בִּזּוּר המערכות כמנוף לפזור אכלוסין ונידות עובדים

המתוה שלהלן נהגה ונוסח ברובו בתחילת שנות השמונים.

בִּזּוּר המערכות כמנוף לפזור אכלוסין ונידות עובדים וכמרפא לתחלואי המדינה והחברה בישראל

הקדמה

הרעיון לבִזּוּר מערכות הפנים והקמת ממשלים אזוריים בארץ איננו חדש. הוא הוצע בעבר ע"י הפרופסורים יגאל ידין, רענן וייץ ודניאל אלעזר זכרונם לברכה ויבל"א הגיאוגרף פרופסור יהודה גראדוס מאוניברסיטת בן גוריון; הרעיון נבחן בזמנו גם ע"י חוג רעיוני של חברי קבוצים שנחרדו מהמתח שנוצר בראשית שנות ה-80 בינם לבין ערי הפתוח; אך למרות חשיבותו העצומה לא זכה רעיון זה עד כה להתייחסות ראויה ולמימוש.

כל אחד מן האישים הנ"ל הגיע אליו מנקודת מוצא הקרובה ללבו: ידין, מקים מערך המִּלּואִים של צה"ל, ראה בו הגיון ארגוני-מנהלי. פרופ' וייץ איש ההתיישבות הציגו כאופציה להסדר ישראלי-פלשתינאי. הגיאוגרף פרופ' גראדוס הוטרד מהזנחת הנגב ואזורי השדה ופרופ' אלעזר שהתמחה באוטונומיה קהילתית הציגו כרפורמה חיונית במאמר שכתב לספר מאת שמעון פרס. חברי הקבוצים מעמק יזרעאל בחנוהו בשנות השמונים כדרך לשתוף פעולה ומשאבים בין הקבוצים וערי הפתוח.

מדובר בתכנית שאם תיושם בתבונה תחולל בהדרגה שנויים מבניים מרחיקי לכת במדינה ובחברה הישראלית. תגרום לפיזור אכלוסין וניידות עובדים מסיבית למוקדי תעסוקה ומגורים באזורי השדה; תביא להקטנת תקציב המדינה והיקף משרדי הממשלה, גודלם ותקציביהם; ותתרום להקהית עוקצם של השסעים הפנימיים המאפיינים את ישראל בדור האחרון.

הבעיה החברתית בישראל היא סִכּוּם ותוצאה של לקויי מערכות הפנים

שאלות החוץ והבטחון של ישראל זכו תמיד להתמקדות מפורטת ולעיקר תשומת הלב הצבורית. משום כך הוכוח הפוליטי והדיון בשאלות השטחים והשלום נוטה להיות מפורט כל כך. בעוד 'הבעיה החברתית הפנימית' זוכה בדרך כלל למס שפתיים וקלישאות בנוסח "הכל ייפתר ע"י חנוך, תעסוקה ורוחה כלכלית…", שאין בהם מענה לבעיות האינהרנטיות, הנובעות מהמבנה הלקוי של מערכות הפנים.

מכאן נובע שהשקעה בחנוך כשלעצמה אין בכוחה למנוע הגירה שלילית בערי השדה ולכן תקציבים המוזרמים אליהן אין בהם כדי לקרבן לרמת 'המסה הקריטית' הנחוצה להפיכתן לישובים הנושאים את עצמן כלכלית וחברתית.

אין סכוי להתמודד חזיתית עם בעיות הפנים והחברה בישראל כי הן אינן עומדות בפני עצמן. בראיה כוללת ניתן לומר שבעיות הפנים והחברה בישראל הן סכום (פונקציה) של מכלול הקשיים הנובעים ממבנה לקוי ואנכרוניסטי של מערכות הפנים. מבנה רכוזי עתיר מונופולים ונכסים משורינים – בולשביקי באופיו – המתנהל עדיין במקרים רבים בדפוסים מימי הישוב הישן.

מבנה רכוזי זה שהיה נחוץ ומחויב המציאות בשלבי ההקמה והבסוס של המפעל הציוני הוא עתה בעוכרינו יותר משנות דור. הדברים ברורים וזועקים לשמים: הרכוזיות הזו מביאה לכך שאותה ממשלה הטרודה בבעיות הרות עולם של ישראל כמעצמת-על אזורית צריכה לעסוק גם ב'קטנות' כמו בעיות הפתוח, התעסוקה והחנוך של אפקים או קרית שמונה – שאין דעתה פנויה אליהן. שום ממשלה בישראל, עם כל רצונה הטוב, אינה מסוגלת לטפל ביעילות בבעיות אלו; והנפגעים הישירים מכך הם הקבוצות החלשות המהוות את עיקר האכלוסיה בפריפריה, בערי השדה ועיירות הפתוח.

הגיע הזמן להפנים עובדה פשוטה וטריויאלית שאנו נוטים לשכוח: ישראל איננה עוד הישוב היהודי של  600 אלף נפש שהיה ערב הקמת המדינה ולא 2.5 מיליון תושבים ערב מלחמת 'ששת הימים'. זו מדינה או קהיליה – אם כוללים בה את שטחי 'ששת הימים' – המונה יותר מ-8 מיליון איש. אין בכוחה של התשתית שהוקמה בימים עברו להוסיף לשרת אותה ביעילות בימינו. לכן הגיעה השעה לחשוב ברצינות ובכובד ראש על בסיס מודרני ורלבנטי לצרכי המקום והזמן.

בִּזּוּר מערכות ופִּזּוּר אכלוסין

הפתרון המוצע, על רגל אחת – הוא מהלך אסטרטגי כולל לביזור מערכות הממשל והמנהל בישראל.

השיטה – כינון מבנים ממשליים אזוריים שיחצצו בין השלטון המרכזי לשלטון המוניציפלי, ויכפו אגב כך, סולידריות ושותפות גורל בין 'סקטורים' שונים החיים באותו אזור – ערי פתוח, קבוצים, מושבים וכפרי מעוטים – אך אינם חיים ביחד הלכה למעשה.

היעד האסטרטגי – הוא פִּזּוּר אכלוסין שיתבסס על ניידות עובדים ומשיכה ישירה של עליה מחו"ל (גם ישראלים חוזרים) ותושבים ממרכז הארץ ע"י מנהיגות מקומית נמרצת ושאפתנית שתצמח באזורים אלו שיקיפו מאסה קריטית של חצי מיליון נפש ומעלה שאיננה אפשרית כיום ברשויות מקומיות קטנות וחלשות.

הממשלים האזוריים, כמנין במספרם, יתבססו על איחוד ושילוב המועצות האזוריות והמחוזות הקיימים במשרדי הממשלה הרלבנטיים; ינוהלו ע"י "נציבים" חזקים נבחרים (או ממונים בשלב ראשון) אשר יהנו מאוטונומיה מנהלית ותקציבית ויזכו בדרך הטבע לעוצמה דומה לעוצמתם של ראשי הערים הגדולות. 'המסה הקריטית' עליה יישענו תאפשר להם ליזום וליישם, בתאום עם הממשלה ובעזרתה, תכניות עצמאיות לפתוח כלכלי ומשיכה ישירה של השקעות וכח אדם מקצועי לתעשיות מקומיות חדשות (הריחוק הגיאוגרפי מנמלי הים והאויר בישראל הקטנה כמעט שאינו מהוה בעיה בשום אזור).

הנציבים הנבחרים יהיו מחויבים לבוחריהם ולהבטחותיהם והמבחן להצלחתם יהיה יצירת איכות חיים מושכת – תנאי הכרחי לניידות עובדים ולתנועה וולונטארית של אכלוסיות חדשות לאזורי השדה – ע"י פתוח קומפרינהנסיבי (כּוּלִי) של שרותים חברתיים ותרבותיים נאותים.

המנגנונים שיעמדו לרשותם יהיו בדרך הטבע קומפקטיים וינוהלו ביתר יעילות וחסכון. יחסי הגומלין שיקיימו עם הממשל המרכזי יהיו דומים בעיקרם לאלו של אלופי הפקודים בצה"ל מול המטכ"ל או מושלי המדינות בארה"ב מול המימשל הפדרלי.

משרדי הממשלהשגודלם ותקציביהם יצטמצמו כתוצאה מכך באורח דרסטי ומנינם יקטן – לא יהיו עוד 'אחוזות פאודליות' של פוליטיקאים עם סדרי עדיפויות משלהם ומדיניות שלא תמיד עולה בקנה אחד עם זו של עמיתיהם. המשרדים הרלבנטיים יתפרקו אגב כך מנכסי נדל"ן וכ"א (בתי ספר ומורים, מחוזות המשטרה ומוסדות אחרים) ויעסקו יותר בקביעת מדיניות מקצועית, תאום, פקוח ובקרה. כך תוכל הממשלה המרכזית להתמקד בבעיות הרות הגורל הניצבות בפניה.

צמיחתם של מוקדי כֹּח והשפעה חדשים באזורי השדה תסייע לנטרולם ו/או לשנוי אופיים של מוקדי כח הסטוריים כמו ההסתדרות, האגודים המקצועיים, תנועות הקבוצים[1] והמושבים, ולהחלשת המונופוליזם וההגמוניה התרבותית-תקשורתית של תל אביב.

חלוקה דומה של ארץ ישראל לנציבויות או לנחלות שבטיות מוכרת עוד מימי התנ"ך ("ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל"), אך היא מתבקשת גם בימינו מעצם הגוון במבנה הגיאוגרפי והטופוגרפי בו נתברכה ארצנו. מי שיטיב להתבונן יווכח שהצורך במבנה ממשלי מבוזר זוכה לאישוש יומיומי מדהים במציאות הישראלית. במהלך עבודתי בשנות השמונים בפרוייקט שיקום השכונות ואח"כ כעוזר שר העבודה הרווחה והקליטה – ניתנה לי הזדמנות לבחון רעיון זה בשטח ונדהמתי לגלות כל פעם מחדש עד כמה הוא תקף ונחוץ.

ישומה של רפורמה רבתי מעין זו יצריך הכנה במחקר, בתכנון ובחקיקה, כמו גם תפלול פוליטי של מתנגדים בכח (בעלי 'חזקות' למיניהם) שיתנגדו לפגיעה בנכסיהם. אין בה גם מענה מידי לבעיות חברתיות בוערות. אך ניתן ליישם מרכיבים מסוימים מתוכה לאלתר בשלב ראשון בדרך מינהלית. למשל – מינוי 'נציבים' באזורים האמורים שיתאמו את פעילות המשרדים הרלבנטיים כצעד ראשון לישום התכנית. לדעתי, תתקבל רפורמה כזו בברכה ע"י הצבור הרחב שיוכל סוף סוף לבחור בעצמו את מנהיגיו באזור מגוריו.

בחרתי להציג כאן רעיון מרכזי אחד מתוך שורה של רפורמות חברתיות נחוצות, כמו מיסוד המגורים בשכירות (כחלופה נוספת למשכנתא המסורתית שעם מוסד 'הקביעות' בעבודה כובלת זוגות צעירים למרכז הארץ). איך? ע"י המרת הסובסידיות בשכר מוגדל לעשירונים התחתונים (לשם הגדלת כח הקניה שלהם) כדי שיוכלו לשלם שכ"ד ריאלי; וכך יהפוך את ענף ההשכרה למגורים לרווחי ויגרום בתורו לוסות ורסון מחירי הנדל"ן. העלאת גיל הגיוס (בן עשרים לצבא) – כמנוף לשנוי חברתי (הנוער ישלים לימודים גבוהים במכללות והצבא יקבל מגויסים משכילים ובוגרים יותר בנפשם).

כמה הערות (מאוחרות) בענין אִחוּד הרשויות המקומיות של נתניהו משנות ה-90 שלא הוצא אל הפועל:

על פניו נראה הרעיון הגיוני ומתבקש אך התכנית הספציפית לאחוד הרשויות מחטיאה את המטרה. היא עוסקת בחבור והטלאה של רשויות מוניציפליות במקום לעסוק בביזור המערכות ושילוב מלא בין ערים, עיירות, קבוצים, מושבים וכפרים, במסגרות ממשל אזוריות חדשות שיבואו במקום המועצות האזוריות ומחוזות הממשלה, סמכויותיהם ותקציביהם.

מבלי משים מטילה התכנית אור על כמה אבסורדים כרוניים בהם נגועים חיינו. למשל, עיר פתוח קטנה ונידחת בת עשרת אלפים תושבים או אפילו פחות מעסיקה ראש עיר וסגנים ומנגנון עירוני ואילו שכונות ענק בירושלים המונות ארבעים אלף נפש ויותר אינן זוכות אפילו ליצוג במועצת העיר. יצוג זה שמור רק לעסקני המפלגות המוסיפים להיבחר באותה שיטה ארכאית בה נבחרים גם חברי הכנסת שלנו – שיטה יחסית קלוקלת המאפשרת לנוכלים כמו פלאטו שרון ולכלומניקים כמו רוחמה אברהם (שלעולם לא יהיו נבחרים בבחירות אזורית-אישיות) לקבוע את גורל המדינה והחברה הישראלית.

אך האם זה הפתרון לבעיות הפנים של ישראל? הססמא השגורה לאחרונה בפי שר האוצר (נתניהו) היא הקטנת היקף המגזר הצבורי. האם תכנית זו תורמת באמת למטרה זו? מסופקני. אחוד הרשויות המקומיות שאושר לאחרונה בממשלה אין בו די משום שאיננו כולל העברת סמכויות ומטלות מהשלטון המרכזי ואיננו מקיף את כל סוגי ההתיישבות במחוזות.

התכנית שלי מציעה מעין הפרטה ללא הפרטה של תחומי פעילות ממשלתיים והעברתם לממשלים אזוריים שיבואו במקום המועצות האזוריות ומחוזות הממשלה ויכללו ערים, כפרים, מושבים וקבוצים. ראשיהם ייבחרו באופן דמוקרטי ויחלשו על מסה קריטית של כחצי מיליון נפש ומעלה שתאפשר להם ליזום וליישם, בתאום עם הממשלה ובעזרתה, תכניות עצמאיות לפתוח כלכלי ומשיכה ישירה של השקעות וכח אדם מקצועי לתעשיות מקומיות חדשות ולמנוע הגירה שלילית מתחומם.

 מתוה זה חובר בעיקרו כבר בשנות השמונים כאשר הקבוצים עוד היו מוקד כח בלתי מבוטל [1]

מודעות פרסומת

אודות יגאל מיכאל מיְמון

בלוגר והוגה דעות, רפורמטור ומהפכן חברתי. איש מודיעין בוגר סיירת מטכ"ל ו-504, בעבר עסק ביעוץ פוליטי, עתונות והסברה. כיום עוסק בכתיבת מאמרים בנושאי חברה, מדינה ומזרח תיכון. בשנים האחרונות גם לומד, מלמד וכותב על תורה וקבלה בפריזמה של ימינו. Noted Israeli commentator on Israeli Affairs and Middle Eastern History & Politics. Formerly worked for the Israeli Prime Minister Office, for various Israeli Military and Government Agencies, and for the Media (Radio).
פוסט זה פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s