בסטטוס בפייסבוק מצוטט ד"ר מיכה גודמן שכתב בספרו "מלכוד 67" על האינתיפאדה (1987): "הפלסטינים רצו חרות מהשלטון הישראלי יותר משרצו את הפירות הכלכליים שלו…".

זוהי קביעה שאין לה קשר למציאות ולתנאים ששררו בשטח וגרמו להתלקחות המהומות… כי לאמתו של דבר מדובר בהתפרצות ספונטנית הדומה לבעיטה אימפולסיבית של פרה בדלי מלא חלב בגלל עקיצת יתוש. מה שגרם לפרה לבעוט בדלי לא קשור לדלי והיא לא יודעת בכלל מה גרם לה לעשות זאת. היא פשוט נעקצה ובעטה…

בחינה נכונה ורצינית של התנאים והרקע למהומות אינתיפאדה מראה שהסבה לא היתה באמת התנגדות לשלטון הישראלי ככזה ובמה שהעניק או לא העניק לאכלוסיה במישרין או בעקיפין, מר גודמן. הבעיטה האימפולסיבית היתה תוצאה של מתחים חברתיים-כלכליים פנימיים באכלוסיה בשטחי יש"ע. מתחים שנוצרו באורח פרדוקסלי דוקא בזכות השגשוג הכלכלי ממנה נהנתה אכלוסיה זו בעשרים השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. (במאמר מוסגר – ארוע זהה ומדהים בדמיונו ארע במהומות הפנתרים בפבר' 1970שפרצו גם הן על רקע גאות כלכלית שיצרה מתחים חברתיים-כלכליים 20 שנה אחרי עליות שנות ה-50 והמפגש של "העולם השלישי" עם ישראל ככלכלה מתועשת ומפותחת).

עם פרוץ האינתיפאדה ההיא הוזמנתי לכהן כיועץ לעניני ערבים ברמאללה (העיר הכי 'פוליטית' באיו"ש). עוד לפני כניסתי לתפקיד כבר הבחנתי והערכתי שמדובר בהתפרצות ספונטנית על רקע חברתי-כלכלי פנימי ולא על רקע פוליטי או לאומי. התפרצות שנבעה באופן פרדוקסלי דוקא מהגאות והשגשוג הכלכלי האדיר ממנו נהנתה החברה הפלשתינאית שהגיע אז לשיאו… למומחים ואנשי האקדמיה לקח חמש שנים של מחקרים כדי להגיע לאותה מסקנה שהגעתי אליה שבועיים אחרי פרוץ האינתיפאדה.

מִחֶבְרָה של "עולם שלישי" מובהקת – מעוט קטן מאד של עשירים ורוב עצום של עניים – הפכה האכלוסיה בשטחי יש"ע תוך עשרים שנה תחת שלטון ישראלי לחברה בעלת רִבוּד חברתי חדש של מעמדות שונים זה מזה שנהנו משפע כלכלי ותזרים מזומנים יפה. הודות לטכנולוגיה החקלאית והסיוע שהגישה ישראל הפכה החקלאות למודרנית. השדות הניבו יבולים גדולים פי עשרה בעבודה של אדם אחד במקום עשרה עובדים. השאר הלכו לעבוד בישראל בבנין, בתעשיה, בחקלאות, בתחנות הדלק ובמסעדות והביאו הביתה הכנסה גדולה פי עשרה ופי עשרים מאשר בעבר.

על רקע זה נוצר באופו טבעי מתח חברתי-כלכלי פנימי בתוך ובין המעמדות החדשים שנוצרו באכלוסיה בין עשירים יותר ובין עניים יחסית (שהרי עוני ועושר הם מושגים יחסיים, נכון?) וזה מה שהתפוצץ באינתיפאדה ההיא. האינתיפאדה שהפתיעה והדהימה את ערפאת וראשי אש"פ לא פחות משהפתיעה את ישראל ואת רבין שהיה אז שר הבטחון המופקד על שטחי יש"ע.

זה לא היה הגורם הבלעדי כמובן. ברקע פעלו עוד תהליכים: "עסקת ג'יבריל" שמלאה ב-1984 את השטח במאות מחבלים משוחררים שהפכו ל"אלילי הנוער" ולמנהיגות המקומית (שאנו קראנו להם "המג"דים של האינתיפאדה"). והזרעים שזרע בהתמדה מובּארכּ עווד (פלשתינאי בעל אזרחות אמריקנית בוגר תנועת המחאה האמריקנית נגד מלחמת וייטנאם) שהטיף ל"מרי אזרחי" להבדיל ממודל "המאבק המזוין" של ערפאת.

אך ערפאת התעשת והשתלט בכל זאת על האינתיפאדה בעזרת כספים רבים שהזרים לשטח. אבל השתלטות ערפאת לא נתאפשרה לפני שרבין – שלא הבין את מהות התופעה החדשה – החליט בעצת יועציו לעצור כ-3,000 פעילים שזוהו כמנהיגות המקומית וכך עבר שרביט הנהגת האינתיפאדה מ'השטח', מהמנהיגות האותנטית, לאש"פ ואסכולת "המאבק המזוין" חזרה לשלוט בכפה ולהוביל את ההתמרדות.

בראיה היסטורית זו היתה החמצה ישראלית של הזדמנות לקיים דו שיח עם המנהיגות הצעירה המקומית החדשה של "תושבי השטחים" לעומת אש"פ, ארגון שתמיד יצג בעיקר את הפליטים ו"הפזורה הפלשתינאית" ואת התביעה ל"זכות השיבה". אך תביעה זו לא היתה בראש מעיניה של המנהיגות החדשה שצמחה בשטח. על רקע זה כתבתי כבר אז מאמר תחת הכותרת "מעזה ייצא מתוק?"

~~~~~~

אש"פ או "אגודות הכפרים" – זו הכותרת לוכוח האמיתי שהתנהל מאחורי הקלעים

בעקבות הפוסט שהעליתי על ספרו של ד"ר מיכה גודמן "מלכוד 67" צפה ועלתה בי מחדש והתחדדה התובנה החשובה הבאה המבוססת על נסיון אישי והכרות מקרוב של הנושא:

מתוך בחינה מעמיקה של מה שהתחולל במערכת הישראלית שעסקה בנהול השוטף של יהודה ושמרון – ברור לי כיום בראיה היסטורית שההתמודדות האמיתית והורדת הידים שהתנהלה מתחת לפני השטח ומאחורי הקלעים החלה בעצם באמצע שנות השבעים (1976) עד שהבשילה באוסלו. זו היתה לאמתו של דבר התמודדות כוחות בממסדים הישראלים (בתקשורת רבת העוצמה ובתוך מערכת הבטחון וצה"ל) שפשוט שחקו "משחק כפול"וצדדו באש"פ – ארגון טרור בלתי חוקי – ולמעשה שתפו עמו פעולה ועם מאמציו להתבסס ולהתחזק בשטח ובין האסכולה שהמוביל העיקרי והמנהיג שלה היה יגאל כרמון יחד תא"ל פרופ' מנחם מילסון וקבוצת קצינים שנמניתי עליהם (ביניהם יוצאי קבוצים של "השומר הצעיר" שקבלו את ברכת יעקב חזן יורשו של האדמו"ר מקבוץ מרחביה… עד ש"שלום עכשו" התערבו ובלמו את תמיכת "השומר הצעיר" והטו את הכף נגד המהלך).

זו היתה אסכולה שדגלה בטפוח "מחנה פרו-ישראלי" בעזרת גורמים כמו "אגודות הכפרים" ותנועת "האחוד הלאומי הפלשתינאי" שאני הייתי מעורב בהקמתה ולקדומה נעזרתי בשלב מסוים בכתב הטלויזיה הערבית דאז יוני בן מנחם. (זהו ספור שלא חשפתי עדיין. הארץ פרסם אז מאמרי מערכת נלהבים אודותיה והעתונאי דאז Gadi Taub כתב עליה כתבת ענק בתהיה מי עומד מאחוריה – הסי-איי-איי, הסעודים או המוסד. ובעצם אני היחידי שעמד מאחוריה עם עזרה וסיוע מינימליים שלא נמשכו למרבה האכזבה. התנועה פעלה בהצלחה מספר שנים ועוררה הדים ותמיכה רבה בקרב האכלוסיה אך גוועה בהעדר תמיכה ישראלית חומרית ומוראלית).

אלא שאסכולה זו היתה לצנינים בעיני הממסדים החזקים של השמאל ושלוחותיו בתקשורת ובמערכת הבטחון. וכך קרה שמהלכים אלו נבלמו וחוסלו דוקא ע"י מערכת הבטחון וגם שרי לכוד שהושפעו מהתקשורת שהוקיעה את "אגודות הכפרים" כ"קויזלינגים" (כן, הם הוצגו בתקשורת כ"בוגדים בעמם") במקום לראות בהם גורם פרו-ישראלי ו"חסידי אומות העולם". עם עלית אש"פ באינתיפאדה ואח"כ באוסלו רבים מחברי האגודות פשוט חוסלו פיזית במצוַת ערפאת.

בדומה לאסכולה ששלטה בימי בן גוריון כלפי המעוטים והאכלוסיה הערבית בישראל – הרעיון מאחורי הקמת "אגודות הכפרים" היה ביסודו נצול הפער וההבדלים בין האכלוסיה העירונית באיו"ש (הפוליטית ולאומנית יותר באופן מסורתי) ובין האכלוסיה הכפרית שֶשִּוְעָה לסיוע ולפתוח כלכלי. זאת כדי ליצור מוקדי כח חדשים פרו-ישראלים שיצרו מקבילית כוחות חדשה בשטח ויתרמו להרגעתו.

לרות שתנועת "אגודות הכפרים" היתה ספור הצלחה גדול שסחף אחריו אלפים וההיא הפכה לגורם חזק ומשמעותי בשטח היא היתה לצנינים בעיני המשת"פים של אש"פ במערכת הישראלית, קודם כל בתקשורת ובהשפעתה במסדרונות השלטון הצבאי ומערכת הבטחון.

כך נצח בסופו של דבר הקו שראה באש"פ פרטנר יחידי כפי שהראיתי בפוסט שפרסמתי בזמנו שבו תארתי איך – בהמשך למדיניות פרס שֶקּדֵּם ב-1976 את אנשי אש"פ להנהגת העיריות – גם האלוף אמנון ליפקין-שחק כראש אמ"ן בתקופת האינתיפאדה יצא ב-1988 בהכרזה (פוליטית במהותה ומנוגדת לדעת המומחים ואנשי השטח שהייתי אחד מהם) וקבע בפני ועדת החוץ והבטחון שאש"פ הוא הגורם הרלבנטי היחיד בשטח. ובכך הוא סלל את הדרך ובסס את התשתית לקנונית אוסלו ב-1993.

~~~~~

עדות אישית ל"אונס פוליטי" שבצע רב אלוף אמנון ליפקין-שחק בהיותו ראש אמ"ן

רוצים לשחוט "פרות קדושות"? אז יאללה, בלגן. בבקשה. בואו נשחוט עוד פרה קדושה.

עדות אישית של הח"מ:

בקיץ 1988 בהיותי היועץ לעניני ערבים ברמאללה קבלתי הוראה מתל אביב לארגן מפגש לילי דחוף של ראש אמ"ן דאז אלוף אמנון ליפקין-שחק עם ג'מיל טריפי – נכבד מקומי שהיה מזוהה עם אש"פ ונהג להפגש עם ערפאת מחוץ לגבולות הארץ.

הכרתי היטב את ג'מיל טריפי (לימים שר בממשלת הרש"פ) שזוהה עם אש"פ כפי שהכרתי אחרים במנהיגות המקומית – מחנאן עשראווי ועד השייח' חסן יוסף (אביו של "הנסיך הירוק" המפורסם שהיה סוכן שב"כ) שזוהה עם התנועה האסלאמית (למרות שידענו שהוא ממייסדי חמאס). קיימתי קשר חשאי מענין גם עם קבוצת אופוזיציה לערפאת בשם "האחוד הלאומי הפלסטיני" שהוקמה ע"י אנשי 'פתח' צעירים שסייעתי לה ככל יכולתי (אולי אספר על כך בהזדמנות אחרת. Gadi Taub לתשומת לבך. כתבת עליהם בשעתו מאמר גדול בעתון 'חדשות').

מהרתי למלא את הפקודה. הימים ימי האינתיפאדה (הבהרה: לא היתה "אינתיפאדה שניה" כפי שקוראים למלחמת 'אל-אקצה' היזומה והמתוכננת שפתח ערפאת בראש השנה תשס"א שלא היתה אינתיפאדה אלא "מלחמת ג'יהאד" קלאסית). לא נמסר לנו מה מטרת הפגישה אך נאמר לי שבנגוד לצפוי ולמקובל לא אהיה נוכח בפגישה. ואכן בערבו של יום הובלתי את שיירת הגנרל מתל אביב אל פאתי רמאללה לבית משפחת טריפי שנערכה לסעודה גדולה ודשנה לכבוד האורח החשוב.

נשארתי עם סימני שאלה ועם הסקרנות. אבל התשובה לא אחרה לבוא כעבור כמה ימים בכותרת הראשית של העתון "ידיעות אחרונות". הכותרת צטטה באותיות קדוש לבנה דברים שאמר האלוף ליפקין-שחק בהערכת המצב השנתית שלו כראש אמ"ן בישיבה סודית של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת שממנה מעולם לא היו עד אז הדלפות… אבל הוא כבר היה נשוי אז לעתונאית… ואולי זה ההסבר?

מה אמר ליפקין-שחק שגרם ל"ידיעות אחרונות" לצאת מגדרו ולהפר את הנהלים והכללים שכל העתונים קבלו עליהם ובכל זאת לפרסם הדלפה אסורה מדיון בטחוני? ובכן, מתברר שהיה לדבריו בועדה קשר ישיר לבקורו הלילי בביתו של איש אש"פ ברמאללה…

ליפקין-שחק זרק 'פצצה' בועדת החוץ והבטחון – בעצומה של האינתיפאדה והאלימות בנגוד לעובדות בשטח ונגד דעת רוב אם לא כל המומחים בקהילית המודיעין והיע"ע ביהודה ושמרון – והצהיר "אש"פ הוא הגורם הפוליטי העיקרי בשטח והפרטנר היחידי למו"מ עם ישראל". הצהרה בעלת אופי פוליטי מובהק – ולא נכונה – שהוצגה בהטעיה כהערכת מצב מודיעינית שקולה ומקצועית.

הממונה העליון על ראש אמ"ן ליפקין-שחק היה שר הבטחון יצחק רבין שהיה מתנגד מושבע לאש"פ ("עם אש"פ ניפגש רק בשדה הקרב" חזר ושנן לנו רבין) וטפח את לפיקין-שחק כ"בן יקיר לי אפרים". אך זה בגד במיטיבו רבין ז"ל כי היה לו כנראה ענין לרצות גם את פרס ולהבטיח לעצמו גם את תמיכתו במנויו לתפקיד הרמטכ"ל. לכן נקט ליפקין-שחק צעד פוליטי מובהק לטובת החתרן הבלתי נלאה שתמיד הלך נגד רבין וכבר אז הוביל בסתר אג'נדה פרו-אש"פית – שראשיתה בבחירות שכפה ב-1976 לעיריות באיו"ש שהעלו את אש"פ – ואשר את פרותיה הבאושים ראינו כעבור חמש שנים בקנונית אוסלו הידועה לשמצה.

זה היה מכל הבחינות מעשה מגונה ו"אונס פוליטי" של הערכת המצב הלאומית ע"י בעל מרות למען ספוק תאוות שררה שלו ושל פרס והכשרת הקרקע לאונס קבוצתי שנעשה כעבור כמה שנים לעם ישראל ומדינת ישראל ע"י שמעון פרס ויוסי ביילין וכנופית אדריכלי אוסלו…

אגב, בהיותו אחר כך שר התחבורה ליפקין-שחק סתם את הגולל ועכב לשנים רבות את התכנית לרכבת מהירה בין תל אביב וירושלים שמקדם עכשו במרץ ישראל כ"ץ. והסבה המדהימה שנתן – שימו לב – היתה שהתואי עובר במובלעת לטרון שהיתה אמורה לדעתו ולהערכתו (איש מודיעין דגול כבר אמרנו?) להמסר בעתיד למדינה "פלשתינאית"… בדיוק כפי שרבים בשמאל ולצערנו גם בימין אומרים מדי פעם שאין לבנות באזורים מסוימים ש"הרי הם יהיו בעתיד חלק ממדינה פלשתינאית…"

יש אומרים שלאחר שחרורו חבר אמנון ליפקין-שחק ליוסי גינוסר ושמעון שבס לעסקים עם מוחמד דחלאן… גנדי לעומת זאת הוציא ספרים על ארץ ישראל, נהל באהבה את מוזיאון ארץ ישראל, הקים תנועה פוליטית חשובה "מולדת" והקדיש את חייו לארץ ישראל עד שנרצח באורח מסתורי להערכתי… (כי מחבלים מעולם לא נהגו – לפני כן ולא אחרי כן – לשכור חדר במלון ישראלי ולא היו להם האומץ, התחכום והתעוזה לארח בו יצאניות ולמחרת לרצוח שר בישראל).

אז בינינו לבין עצמנו – מי תרם יותר למדינת ישראל ומי הזיק לה יותר? זה שאלמנתו הובילה הבוקר בגלי צה"ל קמפיין גלוי בשדור חי לחסול דמותו של גנדי שעל אף חסרונותיו תרם תרומה עצומה למדינה כאיש צבא ומדינאי מרחיק ראות. או גנדי?