על רקע "פסטיבל רבין" החד צדדי המתרגש עלינו מדי שנה פעמיים(!) – רבים בשמאל (וגם בימין מן הסתם) לא יאהבו את האמת הזו. אבל זו אמת, לא “פוליטיקלי קורקט”; והדברים אינם באים מעטו של שונא רבין. להיפך, הייתי מיודד עם רבין ז”ל אישית (אפילו יצא לי לשתות איתו ג'יי אנד בי כמה פעמים), בתו דליה שרתה אתנו בסיירת ואני ראיתי בו צבר ישראלי משכמו ומעלה ונחבא אל הכלים (כן, הוא מזכיר לי את שאול המלך מכמה בחינות, כולל ובמיוחד סופו הטראגי). בראש ובראשונה הערצתי אותו כרמטכ”ל שהיטיב להכין את צה”ל בהשקט ובבטחה לנצחון ב”מלחמת ששת הימים” וכבעל מח פורה ואנליטי… עד אוסלו. לא יודע מה קרה לו באוסלו? נראה כאילו נחטף ע”י חייזרים… תעלומה המצפה לפתרונה כמו עוד שאלות על פרק חייו האחרון.

מורשתו האמיתית של יצחק רבין ז”ל – והיותר רלבנטית ליחסינו עם הפלשתינים גם כיום כמו גם בעבר – מתמצית לדעתי בהצהרה קצרה ובוטה בה קלע בדייקנות אל מהות הסכסוך הבלתי פתיר בין התנועה הציונית ו”התנועה הלאומית הפלשתינית”; התנועה הפוליטית – להבדיל מהצבור הפלשתיני החי בינינו בארץ ישראל – שלא תחדל לעולם משאיפתה ומאמציה להביא לביטולה המוחלט של מדינת ישראל: “עם אש”פ ניפגש רק בשדה הקרב!” – אמר רבין בהבלחה של תבונה עמוקה.

הצהרה כנה וגלויה זו שוחררה ע”י רבין במרץ 1975 בעת הפעולה נגד המחבלים שחדרו למלון סבוי בחוף תל אביב. הצהרה קצרה – אשר עם היותה פשטנית, מחוספסת ובוטה כל כך ולכאורה אפילו אכזרית וחפה מתקוה לשלום כביכול – מייצגת בלי משים תובנה אנליטית עמוקה היורדת לשורשי הסכסוך בין התנועה הציונית ובין “התנועה הלאומית הפלשתינית” המתיימרת לייצג את מי שנחשבים ללא הצדקה ל“ילידים” בני הארץ שהיו פה כביכול “מאז ומקדם”.

גם אני כרבים אחרים תהיתי מה כוונת המשורר. האמנם? “הלנצח תאכל חרב”? ונטיתי לראות בהם אמירה אימפולסיבית של ”עידנא דרתחא”. בדיוק השתחררתי אז משרות ארוך באמ”ן ובדומה ל”שומרי הסף” המפורסמים מתכנית הטלויזיה (אחד מהם, יענקל'ה פרי, היה אז קולגה שלי) – אשר “מרוב עצים לא רואים את היער”; ומרוב עסוק בפרטים ראייתם לוקה לעתים בהעדר פרספקטיבה היסטורית וגיאופוליטית – גם אני הושפעתי מהתקשורת והדעות שרווחו בקרב "נותני הטון" והתפתיתי להאמין שאש”פ מייצג מאוויים לגיטימיים של עם מדוכא שתביעתו ל”שחרור לאומי” אין צודקת ממנה. הודחקה למשל העובדה שאש”פ לא נאבק מעולם ל”שחרור לאומי” – אלא ל”שחרור פלשתין”, לשחרור האדמות “הכבושות” ע”י הציונים. ובכך לא היה שונה מעבד אל-נאצר ורודנים מזרח תיכוניים אחרים.

גם אם רבין הגיב כאן אינסטיקטיבית בסערת רגשות בלתי אופיינית נוכח הפיגוע הרצחני – בו נהרגו בני ערובה ולוחמים, ביניהם מפקדי לשעבר בסיירת מטכ”ל אל”מ עוזי יאירי הי”ד – כשחושבים על הדברים לעומק מתברר שהוא בטא במשפט קצר כל כך תפישת עולם מגובשת וברורה ונסח באופן אינטואיטיבי ותמציתי דוקטרינה שלמה וכולית – שיאה לה השם “דוקטרינת רבין”.

באותן שנים כבר התנהל בארץ במלוא עזו הוכוח הצבורי שכמו בא לנסותנו והוא משגע אותנו מאז (וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה’ לְנַסּוֹת בָּם אֶת-יִשְׂרָאֵל… רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל…"). הוכוח הנמשך עד ימינו אודות "הקושיה הפלשתינית". זה השם המתאר לדעתי את התלבטותנו הנמשכת מאז מלחמת "ששת הימים" ביחס לשטחים ולאכלוסיה המתגוררת בהם; וכמובן שאלת אש"פ, הארגון שהגיח בזריזות ובפעלתנות מתוך ההריסות לאחר תבוסת צבאות ערב במלחמה ההיא, כמו היונקים שבאו לאחר הדינוזאורים הכבדים. 

התרוצצו אז דעות ורעיונות שונים. לאחר ההלם והתדהמה והאופוריה מהנצחון המפתיע והמופלא במלחמת "ששת הימים" נכנסה המנהיגות המובילה של ישראל לבלבול ומבוכה רבתי. אף אחד לא צפה לנצחון כזה ובנגוד לדרך המדוקדקת והמפורטת בה הוכנה המלחמה עצמה – לא היתה הכנה ומחשבה מדינית ומנהלית ל"יום שאחרי". המנהיגים לא ידעו איך 'לאכול' את המתנה שקבלו ומבחינה זו ניתן להמשילם לעני מרוד שזכה לפתע בירושת ענק בלתי צפויה. בן גוריון, מייסד המדינה המיתולוגי, ברוח תפישתו הידועה לפני הקמת המדינה ונסיונו מתש"ח אמר "הפעם הם לא ברחו וכנראה לא יברחו" לכן היה מוכן להסכיםלוותר כביכול על כל השטחים שנכבשו, למעט ירושלים והגולן, תמורת "שלום אמת". ואכן, ממשלת אשכול ואחריה ממשלת גולדה החליטו לראות ב"פירות הנצחון" סחורה למקוח וממכר עם ירדן. (להמשיך להרחיב כאן את תיאור ההתלבטות ואפיון העמדות)

לעניות דעתי כפי שתפורט להלן זו המורשת הנכונה של רבין שעלינו לשוב ולאמץ. כן, דוקא עתה כאשר "אינתיפאדת אל-אקצה” עדיין מהדהדת בזכרוננו, "הסכמי אוסלו” ותכנית "ההתנתקות” של שרון מונחים לפנינו כפגרים מתים ו“הקושיה הפלשתינית” עדיין מזמזמת ומציקה. אך בהבדל אחד גדול – התערערות המשטרים הישנים במזרח התיכון, הכאוס והמלחמות הפנימיות השכיחו את “הבעיה” הפלשתינית מלבות הערבים; ולעומת זאת – כשלונה וירידת קרנה של ארה”ב באזור יצרו מצב אבסורדי שבו הגורמים היחידים שעוסקים בנושא חוץ מארה”ב – המחפשת בנרות 'הישג' להתהדר בו – הן איראן, סוריה ואל-קאעידה.

נחזור לדברי רבין. משמעות הדברים פשוטה ובהירה – אין מקום לקיומן של שתי ישויות המתמודדות וטוענות לבעלות על ארץ ישראל ושומה עלינו, אם חפצי חיים אנחנו, למגר תנועה זו מעל במת ההיסטוריה, אותה ואת החזון המניע אותה. שכן כל עוד התנועה האירידנטית הזו תתקיים היא לא תחדל משאיפתה ומאמציה להביא במקרה הטוב לבטולה של מדינת היהודים (כיום קוראים לזה "מדינת כל אזרחיה", בעבר קראו לזה "מדינה חילונית דמוקרטית", זוכרים?), במקרה הבינוני – לסילוק היהודים מהארץ ובמקרה הגרוע – להשמדתם הפיזית.

זו המורשת הנשכחת והנזנחת של רבין שיש לשוב ולאמץ מחדש! וכמה חבל שרבין שגה והתפתה בערוב ימיו לסגת מעמדה ברורה ונחרצת זו. אל לנו להסתנוור מנימוסי הטרקלין והתחכום והעידון כביכול שנוקטים כיום הנציגים הפלשתינים בשיח המדיני-דיפלומטי, כי המציאות הבסיסית לא השתנתה ועמדותיהם היסודיות ומאוייהם ויעדיהם האמיתיים לא השתנו וגם לא ישתנו בעתיד. והכל מבוסס על כזב ורמיה ועל שקר קולוסאלי המשתוה רק ל"כזב הקומוניסטי" שנחשף במערומיו וקרס באחת לקראת סוף המאה הקודמת. כל עמדתם וטענותיהם בשקר יסודם!

כיום כאשר לכל בר בי רב כבר ברור שהסכמי אוסלו היו אקספרימנט הרה-אסון; ולאחר שכוונותיו הבוגדניות של ערפאת (האיש שיסד את “פתח” והסמל האולטימטיבי של אש”פ ו”המאבק המזוין” של “התנועה הלאומית הפלשתינית") נחשפו לעיני כל באור בוהק; ולאחר שיותר ויותר אנשים, ישראלים ואחרים, מבינים שהישות הקרויה “עם פלשתיני” הינה תרמית היסטורית והונאה קולוסלית וחסרת תקדים; (הרי נתפרסמו כבר לא מעט ספרים ומחקרים המראים כי ”הפלשתינים” ברובם המכריע הינם ערב רב של מהגרים שבאו מחוץ לארץ ישראל והתנחלו בה בעיקר בשתי המאות האחרונות במקביל וכפועל יוצא להתיישבות הציונית).

[במאמר מוסגר: רק לאחרונה שבתי ונתקלתי בספר “סיור בפלסטינה” שכתב חוקר הולנדי בשם הדריאני רינאלדי (Hadriani Relandi) על סמך סקר מקיף ויסודי שעשה בארץ ב-1695! סקר המראה כמה דלה היתה הארץ באכלוסיה ערבית (נודדת ברובה) וכמה משמעותי היה הרכוז היהודי בערים ירושלים וחברון, עכו, צפת, טבריה ועזה. הספר נתגלה במקרה בחנות ספרים עתיקים בבודפשט ע"י ישראלי מקיסריה בשם אבי גולדרייך. להלן הקשור למאמרו על הספר: http://www.faz.co.il/story_4457

אני עצמי חיברתי בשנות השמונים מאמר על השאלה “מיהו פלשתיני”, שבו הצבעתי על שמות חמולות "פלשתיניות" רבות כמקור למוצאם האתני או הגיאוגרפי מחוץ לארץ ישראל שהם אפילו לא טורחים להכחיש. גירסא ראשונית של המאמר פרסמתי באותן שנים בעתון “הארץ” שהסכים לתת בימה לדעה “חריגה” כשלי בזכות היכרות אישית עם עורך העתון דאז חנוך מרמרי שלמד איתי בתיכון. בעקבות פרסום המאמר התפתח וכוח מעל דפי העתון ביני ובין אורי אבנרי שאותו האשמתי בהחדרת השם “פלסטינים” ללכסיקון הצבורי במקום השם “פלשתינים”. הוא הודה כמובן ב'אשמה' והתגאה בה].

אשר על כן ולאור האמור לעיל ולהלן – עלינו לחזור לצוואה החשובה הזו של רבין ושל גולדה מאיר (אין עם פלשתיני!) ויצחק שמיר (הים אותו הים וגו'). גם בן גוריון – אף הוא התבטא ברוח זו בראיון טלויזיה נדיר שניתן למצוא ביוטיוב. הנה כאן אפשר לראות את הסרטון: http://www.youtube.com/watch?v=9hy1TL3560A

אולם ברמה העמוקה והיסודית יותר יש להבין ולהפנים ש”התנועה הלאומית הפלשתינית” (על כל פלגיה: אש”פ וחמאס והחזיתות המרכסיסטיות) היא במהותה תנועה “אירידנטית” פן-ערבית ופן-אסלאמית הרואה ב”שחרור פלשתין” שלב ואמצעי הכרחי להשגת הגמוניה במזרח התיכון! נשמע פנטסטי, הזוי? אך זו האמת! כגודל החולשה והעליבות – גודל המגלומניה (בעצם זו לא מגלומניה. שכן אם ישלטו על ארץ ישראל – הם ינהיגו את המזרח התיכון).

צריך רק לקרוא את המצע הפוליטי-אידיאולוגי הפן-ערבי שלהם, לנתח את מהלכיהם השקופים ולהציץ בתכנית הלימודים בבתי הספר ובגני הילדים. שהרי בימים אלו ממש כאשר השרה לבני מנהלת עם משלחת מטעמם משא ומתן מדיני להסדר של שלום הם ממשיכים להטיף לשנאה ולרצח יהודים במערכת החנוך והתקשורת שלהם. לאיזה שלום בדיוק הם חותרים ומתכוונים אם כן? ובכן, הם מתכוונים ל”תכנית השלבים” מבית מדרשו של איש הדמים ערפאת שלימד והראה לחסידיו שאפשר וצריך “לעבוד בעינים” על היהודים ועל העולם, לדבר שלום ולהמשיך ב”מאבק המזוין” כאילו כלום.

לכן אסור גם בשום פנים ואופן להסכים או לעודד השתלטות של “התנועה הלאומית הפלשתינית” על ירדן כפי שרבים וטובים בישראל היו רוצים שיקרה! מדוע? משום שאת “התנועה הלאומית הפלשתינית” יש למגר ולהביא להיעלמותה מעל במת ההיסטוריה (שלא תהיה אי הבנה אינני מטיף כאן לרצח, השמדה או טרנספר – אלא ליצירת מצב בו התנועה הזו והחזון הזה שלה יהיו לא רלבנטים, ידעכו וייעלמו). אחרת היא תמשיך בכל מצב נתון שתיקלע אליו לשאוף להביא לביטולה של מדינת היהודים. כי זו תמצית מהותה והויתה.

לפיכך יש לראות בבית המלוכה ההאשמי בירדן “מונרך פלשתיני” לכל דבר שגם הוא כמרבית ה'פלשתינים' בא ממקום אחר (מחיג'אז בחצי האי ערב); ויש לראות בממלכת ירדן “בית לאומי” שבו מתמצית במלואה “ההגדרה העצמית” של הפלשתינים ובאה לידי ביטוי “זכותם” למדינה עצמאית, אם אכן יש להם כזו. זו הפשרה מרחיקת הלכת ביותר שאנו יכולים להרשות לעצמנו אם חפצי חיים אנחנו.

אגב, בכל מקרה זכותם נופלת בהרבה מזכותו המובהקת של העם הכורדי למשל להגדרה עצמית ולעצמאות מדינית במולדתו האמיתית כורדיסטן. ארץ הכבושה שנים רבות ע”י מעצמות זרות אכזריות – תורכיה, איראן, סוריה ועיראק, המקדשות בצביעותן את המאבק לשחרור פלשתין מ”הכובש” הציוני.

לסכום – בסוגית “הקושיה הפלשתינית” צריך לחזור ולאמץ את דרכם ותבונתם האינטואיטיבית העמוקה של מנהיגים כמו גולדה ושמיר ורבין שהבינו באינסטינקטים שלהם מה שציפי לבני לא תבין לעולם.

הערה אחרונה לגבי רצח רבין: אילו ניחן נתניהו בזמנו – כאשר אירע הרצח הטראגי – בשאר רוח ורגישות או אם היה לצידו יועץ משכיל וחכם, היה מייעץ לו לצאת לאומה בנאום קינה והספד על מותו של רבין משולב בקטעים מ"קינת שאול ויהונתן" של דוד המלך, נעים זמירות ישראל, ובכך היה כובש את לב העם. מחוה קטן פשוט וחכם לקדום פיוס וסליחה…

יגאל מיכאל מימון עסק במודיעין, עתונאות, הסברה ויעוץ פוליטי. חי כיום בין ישראל ולוס אנג'לס ועוסק בכתיבה בנושאי חברה ומדינה, המזרח התיכון והקושיה הפלשתינית ובלימוד תורה וקבלה בפריזמה של ימינו. בלוג maimonid.wordpress.com