגישה הוַעֲדָה הדו”ח למשרד התפוצות להמשך דיון בנושא.

הוַעֲדָה קובעת כי ישנה הזדמנות חסרת תקדים ליצירת שִתּוּפי פעולה עם צִבּוּרים אלו וכך להפכם לנכס אסטרטגי לעם היהודי ולמדינת ישראל בקהילה הבינלאומית. הוַעֲדָה לא ממליצה כלל לפעול בתחום של גיור ועליה בקרב צִבּוּרים אלו. משרד התפוצות קבל לידיו את הדו”ח ויזם דיון בממשלה כדי לבחון את המלצות הוַעֲדָה”.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | עם התגים | כתיבת תגובה

תשובה כפולה / שיג ושיח פרשת ניצבים

באמצעות תשובה כפולה / שיג ושיח פרשת ניצבים

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

דת היא התוצר השלם של מחקר סוציולוגי בן אלפי שנים על דרך הנסוי והטעיה

דת היא התוצר השלם של מחקר סוציולוגי בן אלפי שנים על דרך הנסוי והטעיה

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

http://nfsdalit.wixsite.com/forumcafeshapira/copy-of-2

פורסם בתאריך מאת יגאל מיכאל מיְמון | כתיבת תגובה

מעצמות ששכחו להתנהג כמעצמות: ישראל בלבנון וארה"ב בעיראק

השלמה, תוספת והדגשות להרצאה שנתתי בקתדרה על פלישת ישראל ללבנון וכבוש עיראק ע"י הצבא האמריקני.
הדמיון בכשל התפישתי (עילות ויעדים לא נכונים מבחינה אסטרטגית וצבאית) ובנהול המערכה לאחר ההצלחה הראשונית (שלא לוותה בנצול הצלחה) ואי טפול בבעיה הגדולה – סוריה הבועטת עד היום.
סרטון נסיוני ראשוני שלא נעשה בפני קהל אלא מול מצלמת המחשב.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

אגודות הכפרים או אש"פ – הרצאה בקתדרה של פורום קפה שפירא 5 בדצמבר 2017

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

הדלקת נר ראשון של חנוכה בפתח הרצאתי על ההיסטוריה המודחקת של ישראל אמש במכללת טוב בכפר סבא בקתדרה של פורום קפה שפירא.

זה המקום וזו ההזדמנות לשמוע על ההיסטוריה שלנו מזוית שלא הכרתם כי הדחיקו אותה, כי לא רצו שתדעו, כי לא רצו שתחשבו…

 

 

פורסם בתאריך מאת יגאל מיכאל מיְמון | כתיבת תגובה