אגודות הכפרים או אש"פ – הורדת הידיים שהתנהלה מאחורי הקלעים

בסטטוס שהעלה Moty Brill הוא מצטט את ד"ר מיכה גודמן שכתב בספרו "מלכוד 67": "הפלסטינים רצו חרות מהשלטון הישראלי יותר משרצו את הפירות הכלכליים שלו"

אם זה מה שכתב גודמן בספרו אין לו מושג קלוש על המציאות והעובדות…

בתקופת האינתיפאדה ההיא כהנתי כיועץ לעניני ערבים באיו"ש ברמאללה. עוד לפני כניסתי לתפקיד כבר הערכתי שמדובר בהתפרצות ספונטנית על רקע חברתי-כלכלי פנימי – ולא על רקע פוליטי או לאומי. התפרצות שנבעה באופן פרדוקסלי דוקא מהגאות והשגשוג הכלכלי האדיר ממנו נהנתה החברה הפלשתינאית שהגיע אז לשיאו. למומחים ואנשי האקדמיה לקח חמש שנים של מחקרים כדי להגיע לאותה מסקנה שהגעתי אליה שבועיים אחרי פרוץ האינתיפאדה.

מִחֶבְרָה של "עולם שלישי" – שבה היה מעוט קטן מאד של עשירים ורוב עצום של עניים – הפכה החברה הפלשתינאית תוך עשרים שנה תחת השלטון הישראלי לחברה עם ריבוד חברתי חדש של מגוון מעמדות שנהנו משפע הכנסות שיצרו מתח חברתי פנימי בתוך החברה הפלשתינאית בין בעלי הכנסות גבוהות שבנו וילות באל-בירה מול מחנות הפליטים והשכונות הפחות מבוססות אשר ולמרות שגם תושביהם נהנו מהשפור העצום במצב הכלכלי.

הודות לסיוע החקלאי שהגישה ישראל החקלאות הפכה למודרנית. השדות הניבו פי עשר בעבודה של אדם אחד במקום עשרה. השאר הלכו לעבוד בישראל בבנין, בתעשיה, בחקלאות, בתחנות הדלק ובמסעדות והביאו הביתה הכנסה גדולה פי עשרה ופי עשרים מאשר בעבר.

זה מה שיצר את המתח החברתי-כלכלי הפנימי בתוך ובין המעמדות החדשים שנוצרו בחברה הפלשתינאית בין עשירים יחסית ובין עניים יחסית וזה מה שהתפוצץ באינתיפאדה ההיא שהפתיעה את אש"פ וערפאת כפי שהפתיעה את ישראל ואת רבין שהיה אז שר הבטחון המופקד על "שטחי ששת הימים".

זה לא היה הגורם הבלעדי כמובן. ברקע היו גם "עסקת ג'יבריל" שפלטה לשטחים מאות אסירים משוחררים שהפכו למנהיגות המקומית (המג"דים) של האינתיפאדה וגם המודל של "מרי אזרחי" שהציג לתושבי השטחים מובארכ עווד (פלשתינאי בעל אזרחות אמריקנית בוגר תנועת המחאה האמריקנית נגד מלחמת וייטנאם) לעומת "המאבק המזוין" שבו דגל ערפאת אשר נדחק הצדה.

ערפאת נכנס והשתלט על החלל שנוצר בעזרת כספים שהזרים לשטח לאחר שרבין החליט לעצור כ-3,000 פעילים שנחשבו למנהיגות המקומית וכך עבר שרביט הנהגת האינתיפאדה ההיא לאש"פ ואסכולת "המאבק המזוין" חזרה לשלוט בכפה.

בראיה היסטורית זו היתה החמצה ישראלית של הזדמנות לטפח דו שיח עם המנהיגות הצעירה המקומית החדשה של "תושבי השטחים" לעומת אש"פ שייצג את הפליטים ו"זכות השיבה". על רקע זה כתבתי כבר אז מאמר תחת הכותרת "מעזה ייצא מתוק?".

~~~~~~

אש"פ או "אגודות הכפרים" – זו הכותרת לוכוח האמיתי שהתנהל מאחורי הקלעים

בעקבות הפוסט שהעליתי שלשום על ספרו של ד"ר מיכה גודמן "מלכוד 67" צפה ועלתה בי מחדש והתחדדה התובנה החשובה הבאה המבוססת על נסיון אישי והכרות מקרוב של הנושא:

מבחינה מעמיקה של מה שהתחולל במערכת הישראלית שעסקה בנהול השוטף של יהודה ושמרון – ברור לי כיום בראיה היסטורית שההתמודדות האמיתית והורדת הידים שהתנהלה מתחת לפני השטח ומאחורי הקלעים מאמצע שנות השבעים (1976) עד אוסלו היתה לאמיתו של דבר בין כוחות בממסד (בתקשורת הישראלית רבת העוצמה ובתוך מערכת הבטחון) שפשוט שחקו "משחק כפול", צדדו ושתפו למעשה פעולה עם אש"פ – ארגון טרור בלתי חוקי – ועם מאמציו להתבסס ולהתחזק בשטח ובין האסכולה שהמוביל העיקרי והמנהיג שלה היה יגאל כרמון יחד תא"ל פרופ' מנחם מילסון וקבוצת קצינים שנמניתי עליהם, ביניהם יוצאי קבוצים של "השומר הצעיר" שקבלו את ברכתו של יעקב חזן יורשו של האדמו"ר מקבוץ מרחביה (עד ש"שלום עכשו" התערבו ובלמו את תמיכת "השומר הצעיר" והטו את הכף נגד המהלך).

זו היתה אסכולה שדגלה בטפוח גורמים פרו-ישראלים כמו "אגודות הכפרים" ותנועת "האחוד הלאומי הפלשתינאי" שאני אישית הגיתי והייתי מעורב רבות בהקמתה ונעזרתי בשלב מסוים בכתב הטלויזיה הערבית דאז יוני בן מנחם. (זהו ספור שלא חשפתי עדיין. הארץ פרסם מאמרי מערכת והעתונאי דאז Gadi Taub כתב עליה כתבת ענק בתהיה מי עומד מאחוריה – הסי-איי-איי, הסעודים או המוסד. ובעצם אני היחידי שעמד מאחוריה עם עזרה וסיוע מינימליים שלא נמשכו למרבה האכזבה. התנועה פעלה בהצלחה מספר שנים ועוררה הדים ותמיכה רבה בקרב האכלוסיה אך גוועה בהעדר תמיכה ישראלית חומרית ומוראלית).

אלא שאסכולה זו היתה לצנינים בעיני הממסדים החזקים של השמאל ושלוחותיו בתקשורת ובמערכת הבטחון. וכך קרה שמהלכים אלו נבלמו וחוסלו דוקא ע"י מערכת הבטחון וגם שרי לכוד שהושפעו מהתקשורת שהוקיעה את "אגודות הכפרים" כ"קויזלינגים" (כן, פלשתינאי תומך ישראל הוא בוגד בעיניהם) במקום לראות בהם גורם פרו-ישראלי. עם עלית ערפאת ואש"פ באינתיפאדה ואח"כ באוסלו אנשיה פשוט חוסלו פיזית במצוות ערפאת.

בדומה לאסכולה ששלטה בימי בן גוריון כלפי המעוטים והאכלוסיה הערבית בישראל – הרעיון מאחורי הקמת "אגודות הכפרים" היה ביסודו נצול הפער וההבדלים בין האכלוסיה העירונית באיו"ש (הפוליטית יותר באופן מסורתי) ובין האכלוסיה הכפרית ששוועה לסיוע ולפתוח כלכלי. זאת כדי ליצור מוקדי כח חדשים פרו-ישראלים שיאזנו את מקבילית הכוחות בשטח ויתרמו להרגעתו.

לאחר הקמתן היו אגודות הכפרים ספור הצלחה גדול שסחף אחריו אלפים והן הפכו לגורם חזק בשטח. אך כאמור הן היו לצנינים בעיני המשת"פים של אש"פ במערכת הישראלית.

ולאורך זמן נצחו בסופו של דבר חסידי אש"פ במערכת הישראלית כפי שהראיתי בפוסט שפרסמתי בזמנו אשר תאר איך – בהמשך למדיניות פרס שקדם ב-1976 את אנשי אש"פ להנהגת העיריות – גם האלוף אמנון ליפקין-שחק כראש אמ"ן בתקופת האינתיפאדה יצא ב-1988 בהכרזה (פוליטית במהותה) מנוגדת לדעת המומחים ואנשי השטח שהייתי אחד מהם וקבע בפני ועדת החוץ והבטחון שאש"פ הוא הגורם הרלבנטי היחיד בשטח. ובכך הוא סלל את הדרך ובסס את התשתית לקנונית אוסלו ב-1993.

~~~~~

עדות אישית ל"אונס פוליטי" שבצע רב אלוף אמנון ליפקין-שחק בהיותו ראש אמ"ן

רוצים לשחוט "פרות קדושות"? אז יאללה, בלגן. בבקשה. בואו נשחוט עוד פרה קדושה.

עדות אישית של הח"מ:

בקיץ 1988 בהיותי היועץ לעניני ערבים ברמאללה קבלתי הוראה מתל אביב לארגן מפגש לילי דחוף של ראש אמ"ן דאז אלוף אמנון ליפקין-שחק עם ג'מיל טריפי – נכבד מקומי שהיה מזוהה עם אש"פ והיה נפגש תכופות עם ערפאת מחוץ לגבולות הארץ.

הכרתי היטב את ג'מיל טריפי (לימים שר בממשלת הרש"פ) שזוהה עם אש"פ כפי שהכרתי אחרים במנהיגות המקומית – מחנאן עשראווי ועד השייח' חסן יוסף (אביו של "הנסיך הירוק" המפורסם שהיה סוכן שב"כ) שזוהה עם התנועה האסלאמית (למרות שידענו שהוא ממייסדי חמאס). קיימתי קשר חשאי מענין גם עם קבוצת אופוזיציה לערפאת בשם "האחוד הלאומי הפלסטיני" שהוקמה ע"י אנשי "פתח" צעירים שקצת סייעתי לה ככל יכולתי (אולי אספר על כך בהזדמנות אחרת. Gadi Taub לתשומת לבך. כתבת עליהם בשעתו מאמר גדול בעתון חדשות).

מהרתי לבצע את הפקודה. הימים ימי האינתיפאדה (הבהרה: לא היתה "אינתיפאדה שניה" כפי שקוראים למלחמת הג'יהאד היזומה והמתוכננת שפתח ערפאת בראש השנה תשס"א). לא נמסר לנו מה מטרת הפגישה אך נאמר לי שבנגוד למקובל לא אהיה נוכח בפגישה. ואכן בערבו של יום הובלתי את שיירת הגנרל מתל אביב אל בית משפחת טריפי שנערכה לסעודה גדולה ודשנה לכבוד האורח החשוב.

נשארתי עם סימני שאלה ועם הסקרנות. אבל התשובה לא אחרה לבוא כעבור יומיים בכותרת הראשית של העתון "ידיעות אחרונות". הכותרת צטטה באותיות קדוש לבנה דברים שאמר האלוף ליפקין-שחק בהערכת המצב השנתית שלו כראש אמ"ן בישיבה סודית של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת שממנה מעולם לא היו עד אז הדלפות… אבל הוא כבר היה נשוי אז לעתונאית… ואולי זה ההסבר?

מה אמר ליפקין-שחק שגרם ל"ידיעות אחרונות" לצאת מגדרו ולהפר את הנהלים והכללים שכל העתונים קבלו עליהם ובכל זאת לפרסם הדלפה אסורה מדיון בטחוני? ובכן, מתברר שהיה לדבריו בועדה קשר ישיר לבקורו הלילי בביתו של איש אש"פ ברמאללה…

ליפקין-שחק זרק "פצצה" והצהיר בועדת החוץ והבטחון – בעצומה של האינתיפאדה והאלימות ובנגוד לעובדות בשטח ונגד דעת רוב אם לא כל המומחים בקהילית המודיעין וביהודה ושמרון – ש"אש"פ הוא הגורם הפוליטי העיקרי והחשוב ביותר בשטחי יש"ע". הצהרה פוליטית מובהקת – ולא נכונה – שהוצגה בהטעיה כהערכת מצב מודיעינית שקולה ומקצועית.

הממונה העליון על ראש אמ"ן ליפקין-שחק היה שר הבטחון יצחק רבין שהיה מתנגד מושבע לאש"פ ("עם אש"פ ניפגש רק בשדה הקרב" חזר ושנן לנו רבין) וטפח את לפיקין-שחק כ"בן יקיר לי אפרים". אך זה בגד במיטיבו רבין ז"ל כי היה לו ענין לרצות את פרס ולהבטיח לעצמו גם את תמיכתו במנויו לתפקיד הרמטכ"ל. לכן נקט ליפקין-שחק צעד פוליטי מובהק לטובת החתרן הבלתי נלאה שתמיד הלך נגד רבין וכבר אז הוביל בסתר אג'נדה פרו-אש"פית – שראשיתה בבחירות שכפה ב-1976 לעיריות באיו"ש שהעלו את אש"פ – ואשר את פרותיה הבאושים ראינו כעבור חמש בקנונית אוסלו הידועה לשמצה.

זה היה מכל הבחינות מעשה מגונה ו"אונס פוליטי" של הערכת המצב הלאומית ע"י בעל מרות למען ספוק יצרים אפלים ותאוות שררה שלו ושל פרס והכשרת הקרקע לאונס קבוצתי שנעשה כעבור כמה שנים לעם ישראל ומדינת ישראל ע"י שמעון פרס ויוסי ביילין וכנופית אדריכלי אוסלו…

אגב, בהיותו אחר כך שר התחבורה ליפקין-שחק סתם את הגולל ליותר מעשר שנים על התכנית שמקדם עכשו במרץ ישראל כ"ץ לרכבת מהירה בין תל אביב וירושלים. והסיבה המדהימה – שימו לב – היתה שהתואי עובר במובלעת לטרון שהיתה אמורה לדעתו ולהערכתו (איש מודיעין דגול כבר אמרנו?) להימסר בעתיד למדינה "פלשתינאית"…

ויש אומרים שלאחר שחרורו חבר אמנון ליפקין-שחק ליוסי גינוסר ושמעון שבס לעסקים עם מוחמד דחלאן… גנדי לעומת זאת הוציא ספרים על ארץ ישראל, נהל באהבה את מוזיאון ארץ ישראל והקים תנועה פוליטית חשובה "מולדת" והקדיש את חייו לארץ ישראל עד שנרצח…

אז בינינו לבין עצמנו – מי תרם יותר למדינת ישראל ומי הזיק לה יותר? זה שאלמנתו הובילה הבוקר בגלי צה"ל קמפיין גלוי בשדור חי לחסול דמותו של גנדי שעל אף חסרונותיו תרם תרומה עצומה למדינה כאיש צבא ומדינאי מרחיק ראות. או גנדי?

מודעות פרסומת

אודות חכם מיְמון

בלוגר והוגה דעות, מהפכן חברתי ואיש מודיעין בוגר סיירת מטכ"ל ו-504, בעבר יעוץ פוליטי, עתונות והסברה. כיום עוסק בכתיבת מאמרים בנושאי חברה, מדינה ומזרח תיכון. בשנים האחרונות גם לומד, מלמד וכותב על תורה וקבלה בפריזמה של ימינו. Noted Israeli commentator on Israeli Affairs and Middle Eastern History & Politics. Formerly worked for the Israeli Prime Minister Office, for various Israeli Military and Government Agencies, and for the Media (Radio).
פוסט זה פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s