אפרים קארש | נטישה בפקודה 03.06.2011

אני מסכים לדברי פרופסור שלמה אבינרי ("ילקוט של כזבים", הארץ 23.5) שאסונם של הערבים הפלסטינים ב-1948 היה תוצאה של מעשיהם בלבד ולכן יש "פגם מוסרי כבד בשיח הנכבה". ואולם אני מופתע מקביעתו כי "למרות מחקר של עשרות בשנים, לא נמצא עד היום שום מסמך או שידור, המעיד כי ניתנה הוראה" על ידי ההנהגה הערבית לאוכלוסיה לעזוב.

הטענה לא יכולה להיות רחוקה יותר מהאמת. בעוד שרוב הערבים הפלסטינים לא נזקקו לעידוד רב, רבים מהם נדרשו לנטוש את בתיהם על ידי מנהיגיהם ו/או "צבא השחרור הערבי" שנכנס לארץ ישראל לפני תום המנדט. בין אם מתוך שיקולים צבאיים או כדי למנוע מהם להפוך לאזרחי המדינה היהודית העתידית. על כך יש כמות עצומה של ראיות שאינן ניתנות לערעור – תדרוכי מודיעין, מסמכים ערביים שנתפסו, דווחים בתקשורת, עדויות אישיות, זכרונות וכן הלאה.

הדוגמה הבולטת ביותר – והידועה ביותר – היא יציאתם ההמונית של הערבים מחיפה לאחר שקבלו הוראה לצאת מהועד הערבי העליון שהיה "הממשלה" למעשה של הערבים הפלסטינים. ימים מעטים בלבד לפני כן אולצו 6,000 ערביי טבריה על ידי מנהיגיהם לצאת ממנה בניגוד לרצון התושבים היהודים המקומיים (שבועיים לאחר יציאת הערבים דווח אלן קנינגהם, המושל העליון הבריטי האחרון, כי יהודי טבריה "יקדמו בברכה את הערבים שישובו לבתיהם"). ביפו, העיר הערבית הגדולה ביותר, העיריה אירגנה את יציאת אלפים מתושביה בדרך היבשה והים. בירושלים הורה הועד הערבי העליון להוציא ממנה את הנשים והילדים וראשי כנופיות מקומיות סלקו תושבים מכמה שכונות.

אבינרי מציין את המאמצים האדירים שעשו היהודים כדי לשכנע את ערביי חיפה להישאר, אך אין הוא מזכיר את פקודת הועד הערבי העליון ללכת – שהועברה להנהגה המקומית בטלפון והוקלטה בחשאי על ידי ההגנה. הוא גם אינו מזכיר את המאמצים שעליהם יש תיעוד רב של ההנהגה הערבית בחיפה לזרוע בהלה בקרב התושבים המסכנים שלא ששו ללכת, כדי שיברחו מהעיר. אחדים מהתושבים הערבים קבלו איומים בכתב שאם לא ייצאו מהעיר הם יוקעו כבוגדים ועלולים להישפט ולהיות מוצאים להורג. לאחרים נאמר כי היהודים לא יחוסו עליהם.

וכך נכתב באחד הדווחים של המודיעין הבריטי: "אחרי שהיהודים השתלטו על העיר ולמרות המחסור במזון, (ערבים) רבים לא היו נענים לקריאה להתפנות ממנה לגמרי, לולא התעמולה והשמועות שהופצו על ידי חברי הועד הלאומי שנשארו בעיר. לפי השמועות הנפוצות ביותר, הערבים שיישארו בחיפה יילקחו כבני ערובה (על ידי היהודים) במקרה שיהיו בעתיד התקפות על אזורים יהודיים אחרים. באחת משמועות התעמולה היעילות ביותר יש איום מרומז בנקמה, לפיה עם כיבושה מחדש של חיפה על ידי הערבים, הם יתייחסו לאלה שיישארו בה כאילו הסכימו בשתיקה לעקרון המדינה היהודית".

תופעה זו לא הוגבלה לערים פלסטיניות. אחד מסימני ההיכר של הפעולות הערביות, מתחילת מעשי האיבה, היה כפרים ערביים שרוקנו בכוונה תחילה מתושביהם ונהפכו למעוזים צבאיים. כבר בדצמבר 1947 הצטוו תושבי כפרים באזור טול כרם, על ידי מנהיגיהם המקומיים, לעזוב את מקומות מגוריהם. באמצע ינואר נמסר בדווחי מודיעין של ההגנה על פינוי כפרים בעמק החולה כדי לאפשר את כניסתם של כנופיות מקומיות וחיילי "צבא השחרור הערבי". בפברואר התרחבה תופעה זו לרוב חלקי המדינה וזכתה לתאוצה רבה באפריל ובמאי בכל ארץ ישראל לאחר תבוסת הכוחות הערביים.

ב-18 באפריל דווחה יחידת המודיעין של ההגנה בירושלים על פקודה כללית חדשה, לפיה יש להוציא את הנשים והילדים מכל הכפרים הגובלים בישובים יהודיים. 12 ימים לאחר מכן דווחה היחידה המקבילה בחיפה על פקודה של "צבא השחרור הערבי" לפנות את כל הכפרים הערביים בין תל אביב לחיפה, מתוך ציפיה למתקפה כללית חדשה. בתחילת מאי כשהתגברו הקרבות במזרח הגליל, הצטוו תושבי המקום הערבים להוציא את כל הנשים והילדים מאזור ראש פינה ואילו באזור ירושלים פקד הלגיון הערבי של עבר הירדן לרוקן עשרות כפרים.

לסכום, הציונות אינה זקוקה לסיוע תעמולתי כדי להצדיקה. עם זאת יש צורך להנחיל מחדש את האמת ההיסטורית אחרי עשרות שנים של עוותים עקשניים ובלתי פוסקים.

הכותב הוא פרופסור ללימודי המזה"ת ואגן הים התיכון ב"קינגס קולג'", לונדון