מובארכ עווד וסוד הצלחתה של האינתיפאדה הראשונה (1989-1987) – טיוטא

מובראכ עווד (נולד ב-22 באוגוסט 1943ירושלים) הוא פסיכולוג ופעיל פוליטי פלסטיניאמריקאי. מקדם את רעיון ההתנגדות הבלתי אלימה לנוכחות הישראלית בשטחים.

מובארק עוואד בחולצה אדומה בפעולת מחאה בקלנדיה מארס 1988

מובארכ עווד (בחולצה אדומה) בפעולת מחאה בקלנדיה, מארס 1988

עווד נולד למשפחה נוצרית בירושלים בשנת 1943. אביו נהרג בשנת 1948 במלחמת העצמאות. ביתו של עווד בשכונת מוסררה שכן בשטח ההפקר ומשפחתו נאלצה לעזוב אותו בתום המלחמה, עברה לגור בעיר העתיקה ועווד גדל בבית היתומים דאר אל-אוולאד שיסדה אשת החברה קטי אנטוניוס והיה אחד מבני טפוחיה. לאחר מלחמת ששת הימים קבל עווד, כיתר תושבי מזרח ירושלים, תעודת זהות ישראלית במעמד של תושב.

בשנת 1970 נסע לארצות הברית וסיים שם תואר ראשון בשנת 1973. בשנת 1978 סיים תואר שני ובאותה שנה התאזרח בארצות הברית. בשנת 1982 סיים דוקטורט. בשנת 1983 פרסם מוברק עווד ספר בערבית ובאנגלית בשם "התנגדות בלתי אלימה – אסטרטגיה עבור השטחים הכבושים".

בשנת 1984 נישא בישראל לאזרחית ארצות הברית. ב-1985 חזר לישראל כתייר והקים את המכון הפלסטיני לחקר אי-האלימות. בשנת 1987 סירב שר הפנים להאריך את אשרת השהיה שלו ולהשיב לו את התושבות הישראלית שאותה אבד במהלך שנות שהותו מחוץ לישראל והוא אולץ לעזוב את הארץ. ב-1989 הקים בארצות הברית את הארגון Nonviolence International העוסק בקידום אי-אלימות כדרך לפתרון עימותים ברחבי העולם. עווד מלמד כיום ב-American University בוושינגטון.

קישורים חיצוניים

 הארץ לוגו 8 ביולי 2011

 נביא המרי האזרחי מקוה שהזרעים שטמן ינביטו את האביב הפלסטיני

מובארכ עוואד גורש ב-1988 כשהטיף לאי אלימות וגם היום הוא מאמין שזו הדרך לגרום לצבור הישראלי להיגמל מהכיבוש

עקיבא אלדר

מובארכ עוואד 2011

השם מובארכ עוואד מן הסתם לא מוכר לרוב פעילי השלום הפלסטינים, הישראלים והזרים שמבקשים לבוא לעזה ולגדה בים ובאויר, כדי למחות בדרך לא אלימה נגד הסגר והכיבוש. יש להניח שגם קציני צה"ל בגדה המערבית שאמרו באחרונה כי אין לצבא פתרון להתקוממות לא-אלימה נרחבת בשטחים, לא שמעו את השם הזה. עשרים ושלוש שנים חלפו מאז שהפסיכולוג הפלסטיני הנוצרי שעמד בראש המרכז הפלסטיני ללימודי אי-אלימות בירושלים, גורש מישראל. עווד היה בין הערבים הראשונים, אם לא הערבי הראשון שהניע והטיף למרי בדרכים לא אלימות. בשיחת טלפון מביתו בגייטסבורג שבמדינת מרלינד הוא דבר לפני מספר ימים עם "הארץ" על הגשמת החזון שהוא מקדיש לו את חייו.

ביולי 1988 בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה. גם אז צה"ל והשב"כ, שהתמחו בסיכול פעולות טרור, נותרו אובדי עצות מול הפגנות ושביתות לא אלימות. ראש הממשלה יצחק שמיר, שר הבטחון יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס, ראו בעווד "פרובקטור" והחליטו להיפטר ממנו בכל מחיר. הם הסתמכו על הטענה שעווד שנולד בשטח ההפקר למרגלות שער שכם, בילה שנים ארוכות בארצות הברית ומחזיק בדרכון אמריקאי. בית המשפט העליון בראשותו של אהרן ברק, נתן גושפנקא לגירושו של עווד לארה"ב. השופטים קבלו את טענת המדינה כי פעולותיו "מזיקות לבטחון ולסדר הצבורי". שר החוץ האמריקאי ג'ורג' שולץ נסה עד הרגע האחרון למנוע את הגירוש. דובר הבית הלבן מחה על הגירוש ואמר שאם עווד הפר את חוקי המדינה צריך היה להעמידו לדין ולא לגרשו. פרשת גירושו של חלוץ המאבק הלא אלים נגד הכבוש הישראלי העלתה את הנושא לכותרות העתונים בכל רחבי העולם.

עווד מלמד באמריקן יוניברסיטי ומעביר סדנאות באי-אלימות. משם הוא עוקב בספוק אחרי האביב הערבי בתקוה שזרעי המרי האזרחי שטמן בשטחים לפני כחצי יובל שנים ינבטו עם ההכרזה על הקמתה של מדינה פלסטינית. "המדכא הוא לא זה שגורם לשינוי אלא המדוכא" אומר עווד. הוא משוכנע שמרי אזרחי הוא הדרך הנכונה והיחידה למרר את חייהם של הישראלים "עד שתדחקו בממשלה שלכם לעשות שלום ולשים קץ לכבוש". כדי להבטיח את הצלחתה של התקוממות לא אלימה הוא קורא לתושבי השטחים לעשות כל מאמץ להרחיק גורמים אלימים ואפילו לעצור את מי שינקטו אלימות. " "אלימות לא עובדת", הוא קובע בנחרצות.

הוא היה בן חמש כשאביו ספג כדור קטלני בקרבות מלחמת השחרור על ירושלים ומשפחתו אבדה את ביתה. "אמי אמרה לי שהאנשים שהרגו את אבי לא ידעו שיש לו שבעה ילדים" מספר עווד "אם תבקש לנקום את דמו לעולם לא תדע במי פגעת". אמו למדה אותו שאלימות היא בעיה. לא פתרון. במהלך למודיו בארה"ב הוא נסע להודו כדי ללמוד מקרוב על תורתו של מהטמה גנדי. עווד התחקה אחרי עבדול חאן החסיד המוסלמי שיצק מים על ידיו של גנדי ותרגם את כתביו לערבית . "נסיתי להציג אותם בפני פלסטינים-מוסלמים" נזכר עווד "היו כאלה שקבלו את הרעיון, אבל רוב האנשים דחו אותי. הם חשבו שאני משוגע. אחרים ראו בכך התנגדות חריפה לאש"פ".

באמצע 1987 חדשים ספורים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה הוא השתתף בצעדה שקטה שיציאה משער שכם, תחת הסיסמא "די לכיבוש" ובנטיעת עצים בכפר קטאנה שליד ירושלים, מתחת לאפם של החיילים, לאחר שמתנחלים השתלטו על אדמות תושבי הכפר. "לאט-לאט אנשים ראו שהם יכולים לעשות זאת" הוא אומר "הם למדו שהחיילים הישראלים הם לא סופרמן". ואולם, המשיך עווד, בהפגנות היו יותר שוטרים שהגנו עליו מפני ישראלים מאשר מפגינים פלסטינים. בה בעת הוא כתב סדרת מאמרים שבהם קרא להידבר עם הישראלים "מאחר שהם הפרטנרים שלנו לשלום".

"נפגשתי עם אנשים בכפרים ואמרתי שהגיע הזמן שהכובש ירגיש שאי אפשר לכבוש אנשים וגם להרויח על חשבונם. הסברתי שעליהם להחליט אם לקנות לחם מהאנשים שעלולים להרוג את הבן שלהם, בגלל שהלחם גדול יותר וזול יותר, או לשלם קצת יותר ולפגוע בכלכלה הישראלית. טענתי שאנחנו חיים תחת כבוש מאחר שאנחנו בוחרים להיות נכבשים והתחלתי תהליך של העצמת העם הפלסטיני: אי השלמה עם הסטטוס-קוו ומציאת דרך לשנות את חייהם". שביתת מסים שהכריזו תושבי העיירה בית סאחור הסמוכה לבית לחם, הפתיעה את הממשל הצבאי ועוררה מבוכה בדרג המדיני.

"התוניסאים, המצרים, הלובים, התימנים והסורים הוכיחו שכשצבור ערבי גדול אינו מרוצה מהדרך שבה השלטון מנהל את עניניו, הוא יודע לחולל שינויים" ממשיך עווד "אוירת השינוי בסביבה הערבית ותחושת האחדות גורמים לפלסטינים לחוש חזקים יותר. ה'פתח' והחמאס התאחדו משום שהצעירים ברחובות דרשו פלסטין אחת". לדבריו, הלאומיות הערבית המתעוררת מאיימת גם על רעיון הכח האיסלמי הגלובאלי. "יותר ויותר אנשים מבינים שאיראן וחמאס הם לא התשובה לבעיות שלהם. כערבי נוצרי האמנתי שהשחרור הערבי יגיע באמצעות האיסלאם. אבל קרה נס; מתברר שהערביזם ולא האיסלאמיזם מבשרים את הגאולה לערבים ולפלסטינים.

לסיום, עווד מבקש להעביר מסר לצבור הישראלי: "טעות בידכם אם אתם חושבים שארצות הברית תתמוך בכם בלי קשר להתנהגותם שלכם כלפי הפלסטינים. אני חי שנים ארוכות בארצות הברית ורואה כיצד ליותר ויותר אנשים יש ספקות לגבי ישראל. והאנטישמיות מרימה ראש. אני שומע בקמפוס ובכנסיה אמירות כמו "היהודים לוקחים את הכסף שלנו" ואנשים שמאשימים אותה שהסיתה את ארה"ב לפלוש לעיראק כדי להרוס את המדינה. אתם לא חיים בחלל ריק. אין לי ספק שבמוקדם או מאוחר גם הכבוש הישראלי יגיע לקיצו כפי שקרה לשלטון האפרטהייד בדרום אפריקה ולהפרדה הגזעית בארצות הברית וכפי שהסתיים העימות בצפון אירלנד. השאלה היחידה היא מתי וכיצד זה יקרה".

אודות יגאל מיכאל מיְמון

הוגה דעות ומהפכן חברתי הדוגל ביהדות כחזון לאומי מדיני וחברתי וחותר לשנוי המשטר ושיטת הבחירות. כפובליציסט ואיש תקשורת מתבטא בנושאי חברה, מדינה ומזרח תיכון. בעבר איש מודיעין ערביסט בוגר סיירת מטכ"ל ויחידה 504 שעסק בין השאר ביעוץ פוליטי, עתונות והסברה. לומד, מלמד וכותב על תורה וקבלה בפריזמה של ימינו. Israeli commentator on Israeli Affairs and Middle Eastern History & Politics. Formerly worked for the Israeli Prime Minister Office, for various Israeli Military and Government Agencies, and for the Media (Radio).
פוסט זה פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s