היום הזה נהיית לעם. על הר עיבל. לא במצרים או סיני.

היום הזה נהיית לעם. פוסט למטיבי לכת שאוהבים לקרוא פרוש ונתוח דברי תורה.

בהמשך לוכוח מלומד עם הרב מוטי קרפל על השאלה מתי בדיוק נהיו בני ישראל לעם.

בני ישראל היו לעם בטכס רב רושם שנערך על הר עיבל בשכם. ההנחיות המדויקות לטכס ניתנו ע"י משה רבנו בפרשת כי תבא בערבות מואב ערב פטירתו ולפני כניסתם לארץ. כפי שגם ההנחיות לטכס הברכות והקללות שייערך בהר גריזים והר עיבל מפורטות כאן בפרשת כי תבוא בערבות מואב לפני כניסתם לארץ.

מצאתי חזוק לדברי ולשמחתי דוקא במאמר של הרב משה צוריאל שאת דבריו ונתוחיו המלומדים אני קורא בשקיקה בד"כ.

וכך כותב הרב משה צוריאל בדיוק על הסוגיה הזו שלפנינו: לפרשת כי תבוא

"היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כ"ז, ט'). מה פירוש "היום הזה"? ודאי אין הכונה ליום יציאת מצרים או ליום מתן תורה שהרי פסוק זה נאמר לבני ישראל רק בסוף ארבעים שנה במדבר. רש"י כותב כאן: "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית". מובן מאליו שאין אלו אלא דברי דרשה אמיתית שחז"ל (בברכות ס"ג:) הוסיפו. אבל אנו רוצים לדעת מה הוא פשוטו של מקרא.

אחד מהמפרשים בביאורו לפסוקנו מציע תשובה:

"החובה המשותפת לתורה וכו' היא העושה אותך לעם היום – ולא קנין הארץ שבעתיד הקרוב וכו'. אפשר שתאבד מן הארץ כדרך שאתה בא לרשתה אך התורה והתחייבותך הנצחית לשמירתה מאחדות אותך לעם וקשר זה לא ינתק לעולם". עד כאן לשונו. אמנם הדברים הנ"ל אמיתיים כשלעצמם אבל אינם פשוטו של הפסוק שלנו. נוסף על כך דברים הללו מתעלמים מאמת אחרת חשובה ביותר, אמת שהיא היא פשוטו של הפסוק. ונבאר בזאת שני נמוקים להסתייגות זאת.

הסדר ההיסטורי:
א. לפני הפסוק זה ("היום הזה נהיית לעם") שאנו דנים עליו נאמר: "ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר… והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ… והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך… בהר עיבל. ובנית שם מזבח לה' אלוקיך… וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כ"ז, א'-ח').

ב. אחר כך בא הפסוק שלנו "היום הזה נהיית לעם".

ג. ואחר כך "ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר אלה יעמדו לברך את העם על גריזים בעברכם את הירדן (פסוקים י"א-י"ב). אח"כ באה כל האריכות של ברכות וקללות.

ולבסוף בא הסכום:
ד. "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב" (דברים כ"ח, ס"ט).

לכן נראים מאד דברי רבי עובדיה ספורנו (בפרושו לדברים כ"ז, ז', וכן בפרק כ"ט פסוק ח') שבפועל נכרתה הברית בין ה' וישראל רק בבואם לארץ ישראל להר גריזים ולהר עיבל ולא בהיותם עדיין במדבר. וכך הם דברי רש"י על "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים י"א, כ"ו). והרי גם שם כתוב מלת "היום"? וכן הם דברי מהר"ל "אין הכתוב רוצה לומר שהוא נותן לפניהם ברכה וקללה עכשיו וכו' דאין זה כן. דלא איירי אלא בברכות האמורות בהר גריזים ולא כאן" ("גור אריה", שם).

וכן אותו פסוק: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם" (תחילת פרשת נצבים) אמנם נאמר ונכתב ע"י משה רבנו בהיותם במדבר, אבל כוונתו היתה ליום שיעברו את הירדן ותעמוד כל העדה כולה ליד הר גריזים לשמוע דברי האלה והברית. כיון שקבלו עליהם לקיים בעתיד נאמר כאן כבר 'היום'.

ישנו קשר ישיר בין כניסת ישראל לארץ לבין קבלתם עול מצוות. ולכן עשה להם ה' נס מיוחד שביום כניסתם לארץ הלכו באופן ניסי מרחק רב, שישים מיל עד שהגיעו להר גריזים ולהר עיבל (סוטה ל"ו, א').

הביטוי הזה של "היום הזה נהיית לעם" מדובר בו על יום הסכמתם מראש של בני ישראל להיכנס לברית בהר גריזים ובהר עיבל. כמו שמצאנו ברש"י בשם מכילתא (על שמות י"ב, כ"ח) "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה" "וכי כבר עשו? והלא מראש חודש נאמר להם. אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו". כן בעניננו, מיד כאשר משה צוה לכרות ברית בהר גריזים ועיבל והם קבלו עליהם לעשות כך נחשב הדבר ל"היום הזה נהיית לעם".

לכאורה יש לכך הכרח הגיוני. לעבור בברית בין שני צדדים צריכים אקט מעשה שהוא טכסי בין שני הצדדים. בהר סיני הזה משה רבנו דם על העם ובכך עברו בברית (שמות כ"ד, ו'-ח'). ולפי ר"א אבן עזרא (שמות כ"ה, א') הרי אז גם התרה בהם ע"י ברכות וקללות של פרשת בחוקותי. כן בפעם שניה שעברו בברית נעמדו כולם בהר גריזים והר עיבל ושלוחי ה' (הלויים) עמדו בתווך ביניהם והקריאו את הברכות והקללות של ספר דברים (שגם הם נקראו "ברית", דברים כ"ח, ס"ט). כן פרש ר"י אברבנאל (דברים כ"ז, ט').

בבואם לארץ כתבו את התורה על האבנים. כמה יפים דברי ר"י אברבנאל (דברים כ"ז, א') "שזה כדמות מזוזה בשער שנכנסין בו". אבל בהיות ישראל בערבות מואב באיזה מעשה ברית נכנסו? הרי לא היה שם שום אקט פורמאלי! אלא ודאי מדובר על הצווי על שם העתיד.

המצוות הוחלו על ישראל אך ורק בגלל היותם בארץ ישראל.

רש"י (על דברים י"א, י"ח) מביא דברי חז"ל שבמדרש ספרי: "אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות כדי שלא יהיו חדשים כשתחזרו". זאת אומרת: אמנם אנו חייבים אף בגלותנו בכל המצוות (פרט למצוות התלויות בארץ) אבל זה רק בתורת חנוך (ומדאורייתא) לעת אשר נחזור לארץ ישראל. עיין דברי רמב"ן (ויקרא י"ח, כ"ה).

בעצם, הדבר מפורש בשל'שה פסוקים:

א. "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (דברים דף י"ד). וצ"ע הרי נתחייבו במצוות גם בטרם בואם לארץ ישראל? אלא עיקר החיוב הוא בהיותם בארץ ישראל.

ב. וכן עוד כתוב "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלוהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (דברים ד', ה' עיין שם ר"א אבן עזרא).

ג. ועוד: "וזאת המצוה החוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוהיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (דברים ו', א'). תיבת "בארץ" משמשת סיבה להתחייבותנו לקיום המצוות.

משמע שעיקר החיוב הוא בגלל בואם של ישראל אל הארץ.

ומצאנו גם נתינת שבח והודיה לה' על תחולת המצוות עלינו בבואנו לארץ ישראל.

על המצוה להקים מזבח בהר עיבל (דברים כ"ז, ד') כתב שם ר"א אבן עזרא: "וזאת המצוה הראשונה לביאתם לבנות להם מזבח חדש להודות לשם שהחלו (המצוות) להיותם בארץ". וכן כתב שם רמב"ן: "יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען 'אשר באת אל הארץ' כי בעבור התורה באת שמה!".

מבואר בחז"ל (תנחומא נצבים, ג') כי ג' פעמים כרת ה' ברית עם ישראל. בהר סיני ("הנה דם הברית"- שמות כ"ד,ח'); בהר חורב ("הנה אנכי כורת ברית" – שמות ל"ד, י'); ובבואם לארץ (דברים כ"ז, ט'). ועיין ב"משך חכמה" וב"העמק דבר" על פסוקנו (כ"ז, ט') מה הם הנמוקים לחדוש הברית כל פעם.

לפי מה שהוכחנו לעיל (דברים כ"ח, ס"ט) רק צווי ה' למשה היה בערבות מואב, אבל עצם קבלת הברית בפועל ע"י העם בענית 'אמן' לברכות ולקללות שבהר גריזים ובהר עיבל היתה אך ורק בארץ ישראל… וההסכמה לאותה ברית עתידה היא היא העושה את עם ישראל לעם.

בסכום: בודאי אנו חייבים לשמור על התורה בכל אתר ואתר לשם ננדוד בלי שום קשר להיותנו בארץ ישראל או בחו"ל. אבל בנגוד לפירושם של כמה לפסוק זה לא על ידי התורה בלבד נהיינו לעם. המאמר "היום הזה נהיית לעם" מתאים דוקא ליום כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל. רק על זה הבטיח הקב"ה לאברהם יצחק ויעקב (כי ממילא כלול בכך חיוב כל תרי"ג מצוות) ורק על זה ה' הבטיח למשה ולישראל במצרים (שמות ג', י"ז). מעמד הר סיני שמש רק כאות היכר שאמנם תמומש לנו הבטחה זו (שמות ג', י"ב). "כל הדר בא"י כאילו יש לו אלוה" (כתובות ק"י).

"היום הזה נהיית לעם לה' אלוהיך". זה רק בצרוף בואם אל ארץ הקודש.

מודעות פרסומת

אודות יגאל מיכאל מיְמון

בלוגר והוגה דעות, רפורמטור ומהפכן חברתי. איש מודיעין בוגר סיירת מטכ"ל ו-504, בעבר עסק ביעוץ פוליטי, עתונות והסברה. כיום עוסק בכתיבת מאמרים בנושאי חברה, מדינה ומזרח תיכון. בשנים האחרונות גם לומד, מלמד וכותב על תורה וקבלה בפריזמה של ימינו. Noted Israeli commentator on Israeli Affairs and Middle Eastern History & Politics. Formerly worked for the Israeli Prime Minister Office, for various Israeli Military and Government Agencies, and for the Media (Radio).
פוסט זה פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s