ואיך הבנתי שהתנועה הלאומית הפלשתינית בהתנגשות אימננטית בלתי פתירה עם מדינת היהודים

מסמך זה שהופץ כנהוג לכל שלוחות קהילית המודיעין הישראלית (אמ"ן, המוסד, השב"כ וגורמי משרד החוץ) ועסק כאמור בשאלות צבאיות, מדיניות ואסטרטגיות מהמעלה הראשונה, כלל בין השאר אתגר יוצא דופן; או ליתר דיוק משאלה: האלוף אהרן יריב בקש לאתר אדם או גורם שיוכל לסייע ביצירת ערוץ חשאי להידברות עם הנהגת ארגון 'פתח' על הפסקת אש במלחמת הטרור והחיסולים ההדדיים שהתנהלה אז בכל רחבי העולם ובעיקר ביבשת אירופה.

המלחמה כבר ניטשה במלוא עוזה הרבה לפני טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן שהיה אחד השיאים במערכה והיא כללה – חוץ מפיגועים וחטיפות מטוסים ע"י המחבלים – גם חסולים הדדיים שגבו קרבנות רבים. ישראל אמנם רשמה הצלחות לא מעטות (עוד לפני טבח מינכן ובמיוחד אחריו) בפגיעות נקודתיות כואבות בפעילי טרור מרכזיים, אך ארגוני המחבלים לא טמנו ידם בצלחת והצליחו בכמה מקרים לפגוע באנשי מוסד שפעלו באירופה (ביניהם אזכור תמיד את עמיתי לשרות בעזה ברוך כהן הי"ד איש המוסד שנרצח בבית קפה במדריד ע"י סוכן כפול פלשתינאי).

ארגוני המחבלים ובראשם ערפאת וארגונו 'פתח' גורשו שנה לפני כן ב"ספטמבר השחור" מירדן והתנחלו בביירות ודרום לבנון משם הפעילו חוליות רצח וחבלה נגד ישראל. באירופה פעל 'פתח' בעיקר באמצעות ארגון מסתורי חדש בשם "ספטמבר השחור".

שרתתי אז כקצין צעיר לתפקידים מיוחדים בגוף המוכר כיום בשם "יחידה 504" והייתי ממונה על הפעילות באזור ירושלים, רמאללה, בית לחם ויריחו. צי"ח ראש אמ"ן הנ"ל היה אחד מן המסמכים שנערמו על שולחני כמו צי"חים אחרים שקבלנו אני ועמיתי באופן שוטף מגופי אמ"ן השונים. למדתי ממנו מה מעסיק את ראש אמ"ן כהנחיות לתחקור ותדרוך מקורות שפעלו מטעמנו ברמות שונות בעולם הערבי, אך לא ידעתי אז שאהיה הקצין היחידי בקהילת המודיעין שיצליח להענות לאתגר הזה ולהקים קשר עם אחד מסגניו של ערפאת.

יום אחד באביב 1971 – עם תחילת גל "בקורי הקיץ" של פלשתינים שחיו ועבדו בעיקר במדינות המפרץ ונהרו מדי קיץ באלפיהם לבקר את משפחותיהם באיו"ש – נתקלתי בדווח קצר מגשר אלנבי על מבקר שבפנקסו נמצאו שמות, כתובות וטלפונים של דמויות בכירות ב'פתח'…

החלטתי להתודע אליו ובעזרת גדעון עזרא ז"ל – לימים ח"כ ושר מטעם הלכוד – שהיה אז רכז השב"כ ברמאללה יזמתי מפגש עם האורח המסקרן במשרדי הממשל הצבאי ברמאללה.

היה זה אדם צעיר בשנות השלושים לחייו שעבד כמהנדס באחת ממדינות המפרץ. להבדיל מהשב"כ – פעילותנו נשאה בדרך כלל אופי יותר ידידותי ושוחר שתוף פעולה. כך שהשיחה בינינו קלחה ונסיתי לעמוד על טיבו. התרשמתי שיושב מולי אדם משכיל, מנומס ואינטליגנט.

לשאלותי אודות מכריו המפורסמים בביירות, בכירי ארגון 'פתח', הסביר לי מיד בגלוי לב שהוא ואחיו הגדול ממנו היו בעבר חברים ב'פתח' ושניהם נמנו בעצם על מייסדי הארגון בקהיר יחד עם ערפאת, אבו ג'יהאד, אבו איאד ודמויות מוכרות אחרות. הוא טען שהוא ואחיו פרשו בשלב מוקדם יחסית על רקע מחלוקת עמוקה אידאולוגית ואסטרטגית שנתגלעה בינם ובין הקבוצה המובילה בראשות ערפאת.

הוא ואחיו נמנו על קבוצה שהאמינה שהדרך לשחרור 'פלשתין' עוברת דרך ירדן ולכן הארגון צריך לחתור קודם כל למהפכה בעבר הירדן, למגר את בית המלוכה ולתפוש שם את השלטון. ואחרי שיתבסס להמשיך משם את המלחמה נגד ישראל… לעומתם סברו ערפאת וחבריו לדעה שיש לפתוח מיד ולכתחילה במלחמת גרילה וטרור נגד ישראל כדי לאלץ את העולם הערבי לתמוך במאבקם פוליטית וחומרית. ערפאת כדרכו הכתיב את דעתו ללא פשרות והקבוצה עליה נמנו הוא ואחיו נאלצה לפרוש מהתנועה.

למדתי מפיו שהוא ואחיו שעברו לעבוד במפרץ המשיכו לקיים קשרים אישיים עם עמיתיהם לשעבר בארגון 'פתח' אשר כמה מהם הפכו מאז לראשי אש"פ בביירות של אותם ימים.

השיחה נסתיימה באוירה טובה. התרשמתי שעוררתי בו אמון – שאין פני לפגוע בו – והצעתי להמשיך בקשר והוא הסכים לקיים פגישה נוספת באחד מבתי המלון בירושלים באוירה נינוחה יותר במטרה להמשיך בשיח האינטלקטואלי שנוצר בינינו על ישראל והפלשתינים.

כעבור כמה ימים נפגשנו אני ואסמעיל (שם בדוי כמובן) בלובי של אחד מבתי המלון הגדולים בירושלים. (כן, העבודה שלנו היתה באמת נגועה בכמה יתרונות שעוררו קנאה אצל עמיתינו בצה"ל. לא רק שעסקנו בנושאים מענינים ומרתקים שהשתיקה יפה להם אלא גם התהלכנו בבגדים אזרחיים ולא במדים אחידים משעממים ונהגנו ברכב אזרחי. מה יותר טוב מזה, הא? טוב, במקרה שלי לפחות היה לי "מִנּוּי חֵרוּם" למשימות קרביות והייתי נשלף מעת לעת למבצעים מעבר לגבול עם קצינים צעירים כמו למשל רס"ן יורם יאיר 'יאיא' וסגן דורון אברוצקי אלמוג לימים אלופים בצה"ל).

הפגישה בסביבה רגועה של המלון ועל רקע נופה היפה של העיר ירושלים אכן מרחיבה את הדעת והשיחה בינינו קלחה והתפתחה יפה. שהרי לא כל יום אתה נפגש עם מישהו כמו אסמעיל שהיה בעצם שייך לחבורת הסטודנטים הצעירים שיסדה בעשור הקודם את ארגון 'פתח'. אני רציתי לדעת יותר על הארוע ההוא והנפשות הפועלות וגם הוא גִלָּה סקרנות רבה לגבי ישראל שבה בקר לראשונה בחייו. גם באיו"ש זה היה לו בקורו הראשון מאז שחררנו אותה מידי הלגיון הערבי…

הבהרתי לו בשלב מסוים שאני חורג ממנהגי ובמקרה שלו אינני רואה בו מועמד לגיוס כסוכן למודיעין הישראלי כי הענין שיש לו בו הוא אחר… ושאלתי אם יהיה מוכן לשמוע על רעיון שיש בו להביא אולי להפסקת שפיכות הדמים בין שני הצדדים ואם יהיה מוכן לעזור ולשתף פעולה? הוא נדרך והשיב כי ישמח מאד לפעול למטרה כה חשובה.

ואז חשפתי בפניו את כוונותי ואמרתי לו שאני מוסמך לפנות אליו בשם ראשי המודיעין הישראלי ואנו מוכנים ומעונינים למצוא דרך לנהל בחשאי שיחות על הפסקת שפיכות הדמים המשתוללת באירופה. והשאלה היא אם הוא חש בטוח לפנות עם רעיון זה למישהו ב"ועד המרכזי" של ארגון 'פתח' ומי לדעתו הכתובת המתאימה ביותר למטרה זו?

זכרונות: איך למדתי להעריך את גולדה ואת קשיחותה (חלק שלישי)

כדי להפגין את בקיאותי אף זרקתי כמה שמות מהנהגת 'פתח'. הוא האזין וחשב כמה רגעים ואמר: ח'אלד אלאחסן. ח'אלד אלחסן סגנו האפור של ערפאת שעליו לא חשבתי… דמות לא בולטת, אחד מסגניו של ערפאת שהיה מופקד על תיק חצי האי ערב והמפרץ והיה אחראי לחליבה רצופה ושיטתית של מיליוני דולרים כסיוע מסעודיה ובנותיה האמירויות ומדינות המפרץ. תקציבי ענק שהפכו את 'פתח' לארגון הטרור העשיר ביותר בעולם ובתולדות ארגוני הגרילה מאז ומעולם וגם המושחת מכולם כפי שלמדנו מקרוב בשנים האחרונות.

ח'אלד אלחסן הוא הכתובת היחידה הבאה בחשבון, הסביר לי אסמעיל. הוא נהנה מאמונו המלא של ערפאת ומאמון חברי הנהגת הארגון האוכלים מידו הנדיבה ואנו, אני ואחי ג'מאל (עוד שם בדוי לדמות לא בדויה) מיודדים עמו עד היום. אבל – וכאן העלה הסתייגות – אני לא אוכל לדבר אתו, אלא דוקא אחי שהוא המבוגר בינינו ובן גילו הוא יוכל לדבר אתו. אני צעיר מדי. אבל אני, הוסיף אסמעיל, משוכנע שאחי יסכים להירתם למשימה החשובה. ואם תרצו אקטע את בקורי בארץ ואסע אליו מיד כדי לשכנעו לבוא לפגישה אתכם כאן בירושלים בהקדם האפשרי.

אמנם די הופתעתי מהענותו המהירה והמלאה להצעתי, אבל הוא נשמע כן משכנע ואמין ודבריו נראו לי די הגיוניים, מעשיים ותכליתיים. וכך אני ואסמעיל סגרנו במהלך פגישה של שעה על מתוה עקרוני למבצע שעמד להתפתח מכאן ואילך ולערב דמויות בכירות בצמרת המודיעין ומערכת הבטחון הישראלית.

עם שובי למשרד בבנין אבן ירושלמי יפה ונחבא אל הכלים ששרת בצניעות את היחידה שלנו ישבתי והעליתי על הכתב דו"ח על הפגישה ומהלכה וכללתי לראשונה התיחסות לצי"ח ראש אמ"ן והמשאלה שזרק לחלל קהילית המודיעין ליצור מגע חשאי עם ארגון הרצח והטרור. עם האויב. שרטטתי מתוה כללי של תכנית אופרטיבית להבאת האח הבוגר לארץ ואם יתאים לשגר אותו למשימה בביירות.

מפקד המרחב שלי הופתע מהתבשיל המענין שהוגש לו שהיה בעצם טעים וערב לחכו כי עסק בענינים ברומו של עולם ותקשורת עם החלונות הגבוהים… לאחר שאשר את הטיוטא שהגשתי אמר לי שבנגוד למקובל אני שהייתי רק סגן בדרגתי הצבאית לא אהיה חתום על מסמך ההצעה אלא הוא הסא"ל. כי הייתי קצין זוטר מדי לכך… בעצם ניתן לראות בזה גם מחמאה שאת המבצע הזה יזמתי אני הזוטר, לא?… המשך יבוא.

חלק רביעי:

גבשתי והעליתי על הכתב תכנית כללית שכללה בקשה לאשור השלב הבא: שגור האח הצעיר אל אחיו כדי להציג בפניו את הרעיון ולשכנעו לבוא לבקור בארץ. הנושא הועלה לדרגים המתאימים והונח אחר כבוד על שולחנו של ראש אמ"ן – שמן הסתם שמח לראות מענה למשאלתו הלא כמוסה – ומהר לאשר לנו להמשיך לגלגל את המבצע…

נפגשתי שוב עם חברנו החדש ומכאן ואילך הכל זז במהירות. הוא צויד ברשיון בקור מוכן מראש עבור אחיו עם הנחיות ליצירת קשר עם כניסתו לארץ. אסמעיל יצא למחרת לדרך וכעבור שבוע בערך קבלתי הודעה מגשר אלנבי שג'מאל הגיע ושאל עלי…

הוא בא לפגישה שהזמנתי אותו והתרשמתי שהוא ואחיו חד המה. גם האח הגדול בשנים והמנוסה יותר (הוא היה בשנות ה-40 לחיו וכשאני חושב על זה היום לי עוד לא מלאו 23) התגלה כאינטליגנט ומהיר תפישה וניכר שאחיו הצעיר הכין אותו היטב גם להמשך המבצע. הוא אכן בא לפגוש אותנו – כפי שנהגנו לומר – 'מבושל' לחלוטין. הוא פרש בפני את קשריו והכרותו הקרובה עם 'היעד' והביע את בטחונו שיעלה בידו להיפגש ולהציג בפניו את הצעתנו. לדעתו אלחסן יעביר את המסר ליו"ר ערפאת ולחבריו ב"ועד המרכזי" לפני שתינתן תשובה.

אבל בשלב זה ראש אמ"ן האלוף יריב היה צריך להצטייד באשורו של 'הקדקד' – שר הבטחון משה דיין. ישבתי אפוא אל המדוכה והכנתי תכנית והצעה מפורטת שלִּבָּתָה – החלק החשוב ביותר בה – היה נסוח מדוקדק ומוקפד של המסר המדויק שיועבר לסגן יו"ר ארגון הטרור; היה חשוב לי מאד לנסח מסר זהיר שלא יתפרש בטעות כחולשה, כניעה לאלימות והכרה בארגון הטרור, או גשוש המשקף נכונות למו"מ מדיני. כנראה שעשיתי עבודה טובה למדי כי המשוב שקבלנו מלמעלה היה שהמסר נוסח טוב יותר ממה שהיו מנסחים אותו במשרד החוץ…

גם משה דיין נתן עד מהרה את אִשּוּרו לנסיון 'הנועז'… ומר ג'מאל יצא לדרך לביירות לאחר שהוכן ותודרך שוב ושוב בדיוק מה לומר לח'אלד אלחסן והוזהר לא להתחייב בשמנו לשום דבר מעבר לנכונות לדון רק על "הפסקת אש" בין אויבים… צפיתי כמוהו שהמענה לא יהיה מיידי ותדרכתי אותו להמתין – אם צריך – לתשובת היו"ר ערפאת או להחלטה של "הועדה המרכזית" של ארגון 'פתח'.

למרות שעד כה גלגלתי את כל המהלכים בקלילות מקצועית והתייחסתי למבצע ללא התלהבות מוגזמת אלא באדישות מסוימת ונִּכּוּר 'בריא' (שהוא בדרך כלל ערובה להצלחה) – נכנסתי עתה גם אני למתח מסוים וצִפִּיָה לבאות. מה תהיה התגובה? אולי הצד השני לא יפרש כהלכה את המסר? אולי יפגעו בשליח?

אבל השליח חזר מהר מהצפוי. תוך שבוע. אולי הוא חשש לעורו ובקש לקצר את שהותו בביירות ככל האפשר. הוא העדיף לחזור דרך אחת מבירות אירופה והודיע לי משם שהשלים את המשימה ויש לו תשובה עבורנו מה'יעד'… מהרנו להביאו לארץ וְשִּכַּנו אותו באחד מבתי המלון במרכז הארץ…

לפגישה עמו באו גם כמה ממְפַקְדַי ליחידה ונציג ראש אמ"ן שהמתינו בסביבה בעת שנהלתי את התחקיר וקבלתי מהשליח דו"ח ראשוני על המוצאות אותו בביירות ועל מגעיו ושיחותיו עם ח'אלד אלחסן. התשובה בעיקרה היתה מחוכמת והחזירה את הכדור לפתחנו…

ח'אלד אלחסן הקשיב להצעה והבטיח להציגה בפני הנהגת הארגון. בינתיים הוא בקש מהשליח לחזור אלינו עם שאלות הבהרה שנסח בעצמו או בעצה אחת עם חבריו להנהגת הארגון. השאלות היו לכאורה די כלליות וסתמיות אך באמצעותן נסה המשיב ללמוד מה הצִּפּיוֹת שלנו לגבי ההמשך אחרי או בתמורה להפסקת האש…

המענה 'היצירתי' של ח'אלד אלחסן הועבר לראש אמ"ן וממנו לשר הבטחון. אבל בנקודה זו משה דיין "הכל-יכול" כבר לא היה יכול להתקדם לבדו והיה חייב ליידע את ראש הממשלה גולדה מאיר כדי להחליט מה הלאה…

תשובתה המפתיעה – ואולי לא כל כך מפתיעה כשחושבים על זה – של גולדה מאיר  היתה חדה וברורה ונחושה: חדל! להפסיק מיד את המבצע הזה ולהוריד את הרעיון הזה מעל הפרק… כידוע עמדתה העקבית של גולדה היתה "אין עם פלשתינאי". נקודה.

לא הייתי שם אבל אני יכול לדמיין שהיא אולי אף דפקה על השולחן. אבל דבר אחד ברור – כשחושבים על זה – שגולדה בחושיה החדים קלטה מיד שראש אמ"ן אהרן יריב 'מבשל' פה מתחת לאפה תהליך מדיני שיתחיל אולי בדבורים על הפסקת אש אבל בהכרח יוביל בהמשך להכרה באש"פ כ'פרטנר' לגיטימי למו"מ עם ישראל. כפי שאהרן יריב אכן עשה לאחר שפשט את מדיו ויחד עם מזכ"ל מפ"ם דאז ויקטור שם טוב נסח ב-1974 כשר בממשלת רבין את נוסחת "יריב-שם טוב" המפורסמת לפיה "מדינת ישראל צריכה להסכים למו"מ עם כל גורם פלשתינאי (פלסטיני בלשונם) שיכיר בקיומה של מדינת ישראל ויכיר בהחלטה 242".

חלק חמישי:

אני בימים ההם – כמו צעירים רבים אז והיום – לא הבנתי ואף לא הסכמתי באופן אישי עם עמדתה של גולדה מאיר ששללה את קיומו של "עם פלשתינאי" וראיתי בה בשטחיות רבה – כמו ששמאלנים רבים רואים כיום בעמדות הימין – "עמדה אטומה וחסרת רגישות" המתעלמת מהמציאות. שהרי כקצין מודיעין שעסק רבות בנושא הפלשתינאי ידעתי לִפְנַי וְלִפְנִים על הממסד המסועף שהם הקימו וכמו רבים קניתי בקלות מה שהעתונות החלה כבר לפמפם אז על "התנועה הלאומית הפלשתינאית" וחשבתי שאני "אדם מאד נאור מתקדם"… אבל להבדיל מ"שומרי הסף" – שכמה מהם היו קולגות שלי – למזלי לא נשביתי כמוהם ב"סינדרום שטוקהולם"…

לקח לי פחות מעשר שנים – במהלכם יחד עם פלג הפנתרים 'הציוני' נמניתי על הנהגת "מחנה של"י" ו'זכיתי' להכיר מקרוב את אבנרי ושות' ולהתוַדֵּע ל'אוֶלֶת' המגעים של "המועצה לשלום ישראל-פלשתין" עם הארגון הרצחני והנוכל שעמד בראשו – להתפכח ולהבין ש"אין שלום לרשעים אמר ה'" ואין מקום לעצמאות 'פלשתינאית' ודאי לא בארץ ישראל…

כן, לקח לי כמה שנים טובות להבין ולהצדיק את עמדתה הקשוחה של גולדה מאיר כלפי אש"פ ועמדתה החכמה ומרחיקת הראות של גולדה 'השמאלנית' ששללה ובצדק את קיומו של "עם-לא-עם פלשתינאי" שאין לו מקום יחד אתנו בארץ ישראל. כי מהות קיומו היא בהכרח בטול קיומה של "מדינת היהודים" בארץ ישראל.

* * * * * * * * * *

להלן פרטים מויקיפדיה על "נוסחת יריב שם טוב" שבעוונותי הרבים כמעט הייתי בלי דעת אחד ממקדמיה לפני שבאה לאויר העולם:

"ביולי 1974 לאחר התפטרותה של גולדה מאיר (בעקבות מלחמת יום הכפורים) גִבְּשוּ יריב ושם טוב את הדעה כי "על מדינת ישראל להידבר עם כל גורם פלסטיני שיכיר בקיומה של מדינת ישראל, יקבל את החלטה 242 של מועצת הבטחון של האו"ם מנובמבר 1967 שעיקרה נסיגת כוחות ישראל מן השטחים שנכבשו וכנון שלום צודק ובר קימא".

שני השרים גִבְּשוּ את עמדתם זו כביכול בנפרד (תוספת שלי, מימ) אך היא קבלה את הכנוי "נוסחת יריב – שם טוב".

הדבר היה בגדר מהפך בהשקפה ששררה בממשלת גולדה מאיר במשך כל חמש שנותיה שאִמְּצָה את הצהרתה של ראש הממשלה כי "איננה מכירה בקיומו של עם פלסטיני".

הנוסחה הובאה לידיעת הצבור בראיון שהעניק השר יריב לגלי צה"ל ב-12 ביולי 1974 בו אמר:

"אילו הכריז הארגון לשחרור פלסטין כי 'האמנה הלאומית' בטלה ומבוטלת וכי הוא מכיר בקיומה הרִבּוֹנִי של ישראל – או אז היה נוצר מצב חדש שבו אפשר היה גם לשקול עמדה חדשה ביחס למשא ומתן".

בעקבות דבריו אמר ראש הממשלה יצחק רבין:

"בחתירתה של ישראל לקראת שלום היא מעניקה עדיפות ראשונה להסדרים בין מדינות ערב לבין ישראל ובראש ובראשונה למצרים וכי הבעיה הפלשתינאית אינה הבעיה המרכזית ואת פתרונה יש למצוא במסגרת הסדר בין ישראל לירדן".

השר ישראל גלילי העלה את הנושא בשתי שאילתות בישיבת הממשלה שהתקיימה ב-14 ביולי 1974 וראש הממשלה השיב כי לא חל שנוי בעמדת הממשלה. בזאת דחתה למעשה הממשלה את  נוסחתם של השרים יריב ושם טוב".