האמת הלא נעימה על יהודי ערב רחוקה מהאידיליה המדומינת של הישראלים

כשנתן ויינשטוק חפש ולא מצא שום ספר על יהודי ארצות ערב לא היתה לו ברירה אלא לכתוב אחד כזה בעצמו. במחקר ההיסטורי שלו הוא מנפץ מיתוסים על הקשר של היהודים לתרבות הערבית ועל נסבות עזיבתם את ארצות מולדתם. ויינשטוק, יליד אנטוורפן שהיה אנטי־ציוני ועבר מהפך פוליטי מוחלט מצא חבור אישי דוקא לשורשים של יהודי רבט וטריפולי. ראיון בעתון הארץ. מאמר ציוני בעתון אנטי-ציוני.

עדי שורץ 09.05.2014339 תגובות

נתן ויינשטוק כלל לא תכנן לכתוב ספר על יהודי ארצות ערב. זה קרה לו כמעט במקרה, הוא אומר. בכל פעם שנסה למצוא מידע על ההיסטוריה המודרנית של יהודי מרוקו או עיראק הופתע לגלות שאין שום ספר בצרפתית שמגולל את פרשת חיסולן של הקהילות היהודיות במזרח התיכון במחצית המאה ה–20. “בסופו של דבר”, הוא אומר, “החלטתי לכתוב את זה בעצמי”.

כבן למשפחה אשכנזית שנולד וחי בבלגיה כמעט שלא התודע ליהודים ספרדים. אבל כשהחל להתרועע עם סטודנטים יהודים ממרוקו, מעיראק וממצרים בפריז בשנות ה–60 הבחין שמשהו בהם שונה מאד. “לא היתה בהם אותה רתיעה מהמסורת שאפינה את היהודים האשכנזים שהכרתי” הוא אומר. “האשכנזים תמיד הרגישו צורך להפגין רחוק מהיהדות אבל היהודים הספרדים לא חשו שום מבוכה ביחס למקורות היהודיים שלהם”.

ארוע שבו נכח לפני כ-15 שנה בבריסל היה זרז משמעותי לכתיבה. השגריר המצרי הוזמן אז לפגישה עם יהודים מצרים שחיו בבלגיה. “השגריר היה חִוֵּר” מספר ויינשטוק בראיון מביתו שבעיר נס בדרום צרפת. “הוא פחד לדעתי שיעשו בו לינץ'. לא לינץ' פיזי אלא מוסרי. היו לו סִבּוֹת טובות לחשוש: רק עשר דקות לפני שהוא הגיע היהודים ממצרים שהמתינו לו ספרו לי ספורי זועה על הקשיים והתלאות שפקדו אותם במצרים. אבל ברגע שהוא הגיע גל אדיר של נוסטלגיה אפף את החדר וכל מה שהפליטים האלה ידעו לספר עליו היה סיר הבשר שהותירו מאחוריהם בקהיר ובאלכסנדריה. הכרתי את הספורים הקשים של חלקם. אלה אנשים שסבלו מאד ובכל זאת באותה הזדמנות הם התענגו על ימיהם האחרונים במצרים”.

הקשר העז הזה לשורשים הפתיע את ויינשטוק מאד. “היו להם דמעות בעינים” הוא מספר. “רק אז הבנתי עד כמה היו השורשים של יהודי מצרים במולדתם חזקים. הספור שאני הכרתי הוא שיהודי ארצות ערב שמחו לעזוב ברגע שרק ניתנה להם ההזדמנות לעשות זאת. לא ספרו לנו כלום על הקשר העמוק של היהודים לתרבות הערבית למשל. רק מאוחר יותר למדתי שהספרות העיראקית היתה מבוססת על סופרים יהודים. ובמצרים האיש שהמציא במאה ה-19 את הססמה הלאומנית 'מצרים למצרים' וכונה 'מולייר המצרי' היה יהודי בשם יעקב צנוע.

“במחקר התברר לי כי הספור שספרו לנו שלפיו יהודי ארצות ערב עזבו משום שהיו ציונים הוא ברובו שגוי. היתה להם אמנם זיקה לארץ ישראל, זה ללא ספק נכון, אבל התנועה הציונית המאורגנת היתה חלשה מאד בארצות ערב. היו כמובן ציונים פה ושם אבל המאסה הגדולה של יהודי ארצות ערב עזבו משום שהכריחו אותם. גרשו אותם. הם הועמדו בלחצים כל כך כבדים על ידי הרשויות והאכלוסיה שלא נותרה להם ברירה אחרת אלא לעזוב”.

במובן הזה אומר ויינשטוק, אין הבדל גדול בין יהודים שהגיעו לישראל מרומניה או מפולין ובין יהודים שהגיעו מעיראק ומלוב. “הציונות העריכה נכון את תוצאותיה של האנטישמיות” הוא אומר “והארועים ההיסטוריים אשרו את תחזיותיה. למרבה הצער, יהודים נרדפו בארצותיהם עד רמה כזאת שלא יכלו עוד להישאר לחיות בהן. זה קרה במזרח אירופה וזה קרה בארצות ערב”.

ויינשטוק, היסטוריון אוטודידקט שפרסם קודם לכן מחקרים רחבי הקף על תנועת הבונד במזרח אירופה ועל ספרות הידיש החליט לקחת על עצמו את המשימה לכתוב את הכרוניקה של גרוש היהודים מארצות ערב. הוא רצה לבחון את המיתוסים הרווחים ולעמת אותם עם המציאות ההיסטורית. התוצאה התפרסמה בצרפת בשנת 2008 ויוצאת כעת לאור בעברית בספר שכותרתו “נוכחות כה ארוכה: כיצד אִבֵּד העולם הערבי והמוסלמי את יהודיו” (הוצאת בבל, בתרגום חגית בת־עדה).

הבחירה של ויינשטוק לעסוק בגרושם של יהודי ארצות ערב היתה מענינת פחות אלמלא הביוגרפיה הפוליטית שלו ואם לא היה נחשב לאחד מראשי השמאל האנטי־ציוני בצרפת של שנות ה-60 וה-70. מי שהקפיד באותם ימים לתאר את ישראל והציונות כפרויקט קולוניאלי שמטרתו לנשל את הפלסטינים מאדמתם עבר בשנים האחרונות מהפך מחשבתי דרמטי שהביא אותו לעסוק בהבט כאוב ולא מדובר של הסכסוך הישראלי־הערבי.

“הספר הזה הוא ספור של טרגדיה”, כותב ויינשטוק בהקדמה המיוחדת למהדורה העברית, “זו של עקירת מאות אלפי יהודים מזרחים שנקרעו באכזריות מבתיהם ומארצות מולדתם. קהילות שלמות של יהודים שישבו מאז ומעולם בלב העולם הערבי־מוסלמי ידעו גרושים, רדיפות וחסולים זדוניים… למרות זאת הדרמה הזאת עדיין אינה מוכרת ובמשך זמן רב היא מוכחשת”.

בפרק מיוחד שהקדיש ויינשטוק ליהודים שחיו בארץ ישראל תחת שלטון מוסלמי לפני שהוקמה מדינת ישראל הוא מסביר כי לתבנית היחסים בין המעוט היהודי לרוב המוסלמי במשך מאות שנים יש לא רק חשיבות היסטורית אלא גם משמעות עכשוית מאד. יחסים אלה הם הבסיס לאופן שבו רואה העולם הערבי את ישראל עד היום. מי שרוצה להבין את הסכסוך הישראלי־הערבי כיום, טוען ויינשטוק, חייב להכיר ראשית את ההיסטוריה המורכבת של היחסים האלה.

טקס ברית מילה בתוניס צלום: לאור שלום/מרכז לשמור מורשת יהודי לוב, בת-ים

“אידיוט שימושי”

ויינשטוק נולד באנטוורפן ב-1939 אך בלה את שנות מלחמת העולם השניה בלונדון. מיד אחריה שב עם משפחתו לבלגיה ונשלח על ידי הוריו – למרות העובדה שלא היו אורתודוקסים – לבית ספר של אגודת ישראל. זה היה די מביך בשבילו, הוא מספר, אבל לפחות דבר אחד טוב יצא מזה – הוא למד לדבר ולקרוא ידיש.

בבחרותו רצה ללמוד היסטוריה אבל הוריו כפו עליו ללמוד משפטים. בנגוד לרצונו נרשם ויינשטוק ללמוד משפטים וקרימינולוגיה באוניברסיטת בריסל והחל להימשך אחר חוגים טרוצקיסטיים. כבן הדור שהגיע לפרקו כאשר נכנס פידל קסטרו כמנצח בשערי הואנה האמין בכל לבו כי הנה־הנה המהפכה העולמית קורמת עור וגידים בקובה, באלג'יריה ובוייטנאם.

שנים מאוחר יותר במאמר שפרסם בכתב העת היהודי־הצרפתי “ל'ארש” (L'arche) בשנת 2006 הכה ויינשטוק על חטא והסביר כי קוצר הראות של אנשי השמאל במערב באותה עת הוביל אותם לתמוך בעולם שלישי מדומין שהיה רחוק מאד מהמציאות. “העלינו על נס את מעשי הזועה הנוראים ביותר שהתרחשו אז” כתב על התמיכה בדיקטטורות האכזריות של העולם השלישי “כי ראינו בהן את מבשריו של עתיד מזהיר”.

עוד לפני מלחמת ששת הימים פִּתח ויינשטוק עמדות אנטי־ציוניות ופרו־פלסטיניות. עם אביו שתמך במפא”י נהג לנהל וכוחים חריפים, עד שיום אחד הבחין כי אביו שואב את טעוניו מעתון בידיש שיצא לאור בבלגיה ותמך בדוד בן־גוריון. כדי להכין מראש טעוני נגד בוכוחים עם אביו יצא לעיר וחפש בדוכנים את העתון בשעות היום עוד לפני שהביא אותו השליח לבית אביו אחר הצהריים.

בזכות דעותיו האנטי־ציוניות הוזמן כשלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים לדבר בפני אגודת הסטודנטים הפלסטינים בפריז. באולם נכח אז גם סופר “מעריב” בצרפת אורי דן שתאר למחרת בעתונו את הארוע כך: “יותר מכל דכאה הופעתו של היהודי נתן ויינשטוק שישב כבוד על הבמה ונשא את ההרצאה המרכזית… ויינשטוק היה קיצוני אפילו מן הערבים בחרפות שהשמיע נגד ישראל והוא עשה חשבון גם עם מפ”ם בהכריזו כי מפ”ם בגדה במהפכה וכי לא ניתן להיות ציוני וסוציאליסט בעת ובעונה אחת. מביש היה לשמוע את קריאותיו ל'פרוק' ישראל וזאת באזני סטודנטים ערבים”.

במבט לאחור, מסביר ויינשטוק, הארוע הזה המחיש לו עד כמה מלא בכל השנים ההן את תפקיד “האידיוט השימושי”. “התרגשתי מאד כשעליתי לדבר בפני הסטודנטים הפלסטינים”, הוא מתאר כיום את הארוע מנקודת מבטו, “כי רציתי להשמיע להם מסר מתנועת 'מצפן' שבה הייתי קשור. הייתי גאה בעצמי שאני מביא מסר ממהפכנים ישראלים למהפכנים פלסטינים וחשבתי שאצליח לפרוץ במשהו את מה שתפסתי כחומה של אי־הבנה”.

“בנאיביות הרבה שלי הייתי משוכנע כי הסטודנטים הפלסטינים ישמחו לשמוע על המסר הפציפיסטי שהבאתי. הייתי משוכנע כי הם לכל הפחות יבקשו את הכתובת ואת שמותיהם של חברי 'מצפן' שותפיהם האידאולוגיים לכאורה. מה רבה היתה תדהמתי שאף אחד – לא המארגנים ולא הסטודנטים בקהל – לא התענין כלל במה שאמרתי. היו להם דברים יותר חשובים לעשות: הם האזינו באקסטזה לרדיו קהיר, מתענגים על כל מילה ובולעים את הודעות הרהב על כך שהצבאות הערביים עומדים בקרוב לזרוק את כל היהודים לים”.

צעירים יהודים ליד הפירמידות של גיזה בקהיר, 1943 צלום: מתוך ספרה של לבנה זמיר “תור הזהב של יהודי מצרים"

שנתיים מאוחר יותר ב–1969, פרסם את הספר “הציונות נגד ישראל” (Le Sionisme Contre Israël)  פמפלט אנטי־ציוני שנהפך במהרה לתנ”ך של התעמולה נגד ישראל בצרפת. מעמדו בשמאל האנטי־ישראלי הלך וגבה ומבול של הזמנות להרצות ולכתוב נפל עליו מכל עבר. “כולם רצו לשמוע אותי מגנה את ישראל”, הוא אומר, “אך בכל פעם הסצנה בפריז חזרה על עצמה: תמיכה מוחלטת של הקהל במעשים הנוראים ביותר של הטרוריסטים הפלסטינים ושנאה ללא גבול לישראלים ולא משנה מי הם”.

בשנות ה-70 הוא המשיך לפרסם מאמרים אנטי־ישראליים בכתב העת “ז'ורנל אוף פלסטיין סטאדיז” אך הספקות החלו לכרסם בתוכו. אט־אט התברר לו לדבריו “הטבע האנטישמי של המתקפה העִוֶרֶת על ישראל. בתחילה מוקיעים את 'הציונים' לאחר מכן את 'ההשתלטות הציונית' על כלי התקשורת ולבסוף את 'השליטה הציונית העולמית'. כאשר צטטו מדברי השמיטו תמיד את הבקורת ולו המועטה ביותר שהיתה לי על הפלסטינים. בסופו של דבר הבנתי שנצלו אותי. המאזינים שלי לא התענינו בי כלל. שמשתי מבחינתם אליבי יהודי להיותם אנטי־יהודים”.

עד עמוק לתוך שנות ה-90 עוד היה ויינשטוק חצוי בין האימה שחש לנוכח הפגועים הגדולים שהתרחשו בערי ישראל ובין הצורך להגן על זכותם של הפלסטינים להילחם למען זכויותיהם. הקש ששבר את גב הגמל מבחינתו היה כשלון הפסגה בקמפ־דייויד בשנת 2000. פעם נוספת ההנהגה הפלסטינית התחמקה מקבלת אחריות” הוא אומר. “הנהגה פלסטינית פחדנית שנמנעה מלומר לעמה שצריך לדעת מתי לסיים את הקרב מכיון שהמטרה המרכזית הושגה”.

איך אתה מסביר את המהפך הדרמטי הזה בגישתך – מגורו אנטי־ציוני של השמאל הרדיקלי בצעירותך לתמיכה בישראל כיום?

“בשנות ה–60 הייתי נתון להשפעה טרוצקיסטית חזקה ונגשתי לדברים בצורה דוקטרינרית. לא מתוך נסיון אמיתי לנתח אותם אלא כדי להתאימם לעמדות פשטניות ומוכנות מראש שהיו לי. השמאל הרדיקלי לא עשה חשבון נפש על אותה תקופה ובמובנים רבים נשמע עדיין אותו דבר. אותם אלה שהזדעזעו עד עמקי נשמתם מהפלתו של סדאם חוסיין על ידי האמריקאים לא הוציאו הגה כשסונים העלו באש אוטובוס מלא בילדים שיעים. כשמסתכלים על מי שתומך בפלסטינים באירופה – וברור שלפלסטינים יש אכן זכויות שצריכות להתמלא – רואים שלא אכפת להם משום דבר אחר: לא מהארמנים, לא מהקפריסאים־היונים ולא ממה שקורה בסהרה המערבית. אותם מענין רק דבר אחד ואת זה איני יכול לקבל”.

“היו לי הרבה מאד אשליות לגבי הפלסטינים. חשבתי שיש להם 'קייס' ושבאמצעות המרקסיזם הם יהפכו לאוניברסליסטים וילמדו לכבד את זכויות היהודים. במשך שנים קויתי שפעולות הטרור של הפלסטינים – שזעזעו אותי מאד – הן בבחינת שלב בינים בלבד שיוביל בסופו של דבר להכרה בזכויות הלאומיות של הישראלים. אלה היו אשליות ולאחר זמן מה נפטרתי מהן, אך האמנתי בזה זמן רב”.

“צריך גם לזכור שבאותה תקופה ישראל נהגה בצדקנות והיה קשה מאד להשמיע בקורת על התנהלותה. בינתים צמח בישראל דור של 'היסטוריונים חדשים' דוגמת בני מוריס שהביטו בהיסטוריה בצורה מפוכחת. כמו בכל מדינה גם בישראל יש אזורים אפלים שיש לבדוק. אבל האם יש מדינה שבהיסטוריה שלה אין פינות אפלות שהוסתרו? בישראל התהליך הזה מתרחש כיום – אבל היכן הם 'ההיסטוריונים החדשים' הפלסטינים? כדי לצאת מהסבך על הפלסטינים לגלות אומץ ולבחור בדרך של דו־קיום עם הישראלים. זו משימה שאיש אינו יכול לעשות עבורם מלבדם”.

הפוגרומים במזרח

ב-1945, מזכיר ויינשטוק, חיו בארצות ערב כמעט מיליון יהודים וכיום חיים בהן כ-4,500 איש (רובם ככולם במרוקו). לדבריו, אין תקדים לחסול דרמטי כל כך של קהילות יהודיות ברחבי העולם אפילו לא אם משוים אותו לבריחת היהודים מרוסיה הצארית לגרמניה בשנות ה–30 או להגירה המסיבית ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השניה. “ברור לחלוטין שהשעור הגבוה, יותר מ-99% של עזיבות שנרשמו במדינות ערב”, הוא כותב, “מעיד על אוירת מחנק שחותם שלטונו של הפחד טבוע בה”.

מה אם כן הוביל ליציאה המסיבית של יהודים מארצות ערב במחצית המאה ה-20? ויינשטוק מונה את המיתוסים שנוצרו עם השנים בהקשר זה ומפריך אותם אחד לאחד. לא היתה זו הציונות שנתקה את היהודים מסביבתם, הוא אומר, אפילו להפך: ברוב המקרים התנועה הציונית התקשתה למצוא לה תומכים. יהודים גם נסו להשתלב בתנועות השחרור הלאומיות הערביות. הרב הראשי של מצרים חיים נחום לדוגמה הביע פעמים רבות הסתייגות מהציונות ובעיראק הקימו יהודים קומונסטים את “הליגה האנטי־ציונית”. פעילים יהודים קומונסטים בצפון אפריקה הביעו סולידריות עם עמי המגרב ועמדו בראש התביעה לשחרור לאומי.

על פני 14 פרקים שכל אחד מהם מוקדש לקורותיה של מדינה מוסלמית אחרת ובהסתמך על יותר מ-900 מראי מקום מגולל ויינשטוק את ההידרדרות הדרמטית בחייהן של הקהילות היהודיות במחצית הראשונה של המאה ה-20 הוא מזכיר סדרה ארוכה של התנכלויות ופוגרומים בקהילות היהודיות שכמעט שלא הותירו חותם בלמודי ההיסטוריה בישראל: ב–1912 בשיראז שבאיראן (12 הרוגים), ב–1934 בקונסטנטין שבאלג'יריה (25 הרוגים) וב–1912 בפס שבמרוקו (51 הרוגים).

הריסות במלאח (הרובע היהודי) של פאס לאחר הפוגרום של 1912. צלום: יד יצחק בן צבי.

בעיראק התחולל ביוני 1941 ה”פרהוד” פוגרום בן שלושה ימים בקהילה היהודית שבו נרצחו 150 בני אדם, אלפי חנויות ובתי עסק נשדדו ואלפי משפחות נותרו ללא קורת גג. שבע שנים לאחר מכן עם הקמתה של מדינת ישראל הטילה עיראק משטר צבאי והחלה בגל של רדיפות כלפי היהודים. רבים נעצרו והורשעו, חלקם נידונו למות ועל אחרים הוטלו מאסרים וקנסות כבדים. יהודים פוטרו מהשרות הציבורי, מוסדות יהודיים הוחרמו ויהודים אולצו לתרום כסף לטובת המאבק הצבאי נגד מדינת ישראל.

בשלב זה נאסר על יהודים לעזוב את המדינה, אבל במרץ 1950 התירה עיראק ליהודים להגר בתוך שנה בתנאי שיותרו על אזרחותם. “ההידרדרות הנמשכת במצב היהודים ואוירת השנאה המקיפה אותם מביאים להימלטות המונית מהמדינה”, כותב ויינשטוק. הרוב המכריע של יהודי עיראק (כ-90% מקהילה של כ-150 אלף איש) עזבו באותה שנה תוך כדי גזל רכוש אדיר מצד השלטונות.

מלוב החלה יציאת היהודים ב-1945 לאחר פוגרום שהתרחש בעיר טריפולי: 130 יהודים נרצחו ו-266 נפצעו לאחר שמוסלמים הפיצו שמועות על רצח ערבים והרס מסגדים בארץ ישראל. עשרות אלפים התפרעו בשכונות היהודיות במשך ארבעה ימים, חללו בתי כנסת, שרפו חנויות והותירו משפחות יהודיות רבות ללא קורת גג. ויינשטוק מצטט דו”ח של הג'וינט מאוגוסט 1947 שלפיו “היהודים בטריפולי חיים בפחד מתמיד ומאה אחוזים מן האכלוסיה מבקשים להגר”.

ביוני 1948 התחולל שוב גל של פרעות ביהודי טריפולי ובו נהרגו 14 יהודים ולפחות 122 נפצעו. באותה עת נאסרה יציאת היהודים אך ב-1949 היא הותרה. בתגובה יצאו עשרות אלפי יהודים את המדינה. ויינשטוק מביא את עדותו של אחד מהם: “נאלצנו לעזוב את הארץ כשרק 20 לירות שטרלינג בכיסנו וחבילה אחת לאדם, נוטשים מאחורינו את כל רכושנו, את הבתים, הרהיטים, את העסקים המסחריים שלנו ו-2300  שנות היסטוריה”.

במצרים התגוררו בשנות ה-40 וה-50 כ-85 אלף יהודים, חלקם מבוססים ובעלי הון רב. מהומות נגד היהודים התחוללו עוד בנובמבר 1945 לרגל יום הצהרת בלפור אבל ההכרזה על מדינת ישראל היא שנתנה את האות לרדיפות של ממש. מאות רבות של יהודים נעצרו, הואשמו במזימות ציוניות או קומונסטיות ונכסיהם עוקלו. החל ביוני1948  התחוללו התנקשויות רצופות ביהודים, הוטמנו פצצות ברובע היהודי והאזורים היהודיים בקהיר ובאלכסנדריה הועלו באש. מחצית מבני הקהילה עזבו אז והיתר גורשו ממש בזמן מבצע סיני בשנת 1956. “המשטרה באה ושלפה מן המיטות חנונים, נגרים, חרשי עץ, זגגים, אך גם עורכי דין נודעים”, כותב ויינשטוק. היהודים גורשו בלי שיותר להם לקחת אתם את רכושם ואף נאסר עליהם למכור את נכסיהם. הם אולצו לחתום על הצהרות שבהן הודו כי הם מותרים על שיבה למצרים והסכימו להחרמת רכושם.

מצאת מכנה משותף בין הקהילות היהודיות בארצות השונות?

“כן, מבחינת המעמד המשפטי והחברתי שהיה משותף ליהודים תחת שלטון האסלאם. המעמד הזה נקרא דימי ( (dhimmiומשמעו 'בן־חסות'. הוא העניק ליהודים מצד אחד הגנה מצד השלטון אך הציב אותם בתמורה בעמדה נחותה, מושפלת ובזויה. יהודים לא הורשו למשל לשאת נשק בארצות האלה ונשיאת נשק נחשבה לסימן מובהק של גבריות. לעתים יהודים נאלצו ללכת יחפים כמו במרוקו בתחילת המאה ה-19 או ללבוש בגדים משפילים”.

בתמורה להגנה מצד השלטון חויבו היהודים לשלם מס מיוחד שבטא את כפיפותם. “דבר אינו מיטיב לתאר את הבוז הכרוך בעצם מעמד הדימיות”, כותב ויינשטוק, “יותר מטקס ההשפלה שהתלוה במרוקו לא יאוחר מסוף המאה ה-10 לתשלום השנתי של מס השעבוד: בכל שנה בתאריך קבוע היה צריך ראש כל אחת מהקהילות היהודיות למסור את הסכום לנציג הסולטן והלה מצדו היה חייב לסטור לו או לחבוט בו במקל כדי להדגיש היטב את חוסר השויון בין הנותן לבין המקבל מטבע בריתם”. בתימן הונהגה באותה רוח “פקודת המחראות” שחייבה את הקהילה היהודית לדאוג לנקוי תקופתי של בורות השופכין ולפנוי פגרי החיות החוסמים את הדרכים הצבוריות (החוק נשאר בתוקף עד 1950).

ויינשטוק מתאר מציאות שונה לחלוטין מהמיתוס הנשמע לעתים קרובות בדבר הרמוניה ששררה בין יהודים לערבים תחת האסלאם. הוא מזכיר כי “המערב הנוצרי נטל מסיציליה המוסלמית את החובה שהוטלה על היהודים לענוד אות קלון על בגדיהם, הטלאי הצהוב שיאפשר את זהוים החזותי”. פחות ממאה שנה לאחר שהסולטן העות'מאני הזמין את מגורשי ספרד להשתקע ברחבי האימפריה שלו צוה אחד מיורשיו מוראט השלישי “לחסל את כל היהודים”. רופאו היהודי של הסולטן שכנע את אמו להתערב וההוראה בוטלה.

לוב שנות ה-20 של המאה ה-20, נשים יהודיות במעמד שתית התה המסורתי. צלום: אור שלום/מרכז לשמור מורשת יהודי לוב, בת-ים

“באופן מקורי מעמד הדימי העניק ליהודים הגנה וההגנה הזאת היתה באמת קיימת” אומר ויינשטוק. “חבר שלי בן הקהילה היהודית במרקש ספר שב-1967 בזמן מלחמת ששת הימים הקהילה היהודית היתה מפוחדת מאד. אחד המנהיגים המקומיים שגר את בנו כדי שישן בפתח ביתו של החבר. המסר היה שאותו מנהיג שומר על המשפחה ומי שיגע בה יסתבך עם המנהיג. היתה בכך הגנה אבל משמעות ההגנה הזאת היא שהיהודי לא יכול לשאת נשק או להגן על עצמו ובשל כך נחשב למבוזה ומושפל. התלות המוחלטת של היהודים בשלטון הביאה לכך שבכל פעם שהשלטון נחלש מכל סבה שהיא נעשה נסיון לעשות נקמה בקהילה היהודית. מפני שכאשר השלטון נחלש היהודים נותרו ללא הגנה. זאת בדיוק המשמעות של דימי. זה מצב מאד מורכב שיש בו אינטימיות ואגרסיביות בעת ובעונה אחת”.

בספר עושה ויינשטוק נסיון להבהיר ככל הניתן את משמעות המונח דימי משום ששם לדעתו מונח המפתח להבנת יחסי היהודים עם העולם המוסלמי ושם גם נטמן אחד מזרעי הפורענות שהובילו בסופו של דבר לגרוש היהודים. במשך השנים נחקקה סדרה ארוכה של חוקים שהפלו את היהודים – מאסור על רכיבה על סוס ועד חובה ללבוש בגדים מסוימים; מאסור על מתן עדות בבית משפט ועד האסור לבנות בתים גבוהים. ויינשטוק מדגיש עם זאת כי לא בכל מקום ולא בכל תקופה נאכפו החוקים באותה מידה. ממחקר הגניזה הקהירית למשל עולה כי החוקים בענין הלבוש לא נאכפו כלל.

“היו תקופות שיהודים הצליחו מאד בעולם המוסלמי”, הוא אומר. “לעתים הם גם היו חלק מהאליטה. גם תקנות הדימי ומידת ההשפלה השתנו ממקום למקום ומזמן לזמן. אבל הציר המרכזי שהכתיב את היחס אל היהודים לאורך השנים היה מעמד הדימי שלהם שמשמעותו שעבוד לקבוצה המוסלמית השלטת”. בספר הוא מצטט משפט שכתב על היהודים סולטן מרוקו במחצית המאה ה–19: “דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות”.

סוכני הקולוניאליזם

תמורה משמעותית בקורות היחסים בין יהודים למוסלמים התחוללה לקראת סוף המאה ה–18 עם הגעת כוחותיו של נפוליאון לחופי מצרים ועם תחילתה של החדירה האירופית למזרח התיכון ולצפון אפריקה. מעצמות המערב עשו ככל יכולתן בהתחלה באמצעים כלכליים ולאחר מכן באמצעות כבוש שטחים כדי להרחיב את שליטתן במזרח התיכון. אחת הדרכים לכונן ערוצי השפעה היתה הענקת קפיטולציות שמשמעותן הגנה חוקית של מעצמה מערבית על נתין של מדינה מוסלמית.

על האפשרות הזאת קפצו מנהיגים בולטים בקהילות היהודיות המערביות (המוכר שבהם הוא הבריטי סר משה מונטיפיורי) שנסו לשפר באמצעות הקפיטולציות את מעמד היהודים. יהודים ברחבי העולם המוסלמי החלו לזהות את המערב עם שויון זכויות ותלו תקוות במעצמות האירופיות שבזכותן יושם קץ לתקנות הדיכוי שנכפו עליהם. נפוליאון עצמו בטל את המס המיוחד שנאלצו היהודים לשלם במצרים וכונן שויון (ולו זמני) בין מוסלמים לדימים.

“התקדים הזה” כותב ויינשטוק “יהיה כבד משקל בעתידו של האזור. החל באותו רגע האמנסיפציה של הדימי תיתפס בעיני דעת הקהל המוסלמית כסטיה שנכפתה על ידי המערב במסגרת האסטרטגיה שלו לשלוט בעולם הערבי־המוסלמי. גרוע מכך: הם יראו בכך פגיעה בחוק האלוהי”. היהודים המקומיים החלו להיתפס בעיני האכלוסיה המוסלמית כנשאים של השפעת המעצמות, סוכני הקולוניאליזם. בכל פעם שמאמצי המערב נשאו פרי ולחץ המעצמות הביא בעקבותיו הקלה או אפילו ביטול גזירות נגד היהודים, “חווה העולם הערבי את הרפורמות האלה כהשפלה. פעם נוספת נאלצה ארצם לכרוע ברך בפני הנוצרים”.

מעמד הדימי נחקק כה עמוק בלבה של האכלוסיה המוסלמית אומר ויינשטוק, עד שביטול האפליה הממוסדת נגד היהודים נתפס בעיניה כבלתי מתקבל על הדעת, “כאילו היה בו היפוך הסדר הטבעי. כל נסיון לחמוק מהאפליה נחשב בהכרח גילוי של חוצפה בלתי נסבלת”. כך קרה שהרגש הערבי האנטי־קולוניאלי שהתגבש לכדי תנועות לאומיות במרחב כולו במאה ה–20, זיהה את היהודים עם הקולוניאליסטים. הלאומנות הערבית נעשתה אנטי־יהודית.

התופעה הזאת באה לידי ביטוי בולט במיוחד במדינות כמו אלג'יריה ומרוקו שבהן התגוררו יחד כ–400  אלף יהודים. הקהילה היהודית לא התפרקה לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 אלא בעקבות השחרור מהשלטון הקולוניאלי הצרפתי בשנות ה–50 וה–60. הטרגדיה של יהודי אלג'יריה אומר ויינשטוק נבעה מהמבוי הסתום שאליו נקלעו: בשלב הראשון עלה בידם להשתחרר הודות לכבוש הצרפתי מהמעמד המשפיל של דימי אולם לאחר מכן זוהו עם הצרפתים והיו ליעד מצד תנועת השחרור הלאומית האלג'יראית (FLN). בשנים 1962-1961 הופנה גל של טרור כלפי השכונות היהודיות ורבנים ובתי תפילה הותקפו בשיטתיות. ההתנקשויות בחיי יהודים גברו: אחד הקרבנות היה הזמר והמוזיקאי ריימון לייריס, חמיו של אנריקו מסיאס שנורה במפרקתו ונרצח בשוק בלב השכונה היהודית. בתוך כשנה עזבה מרבית הקהילה היהודית לצרפת.

ויינשטוק. צלום: מיכלין ויינשטוק

ויינשטוק בוחן באמצעות המונח דימי גם את המצב בארץ הקודש. המעוט היהודי שחי תחת השלטון העותמאני, לדבריו, חווה חיי השפלה וכפיפות. פרעות ביהודים התחוללו שוב ושוב במאות ה-18 וה-19. הוא מצטט את הקונסול הבריטי בארץ ישראל שכתב ב-1831 כי “הסחטנות ומעשי הדיכוי הפוגעים ביהודים הם רבים כל כך, עד שאומרים כי היהודים צריכים לשלם אפילו בעד האוויר שהם נושמים”.

בדמדומי השלטון העותמאני מוקמת העיר העברית הראשונה, מורגשת תחית השפה העברית וצצים ישובים חקלאיים שתופיים יהודיים. האכלוסיה הערבית, לדברי ויינשטוק, חשה כי הקרקע נשמטת תחת רגליה שכן היהודים הדימים שהיו אמורים להיותר במעמד נחות שואפים כעת ליותר – הם שואפים אפילו לעצמאות. “דוגמה מאד מענינת להשתחררות ממעמד הדימי” אומר ויינשטוק, “אפשר לראות בארגון 'השומר'. פתאום באים יהודים ומחליפים את השומרים הערבים. אבל במסורת הערבית יהודי אינו לוחם ואינו מחזיק בנשק. מבחינת האכלוסיה הערבית זה דבר בלתי נתפס. זה סותר את המעמד של היהודי. מה שמכפיל את זעם הערבים על הציונות הוא התנהגות אנשי הישוב החדש המתיימרים לבטל את הכניעות עתיקת הימים שהעולם הערבי מורגל בה”.

ויינשטוק מציין כי בפרעות בירושלים וביפו ב-1921-1920 הקריאות שהשמיעו הערבים אינן נגד ציונים או בריטים כי אם נגד יהודים (“היהודים הם הכלבים שלנו”, “נשתה את דם היהודים”). הוא מזכיר גם כי בפרעות ב-1929 בחברון ובצפת נרצחו בעיקר יהודים אורתודוקסים שכנים ותיקים שגרו בסמיכות למוסלמים שאפילו התנגדו לציונות. הפרשנות שלו היא כי בבסיס האיבה שהלכה וגברה כלפי האכלוסיה היהודית בארץ ישראל עמדה ההבנה כי הדימי היהודי מתנער ממעמדו החוקי המסורתי כמושפל וכנוע. יהודים שחיו עד אותה עת בערים ערביות (חברון, טול-כרם, קלקיליה, עזה ויפו) נאלצו לעזוב בגלל תחושת חוסר בטחון.

במבט לאחור, טוען ויינשטוק, מעמד הדימי מצד אחד ונסיונה המוצהר של הציונות להשתחרר ממנו מצד שני הם אלה שהובילו בסופו של דבר לדחית תוכנית החלוקה על ידי הערבים ולפרוץ מלחמת העצמאות ב-1948. האכלוסיה הערבית לא הסכימה להעניק ליהודים בארץ ישראל מעמד שונה מזה של דימי ודאי שלא להכיר בזכויות הלאומיות של המעוט היהודי. הציונות מצדה לא יכולה היתה להסכים לפלסטין רבונית ערבית שבה שוב יימצא המעוט היהודי במעמד של דימי. “מבחינה היסטורית” אומר ויינשטוק, “מעמד הדימי הוא אם כן שורש העימות”.

איך תבנית היחסים הזאת משפיעה לדעתך כיום?

“יש לזה השפעה על יחסי ישראל-ערב גם כיום שכן בעינים ערביות היהודי שחי בישראל הוא היהודי שרגיל היה מבחינתם להיות מושפל – ועכשיו נוקם את נקמתו. הערבים חווים את הקמתה של מדינת ישראל ואת קיומה עד היום כנקמה כואבת מאד וכהפוך של מעמד הדימי. זה הבט משמעותי ועמוק מאד של הבעיה הפוליטית העכשוית שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם ממנו. בלי להבין את זה אי אפשר להבין את הסכסוך”.

אז למה לא עוסקים בזה יותר?

“לגבי העולם היהודי הסיבה היא שיהודים אשכנזים בישראל ובעולם עדיין מתייחסים אל היהודים המזרחים בחוסר ענין ואפילו בבוז. לגבי העולם הערבי זה לא צריך להפתיע מכיון שבקורת עצמית היא לא דבר פופולרי בקרב עתונאים, אינטלקטואלים ומובילי דעת קהל ערבים. מלבד הערת אגב קצרצרה של אדוארד סעיד באחד מספריו קשה למצוא התיחסויות רציניות להגירה המאסיבית של יהודים מארצות ערב ולסבותיה. השמאל מצדו נוטה לברוח מהנושא הזה משום שהוא לא נחשב בעיניו 'כשר'. זה מצער אותי לומר משום שגדלתי בשמאל הפוליטי אבל השמאל נעשה דוגמטי בצורה יוצאת דופן ואין לו כיום יכולת של בקורת עצמית. אנשים מגדירים עצמים כמזדהים עם 'הענין הפלסטיני' וזהו זה – אין מאחורי זה חשיבה. הנושא הזה עשוי לשבש את תפיסת עולמם החד-צדדית אז הם פשוט נמנעים ממנו. כך קורה שכאשר ממשלה ישראלית שבראשה עומד מנהיג מהימין כמו בנימין נתניהו מחליטה להעלות את הנושא לסדר היום כפי שנעשה בשנים האחרונות פוטרים את כל הענין כלא יותר מאשר תכסיס הסברתי”.

מודעות פרסומת

אודות יגאל מיכאל מיְמון

בלוגר והוגה דעות, רפורמטור ומהפכן חברתי. איש מודיעין בוגר סיירת מטכ"ל ו-504, בעבר עסק ביעוץ פוליטי, עתונות והסברה. כיום עוסק בכתיבת מאמרים בנושאי חברה, מדינה ומזרח תיכון. בשנים האחרונות גם לומד, מלמד וכותב על תורה וקבלה בפריזמה של ימינו. Noted Israeli commentator on Israeli Affairs and Middle Eastern History & Politics. Formerly worked for the Israeli Prime Minister Office, for various Israeli Military and Government Agencies, and for the Media (Radio).
פוסט זה פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על האמת הלא נעימה על יהודי ערב רחוקה מהאידיליה המדומינת של הישראלים

  1. פינגבאק: צבא פולניה; התפכחות | הבלוג של מיכאל- בלתי תלוי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s