פורסם בהארץ ב-12 יוני 2003 http://www.haaretz.co.il/misc/1.888170

פרופ' רות וייס, מרצה לספרות יידיש בהרוארד, מבכירי האינטלקטואלים של הימין היהודי בארה”ב, חרדה לגורל ישראל. על הטרור הערבי היא אומרת ש”הנאצים לא שמו את התמונות של הרוצחים על הקירות”. את האינטלקטואלים הישראלים היא מאשימה בבגידה באמת שנובעת מהפתולוגיה היהודית של האשמה עצמית. כל מה שהשמאל אומר עכשו, היא טוענת, אמרו יהודים גם לפני השואה.

 פרופ' רות וייס חרדה לגורלה של מדינת ישראל, לעצם קיומה. ולא רק בגלל גלי השנאה והטרור הערביים שאותם היא מגדירה גרועים מהנאצים “משום שהם באים כבר אחרי הנאצים כשכולנו כבר יודעים בדיוק למה יכולה האנטישמיות להביא. חוץ מזה, כמו שההיסטוריון מייקל אורן (חוקר בכיר במרכז שלם, י”ש) אמר: מה שלא יאמרו על הנאצים, כשהם שחטו את היהודים במחנות הרכוז הם לא שמו את תמונות הרוצחים על הקירות ועשו מהם סמלים”; החרדה העיקרית של וייס מתמקדת בחולשתם של הישראלים ובראש ובראשונה חולשת האינטלקטואלים הישראלים וההאשמה העצמית המאפיינת אותם.

היא קוראת לזה “צביעות במהופך”: “אדם צבוע מתנהג אחרת מכפי שהוא מטיף. הישראלים דוקא מתנהגים באופן הנכון אבל לא מסוגלים ללוות את ההתנהגות הזאת בהסבר האינטלקטואלי המתאים: מצד אחד מוכנים לסכן את החיים במלחמה ומצד שני כל כך פחדנים בקרב האחד שבאמת משנה – קרב המלים וההסברה. אני רואה ישראלים מאוד מוכשרים ואינטליגנטים מגיעים להרוארד ול'יל' ולא מסוגלים להסביר את העמדה הישראלית. המטרה של אינטלקטואלים היא לנצח בקרב הרעיונות, אבל לא רק שהם כלל לא נלחמים בקרב הזה, הם למעשה בגדו במושג האמת”.

היא בהחלט מבינה את מקור החולשה הזאת: “האשמה עצמית נותנת תחושה יותר טובה משום שהיא יוצרת את האשליה שהכל תלוי בנו. אם רק נזוז משכם או נצביע בעד מצנע זה יפתור את כל הבעיות. אנחנו רק צריכים לשכנע אחד את השני והכל יהיה בסדר”. היא אומרת שהתמחותה האקדמית, ספרות היידיש, מסייעת לה להבין את מה שהיא מכנה “הפתולוגיה היהודית”. “כל מה שאני קוראת מהשמאל בארץ מוכר לי כבר מספרות היידיש באירופה שלפני השואה. גם שם כולם חשבו שאם רק ישכנעו את היהודים לעבור מקפיטליזם לסוציאליזם, השנאה ליהודים תיעלם”.

זה עשר שנים שוייס, יהודיה אמריקאית בת 67, היא מרצה לספרות יידיש באוניברסיטת הרוארד האמריקאית. קודם לכן מילאה תפקיד דומה באוניברסיטת מקגיל, במונטריאול שבקנדה שם חיתה מאז נמלטה משפחתה מאירופה הכבושה ב-1940 כשהיתה בת ארבע. בהרוארד היא המרצה היחידה בתחום זה (מרצה נוסף עוסק בהוראת השפה היידית) במסגרת המחלקה ללמודים יהודיים. והיא בהחלט לא מן המסתגרים במגדל השן האקדמי: את עמדותיה החדות היא מבטאת במסות ובמאמרים שהיא מרבה לפרסם כבר כמה עשרות שנים; במיוחד בכתב-העת היהודי-האמריקאי 'קומנטרי' שבעריכת נורמן פודהורץ נהפך לתנ"ך של הניאו-שמרנות בארצות הברית.

בחודשים האחרונים וייס, הדוברת עברית רהוטה, שוהה בישראל והשבוע קבלה את פרס “שומר ציון”. הפרס (35 אלף דולר) יוזמה של משפחת המיליונר היהודי-האמריקאי איירה רנרט, מוענק מטעם המרכז ללמודי ירושלים באוניברסיטת בר-אילן לאדם המשקף בפעילותו ובמשנתו הגנה על מדינת ישראל בזירה הבינלאומית. בשבע שנות קיומו כבר קבלו אותו אישים כמו הסופרים אלי ויזל והרמן ווק, ההיסטוריון מרטין גילברט ובעל הטור צ'רלס קראוטהאמר.

האם תהיה שואה שניה?

החרדה לגורל ישראל שוייס מבטאת משתלבת בוכוח האינטלקטואלי שהסעיר כמה הוגים יהודים-אמריקאים בשנה האחרונה. הסמיכות בין גלי המתאבדים שפקדו את ישראל לגל ארועי הטרור בארה”ב גרמה לכמה מן ההוגים הללו לדבר ברצינות על חשש משואה יהודית חדשה, בעיקר בישראל.

רון רוזנבאום, בעל טור בכתב-העת “ניו יורק אובזרוור”, כתב באפריל אשתקד (זמן קצר לפני תחילת מבצע “חומת מגן”): “סביר להניח שתהיה שואה שניה ולא משום שהישראלים פועלים בחוסר אפוק, אלא דוקא משום שנהגו עד כה באפוק – למרות מעשי הטבח שהופכים את מדינתם למקום שאי אפשר לחיות בו”. ג'ורג' וייל, מבכירי הפובליציסטים של האגף השמרני, צטט את רוזנבאום בהתלהבות במאמר בטורו שנשא את הכותרת “הפתרון הסופי שלב ב'“. בעצרת התמיכה בישראל שהתקיימה בוושינגטון לאחר הטבח במלון 'פארק' באפריל 2002 הזכיר אחד הנואמים ויליאם בנט את מוזיאון השואה הסמוך וציין: “מה שאנחנו רואים היום, מה שישראל מרגישה היום, לא היה אמור לקרות שוב”.

כותרות וטורים פובליציסטיים בעתונות היהודית השוו את הטבח במלון 'פארק' לליל הבדולח. ואפילו נימת חרדה לגורלם של יהודי ארה”ב התגנבה פה ושם לדברים. נאט הנטוף, פעיל יהודי, אמר ל”ניו יורק מגזין” כי “אם יופעל רמקול ויישמע קול: 'על כל היהודים להתקבץ בטיימס סקוור' (רמז למשלוחים להשמדה, י”ש) זה לא יפתיע אותי”.

ההתבטאויות הללו עוררו את זעמו של ליאון ויזלטיר, העורך הספרותי של השבועון “ניו ריפבליק” ואחד הדוברים הבולטים של האגף היהודי-הליברלי. במאמר שפרסם ב”ניו ריפבליק” תחת הכותרת “היטלר כבר מת”, לעג ויזלטיר למפיצי הפאניקה: “אכזריותו של הסכסוך היהודי-הפלשתיני, האנטי-ציונות והאנטישמיות המסוכנות בעולם הערבי, העליה בהיקף הדבורים והמעשים האנטי-יהודיים בכל אירופה – כל אלה גרמו ליהודים רבים לשקוע בספקולציות חולניות על היותם היהודים האחרונים עלי אדמות. ויהודי ארה”ב בהחלט עולים על יהודי ישראל בחולניות הזאת”.

הוא לעג במיוחד לחששות משואה חדשה בארה”ב: “היהודים שאני רואה מתקבצים בטיימס סקוור שואגים על ניאו-נאצים אצל מל ברוקס… אין שום דבר בפוליטיקה, בחברה או בתרבות של ארה”ב שיכול לתמוך בתחזית מבעיתה שכזאת”. אבל ויזלטיר לא חסך את שבטו גם ממנבאי השואה בישראל: “הרצח של 28 היהודים בנתניה הוא פשע שבהחלט הצדיק את הרס תשתית הטרור במחנה הפליטים בג'נין בידי ישראל, אבל זה לא מתקרב בשום צורה לליל הבדולח”.

בתגובה למאמר הזה פרסמה רות וייס במגזין הבית שלה, ה”קומנטרי”, התקפה חריפה על וילזטיר (שני המאמרים הופיעו בעברית בכתב-העת “ארץ אחרת”). היא טענה שדברי ההרגעה שלו נועדו כשלעצמם לתכלית פוליטית של בטול החששות מתהליך השלום הישראלי-הפלשתיני והזכירה לו שגם “בשנות השלושים של המאה העשרים רק אינטלקטואלים יהודים ספורים הצליחו לזהות את הסכנה הנשקפת ליהודים באירופה ובפלשתינה”.

השבוע אמרה וייס ל”הארץ” כי היא עצמה אינה תומכת בהגדרה “שואה שניה”, אם כי היא בהחלט חרדה מפני קריסה ישראלית בשל אובדן הבטחון העצמי. וייס מציגה קשר הדוק בין מלחמת הטרור בישראל לבין פיגועי 11 בספטמבר או בלשונה: “האנטי-אמריקאיות היא הרחבה של האנטישמיות”.

לשיטתה, יש דמיון רב בין שתי התרבויות, האמריקאית והיהודית: “אנחנו, היהודים, חברה דמוקרטית וחברה תחרותית, ממש כמו האמריקאים. אבל הרבה יותר קל להיות אנטישמי מאשר אנטי-מודרני, משום שאנטי-מודרניות היא דבר אבסטרקטי, בשעה שלהיות נגד היהודים זה הרבה יותר מוחשי”. התחרותיות המשותפת מזכירה לה גם את סלידתה מהפילוסופיות המתמקדות בדאגה ל”אחר”, נוסח עמנואל לוינס: “ליהודים יש 'אחר' אחד: ריבונו של עולם”.

לישראל אסור להתנצל

בענין אחד היא רואה בכל זאת הבדל גדול בין ישראל לאמריקה: “הם לא מאשימים את עצמם. אחרי 11 בספטמבר הם לא נעצרו אפילו לרגע כדי לשאול את עצמם מה עשינו רע שהביא את הטרור הזה. אם גם ישראל היתה מתנהגת כך היא היתה זוכה להערצה. ישראל צריכה לתבוע מהערבים ולא להתנצל לפניהם”. היא זוקפת לחובת האינטלקטואלים הישראלים גם משהו מן האחריות לפיגועים בארה”ב, משום שאילו היו פועלים כראוי יכלו להזהיר את אמריקה בעוד מועד מפני האכזריות המוסלמית – “בגללם אמריקה הותקפה. הם יכלו להכין אותנו למה שקרה”.

את בעית האינטלקטואלים הישראלים היא תולה, בין השאר, בהעדרה של מסורת חשיבה פוליטית יהודית. “יש לנו מסורת פוליטית עניה מאד. במחשבה פוליטית אנחנו פרימיטיויים ולכן אני מרגישה צורך להביא כמה רעיונות מאמריקה לישראל”.

היא אומרת שהחרדה לגורלה של ישראל החלה אצלה עם החלטת האו”ם מ-1975 שהשותה את הציונות לגזענות. לא קשה לשער שהסכם אוסלו הוא בעיניה אבי אבות הטומאה, אירוע שהקפיץ את חרדתה לישראל לרמות אפוקליפטיות. “כששמעתי על ההסכם הזה הרגשתי שזה הרגע הכי גרוע בחיי. באמת חשבתי שזה סוף המדינה. מדובר בהחלטה המטופשת ביותר בתולדות האנושות; זו המדינה הראשונה בהיסטוריה האנושית שחימשה את אויביה מתוך ציפיה להרויח בכך בטחון. זה רק מצביע על עומק הפתולוגיה”.

את אריאל שרון וג'ורג' בוש היא אמנם רואה כמתוחכמים יותר מיצחק רבין וביל קלינטון ובכל זאת וייס מאוכזבת מהתהליכים של השבועות האחרונים. “שרון היה צריך לומר לבוש: אתה בהחלט חשוב לנו, אבל אתה צריך להבין שגם אנחנו מאוד חשובים לך. ככל שתחליש אותנו בעיני הערבים, כך גם אתה תיחלש בעיניהם וכשהם יתקוממו, זה לא יהיה רק נגדנו אלא גם נגדכם. אתם תכינו בכך את 11 בספטמבר הבא. גם מבוש הייתי מצפה לומר לערבים: לפני שנריע למדינה הפלשתינית שלכם, אנחנו רוצים לשמוע אתכם מריעים למדינה היהודית”.

מאותה הסיבה היא לא חושבת שישראל צריכה להציע לפלשתינאים הצעה כלשהי, גם לא בשל הבעיה הדמוגרפית המאיימת. “הבעיה הדמוגרפית נוצרה רק בגלל רצונם של הערבים להשמיד את ישראל. אחרת לא היתה משמעות בעיתית למספרים. לכן זה הדבר שחייב להשתנות: הם חייבים להבין שהם לעולם לא יקבלו את האדמה הזאת ורק ברגע שהם יכירו בכך אפשר יהיה למצוא פתרון לכל בעיה מעשית”. והיא מתכוונת לכל שטחי ארץ ישראל!

היא יודעת שהבקורת הראשונה שתופנה אליה תהיה בשל עצם השמעת הדברים מחיקה החמים של אוניברסיטת הרוארד בבוסטון. “אני מקבלת שכל ישראלי רשאי לדרוש מכל יהודי לבוא ולעלות לארץ. אני גם מקבלת שלכל ישראלי שחי פה יש יותר זכות להתייחס לנושא מאשר לי. אפשר לומר שאני צבועה אבל אני גם טוענת שהיום מי שלוחם את מלחמת המלים הוא לא פחות חשוב מהלוחם בקרב ואת מלחמת המלים אפשר לעשות גם שם”.

וייס נולדה ברומניה למשפחה שהגיעה מליטא ולמדה בילדותה בבית ספר יהודי בקנדה. היא מגדירה את עצמה אורתודוקסית לא מלאה, בנוסח היהודים הספרדים בישראל. מגיל צעיר כתבה בעתונים לצד הקריירה האקדמית. בניגוד לניאו-שמרנים רבים שהיו קודם ליברלים מושבעים ושינו את עורם בשנות השבעים והשמונים, היא אומרת שמעולם לא שנתה את עמדותיה – רק העולם סביבה הוא שהשתנה.

חרדתה מאופי השינויים סביבה החלה כבר במהפכת שנות השישים, בעיקר בשל התהליכים הפמיניסטיים ועוד לפני תהליכי הגינוי לישראל. “אני חושבת שתנועת הנשים גרמה לאמריקה יותר נזק משגרם הסוציאליזם לרוסיה” אומרת וייס. ומי שמכיר את עוצמת השנאה שלה ושל בני דמותה לקומוניזם יכול להעריך את מלוא המשמעות של ההשואה הזאת. היא מצביעה על שיעורי הגירושים, על כך ש”כל כך הרבה ילדים נולדים לתוך מבוי סתום והאומללות הנשית רק גדלה בשנים האלה”.

הבקורת הפמיניסטית החריפה על היחסים בין המינים אומרת וייס, החלה דוקא בעידן שבו לנשים היה שויון הזדמנויות ומעמד שמעולם לא היה להן קודם. “השינוי העיקרי בתקופה שלנו הוא דוקא שחייהן של הנשים מעולם לא היו קלים יותר: שיעור מיתות הילדים פחת בהרבה; גידול ילדים הפך להיות הרבה יותר קל. השאלה שתנועת הנשים היתה צריכה להעלות היא מה נעשה עם כל החופש הזה, כיון שמאז יציאת מצרים אנחנו יודעים שיותר חופש מביא גם יותר בעיות”.