אני והרב יהודה אלקלעי "הוגה הציונות". לא רק אחד ממבשריה…

אני מגדיר את הרב אלקלעי כ"הוגה הציונות" בה"א הידיעה, האדריכל הגדול שלה. הרצל "חוזה המדינה" ומייסד התנועה הציונית היה (הקבלן) המבצע והמוציא לפועל של החזון והמתוה שהגה הרב אלקלעי.

והשאלה היא איך ולמה הומעטה והועלמה הגותו הציונית של הרב אלקלעי? וגם של הרב יהודה ביבאס שקדם לו והשפיע עליו רבות?

בבית הספר במערכת החנוך הישראלית למדו אותנו שהרב אלקלעי ועוד כמה רבנים נמנו על "מבשרי הציונות". אינני זוכר מה גרם לי להתחיל להטיל ספק בהצגה זו של הדברים אבל בשלב מסוים זה נראה לי לא מדויק ואף מטעה להציג כך את מקומו בהיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה.

כאשר התחלתי להתענין ברב אלקלעי ובפועלו למדתי די מהר על קשר סמוי המוכחש לעתים בצורה חשודה ע"י ההיסטוריוגרפיה 'החילונית' של הציונות. והוא הקשר הגאוגרפי והקהילתי של משפחת סבו ואביו של הרצל לרב אלקלעי ולבית הכנסת שנהל בזמלין (כיום זמון Zemun) ליד בלגרד. מה שגרם לי לאי נוחות ותחושה שיש פה נסיון להמעיט או להעלים משהו שלא נבחין ולא נשים אליו לב.

וזה הגביר את התענינותי ואף הוביל אותי לבקור של תגליות מענינות בעיר זו. (התחלתי להעלות את הדברים לרבות צלומים בפוסטים כ"עלילות אינדיאנה ג'ונס מימון בעקבות אלקלעי והרצל בזמלין").

פרופ' שלמה אבינרי – איש מדע המדינה שאני מעריך – כתב בספרו "הרעיון הציוני לגווניו" כי השפעת כתבי הרב אלקלעי (שקדמו כחמישים שנה למשנתו של הרצל!) היתה שולית ולא חשובה. וזאת כי לדבריו הרב אלקלעי שמוצאו מסרייבו חי בעיר לא חשובה תחת שלטון עותמאני. זה לא נכון עובדתית. דוקא זמלין בה חי ופעל 52 שנה היתה צומת דרכים חשובה בתחומי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. להבדיל משכנתה הגדולה בלגרד שהיתה בתחומי האימפריה העות'מאנית. אין ספק שאבינרי התעלם או המעיט בחלקו של הרב אלקלעי בהיסטוריה של הציונות. וגם אם לא במודע זה נבע ממגמה מכוונת להציג את הציונות כתנועה חילונית שהפנתה כביכול עורף ליהדות הרבנית.

וכך כותבת ד"ר יהודית וינקלר במאמרה "מהרב יהודה אלקלעי ועד ד"ר תאודור הרצל – המקשר והמבדיל בחשיבתם":

"כידוע ציונות הוא מושג רחב מאד שיש להבדיל בו בין כמה אידאולוגיות או בין תחומים דתיים או חילוניים. כשעסקתי בענין – כך כותבת וינקלר – ראיתי שיש כנראה קו הפרדה בין אידאולוגיות שונות גם בפרסומים המדעיים. כך יכול שבספרים נרחבים על ציונות אין למצוא כמעט שום פרק על ציונים דתיים וגם להפך: כשכותבים על ציונות דתית אין פורצים מהמסגרת – מדברים על רבנים ואין מדברים על הרצל… (ראה דברי אבינרי לעיל).

המאמר של וינקלר מנסה כדבריה "לבנות גשר". לעסוק בהשְוָאָה בין חשיבתו של יהודה אלקלעי לזו של תאודור הרצל. נקודה המוצא של השְוָאָה כזאת היא שקיימים רמזים שהרצל ידע משהו על אלקלעי. לכן ראוי לשאול מה שונה או מה אבד ומה נוסף בדרך מאלקלעי ועד הרצל…"

ולהלן קטעים ממאמרו של פרופ' יצחק קראוס על הרב אלקלעי שדי קולע להערכותי למרות שלא הושפעתי ממנו:

"במאה הי"ט נע העם היהודי בין שני קטבים: האחד- פוגרומים ועלילות שונות כנגד היהודים. השני – פעילות יהודית לקבלת שויון זכויות ורצון להתערות בעמי אירופה.

הרצון להגיע לשויון זכויות שִנָּה את פני העם היהודי וכך צמחה דמותו של יהודי חדש המרוחק מחיי תורה ומצוות (ובעיקר) מרעיון השיבה לארץ ישראל…".

אבל הרב אלקלעי טען בלהט (וכמוהו הרב ביבאס שהתחיל בפעילותו לפניו) שאין פתרון קיומי או רוחני לעם היהודי כל עוד הוא בגלות; ו”בעית היהודים” תִּפָּתֵר רק על ידי שיבה כללית של העם היהודי לארץ ישראל, למסגרת חיים מדינית שלמה של תורה ועבודת כפיים(!).

רעיון זה הביע הרב אלקלעי כחמישים שנה לפני תאודור הרצל והוא לא זכה לתואר “חוזה המדינה” אף שהוא חזה אותה בעיני רוחו. (הערה שלי: לכן אני מגדיר את הרב אלקלעי כ"הוגה הציונות" להבדיל מהרצל "חוזה המדינה" ומייסד התנועה הציונית שהיה המוציא אל הפועל של הרעיון. מימ).

שנת ת”ר (1840) היא שנת המהפך (והדחיפה) של הרב אלקלעי. עלילת הדם שארעה באותה שנה בדמשק השפיעה על דרכו (בדומה להשפעת פרשת דרייפוס על הרצל. מימ). בשנת תר”ג (1843) הוא פרסם את ספרו “מנחת יהודה” ובו פרט את תכניתו הלאומית-מדינית.

הרב אלקלעי מציין שכ”ד (24) הדברים המעכבים את התשובה כפי שמונה אותם הרמב”ם מכוונים לתשובת הפרט, “אבל התשובה הכללית (לארץ ישראל) אין מעכבין אותה אלא שני דברים בלבד: רשיון מלכי הארץ והוצאות הדרך” (שם, עמ' 329).

הרב אלקלעי הציג תכנית מדינית מעשית להשגת "רשיון האומות", תכנית שקדמה להרצל שכוון בדיוק לאותו דבר לו קרא "צ'רטר בינלאומי" ונראה שיש לשער (לדעת פרופ' קראוס) שאף היתה בסיס לתכנית הציונות המדינית של הרצל…

הרב אלקלעי מציין שתחילת מעשה התשובה הכללית הוא הפעילות הדיפלומטית ובלשונו: “ובקשו את ה' – זו מלכות שמים, רצוני לומר תחילת התשובה שיעשו ישראל באחרית הימים היא שיבקשו חנינה מאת מלכי הארץ” (גורל לה', עמ' 530). לדבריו האקטיביזם האנושי אינו סותר את האמונה בקב”ה (כטענה האנטי-ציונית, חרדית) ולהפך:

גאולת ישראל תהיה ע"י מלכי ארץ… כי לה' לבדו התשועה. והוא יסובבנה ע"י אדם כמו שסבב תשועת גלות בבל ע"י כורש וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל ע"י מלכי הגויים שיעיר ה' את רוחם לשלחם… כי שרי ישראל יפתחו פתח כחודה של מחט… והקב”ה יפתח פתח כפתחו של אולם ויטה את לבם לעשות את בקשתם (שם, עמ' 532).

במפתיע הוא כותב בשנת תרכ”ד (1864) 52 שנה לפני הצהרת בלפור כאשר הרצל היה רק בן 4 את הדברים הנבואיים הבאים:

"מלכות בריטניה – הם יהיו ראשונים לכל בית יוסף להשגיח עלינו בעינא פקיחא ולנו להחזיק להם טובה… כי שלוחי המקום היו ואחריהם במעלה מלכות צרפת יהיו לנו לעינים” (ספר חיים, עמ' 447-446).

הרב אלקלעי פעל מתוך הכרה שהזמן משנת ת”ר הוא חלון הזדמנות לשוב לארץ ישראל וטען שאלו הם ימות המשיח. הוא חשש שחס ושלום “יאבדו ימות המשיח” ולכן פעל במרץ להפיץ את משנת התשובה שלו ולהתחיל בפעילות מעשית. בהקדמתו לקונטרס שלו “שלום ירושלים” הוא קובע ששנת ת”ר שנת הגאולה אינה שנה אחת בלבד אלא “מאה שנה מן היום ועד שנת התרצ”ט (1939 השנה בה פתחו הנאצים במלחמת העולם) כי אחריה באה שנת ת”ש (1940) חס ושלום”.

מהו החשש ומדוע “חס ושלום”?

בשנת תרי”א (1860) כותב הרב דברים עוד נבואיים החוזים ממש את העתיד המר אך גם את התקומה שתבוא אחריו:

ואם ח”ו ינסך ה' עלינו רוח תרדמה ולא נתעורר להקבץ באגודה אחת לפקח ולהשגיח בעסק הקבוץ יאבדו ימות המשיח בן יוסף שהם באלף הששי ובסוף האלף הששי יבא בן דוד ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה ויקבץ נדחנו (אחרי השואה?) אחד מעיר ושניים ממשפחה עם עני ודל מוכים ומעונים תמהים מרעות ותשים מצרות על אשר לא נתנו את כבוד לא־להי ישראל לשוב להסתופף בצלו בארץ ישראל (ספר חיים, עמ' 399).

והוא ממשיך לדחוק ברבנים (שהתנגדו לו) ובאנשי המעשה:

האסיפה הזאת היו חייבים ישראל לעשותה בתחילת האלף הששי כי גזרת הגלות היתה אלף שנים, “נתנני שוממה כל היום דוה” (יום = אלף שנה) וכיון שלא התעוררו ישראל אל הקבוץ הזה התחילו הצרות והמאורעות הרעות והגרושין והשמדות.

זהו שכתב ר' יהושע ב"פרק חלק": “הקב”ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב”, רצונו לומר אם לא יעשו תשובה לארץ ישראל הקב”ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות ורעות ומחזירן בעל כרחם שלא בטובתם “כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו” בעירום ובחוסר כל כמו שארע לאבותינו מגורשי ספרד ודומיהן (שם, עמ' 400).

לא זכינו שמשנת 'התשובה' (השיבה לארץ) של הרב אלקלעי הצילה רבים מאימי השואה. בדבריו בסוף הקונטרס שלו “פתח כחודה של מחט” הוא מציין כמעט ביאוש לאור ההתעלמות מדבריו:

“ואני בתומי אלך. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, קנאת ה' צבאות תעשה זאת. ותהי זאת נחמתי כי האמת יורה דרכו ואם לא יעשה השכל יעשה הזמן” (עמ' 352).

לי, מיכאל יגאל מימון, די ברור שהדחקת והעלמת הקשר בין הגותו של הרב אלקלעי ומשנתו הציונית המדינית של הרצל נועדה להדגיש את חילוניותה כביכול של הציונות. ולעומת זאת חשיפת הקשר הזה היא מהפכה מחשבתית באשר היא מערערת את התזה החילונית ומצביעה על הרקע האמתי והנכון של הציונות (גם של אלקלעי וגם של הרצל!) כתגובת נגד לתנועה הרפורמית (ששאפה להתערות בגולה) ולהתבוללות שפשתה בין יהודי אירופה והובילה לשואה.

אודות יגאל מיכאל מיְמון

בלוגר והוגה דעות, רפורמטור ומהפכן חברתי. איש מודיעין בוגר סיירת מטכ"ל ו-504, בין השאר עסק ביעוץ פוליטי, עתונות והסברה. כיום עוסק בכתיבת מאמרים בנושאי חברה, מדינה ומזרח תיכון. בשנים האחרונות גם לומד, מלמד וכותב על תורה וקבלה בפריזמה של ימינו. Noted Israeli commentator on Israeli Affairs and Middle Eastern History & Politics. Formerly worked for the Israeli Prime Minister Office, for various Israeli Military and Government Agencies, and for the Media (Radio).
פוסט זה פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s