מאחר שאובמה חסר כל נסיון בצועי בעברו – ודאי במדיניות חוץ – הוא מוקף ביועצים 'ליברלים', חלקם יהודים, המציפים לעברו ניירות עמדה והמלצות מהסוג שבעבר תמיד נבלם ונדחה ע"י נשיאים חכמים ומנוסים ממנו. כזו היתה ההמלצה לאמץ את הגישה לפיה תנועת “האחים המוסלמים” במזרח התיכון היא גורם מתון ומייצב שרצוי לתמוך בו בתקוה שיתמתן; אך אובמה קבל אותה בחפץ לב ובשמחה… ולא רק בגלל הסיבה שחשבתם עליה. הוא פשוט שמאלני יותר קיצוני ממה שחשבתם.

ב-4 ביולי 1994 התפרסם באל איי טיימס מאמר דעה תחת הכותרת "Fighting the Fires of Islam" (מאבק בלהבות האסלאם) שכותרת המשנה שלו " Can the U.S. develop a policy for a religion whose reach seems limitless?" (בתרגום חפשי: האם ארה"ב מסוגלת לפתח מדיניות כלפי דת שאין גבול להישג ידה). האם המאמר פורסם לרגל יום העצמאות האמריקני? אינני יודע… אם כי אירועי ה-11 ספטמבר 2001 הראו כעבור שבע שנים קשר יותר מסמלי בין האסלאם העולה לערעור גדולתה ועצמאותה של ארה"ב.

מחברת המאמר רובין רייט (Robin Wright) – עתונאית לעניני המזרח התיכון המקורבת לחוגים הפרו-ערביים במשרד החוץ האמריקני – קראה בו לשנוי ביחסו של הממשל האמריקני כלפי הגל האסלאמיסטי שכבר גאה ותסס בעוצמה ברחבי מזרח התיכון וצפון אפריקה. היא טענה כי מתוך נאמנות ל"ערכים האמריקאים" ארה"ב מחויבת לכבד את רצון ההמונים המשולהבים – אשר באלג'יריה למשל העניקו באותה שנה בבחירות הכלליות רוב לחזית האסלאמית המיליטנטית – להשלים עם עלית הפונדמנטליסטים לשלטון ולקוות לטוב…

במילים אחרות: לצפות להתמתנותם הבלתי נמנעת כביכול של הרדיקלים האסלאמיסטים שעליתם לשלטון תהפוך אותם לפרגמטיים ורציונליים יותר. מזכיר את אוסלו והתקוות הורודות לגבי ערפאת? כן, מדובר באותו קונספט תמים ונאיבי. ולא להבדיל – מזכיר גם את התקוות שתלו צ'מברליין וחבריו בהיטלר לאחר "הסכם מינכן".

מאמרה של רובין רייט בא לעולם על רקע נצחונה של "החזית האסלאמית" הפונדמנטליסטית בבחירות הכלליות שנערכו אז באלג'יריה והיא יצאה חוצץ נגד תפישת השלטון ע"י הקצונה האלג'יראית שהחליטה מיד למנוע בכח את הפיכתה של אלג'יריה לרפובליקה אסלאמיסטית נוסח איראן. גם זה מזכיר ודאי את המהלך של הקצונה המצרית נגד בחירת מורסי ו"האחים המוסלמים" לשלטון במצרים. בהבדל אחד – כידוע באלגי'ריה הגנרלים לא המתינו שנה, אלא פעלו מיד. ומאז הם שולטים שם עד היום.

דבר אחד חשוב ניתן ללמוד ממאמרה של רובין רייט והוא כיצד באה לעולם דוקטרינת אובמה לגבי האחים המוסלמים והגל האסלאמיסטי השוטף את העולם.

אובמה חסר כל נסיון בצועי בעברו ואין לו כשורים לתפקידו (ודאי במדיניות החוץ והיחסים הבינלאומיים של ארה"ב כפי שהוכח מאז "האביב" הערבי ולפניו). בכל מקרה הוא זנח לחלוטין את האידאולוגיה וקוי המדיניות המסורתיים של נשיאי ארה"ב. להפך. מסיבה זו הוא מוקף ביועצים שמאלנים “ליברלים”, חלקם יהודים. אלו מציפים לעברו ניירות עמדה והמלצות מהסוג שבעבר תמיד נבלם ונדחה ע”י נשיאים חכמים ומנוסים ממנו. כך הוא אמץ  את הגישה לפיה תנועת “האחים המוסלמים” במזרח התיכון היא גורם מתון ומייצב שרצוי לתמוך בו בתקוה שיתמתן; כפי שחשבו אצלנו על ערפאת בימי אוסלו העליזים. מסיבה זו הוא אלץ את מובארכ, את זיין אל-עבדין נשיא תוניסיה, את קדאפי ואת נשיא תימן לותר על כסאם לטובת “האחים המוסלמים”.

ניתן היה לזהות מגמה זו מיד לאחר חסול אוסמה בן לאדן. ולא במקרה בעיתוי זה; מבצע החסול שמש את ברק אובמה כעלה תאנה אידאלי וכמסך עשן להסחת הדעת מהתפנית הרדיקלית הפרו-אסלאמיסטית שחולל בהחבא במדיניות החוץ האמריקנית. כבר אז קראתי לה “דוקטרינת אובמה הסודית" כי רבים לא שמו לב לתפנית. אך מי ששם לב התרשם שאובמה מאמץ לכאורה עמדה מסורתית מוכרת וידועה שרווחה יותר משני עשורים בחוגים פרו-ערביים במשרד החוץ האמריקני ומסביבו בה. עמדה בה הבחנתי כאמור ביולי 1994 באמצעות מאמרה של רובין רייט ששקפה גישה זו בשם ועבור חבריה במשרד החוץ.

הפקידים הפרו-ערביים במשרד החוץ האמריקני הופתעו מן הסתם מעמדת אובמה כי לפי כל הסימנים הוא עשה זאת בחפץ לב ובשמחה רבה ואם ההזדמנות לא היתה באה הוא היה מזמין אותה. עמדה זו דברה מאד אל לבו וממילא עלתה בקנה אחד עם נטיותיו השמאלניות הפרו-אסלאמיסטיות. ונא לא לטעות – אין סתירה או ניגוד בין השניים.

מבצע חסולו של בן-לאדן הציג את אובמה כמי שזה עתה הורה לבצע מהלך “פטריוטי” ממדרגה ראשונה אשר הסתיים בהצלחה רבתי בחסולו של הטרוריסט האסלאמיסטי מספר אחד… האמריקנים רק לא יודעים שאוסמה בן-לאדן וסגנו א-זוואהירי והמרצח יאסר ערפאת ותנועת חמאס צמחו כולם מתנועת “האחים המוסלמים” אותה החליט עתה אובמה לקרב ולטפח. אז הוקרבו כמה כלים במשחק השחמט המתוחכם שהוא מנהל עם עמו ועם דעת הקבל העולמית.

כאמור עמדה זו מעולם לא נתקבלה על דעתם של נשיאי ארה"ב שדחו אותה על הסף והמשיכו לטפח במזרח התיכון משטרים שמרנים ויציבים, גם אם היו דיקטטורות מדכאות.