מלאכה קלה עשה לעצמו נחום ברנע במאמר פרשנות גדול וחגיגי שפורסם ביום שני (30.12.2013) ב"ידיעות אחרונות" בהבלטה רבה תחת הכותרת "כאבי הראש של נתניהו". המאמר פורסם לרגל בקורו של קרי הצפוי לבוא השבוע כדי לשמוע מנתניהו תשובת "כן או לא" להצעת ארה"ב להסכם מסגרת בין ישראל לרש"פ.

לאחר נתוח האפשרויות ותאור כל הדילמות ו"כאבי הראש של נתניהו" מול המפולת הצפויה לדעתו לישראל אם יסרב נתניהו להצעה האמריקנית (הכרת או"ם במדינה פלשתינית, בידוד והחרמה בינלאומית ומשבר כלכלי), מסכם ברנע את מאמרו בתזכורת חשובה "חמישה מקודמיו – בגין, רבין, שרון, ברק ואולמרט – עמדו מול דילמה דומה ובחרו בחלופה המדינית, היונית". אם יסכים, קורץ ברנע ומפתה "נתניהו יוכל לקנות את מקומו בעולם ובהיסטוריה של עם ישראל כמדינאי, כמנהיג". ברנע איש מכירות לא רע, הייתי אומר…

רגע, ברנע. לאן אתה רץ? הרי חמשת ראשי הממשלה שהזכרת – אלו שבעצם "התקפלו" מול האמריקנים ונכנעו לתקשורת או כדבריך "בחרו בחלופה היונית" – לא רק שלא הביאונו אל חוף מבטחים אלא הותירו אחריהם כשלונות היסטוריים מהדהדים (רבין עם אוסלו, ברק עם קמפ דייויד ומלחמת אל-אקצה ושרון עם ההתנתקות). להוציא אולי בגין ז"ל והסכם השלום שיזם עם מצרים; למרות שרבים מגנים את היסחפותו האומללה להכרה ב"זכויות הלגיטימיות" של הפלשתינים בארץ ישראל וכואבים עד היום את התקדים שיצר עם פינוי ימית והותור על שדות הנפט. ומה אולמרט השאיר לנו אחריו? את "מלחמת לבנון השניה"? הולילנד ומשפטים פליליים? ציפי לבני?

והנה אופס… שמתי לב שברשימת ברנע מאד בולט בחסרונו שם אחד. שמו של ראש ממשלה ישראלי אחד קצר קומה וקשוח (אולי מסיבות אלו לא הבחין בו ברנע?) שדוקא ממנו ומנסיונו במצב מאד דומה צריך נתניהו ללמוד ובדרכו לדבוק כדי באמת "לקנות את מקומו בהיסטוריה כמדינאי וכמנהיג". שם המנהיג הנשכח ע"י ברנע: יצחק שמיר – אשר להבדיל מכל ראשי הממשלה שנמנו ב"רשימת ברנע" המפוארת היה היחידי שסיים את תפקידו בכבוד, שלם וללא פגע, מבלי שנסוג מעמדותיו ומבלי שותר אף על שעל אחד מארץ ישראל… ואולי בגלל זה?

למה דלג ברנע על שמיר? האם תקפו אותו "כאבי הראש" שהוא מייחס לנתניהו? או שהוא בחר במודע ובמתכוון במעשה רמיה ודמגוגיה? ברנע סומך כנראה על זכרונו הקצר ואולי על בורותו של הצבור, מדחיק ומתעלם מאירועי שנת תשמ"ט-תש"ן (1991-1990) כאשר ג'יימס בייקר – שר חוץ אמריקני קשוח בהרבה מג'ון קרי אשר פעל בשמו של נשיא קשוח בהרבה מברק אובמה – בקש גם הוא להביא הישג לנשיאו דאז ג'ורג' בוש האב על חשבון ישראל.

ולמי ששכח או לא יודע – בייקר "הקאובוי" הטקסני הבוטה והקשוח, על רקע קריאות עדוד נלהבות של ברנע וחבריו לתקשורת, פשוט "כוון אקדח לרקתו" של ראש ממשלת ישראל דאז יצחק שמיר ז"ל בצורת 'שאלון' אולטימטיבי שבו נדרשה ישראל לענות 'הן' לדרישות אבסורדיות ומנוגדות לאינטרסים החיוניים שלה. אחרת – אוי ואבוי… ארה"ב איימה כי לא תערוב להלואה של מאות מיליוני דולרים שבקשה ישראל לקבל מהבנק העולמי למימון העליה הגדולה שהחלה להגיע מבריה"מ לשעבר.

שמיר העקשן בעל עצבי הפלדה והקשוח עמד במריו וענה בשלילה… והשמיים לא נפלו. השמאל והתקשורת הישראלית השתוללו מזעם ומחרון אין אונים. שפכו על שמיר קיתונות של בוז ומי שפכין כמו שרק הם יודעים לעשות, כנו אותו בכל כנויי הגנאי המבזים שבאמתחתם ("סרבן שלום", מיסטר "נייט" ועוד) ונבאו כמובן חורבן קרוב למדינת ישראל. לא פחות.

אלא שלא רק שהשמיים לא נפלו – להיפך! מהשמיים הראו ש"יש אלהים" והוכיחו כמו שנאמר בפתגם הערבי "אללה מעא אל-סבירין" (תרגום: אלהים עומד לצד בעלי הסבלנות והעצבים החזקים) – הצדק היה עם שמיר. זה שלא מהר לשום מקום ואמר "הים הוא אותו הים והערבים אותם הערבים". ואכן, בעוד האמריקנים המומים מהסרוב הישראלי 'החצוף' פלשה עיראק לכוויית… ומי היה המנהיג הערבי הראשון (והיחידי) שקם לתמוך בגבורו סדאם חוסיין – אם לא מיודענו יאסר ערפאת. זה שבייקר עמל כל כך לרצותו ולשלבו בתהליך המדיני.

השאר היסטוריה כמובן. קמה הקואליציה הצבאית הבינלאומית הגדולה בתולדות האנושות ובינואר 1991 נפתחה מלחמת "סופה במדבר" (אולי עדיף דוקא השם התנכ"י הנבואי "סופות בנגב", ישעיהו, כ"א, המרמז לגאולה). העולים מבריה"מ באו בהמוניהם, העשירו וחזקו את ישראל כלכלית ודמוגרפית. ומאז ועד היום הגיעה ישראל ל"מסה הקריטית" שהיתה נחוצה לה כדי לעלות על "דרך המלך". כיום חי בישראל הרכוז היהודי הגדול בעולם ("רוב ישראל בארצו") והעליה רק מתגברת. גם הסיוע והתמיכה האמריקנית לא נחלשו. להיפך – גדלו פי כמה…

ערפאת נשכח והוחרם לא רק ע"י המערב והאמריקנים אלא גם ע"י מדינות ערב בהן בגד. אלא שערב גירושו מתוניסיה בבושת פנים ובחוסר כל (אני ראיתי צלום של הודעת פינוי תוך חודש שקבל מממשלת תוניסיה) וכאשר 'חייליו' עוברים לפעול כשכירי חרב באנגולה, שלחו לו ביילין ו"אדריכלי אוסלו" האוילים חבל הצלה והעניקו לו על מגש של דם כל מה שסירב שמיר להגיש לו באמצעות בייקר…

כאז כן עתה התקשורת מאיימת ומהלכת אימים (בידוד וחרם בינלאומי ומה לא) ואם צריך גם מפתה: לנתניהו מציעים "לקנות את מקומו בהיסטוריה כמדינאי וכמנהיג" ולשרון הבטיח אברמוביץ': נשמור עליך כעל 'אתרוג'. ראינו לאן הובילה ההתנתקות הארורה ומה עלה בגורלו של שרון, השם ירחם… שלא לדבר על אוסלו. מנהיג עם חזון ברור ועצבי ברזל יכול וצריך לעמוד על האינטרסים החיוניים של עם ישראל ולשמור על ארץ ישראל מכל משמר.

גם נתניהו עמד בעבר במצב דומה אך אז לא מצמץ

נזכרתי  שבדומה לשמיר גם נתניהו עבר בעצמו נסיון דומה שלקחיו צריכים להיות נר לרגליו ולחזק אותו בעמידתו מול האמריקנים, התקשורת והפלשתינים ולדחות פשרות עלובות ומעליבות (כולל הנוסחה הנואלת "שתי מדינות לשני עמים").

בבקורו בוושינגטון בינואר 1998 כאשר עמד להיועד עם הנשיא קלינטון לשיחות מתוחות ולעומתיות מאד, כאשר כולם נבאו שקלינטון הזועם – שגם הוא כאובמה היה בקנדציה האחרונה שלו – שש אלי קרב ועומד להפעיל עליו מכבש לחצים שלא היה כמותו. צטוט מן העתונות דאז: "בעת בקורו של נתניהו בוושינגטון (בינואר 1998) נמסר בשם גורם מפמליתו של ראש הממשלה שהאמריקאים מתישים את נתניהו בכך שהם מנהלים אתו ברציפות דיונים במשך למעלה מ-14 שעות כדי לסחוט ממנו ותורים".

נתניהו תמרן יפה ובבואו לוושינגטון הלך בהפגנתיות (גם למורת רוחם של האמריקנים היהודים ה'ליבראלים') לנאום לצדו של ג'רי פאלוול בכנס ענק של "הימין הנוצרי" התומך בישראל. והנה עוד לפני הפגישה המכרעת עם קלינטון הזועם התפוצצה לה בנחת "פרשת מוניקה לוינסקי" וקלינטון הגבור שנגזזו "מחלפות ראשו" כבר לא היה כל כך גבור ומה שהיה עלול לקרות כבר לא קרה… סיעתא דשמיא בפעולה?

וציפי לבני מהלכת עלינו אימים

מענין לענין באותו ענין, באותו שבוע ובאותו עתון באתר Ynet של "ידיעות אחרונות" דווח כי: "בנאום חריף בועידת "כלכליסט" תקפה שרת המשפטים את ההתעלמות הישראלית מבקורת בינלאומית והדחקת העימות עם הפלשתינים. לבני הזהירה שהחרם הבינלאומי הכלכלי והאקדמי אמנם התחיל עם ההתנחלויות אבל עובר עם הזמן לישראל כולה. "היצוא יפגוש בצרכנות אידיאולוגית, האוניברסיטאות בחרם אקדמי, המחקר בחסמים אירופיים – וזה לא נגמר שם…"

מן הסתם גם נאום זה הוא חלק מ"מסע התעוררות" ל"הכשרת הלבבות" לקראת בקורו של ג'ון קרי.

ציפי לבני מנסה ללכת עלינו אימים. אך החרמות האלו לא יצלחו ואם יתפתחו הם רק יחזקו אותנו בסופו של דבר. אם יתגברו יש לקוות שהם יעוררו דוקא תגובת-נגד בין אומות העולם. דוגמא אחת רק מהימים האחרונים: אוניברסיטה בארה"ב החליטה להחרים את אוניברסיטת אל-קודס בגלל הצדעה במועל יד נאצי של תלמידי המוסד במפגנים בקמפוס

http://www.thecommentator.com/article/4529/tables_turn_us_university_boycotts_palestinian_university

מעבר למלל ולקצף הרב על פני המים יש לשים לב לאמת: כיום ישראל חזקה ואיתנה מאי פעם ואירופה זקוקה לישראל יותר מאשר ישראל זקוקה לאירופה… וכמו ששר לנו אריק איינשטיין בשירו 'השיירה': "איך ישראל צומחת מסביבנו – היא חזקה יותר מכל חסרונותינו…"

אך מה שמקומם ואולי אף מעליב הם דברים ששמעתי בשידור רדיו מנאומה של לבני בועידה הנ"ל בהם היא מתארת את המתנגדים לתהליך הרה-האסון שהיא מנסה להוביל בשאלה מתגרה: למה הם מתנגדים ל'פשרות' האלו? ועונה במקומם: "ככה…!" באמת, ציפי? זו רמת הטיעונים של המתנגדים לותורים מסוכנים וחסרי נחיצות בארץ ישראל?

אם גב' לבני תנבור קצת בספריה שמן הסתם הותיר אחריו אביה איתן לבני ז"ל היא תמצא שם נמוקים למכביר. אך יש נמוקים נוספים, מעודכנים ואקטואליים יותר הנוגעים למצב הנזיל, המסוכסך והבלתי יציב במזה"ת. במצב כזה של אי-ודאות גיאו-פוליטית לא זזים מטר ולא נכנסים להסכמים שיהיו ודאי "בכיה לדורות" כמו אוסלו ותכנית ההתנתקות. גם ואפילו אם זה רצונה של ארה"ב, שאיפתו של אובמה ותשוקתו של נציגו קרי המשועים להישג על חשבון ישראל נוכח השוקת השבורה שהותירו אחריהם במדיניות החוץ העלובה שלהם במזרח התיכון.

ועוד דבר: אם בהסכמתו לעקרון "שתי מדינות לשני עמים" בארץ ישראל נתניהו מהמר ובונה על סירוב נוסף של הערבים שיטרוף שוב את הקלפים ויטרפד הסכם – הוא מהמר הימור מסוכן מדי. אבו מאזן עלול להגיב בדרך שונה מהדרך בה נהג ערפאת עם ברק בקמפ דייויד. ואם נתניהו עושה זאת במטרה להשיג תמיכה אמריקנית ואירופאית למהלך נגד איראן – תקוה זו נתבדה, לפי שעה לפחות… יחד עם זאת ולמרות הכל – עם כל חומרתו – "האיום האיראני" הוא לא חזות הכל ואסור לותר בגינו ולהסכים לריבונות זרה בארץ ישראל המערבית !No matter what… לא אלמן ישראל ו"ישועת ה' כהרף עין" ונדמה לי שהיא אפילו מבצבצת וקורצת מכוון סעודיה ושכנותיה המודאגות… ודי לחכימא ברמיזא.

אך בעצם האמירה הזו יש ותור על נכס צאן ברזל – הרבונות על ארץ ישראל המערבית. צריך ללמוד מאש"פ והרש"פ שלא סטו אף כמלוא הנימה משום עקרון ב"אמנה הפלשתינאית". מה שאולי מוביל אותנו להיזקקות לחכמת "הזקנים" הפשוטה והתמציתית; חכמת התלמוד בסוגיה כה שגורה ומפורסמת שאנו מתעלמים ממנה כ'קלישאה'. "שנים אוחזין בטלית – זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי? האומר "כולה שלי" נוטל שלושה חלקים, והאומר "חציה שלי" נוטל רביע". כמה פשוט. כמה חכם…

פורסם ב-3 בינואר 2014 בשינויים קלים במגזין מראה ובאתר מחלקה ראשונה:  http://www.maraah-magazine.co.il/show_item.asp?levelId=65638&ItemId=27&katavaId=4138&itemType=0