"התרגיל המסריח" הראשון של פרס היה עם אהרן אבוחצירה

פרס וערפאתאהרן אבוחצירהנרי, דבריך שפתיים יישקו! אתרום לך עוד דוגמא מבחירות 1984 בה הייתי מעורב אישית כעוזרו של אהרן אוזן ז"ל שר העבודה והרווחה והקליטה.

לקראת בחירות 1981 הקים אהרן אבוחצירה (זוכר אותו?) יחד עם אהרן אוזן ז"ל את תמ"י שזכתה בשלושה מנדטים. תמ"י ניקזה אליה בעיקר קולות של מצביעי ימין שתמכו בקו המדיני של הלכוד דאז של בגין ואחריו שמיר.

ברקע התנהל נגד אבוחצירה משפט פלילי והוא נאלץ לפרוש מתפקידו כשר העבודה והרווחה ואהרן אוזן בהיותו מספר 2 קבל למשמורת זמנית את משרד העבודה והרווחה עד סיום משפטו של אבוחצירה.

אך אהרן אבוחצירה לא יכל לשאת את העובדה שהנהגת תמ"י ויצוגה בממשלה נשמטו מידיו. לכן הוא חפש דרכים להביא לקיצור ימיה של הממשלה שעסקה אז בענינים הרי גורל והיתה נתונה להתקפות קשות של המערך. השמאל והתקשורת.

שמיר החליף בינתיים את בגין שפרש לביתו ויו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס הבלתי נמנע המשיך כרגיל בחתרנותו ופעל ללא לאות להפלת שמיר ע"י מאמצים להקדמת הבחירות. חסרו לו כמה קולות ספורים בכנסת ולכן יזם את "התרגיל המסריח" הראשון שלו. כך כינה אז רבין את מהלכיו הנלוזים…

ומי העניק לו את הקולות החסרים – כמובן אבוחצירה שצפצף על קולות בוחריו וספסר בהם כאילו היו רכושו הפרטי. "התרגיל המסריח" הצליח והבחירות הוקדמו.

אני ואיתי קבוצת פעילים התנגדנו מאד למהלך הנקלה שנתמך ע'י התקשורת, נאמנים לעקרונותינו ומתוך התנגדות למפלגת העבודה ולדרכה פרשנו מתמ"י והצטרפנו למאמץ הבחירות של הלכוד באמונה שזה משקף את רצונם האמיתי של תומכי ומצביעי תמ"י.

ואכן הבחירות נסתיימו על חודו של קול בין הגושים ונכפתה על ישראל ממשלת רוטאציה בין שמיר ופרס.

ומה קרה לתמ"י ואבוחצירה? כפי שניבאנו אנו וחברי – תמי"י זכתה רק במנדט אחד במקום שלושה שהיו לה והתחסלה.

הנה כי כן עוד מנהיג ספרדי (אני לא אוהב את המונח "מזרחי" שכפה עלינו אורי אבנרי כמו שכפה עלינו את המונח "פלסטינים" במקום פלשתינאים) – עוד מנהיג כביכול שבקש לשאת חן בעיני התקשורת והשמאל, דאג לצרכיו האישיים ובגד ברצון הבוחר שהעלה אותו לגדולה.

מעוללות שמעון פרס

מוויקיפדיה:

עם המשבר במאי 1967 שהביא לפרוץ מלחמת ששת הימים נכונה "ממשלת הלכוד הלאומית" שהתבססה על צירופן של רפ"י וגח"ל לממשלה ומינויו של משה דיין איש רפ"י כשר בטחון.

במהלך המשבר בישיבת ראשי רפ"י ב-21 במאי 1967 נסה בן-גוריון להניע את רפ"י להתנגד לממשלת האחדות ולדרוש את התפטרות אשכול. פרס מנע מהלך זה ותמך מאחורי הקלעים במהלך המורכב שהביא את דיין למשרד הבטחון[34]. בפומבי הכריז כי רפ"י מוכנה להתפרק אם הדבר יידרש[35]. הן לפני המלחמה שלה התנגד בן-גוריון והן לאחריה נראה היה שבן-גוריון מצוי בשקיעה וכי המפלגה שהוקמה כגחמה אישית שלו אינה בעלת זכות קיום עוד.

עם תום המלחמה החליט פרס לפעול לאיחוד בין רפ"י ומפלגת האם שממנה פרשה. הוא הוביל מגעים אלו על אף דעתו המנוגדת של בן-גוריון. בדצמבר 1967 קבלו מוסדות רפ"י החלטה ברוב קטן להתאחד עם מפא"י ועם אחדות העבודה למפלגה אחת שתקרא "מפלגת העבודה". עם זאת, לממשלה צורף בשלב זה יוסף אלמוגי ולא פרס.

שר בממשלות אשכול וגולדה

בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים דרך כוכבו של משה דיין והוא נחשב ליורשם הודאי של אנשי מפא"י הותיקים מקרב דור "הצעירים" שאליו השתייך פרס. מתנגדו הגדול של דיין היה יגאל אלון ובשנים שלאחר מכן ניתנה תשומת הלב למאבקים בין השניים בממשלות אשכול ולאחר מותו (של אלון) בממשלותיה של גולדה מאיר. ואילו פרס הסתפק בתפקידים מיניסטריאליים מן הדרג הזוטר והבינוני.

בבחירות הפנימיות שנערכו בשנת 1969 ברפ"י כחטיבה במפלגת העבודה אף נחל מפלה כאשר גד יעקבי הצעיר הקדים אותו וזכה במקום הראשון המבטיח משרת שר. בצעד יוצא דופן ותר יעקבי על משרת השר לטובת פרס[36][37].

בתחילה צורף פרס לממשלה כ"שר בלי תיק האחראי לפיתוח הכלכלי של השטחים", אך ב-22 בדצמבר 1969 כשבוע לאחר כניסתו לממשלה קבל את תפקיד השר לקליטת העליה וב-1 בספטמבר 1970 מונה להיות לשר התחבורה ולשר התקשורת. פרס היה הראשון שנשא בתואר "שר התקשורת" שהחליף את "שר הדואר".

לפי תחקיר עיתונאי היה פרס מעורב בתקופה זו בטיוח חקירה של תאונה שבה נהרג חייל כתוצאה מפליטת כדורים מנשקו של יוני, בנו של פרס[38].

ההתמודדות הראשונה מול רבין

אל ממשלת ישראל ה-16 שהוקמה לאחר מלחמת יום הכפורים והבחירות לכנסת השמינית צורף פרס כשר ההסברה. ההצטרפות לממשלה שנראה היה כי ימיה ספורים ואשר בראשה ישבו גולדה ודיין שסומנו מבחינה צבורית כאחראים למחדל החמור של המלחמה לא היתה קלה, אך פרס רצה לשמור על עמדת זינוק להנהגה.

כאשר התפטרה גולדה כחודש לאחר הקמת הממשלה ובעקבותיה דיין הוצעה בתחילה ראשות הממשלה לפנחס ספיר, "ממליך המלכים" הותיק, אך הוא סירב. במפלגת העבודה נותרו שני שרים בעלי עבר בטחוני שלא הוכתמו בכתם "המחדל": יצחק רבין ושמעון פרס. הבחירה נערכה בין 611 חברי מרכז מפלגת העבודה. בתחילה הסכימו השניים באופן חשאי כי המפסיד יקבל את מרותו של המנצח ואילו המנצח יאפשר למפסיד לבחור את התפקיד שיינתן לו בממשלה[39], אך לאחר מכן הידרדרה מערכת הבחירות למערכת מתוחה ובשיאה, ביום ההתמודדות, פרסם עיתון "הארץ" את ספורו של עזר ויצמן בדבר התמוטטותו של רבין ערב מלחמת ששת הימים.

רבין סבר שידו של פרס בפרסום; היתה זו פתיחה קשה למערכת היחסים בין האישים. בהתמודדות עצמה, ב-22 באפריל 1974 זכה רבין ב-56% מן הקולות ובתפקיד ראש הממשלה. אך הישגו של פרס, 44%, היה כזה שהבטיח לו משרה רמה בממשלה הבאה והראה כי כוחו חזק במנגנון המפלגתי[40]. כאשר הקים רבין את ממשלתו הוא מינה את פרס לשר הבטחון, "בלב כבד", כפי שהגדיר זאת בזכרונותיו[41].

שר הבטחון

הנושאים הבטחוניים העיקריים שעמדו בפני ממשלת רבין הראשונה היו המשא ומתן על הסכם הבינים עם מצרים, שקומו של צה"ל מנזקי המלחמה ונסיונות להגיע לפריצת דרך מדינית עם ירדן. הצוות המוביל – רבין, פרס ויגאל אלון – פעל בנסיון לשתוף פעולה ונהל בצותא את המשא ומתן המסובך על הסכם הבינים ואת הפגישות הסודיות עם חוסיין מלך ירדן, אולם עד מהרה התברר כי בין רבין ובין פרס חילוקי דעות בלתי ניתנים לישוב שהפכו ליריבות אישית מרה. רבין נטה לעמדה "יונית" של פשרה טריטוריאלית עם ירדן, על פי עקרונות תוכנית אלון. פרס לעומתו נחשב ל"נץ" ותמך ב"פשרה פונקציונאלית" במתוה שהתוה קודמו בתפקיד, משה דיין שמשמעותה השארת השטחים בשליטת ישראל וחלוקה לא של השטח אלא של הסמכויות השלטוניות.

חילוקי דעות אלו הביאו למספר משברים. בדצמבר 1975 עלו מתנחלי גוש אמונים והתיישבו בסבסטיה שליד שכם בהתנחלות שאותה כינו "אלון מורה". אלון ורבין בקשו לפנות את המתנחלים, אך פרס העניק להם סיוע ותמיכה בממשלה (וגם סיוע לוגיסטי ממערכת הבטחון). הפשרה שהושגה בסוף ביוזמתו של ישראל גלילי היתה כי המתנחלים יעברו ל"מחנה זמני" בקדום שהפך לאחר מכן לישוב הקבע קדומים ובכך למעשה נענתה הממשלה לדרישת המתנחלים[42].

באותה שנה אשרה הממשלה את הקמת ההתנחלות עפרה ופרס התכבד בנטיעת העץ הראשון בישוב. בשנת 1977 השתתף פרס בועדת השרים לעניני התיישבות שהחליטה לרכוש קרקעות להקמת ההתנחלות אריאל.

במרץ 1976 התיר פרס עריכת בחירות מוניציפאליות בשטחים והרחיב את זכות הבחירה מעבר לנדרש על פי החוק הירדני גם על מי שאינו בעל רכוש. בבחירות אלו נצחו הקיצונים והודחו ראשי ערים ותיקים.

רבין טען כי "הממשלה טעתה ונקטה במהלכים שלא הוסיפו לה יוקרה". לכל היה ברור כי המדובר בפרס. המשבר בין השניים החריף עד שהתקשורת ביניהם נעשתה באמצעות פורום פנימי של אנשי המפלגה[42] .

פרס הרהר בגלוי על החלפתו של רבין ואף שתף במחשבותיו אלו את ראשי הלכוד והמפד"ל[43]. על תקופה זו כתב רבין בזיכרונותיו את המשפט המפורסם – "היה ברור לי כי מנוי וגמור עם שמעון פרס כי הוא וראשות הממשלה בישראל ראויים זה לזה ואין להפריד ביניהם. הנחת היסוד 'המוצקה' שעליה ביסס חתרן בלתי נלאה זה את אשליותיו היתה שבינו לבין ראשות הממשלה אין מחסום אלא יצחק רבין"[44].

כינוי זה – "חתרן בלתי נלאה" – המשיך לרדוף את פרס במשך שאר הקריירה הפוליטית שלו.

מערכת הבחירות של 1977 והמהפך

ממשלת רבין הגיעה לסוף דרכה בסוף שנת 1976. שורה של פרשיות שחיתות שבהן היו מעורבים בכירים במפלגת השלטון, אשר ידלין ואברהם עופר, הביאה לתחושה כללית של רקבון ומיאוס. האוירה הצבורית הקשה הקשתה על תפקוד הממשלה ורבין החליט להקדים את הבחירות. משבר ממשלתי שנוצר עקב טקס הבאת מטוסי F-15 לישראל שהתארך והביא לחילול שבת הביא לפיטורי שרי המפד"ל שנמנעו בהצבעת אי אמון בנושא וכתוצאה מכך למהלך שכונה "התרגיל המבריק" שבו התפטר רבין ב-21 בדצמבר 1976 והבחירות הוקדמו ל-17 במאי 1977, כך שרבין המשיך לכהן כראשה של ממשלת מעבר שאותה אי אפשר להפיל.

ב-23 בפברואר 1977 התקיימה התמודדות נוספת במפלגת העבודה. הפעם היה הגוף הבוחר גדול יותר וכלל 2,300 צירים שנבחרו בידי 252,000 חברי המפלגה שאליהם נוספו 600 חברי מרכז[46]. התמודדות זו היתה קשה וטעונה ובסיומה נצח רבין את פרס ברוב דחוק – 1,445 קולות לרבין לעומת 1,404 לפרס.

במרץ 1977 התפוצצה "פרשת חשבון הדולרים" של לאה רבין שבה התברר כי לאחר שהותם של הזוג רבין בארצות הברית המשיכה גב' רבין לנהל חשבון דולרים בניגוד לחוק. ב-7 באפריל 1977 פרש רבין מראשות המפלגה וממועמדות המערך לראשות הממשלה. ב-10 באפריל נבחר פרס כמעט פה אחד ליו"ר המפלגה. רבין שלא היה יכול להתפטר מממשלת המעבר, יצא לחופשה ופרס מילא בפועל את מקומו כראש ממשלה, אם כי האחריות היתה על רבין ופרס עדכן אותו באופן יומיומי.

פרס מצא עצמו בראשות המפלגה כשלרשותו מעט יותר מחודש לנהל תעמולת בחירותהמערך הפך שם נרדף לרקבון שלטוני ולשחיתות. מולו הציב הלכוד את מנחם בגין הותיק ובשורותיו פעל כמנהל מסע הבחירות עזר וייצמן שנהל מסע תעמולה תוסס ונמרץ. הלכוד לא הסס לתקוף אישית את פרס בסיסמה "פרס – שטר בלי כיסוי"[47]. בעמות טלויזיוני שנערך יומיים לפני הבחירות נראה פרס מתוח ועצבני, לעומת בגין שהופיע רגוע ונינוח. סקר טלפוני שנערך לאחר העימות גילה כי המצביעים סבורים כי תוצאת העימות היא תיקו, אך גם אם היה זה תיקו הוא פעל לטובת בגין שהפגין ממלכתיות והציג בפומבי את אישיותו ודעותיו באופן שטרם נחשף לצבור[48][49].

הבחירות הסתיימו ב"מהפך": המערך ספג מכה קשה וירד מ-51 ל-32 חברי כנסת והלכוד שעלה ל-43 מנדטים נצח בבחירות. היתה זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שבה הפסידה מפלגת השלטון הותיקה, בשמותיה מפא"י-עבודה-מערך, את השלטון. פרס היה לראש האופוזיציה.

ממשלת בגין הראשונה

לאחר הבחירות מצא עצמו פרס כראש האופוזיציה ואף שלא הסס לתקוף את ממשלת הלכוד הוא הוביל את המערך לתמיכה בהסכמי קמפ דייויד ובהסכם השלום עם מצרים.

בתוך המפלגה החריף הקרע בין פרס לרבין. ב-1979 התפרסם ספר הזכרונות של רבין "פנקס שירות" שכלל האשמות רבות נגד פרס ובראשן את המימרה בדבר היותו "חתרן בלתי נלאה". אמנם לקראת ההתמודדות המיועדת מול פרס על ראשות המפלגה החליט רבין לא להתמודד ולתמוך בחברו עוד מימיהם בפלמ"חיגאל אלון; אולם בפברואר 1980 נפטר אלון במפתיע וכך ההתמודדות על ראשות המפלגה שוב נותרה בין פרס לרבין. בבחירות הפנימיות שנערכו בנובמבר 1980 זכה פרס ב-71% מן הקולות. בחירות אלו הוו נקודת מפנה ביחסים בין שני האישים. רבין הבין כי אין לו תקוה בעימות חזיתי מול פרס וכי יהיה עליהם לשתף פעולה[50].

בדצמבר 1980 הכניס מנחם בגין את פרס בסוד תקיפת הכור האטומי בעיראק, המכונה "מבצע אופרה". פרס לא הביע התנגדות באותה העת[51], אך במאי 1981 הדליף עוזי אבן לפרס כי התקיפה צפויה בעתיד הקרוב. פרס כתב מכתב סודי לראש הממשלה בגין. במכתב זה דחק בו לבטל את המבצע ולטפל במצב באמצעות לחץ פוליטי על צרפת (שספקה את הכור) ועל משטרו של סדאם חוסיין. מידע מודיעיני קבע כי אם תידחה הפצצת הכור, יהיה מימושה במועד מאוחר יותר כרוך בנשורת גרעינית שתביא למותם של אזרחים רבים. ממשלת ישראל החליטה על ביצוע ההפצצה ב-7 ביוני 1981, כשלושה שבועות לפני הבחירות.

לאחר הצלחת התקיפה הואשם בגין על ידי מפלגת העבודה בראשות פרס (וזאת בניגוד לעמדת רבין) שהפעולה נבעה משקולי תעמולה של הלכוד לקראת הבחירות הקרבות לכנסת העשירית. אחרי מלחמת המפרץ טענו רבים שקיום התוכנית הגרעינית של סדאם חוסיין מוכיח את נחיצות הפעולה של בגין ב-1981. אולם פרס המשיך לטעון שההפצצה גרמה ליותר נזק מאשר תועלת וגרמה רק לפיזור והסתרה של המאמץ הגרעיני העיראקי.

מערכת הבחירות של 1981

מערכת הבחירות של 1981 עמדה בצִלם של האינפלציה הדוהרת שבימי ממשלת בגין קפצה עד למעלה מ-100% לשנה, הקפאון המדיני שהחליף את תנופת השלום שבה התחילה הקדנציה של בגין בראשות הממשלה ומחלותיו של ראש הממשלה שסבל מחולשות אישיות ומתפקוד לקוי של ממשלתו. עם זאת, כל אלו נדחקו הצידה מול הנושא העדתיהמערך ייצג את האשכנזים והלכוד הצליח להפוך למייצגם של המזרחים, בני העליות מארצות האסלאם שנטרו טינה למפא"י על היחס כלפיהם.

מנחם בגין דבר על "בריכות השחיה של הקיבוצניקים המיליונרים". מוטה גור אמר "נדפוק אותכם כמו שדפקנו את הערבים". רבות מאספות הבחירות של פרס הופרעו באלימות על ידי תומכי בגין, נזרקו עליו עגבניות ובבית שמש הניף מולו תומך לכוד "אצבע משולשת". פרס הגיב בהתעמתות ובהתפלמסות עם הקהל שיצרה רושם של התנשאות מצדו ומצד אנשי המערך כלפי תומכי הלכוד המזרחיים. לשיא הגיעה תחושת הקרע העדתי עם תקרית ה"צ'חצ'חים" של דודו טופז שתקף באספת הבחירות המסכמת של המערך את תומכי הלכוד וכינה אותם בכינוי הגנאי "צ'חצ'חים", תקרית שנוצלה למחרת על ידי בגין באופן מזהיר. באותה מערכת בחירות הופצו כלפי פרס שמועות מופרכות כאילו אמו ערביה (קשקוש! זה שקר "הפוך על הפוך" שהומצא לדעתי ע"י תומכי פרס) וכי הוא בעל מניות בתדיראן.

פרס שהיה בתחילה בטוח בנצחונו בבחירות דחק את רגליו של רבין מצמרת המערך וקבע ששר הבטחון בממשלה שיקים אחרי הבחירות יהיה יורשו בתפקיד הרמטכ"ל חיים בר-לב. אחרי התאוששות הלכוד בדעת הקהל נכנע פרס ללחצים פנימיים והודיע שמועמד המערך לשר הבטחון הוא יצחק רבין. הוא דחה הצעות שהובאו בפניו לותר על מועמדותו לראשות הממשלה לטובת רבין.

בליל הבחירות הראה מדגם הטלוויזיה על נצחון דחוק של המערך ופרס מהר לחגוג את נצחונו, אף שאחד מיועציו הזהירו מראש שלא ימהר לעשות זאת וימתין לתוצאות הסופיות[52]. עם ספירת הקולות התברר שפרס אמנם הצליח להעלות את המערך ל-47 מנדטים, אבל הלכוד עלה ל-48 מנדטים ונצח.

ממשלת בגין השניה

האירוע המרכזי בתקופת ממשלתו השניה של מנחם בגין היה היציאה למלחמת לבנון. עם היציאה למלחמה שמר פרס על מראית עין של "אחריות לאומית". למרות שהיה ברור כי הוא מסתייג מהמלחמה ומהמהלכים שהובילו אליה, הוא לא רצה כראש האופוזיציה לגלות אי-נאמנות כלפי הממשלה בשעת משבר ומלחמה. אך כאשר הסתבר כי הנחות הבסיס עליהן נשענה היציאה למלחמה קרסו וכי המדובר בהסתבכות קשה, יצא פומבי נגד המלחמה ותוצאותיה.

מודעות פרסומת

אודות יגאל מיכאל מיְמון

בלוגר והוגה דעות, רפורמטור ומהפכן חברתי. איש מודיעין בוגר סיירת מטכ"ל ו-504, בעבר עסק ביעוץ פוליטי, עתונות והסברה. כיום עוסק בכתיבת מאמרים בנושאי חברה, מדינה ומזרח תיכון. בשנים האחרונות גם לומד, מלמד וכותב על תורה וקבלה בפריזמה של ימינו. Noted Israeli commentator on Israeli Affairs and Middle Eastern History & Politics. Formerly worked for the Israeli Prime Minister Office, for various Israeli Military and Government Agencies, and for the Media (Radio).
פוסט זה פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s