איך ומתי חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל*

ד”ר רבקה שפק ליסק

פרק ראשון:

התקופה הרומית – חסול הישות הלאומית-תרבותית והרוב היהודי בא”י (70–395 לספירה)

הפיכתה של יהודה לפרובינקיה רומית הביאה שואה על העם היהודי. הרומאים חסלו את העצמאות היהודית ואת הרוב היהודי בארץ. לאחר המרד הגדול וביתר שאת לאחר מרד בר כוכבא היתה מדיניות רומית שהוכתבה מלמעלה להפוך את היהודים למִעוּט בארץ ולחסל את הלאומיות היהודית המרדנית. היה גם נסיון, זמני לפחות, לאלץ את היהודים להשתלב בתרבות ההלנסטית ע”י פגיעה בדת.

היהודים מעולם לא השלימו עם אבדן עצמאותם הלאומית, עם הבאתם של נוכרים לארץ ועם הפגיעה בדתם וחזרו ומרדו נגד השלטון הרומי, לאורך כל תקופת הכבוש, תוך התעלמות מכוחה העדיף של רומא.

57 לפנה”ס: המרד נגד גביניוס בשל שוד אוצרות בית המקדש.

54 לפנה”ס: המרד נגד קראסוס בשל שוד אוצרות בית המקדש.

70-66: המרד הגדול שפרץ בשל השאיפה לפרוק את עול הכבוש הרומי והפגיעה בקודשי הדת. (73 נפילת מצדה).

117-115: מרד הגלויות או מרד התפוצות או מרד טריאנוס, פרץ בתפוצות וגם בארץ בעקבות מינויו ומדיניותו של לוסיוס קיטוס (קויטוס) לנציב יהודה שדכא באכזריות את מרד היהודים במסופוטמיה.

135-132: מרד בר כוכבא נגד מגמת ההלניזציה של פרובינקיה “יהודה”.

351: מרד גאלוס – נגד שלטונו המושחת של הנציב גאלוס.

הגורמים למרידות היו:

  • כלכליים – עם הכבוש הרומי בא הקץ לשגשוג הכלכלי שהושג בתקופה החשמונאית. עול המסים היה כבד מאד ופגע קשות בחקלאים. כמו כן, הרומים הפקיעו אדמות ובנו ערים לנוכרים או מסרו אותן לחילים רומים ותיקים. הנציבים הרומים העדיפו להעסיק נוכרים בעבודות בניה מפני שהיהודים לא עבדו בשבתות וחגים ודרשו אוכל כשר. היהודים הופלו לרעה בקבלת משרות ובכל תחומי החיים. לאחר המרד הגדול הוטל מס מיוחד “מס היהודים” נוסף על המסים הרגילים.

במאה ה-3 לספירה (235 – 284) פקד את רומא משבר פוליטי, כלכלי וחברתי. המשבר השפיע על האימפריה כולה, בעיקר בתחום הכלכלי. האכלוסיה היהודית בפרובינציה סוריה-פלשתינה נפגעה באופן חמור. החקלאים כרעו תחת עול המסים, העושק מצד החילים הרומים, פיחות המטבע, יוקר המחיה, ירידת פוריות האדמה בשל סדרים אדמינסטרטיבים מעוותים. כתוצאה מכך לא יכלו החקלאים היהודים להתקים מהחקלאות. הברירה היתה למרוד או להגר מאונס.

עיקר עומס המסים הוטל על בעלי הקרקע ורוב היהודים היו חקלאים:

ארנונה: היה מס על בעלי קרקע שחויבו לספק לצבא מזון. המנהיגות הדתית התירה לעבד את האדמה בשנת שמיטה כדי להקל במקצת על החקלאים.

מס טירוניה: בעלי קרקע חויבו לספק חילים-טירונים לצבא או לפדות את המס בתשלום, כך שמס זה הפך למס נוסף על האכרים.

אכסניה: חובת אֵרוּח חילים, מפקדים ופקידים בכירים או תשלום כספי שוה ערך.

אנגריה: עבודות כפיה, הובלת משאות ומטענים, אספקת סוסים לצבא ובהמות לשרותי הדואר.

ליטורגיה: שרותים ואספקה ברמה המוניציפאלית והממלכתית.

מס הכלילא (הכתר): אמצעי נוסף לגבות כספים מהנתינים.

השלטון הרומי הפעיל יחידות צבא או משטרה שהענישו את המפגרים בתשלום המסים השונים.

מאחר שרוב היהודים היו אכרים בעלי קרקעות, המשבר הכלכלי והמסים של המאה ה-3 הביאו רבים עד פת לחם. עוני הפך לתופעה.

  • שחיתות הנציבים. רוב הנציבים היו אנשים מושחתים ורודפי בצע שנצלו את משרתם להתעשרות אישית על חשבון העם.
  • דתיים. הקיסרים והנציבים הרומים לא הבינו כלל את טיבה של הדת היהודית כדת מונותיאיסטית וכדת המהוה שלוב בין דת ולאומיות ופגעו ברגשות הדתיים והלאומים של האכלוסיה. היהודים גלו דבקות בדתם ונכונות להקריב חייהם למענה. על המרכזיות של הדת בחיים היהודים ניתן ללמוד מהמרכיב הדתי במרידות:

מרד החשמונאים נגד אנטיוכוס מבית סילבקוס (168 לפנה”ס) שפרץ עוד זמן רב לפני הכבוש הרומי נבע ממניעים דתיים ולאומיים. כך גם המרידות נגד רומי. הנציבים הרומים פגעו ברגשות הדתיים. חלול בית המקדש ע”י כניסה לקודש הקודשים, שדידת אוצרות בית המקדש, נסיונות להכנסת פסלי קיסרים לבית המקדש. קיטוס למשל הכניס צלם של עבודה זרה להר הבית.

אדריאנוס דגל במדיניות של הלניזציה של האימפריה מתוך הנחה שתרבות אחת ודת אחת אלילית תביא לגבוש ואחדות. הוא רצה להפוך את ירושלים לעיר הלנסטית ולחסל את אופיה היהודי. הוא אסר על המילה ועל לימוד תורה במסגרת מאמציו לבטל את האופי התרבותי-דתי של הארץ.

לאחר הכרזת הנצרות כדת המדינה (324 לספירה) ע”י הקיסר קונסטנטינוס החמיר מצבם של היהודים והם סבלו מגזירות ורדיפות. אבל התחיקה האנטי-יהודית הנוצרית החלה כבר ב-315 לספירה לאחר שהקיסר הכיר ב-313 לספירה בדת הנוצרית והרדיפות נגד הנוצרים נפסקו.

כמו כן, היהודים מעולם לא השלימו עם אבדן עצמאותם והכבוש הרומי.

  • העדפת האינטרסים של הנוכרים (יונים הלנסטים, סורים הלנסטים ועוד) על פני היהודים – רומי עודדה התישבות נוכרים בארץ כחלק ממדיניות ההלניזציה ואף ישבה את משוחררי הצבא בארץ תוך העברת אדמות יהודים לידי נוכרים. ערים רבות בארץ הפכו ביוזמת השלטון הרומי לערי פוליס, כלומר לערים הלנסטיות הנשלטות ע”י תושבים נוכרים. ערי חוף הארץ, קיסריה, אשקלון, עזה וערים נוספות ברחבי הארץ, כמו בית שאן, טבריה, צפורי הפכו לערים הלנסטיות. היו חכוכים בלתי פוסקים, בעיקר בערים המעורבות בין נוכרים ליהודים והשלטון הרומי צדד תמיד בנוכרים. ראשית עלילות הדם נגד היהודים מקורן בתקופה זו והן הובאו לארץ ע”י הנוכרים. הנוכרים רצו לסלק את היהודים מהערים המעורבות ותופעת ההתנכלות ליהודים היתה תופעה שכיחה.
  • מאבק בין התרבות ההלנסטית לתרבות היהודית – התרבות ההלנסטית שהיתה שלטת באימפריה הרומית התימרה להיות תרבות אוניברסלית. התרבות היהודית לעומת זאת היתה שלוב של דת ולאומיות. סרובם של היהודים להשתלב בתרבות ההלנסטית עורר שנאה כלפי היהדות בכל האימפריה הרומית וגם בארץ בין האכלוסיה הנוכרית שהלכה וגדלה בעדוד השלטון הרומי ובין היהודים. עד ימיו של אדריאנוס עודדה רומי הקמת ערים הלנסטיות לנוכרים בארץ. אדריאנוס החל במדיניות מכוונת מלמעלה להלניזציה של האימפריה הרומית וביחוד בפרובינציה יהודה. מדיניות זו היתה הגורם העיקרי לפרוץ מרד בר-כוכבא.

מדיניות ההלניזציה של הארץ התבטאה בהפיכת ערים יהודיות להלנסטיות, כמו צפורי, בית שאן וטבריה. המשמעות היתה בטול אופין היהודי, הקמת מקדשים ומוסדות בעלי אופי הלנסטי והעברת השלטון לנוכרים. בטבריה הפכו את בית הכנסת למקום לעבודה זרה. אבל מעל לכל הפיכת ירושלים לאיליה קפיטולינה היתה המכה המוראלית הקשה ביותר.

ערב מרד בר כוכבא היו בארץ כ-3,000,000 תושבים ולמעלה מ-50% היו נוכרים. מאז ימי אלכסנדר הגדול היתה הגירה של נוכרים לארץ בעדוד השלטון. גִדּוּל האכלוסיה הזרה על קרקעות שנלקחו מיהודים הביא לצמצום שטח המחיה ודחיקת רגלי היהודים מאדמתם. זה היה חלק מהמדיניות הרומית.

לאחר דכוי מרד בר כוכבא שנה אדריאנוס את שמה של הפרובינקיה מ”יהודה” ל”סוריה פלשתינה” ע”ש שפלת החוף פלשת, על שמם של הפלשתים (גויי הים) שהגיעו מכרתים במאה ה-12 לפנה”ס והקימו את אשדוד, אשקלון, עקרון, גת ועזה. שנוי השם נועד למחוק כל זכר לקיומה של מדינה ועם יהודים במסגרת מדיניות ההלניזציה.

עבודות הבניה והפתוח

רומי אכן בנתה אבל רוב מפעלי הבניה לא היו עבור האכלוסיה היהודית אלא עבור האכלוסיה הנוכרית ולצרכי הצבא הרומי. רומי בנתה ערים לנוכרים ובהם מקדשים לאלים, מרחצאות, אמפיתאטראות ועוד… וסללה כבישים לצרכי הצבא. למשל הכביש שנסלל בין כפר עותנאי לצפורי ששמה הוסב לדיו-קיסריה. הכביש נסלל כדי לקשר בין מחנה הלגיון הרומי בעותנאי (שמה שונה ללגיו) היא א-לג’ון הערבית במוצא נחל קיני לעמק יזרעאל, מדרום לקבוץ מגידו בימינו לצפורי וטבריה. לאורך הכביש הוקמו ביצורים.

התמעטות האכלוסיה היהודית

לאורך כל התקופה מהפיכת ממלכת החשמונאים לפרובינקיה רומית התקיים תהליך הדרגתי של התמעטות האכלוסיה היהודית בארץ. לכאורה רומא מעולם לא הגלתה את תושבי הארצות שכבשה, אבל היא התניעה את התהליך שהביא להתמעטות האכלוסיה היהודית ע”י דכוי אכזרי של המרידות, מעשי טבח המונים, הגליה של כרבע מיליון שבויי מלחמה ומכירתם לעבדות בשוקי רומא והאימפריה ומדיניות מכוונת של בטול אופיה היהודי של הארץ באמצעות גזירות ורדיפות דתיות וגזירות כלכליות שהביאו לעזיבה מאונס.

עפ”י הערכות היו בממלכת החשמונאים ערב הכבוש הרומי 3,000,000 תושבים והיהודים הוו כ-90% מכלל האכלוסיה, כלומר 2, 700,000. כאשר פרץ מרד בר כוכבא היו בארץ כ-1,300,000 יהודים מתוך כ-3,000,000 תושבים. כלומר הם היו פחות מ-50% מהאכלוסיה. עם דכוי המרד נותרו בארץ בין 700,000 ל-800,000 יהודים.

מה קרה לכ-2,000,000 יהודים, כלומר, לרוב היהודי, תוך כ-200 שנה?

הגלית שבויי מלחמה – הכלכלה של האימפריה הרומית היתה בנויה על עבודת עבדים. אספקת העבדים לשוקי העבדים של רומא והאימפריה באה משבויי מלחמה שהובאו מרחבי האימפריה הרומית. רומי העבירה בין 63 לפנה”ס ל-135 לספירה כ-250,000 שבויי מלחמה יהודים שנמכרו לעבדות. מספר השבויים שהעביר פומפיוס לרומא לאחר כבוש הארץ ב-63 לפנה”ס אינו ידוע, אבל ידוע ששבויים השתתפו בתהלוכת הנצחון שלו.

מרקוס ליקיניוס קראסוס העביר 30,000 שבויים לרומא לאחר דכוי מרד ב-54 לפנה”ס. המרד פרץ בשל נסיונו לשדוד את אוצר בית המקדש. לאחר המרד הגדול הגיע מספר השבויים עפ”י עדותו של יוסף בן מתתיהו ל-97,000. (מתוכם לאחר כבוש אזור הכנרת הוענקו לנירון קיסר 5,000 שבויים כעבדים).

אין נתונים רשמיים לגבי מספר העבדים שהעביר אדריאנוס לשוקי רומא אבל ידוע ממקורות רומים שמחירי העבדים ירדו פלאים בשל המספר הגדול של השבויים. סביר להניח שאדריאנוס מכר לעבדות כ-100,000 שבויי מלחמה. הערכה זו מבוססת על הנתונים הבאים: לפני המרד היו בארץ כי 1,300,000 יהודים. במהלך המרד נהרגו או נרצחו בין 400,000 (מקור יהודי) ל-580,000 (דיו-קסיוס, היסטוריון רומי) ולאחר המרד נותרו בין 700,000 ל-800,000. ההפרש בין המספרים (בין 100,000 ל-200,000) הוא מספר היהודים שברחו בשל הקרבות והמצב והשבויים שהועברו לרומא.

לפני המרד הגדול היו בגליל עפ”י עדותו של יוסף בן מתתיהו 204 כפרים וערים יהודים. לפני מרד בר-כוכבא היו בגליל 63 כפרים וערים יהודים. מה קרה ל-141 ישובים יהודים תוך 60 שנה (בין שנת 70 לספירה ל-132 לספירה). לאחר מרד בר-כוכבא נותרו בגליל 56 ישובים יהודים. מה קרה ל-7 ישובים יהודים תוך 3 שנים (132–135 תקופת המרד). עפ”י ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס נהרסו ע”י הצבא הרומי במהלך המרד בכל הארץ 985 ישובים יהודים. אזור יהודה התרוקן עקב הרג, רצח, הריסת ישובים ומדיניות מכוונת להפוך את יהודה והבירה איליה קפיטולינה (ירושלים לשעבר) לאזור נקי מיהודים. במרד גאלוס (351 לספירה) נהרסו ישובים רבים בגליל ובשפלה. רק חלק נבנו מחדש, אבל מספר תושביהן התמעט.

הרוגים ונרצחים – מספר ההרוגים והנרצחים בעת דכוי המרידות היה אחד הגורמים להתמעטות האכלוסיה היהודית. רבים נהרגו-נרצחו-התאבדו. הנציב פלורוס רצח ב-66 לספירה 3, 600 יהודים בירושלים עוד לפני פרוץ המרד. קסטיוס גאלוס כבש את יפו והלגיון ה-12 רצח 8, 400 יהודים בעיר. בגמלא קפצו 5,000 אל מותם כדי לא ליפול בידי הרומאים ו-4,000 נשחטו ע”י הצבא הרומי. יוסף בן מתתיהו ספר שהכנרת לאחר הכבוש היתה אדומה מדם היהודים. הרומאים רצחו 1,200 זקנים וחולים. בסה”כ רבע מהאכלוסיה נהרגה, כלומר מדובר בכ-250,000 הרוגים. במרד בר כוכבא נהרגו בין 400,000 (המקור היהודי) לבין 580,000 (המקור הרומי). בביתר בוצע טבח אכזרי. עפ”י המקור היהודי הדם הגיע עד לברכי הסוסים (הגזמה כדי להבליט חומרת המצב).

נטישה גוברת והולכת של הארץ – הנטישה היה תוצר של מצב הבטחון, הרדיפות הדתיות והמצב הכלכלי. נוסף על אלה שנמכרו לעבדות ונהרגו או נרצחו, היו יהודים שעזבו לא מרצון, אלא מאונס בשל המדיניות הרומית. למעלה מ-1,000,000 נטשו את הארץ בתקופה זו והצטרפו לגולה היהודית שראשיתה בחרבן ממלכת ישראל ע”י אשור ובחרבן ממלכת יהודה ע”י בבל.

למדיניות הרומית בארץ היתה גם השפעה על מעמדה של ארץ ישראל כמנהיגת העולם היהודי. לאחר מותו של רבי יהודה הנשיא התחיל קרנה של הנשיאות לרדת וההשפעה עברה לחכמים, בעוד שהמרכז בבבל הלך והתחזק.

לסכום, תופעת הגלות והתמעטות האכלוסיה היהודית בתקופת השלטון הרומי היו תוצאה ישירה של המדיניות הרומית בארץ. היתה זו מדיניות מתוכננת לא רק לחסול העצמאות המדינית אלא להפיכת היהודים למִעוּט בארץ ע”י גזילת אדמות, מסים כבדים, הבאת נוכרים להתישב בארץ, דכוי מרידות באכזריות ושבירת רוחם של היהודים מבחינה לאומית ותרבותית. מאות אלפים נהרגו או נרצחו או מתו מרעב ומחלות, מאות אלפי שבויים נמכרו לעבדות ורבים נטשו את הארץ בשל רדיפות דתיות ומדיניות כלכלית מפלה. למדיניות הרומית בארץ היתה השפעה על מעמדה של ארץ ישראל כמנהיגת העולם היהודי. לאחר מותו של רבי יהודה הנשיא מתחיל קרנה של הנשיאות לרדת וההשפעה עוברת לחכמים בעוד שהמרכז בבבל הולך ומתחזק.

הערה: ההיסטוריונים נתקלים בקשים בבואם לקבוע את מספר התושבים לגבי התקופה העתיקה באופן כללי בשל העדר מפקדי אכלוסין. המקורות הספרותים וההיסטוריוגרפים אינם נותנים תמונה מדויקת ותכופות מגזימים. בשל כך יש הבדלי הערכות בין ההיסטוריונים לגבי מספר תושבי הארץ ואחוז היהודים בתוכם.

כיום, יש בידי ההיסטוריונים כלים נוספים לקביעת אמדן מספרי האכלוסיה ואחוז היהודים. כלים אלה הם סקרים וחפירות ארכיאולוגיות, נתוח כושר יצור המזון ובעיקר הדגנים כמרכיב בחשוב כושר הנשיאה של הארץ. גורם נוסף בקביעת כושר הנשיאה של הארץ הוא מבנה המשק: משק סגור המסתמך רק על היצור המקומי או משק פתוח המאפשר יבוא מזון תמורת יצוא תוצרת תעשיתית. כמו כן, המערכת הארגונית והחברתית.

הארכיאולוג מגן ברושי קבע במחקרו “אכלוסית ארץ ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית” שהאכלוסיה העירונית הוותה כשליש מאכלוסית הארץ, עפ”י מקדם צפיפות של 30 נפש לדונם בשטח עירוני שכלל 12. 4 קמ”ר. הוא העריך שבסוף התקופה הרומית וראשית התקופה הנוצרית-ביזנטית חיו בארץ כ-1,000,000 תושבים.

זאב ספראי הגיע במחקרו “גודל האכלוסיה בא”י בתקופה הרומית-ביזנטית” למסקנה שמקדם הצפיפות העירוני הוא 35-30 נפש בשטח עירוני של כ-15 קמ”ר (תוספת ישובים עירונים לקראת סוף התקופה הביזנטית). ספראי קבע שמקדם הצפיפות הכלל ארצי הוא 150 נפש לדונם בשטח ארץ ישראל המערבית שהוא כ-10,000 קמ”ר ולכן מספר התושבים היה בין 2,000,000 ל-2,500,000.

לאור מסקנות ברושי וספראי בחרתי באמדני האכלוסין שהביא מיכאל אבי-יונה במחקריו הנמצאים בערך באמצע בין שתי ההערכות.

פרק שני: כשלון מאמצי הנִצּוּר של יהודי ארץ ישראל בתקופת הכבוש הנוצרי ביזנטי

רבקה שפק ליסק, 13/06/2009

המדיניות כלפי היהודים תחת הכבוש הנוצרי–ביזנטי (640-395) כללה גזירות דתיות וכלכליות, פוגרומים, הריסת בתי כנסת ומדיניות מכוונת מצד השלטון והכנסיה להביא לנִצּוּרם של היהודים, יחד עם שאר האכלוסיה המקומית.

אכלוסית הארץ כללה תחת הכבוש הנוצרי-ביזנטי עפ”י הערכתו של אבי-יונה במחקרו “בימי רומא וביזנטיון” בין 1,500,000 ל-2,000,000 תושבים. (אבי-יונה היה ארכיאולוג בעל שם עולמי ומחקרו מבוסס על מקורות ראשוניים ומחקר ארכיאולוגי). מגן ברושי, ארכיאולוג אף הוא, העריך במחקרו “אכלוסית א”י בתקופה הרומית ביזנטית” שמספר תושבי הפרובינקיה לא עלה על 1,000,000. זאב ספראי העריך בהסתמכות על מחקרים ארכיאולוגיים במאמרו “גודל האכלוסיה בא”י בתקופה הרומית-ביזנטית” שמספר התושבים היה בין 2,000,000 ל-2,500,000.

ההערכות השונות לגבי מספר תושבי א”י נובעות מהעדר מפקדי אכלוסיה בתקופה הנדונה. המקורות העיקריים שעמדו לרשות החוקרים בעבר היו ספרותיים והיסטוריוגרפיים. אבל מקורות אלה התבררו תוך מחקר השואתי לא תמיד כאמינים. היו בהם אי דיוקים והגזמות. הארכיאולוגיה מהוה כיום מכשיר חשוב להערכת מספר התושבים באמצעות חפירות וסקרים ארכיאולוגיים.

היהודים עפ”י הערכתו של אבי-יונה היו כ-10% מכלל האכלוסיה – כלומר מספרם היה בין 150,000 ל-200,000. קיים מידע ממקורות שונים, כמו הגניזה הקהירית על 43 ישובים יהודיים, 31 כפרים ו- 12 ערים. הכפרים היו מרוכזים ברובם בגליל אם כי היו מעטים גם בעמק הירדן. בדרום ובנגב חיו היהודים בישובים עירוניים. יהודים חיו גם בערי חוף הארץ. עפ”י סקר ארכיאולוגי שערך מרדכי אביעם בגליל והובא בספרו של פרופ’ רוני אלנבלום “ישובים כפריים פרנקיים בממלכה הלטינית של ירושלים” היו בתקופה זו בגליל המזרחי 58 ישובים יהודיים, קטנים, בינוניים וגדולים. גם יוסף ברסלבי (“זאת הארץ”) בדעה שבתקופה הביזנטית היה רוב יהודי בגליל ההררי שכלל 2 מרכזים עירוניים: טבריה וצִפּוֹרִי והשאר כפרים חקלאיים.

ב-358 לספירה הפרובינקיה ‘פלשתינה’ חולקה ל-2 יחידות מנהליות: “פלשתינה פרימה” שכללה את הדרום, השפלה והשמרון ו”פלשתינה סקונדה” שכללה את הגליל. החלוקה המנהלית נועדה בין השאר לנתק את הישוב היהודי בגליל מהישובים היהודיים בשאר חלקי הארץ. כמו כן נוספה יחידה מנהלית “פלשתינה טרציה” שכללה את הערבה והר שעיר עם הבירה פטרה בירת הנבטים לשעבר ופרובינציה ערביה לשעבר.

הנצרות הופכת לדת המדינה

בשנת 313 הוציא הקיסר קונסטנטינוס את “צו מלאנו” שהכריז על מדיניות של סובלנות כלפי הדת הנוצרית. בעקבות הצו נפסקה רדיפת הנוצרים ע”י השלטון הקיסרי והנצרות הפכה לדת מותרת להלכה ומועדפת למעשה. השלב השני בקידום מעמדה של הנצרות היה כאשר הכריז הקיסר קונסטנטינוס על הנצרות כדת האימפריה הרומית. בועידת ניקיאה ב-324 או 325 קבע הקיסר שבקיסרות תהיה דת אחת, קיסר אחד ואימפריה אחת. הכנסיה הנוצרית הפכה לבעלת ברית של השלטון הקיסרי.

אבל המדיניות כלפי היהודים עברה עליות ומורדות: בתקופת הקיסר יוליאנוס הכופר (360-363) היה שפור ניכר ביחס ליהודים בשל התנגדותו לנצרות והתעוררה התקוה לבניתו מחדש של בית המקדש. אמנם מ-363 לספירה כל הקיסרים היו נוצרים אבל גם לאחר מכן היו במצבם של היהודים בארץ עליות ומורדות. אבל החל מ-395 עם הפּלּוּג הסופי של האימפריה למזרחית- ביזנטית ומערבית- רומית מתחזקת בהדרגה השפעתה של הכנסיה הנוצרית באימפריה הביזנטית ומצבם של היהודים הולך ומידרדר.

הדוֹגמה של הכנסיה קבעה שאלוהים זנח את עם ישראל והסטטוס של “העם הנבחר” עבר לנוצרים. היהודים הם העם הנבחר בבשר אבל הנוצרים הם העם הנבחר ברוח. לכן ארץ הקודש שייכת להם. הכנסיה הנוצרית פעלה להפיכתה של הארץ לארץ נוצרית והפעילה השפעתה על השלטון הקיסרי במטרה להפיכת היהודים לאויבי האימפריה מאחר שלא נענו ללחצים להתנצר ולהוכיח בזה את אמיתות הדוגמה הנוצרית.

המדיניות הרשמית בפרובינקיה “סיריה-פלשתינה” לאורך התקופה הנוצרית-ביזנטינית היתה עדוד התישבות של נוצרים מרחבי העולם הנוצרי, נִצּוּרָה של האכלוסיה המקומית שכללה פַּגָנִים (יונים שרידי עממים עתיקים, נבטים) שומרונים ויהודים ואחרים. הרדיפות הדתיות נגד היהודים היו המשך למדיניות הרומית לשבירת רוחם של היהודים מבחינה לאומית ותרבותית והרס האחדות הלאומית היהודית ומצד שני הטלת הגבלות כלכליות כדי לחנוק את הישוב היהודי ונִצּוּר היהודים. הכנסיה גם לא בחלה בפוגרומים והריסת בתי כנסת. השלטון הנוצרי גם לא ראה בחיוב מסִבּוֹת דתיות ומדיניות את היחסים בין יהודי הפרובינקיה ויהדות בבל והתפוצות האחרות ונעשה מאמץ להביא לנתוק הקשרים.

מתי היו הנוצרים לרוב בארץ

יש חלוקי דעות בין החוקרים לגבי השאלה מתי הפכו הנוצרים לרוב בארץ. עפ”י דעה אחת הפכו הנוצרים לרוב בין המחצית השניה של המאה ה-4 למחצית הראשונה של המאה ה-5 לספירה. עפ”י דעה אחרת וזוהי דעת הרוב – עובדי האלילים שהשתייכו לתרבות ההלנסטית גִּלֹּּוּ התנגדות לנִצּוּרָם ורק בשלהי המאה ה-5 או ראשית המאה ה-6 היו הנוצרים לרוב. הנזיר בר-צומא שהגיע לארץ ב-400 בקֵרוּב כתב שעובדי האלילים רבים בא”י והנוצרים מועטים והיהודים והשומרונים שולטים ברמה ורודפים את הנוצרים.

ערב עליתו של קונסטנטינוס הגדול לשלטון (337-306) היו הנוצרים מִעוּט בארץ. במאה ה-3 היו 8 עדות נוצריות, במאה ה-4 היו בארץ 18 עדות נוצריות ובמאה ה-5 כבר היו 58 עדות נוצריות. עד המאה ה-4 לספירה לא היו נוצרים בגליל. המקורות הנוצריים מזכירים רק 3 כפרים נוצריים בראשית המאה ה-5 לספירה. אבל הערים ההלנסטיות – איליה קפיטולינה, קיסריה, בית שאן, צִפּוֹרִי, טבריה, סוסיתא, בניאס, בית גוברין, עבדת, ממשית, שמרון, לוד, אמאוס ועוד – הלכו ואבדו בהדרגה את צביונן ההלנסטי. (ערים אלו קבלו שמות הלנסטים עם הפיכתן לפוליס בתקופה הרומית או הביזנטית). הפסלים נעלמו, המקדשים, התאטראות והאמפיתאטראות נזנחו ואת מקומם כמרכז החיים בערים תפשו הכנסיות שנבנו בערים. אבל הלשון השלטת בערים ההלנסטיות-ביזנטיות היתה עדיין היונית וההשפעה ההלנסטית טרם לא נעלמה כליל. (יש הטוענים שהלשון המדוברת היתה ארמית).

עפ”י מחקרו של פרופ’ רוני אלנבלום “הישובים הכפריים הפרנקיים בממלכה הלטינית של ירושלים” הגליל המערבי, דרום השמרון ויהודה היו מרכזי האכלוסיה היונית אורתודוכסית. גם בערי החוף היו יונים אורתודוכסים. עד המאה ה-4 לספירה לא היו נוצרים בגליל אבל החל מהמאה ה-5 יש אכלוסיה נוצרית בישובים המקודשים לנצרות.

האכלוסיה הנוצרית היתה מורכבת מהתושבים הנוכרים בערים ההלנסטיות: יונים, סורים יונים וביזנטים שלתוכם התמזגו התושבים הלא-יהודיים האחרים ואליהם הצטרפו פליטים נוצרים שברחו מאירופה בעקבות הפלישה של השבטים הגרמניים וההונים וצלינים נוצרים. מגן ברושי העריך במאמר “אכלוסית א”י בתקופה הרומית ביזנטית” שכשליש מאכלוסית הארץ חיתה בישובים העירוניים ומספרה הגיעה לכ-330,000. (החִשּוּב נעשה עפ”י צפיפות האכלוסין ביחס לכלל השטח העירוני. ברושי מצא שהשטח העירוני הממוצע היה 12.4 קמ”ר והצפיפות היתה 30 נפש לדונם). עם הפיכת הנצרות לדת האימפריה היו הערים למקום מושבם של האפיסקופים (בישופים) והעיר וסביבתה היו כפופים להם מבחינה דתית.

מאמצי הנִצּוּר והתוצאות

במאמרו “התפשטות הנצרות בא”י” כתב פרופ’ זאב רובין כי לאחר מות הקיסר יוליאנוס (363) הנוצרים המשיכו להיות מִעוּט בקרב האכלוסיה שכללה עובדי אלילים רבים לאורך החוף ובדרום, יהודים שרובם התגוררו בגליל ושומרונים שהיו מרוכזים באזור ההררי של השמרון. עפ”י פרופ’ משה דוד הֶר “פני הארץ וישובה: אזורים ותושבים” נצלו השומרונים את הואקום הישובי שנוצר לאחר מרד בר כוכבא בעקבות הריסת הישובים היהודיים והתפשטו ליהודה, לערי החוף ואף לאזורים אחרים.

במסגרת המשימה לנַצֵּר את האכלוסיה המקומית הפעילה הכנסיה השפעתה ולחצה על הקיסרים לחוקק חוקים נגד היהודים. המדיניות היתה: בִּדּוּד, השפלה, התרת דמם של היהודים ונִצּוּר.

ניתן לחלק את המדיניות הקיסרית כלפי היהודים ל-3 שלבים:

שלב א’- חוקי קונסטנטינוס הגדול (337-306 לספירה). לאחר ההכרה בנצרות כדת האימפריה נחקקו חוקים נגד היהודים בארבעה נושאים: אִסּוּר הגיור, הגנה על משומדים שעבוד היהודים לשרות במועצות העירוניות והעליה לירושלים. הרב שרירא גאון דבר על רדיפות דתיות בארץ בימי אביי ורבא, כלומר בשלהי שלטונו של קונסטנטינוס.

שלב ב’- חוקי קונסטנטינוס השני (361-337). ב-13 באוגוסט 339 נחקק חוק שנועד להבטיח הפרדה מוחלטת בין יהודים לנוצרים. היו בו שלושה סעיפים: אִסּוּר נשואים בין יהודים לנוצרים שהעונש עליהם היה גזר דין מות. הגנה על משומדים ואִסּוּר להחזיק עבדים לא יהודיים. הסעיף האחרון היה בעלת משמעות כלכלית חמורה מפני שנאסר על יהודים בעלי מלאכה וחקלאים להחזיק עבדים בכלכלה המבוססת על עבודת עבדים. ב-353 נחקק חוק שאסר על נוצרים להתגייר. מרד גאלוס ב-351 לספירה פרץ בתגובה לרדיפות הדתיות של קנסטנטינוס השני.

שלב ג’- מערכת משולבת של התקפה על היהודים ומוסדותיהם החל משלהי המאה ה-4 עד 429. בין 451 ל-527 נהנו היהודים מהפוגה ברדיפות נגדם משום שהנוצרים היו עסוקים במריבות פנימיות בעניני דוגמה. המריבות הביאו לפּלּוּג בכנסיה הנוצרית. אבל עם התחלת שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס ב-527 התחדשה המדיניות האנטי-יהודית ונמשכה בימי יורשיו במאה ה-6 וראשית המאה ה-7. החקיקה נגעה ליהודים בכל חלקי האימפריה (במאמר יש התייחסות רק לארץ).

רובין מונה שלוש דרכים בהן נסתה הכנסיה לנַצֵּר את תושבי הפרובינקיה בשתוף השלטון הקיסרי: שכנוע, כפיה באמצעות פרעות וטרור של כנופיות קנאים נוצרים וכפיה מטעם השלטון באמצעות חקיקה:

  • שכנוע – מספר המתנצרים מרצון היה גדול יותר יחסית בקרב האכלוסיה העירונית, הפַּגָנִית. אבל פרופ’ רובין קבע ש”שבטי המדבר היו נוחים יותר למפנה דתי מתושביה המבוססים של א”י. הקיסרות היתה זקוקה לחיילים שיגנו על הגבולות ושבטי המדבר היו מקור לגיוס. הצבא הרומי ניצר אותם להבטחת נאמנותם”. בקרב הכפריים היתה ההצלחה קטנה בהרבה. עיקר תוספת כח האדם הנוצרי בא משפע הצלינים שהגיעו לארץ הקודש לבקור במקומות הקדושים לנצרות והשתקעו בארץ ומפליטים שברחו מפני ההונים לאחר כבושה של רומא ב-410.

     על מנת להביא להתנצרותה של האכלוסיה המקומית החלה פעילות מסיונרית ענפה שבוצעה ע”י אלפי נזירים. אזורי הפעילות העיקריים של הנזירים היו בשלב הראשון באזור ירושלים וסביבתה, מדבר יהודה, הנגב, אזור יריחו, בית שאן ושפלת החוף. עיקר הפעולה המסיונרית היתה בקרב הנוודים הנבטים והסרצאנים (כינוי לערבים) במדבר יהודה ובקרב הבדווים בעבה”י. הנזירים לא היו פעילים בשמרון באזורי ההתישבות העיקרי של השומרונים ובגליל היכן שהיה הרכוז היהודי העיקרי. הנזירים הגיעו מהעולם הדובר יונית. אסיה הקטנה וממרכז הקיסרות הביזנטית שהיתה המקור העיקרי לנזירים, אך הגיעו נזירים גם מחלקים אחרים של האימפריה.

  • כפית הנצרות ע”י כנופיות קנאים – לאחר כשלון אמצעי השכנוע פנתה הכנסיה לאמצעי כפיה בכח. קבוצות של קנאים נוצרים התארגנו בעדודה של הכנסיה כדי להפיץ את הנצרות בכח. הם התארגנו לכנופיות שעברו מישוב לישוב, פרעו בתושבים, הרסו בתי כנסת של יהודים ושומרונים, רצחו והטבילו בכח את חלשי האופי. במאי 363 היתה רעידת אדמה בדרום הארץ וכנופיות של נוצרים נצלו את המצב כדי לפגוע ביהודים בישובים המעטים שנותרו בדרום.

השלטון הוציא חוקים סותרים בנוגע לאלימות זו. היה נסיון למנוע את ההתקפות אבל הכנסיה הצליחה לסכל מגמה זו. הנזיר בר-צומא כתב בביוגרפיה שלו שהוא ארגן קבוצה של 40 נזירים שהרסה בתי כנסת של יהודים ושומרונים ושרפה מקדשים של עובדי אלילים. בר-צומא בקר בארץ שלוש פעמים: ב-400 בקֵרוּב, ב-437-8 וב-438-9. אזור פעילותו היה ירושלים וסיני. הוא לא עלה לגליל כדי לנַצֵּר יהודים. בר-צומא ארגן תגרה עם היהודים מהגליל שעלו להר הבית בחג הסוכות (הקיסרית אודוקיה, אשתו של תיאודוסיוס ה-2 נתנה ליהודים היתר לעלות לירושלים). אבל גם בגליל סבלו היהודים מנחת זרוען של הכנופיות הנוצריות.

     פרופ’ רובין סכם שגם השיטה האלימה לא הביאה לגל התנצרות משמעותי, אלא להיפך. האלימות עוררה התנגדות בקרב האכלוסיה.

  • כפית הנצרות מטעם השלטון – השלטון הקיסרי יזם מערכת חוקים, כ-17 במספר- לאכפת הנצרות:

היהודים סבלו מהסתה בלתי פוסקת של הכנסיה הנוצרית שעצבה מדיניות אנטי-יהודית קיצונית. מטרת הכנסיה היתה לבודד את היהודים, להשפילם ולהביא לחסול הארגון המרכזי והמקומי ולנצרם. התהליך של עצוב מדיניות הכנסיה כלפי היהודים החל בועידות הנוצריות ב-306 וב-341. בסה”כ נחקקו בהשפעת הכנסיה לאורך התקופה הביזנטית 17 חוקים אנטי-יהודיים שענינם היה:

חוקים אנטי יהודיים- הקיסרים חזרו ואשרו חוקים קיימים והוסיפו חוקים נוספים. נאסר על היהודים לעסוק בגיור. גיור ומילת גרים הפכו לפשע פלילי. נאסרו נשואים בין יהודים לנוצרים ונאסר על יהודים להחזיק עבדים נוצרים ולא-יהודים. העונש היה גזר דין מות. לאִסּוּר להחזיק בעבדים היתה כאמור משמעות כלכלית חמורה מכיון שבעלי בתי מלאכה וחקלאים יהודים לא יכלו להעסיק עבדים לא יהודים בכלכלה המושתת על עבודת עבדים.

ב-408 הוטלו הגבלות על חגיגת חג הפורים בתואנה שיש בחג ביטויי לעג נגד הדת הנוצרית. ב-423 נאסר על בנית בתי כנסת חדשים ועל תקונם של הישנים וחוק זה הפך למכשיר בידי הנוצרים למנוע הקמה מחדש של בתי כנסת שנהרסו או ניזוקו. כמו כן נוצל החוק כדי למנוע החזרת בתי כנסת שהפכו לכנסיות. אבל הממצא הארכיאולוגי מוכיח שחוקים אלה לא תמיד נאכפו.

הקיסר יוסטיניאנוס (565-527) חזר ואשר את החקיקה הקודמת וחקק חוקים חדשים. החוק החדש הגדיר את היהודים ככופרים וכך הוסרה מהם חסות השלטון הנוצרי והפקירם לאלימות ללא משפט. הוא אסר על היהודים לחגוג את חג הפסח בשנים בהן חל חג היהודים בחג הפסחא הנוצרי או לפניו וחייב את היהודים לקרוא בתורה מתוך התרגום היוני (תרגום השבעים) או הלטיני (תרגום עקילס), במגמה למנוע עסוק בפרשנויות במסגרת התורה שבע”פ והעדפת הפרשנות הנוצרית. ההחמרה במצבם של היהודים הביא למרד שפרץ ב-556 בשתוף עם השומרונים שגם הם סבלו מגזירות דתיות. המרידות דוכאו באכזריות.

פגיעה בזכויות אזרחיות – הושגה באמצעות חוקים להגבלת זכויותיהם. היהודים סולקו ממשרות צבוריות ונאסרה השתתפותם במועצות הערים, אך לא הוסרה מהם חובת הנשיאה בהוצאות נהול הערים.

חסול הארגון המרכזי והמקומי – הארגון המקומי התרכז סביב בתי הכנסת והארגון המרכזי היה הנשיאות והסנהדרין. כדי לחסלם צריך היה לחסל את האוטונומיה הפנימית של היהודים, את השפוט העצמאי ואת בתי הכנסת. חסול הנשיאות נועד להביא קץ על הארגון המרכזי.

חסול האוטונומיה, השפוט והפגיעה בבתי הכנסת – משנת 398 היהודים כפופים לחוק הרומאי, למשפט הרומאי ולבתי הדין הרומיים, אבל רק מ-415 נפגעה סופית סמכותם של בתי הדין היהודיים. ההתקפות ההמוניות על בתי הכנסת והריסתם נועדו לזרז את חסול האוטונומיה הקהילתית.

חסול הנשיאות – במשך 300 שנים הצליחה הנשיאות לשמור על הישוב היהודי, באמצעות שמירה על יחסים תקינים פחות או יותר עם השלטון. שליחים של הנשיאים נהגו לאסוף תרומות בתפוצות הגולה למען הישוב היהודי בארץ. הכנסיה היתה מעונינת להשתלט על “אוצרות בית הנשיא”. עד 415 נהנו הנשיאים מהגנת הקיסרים. אבל החל מ-415 החלה התקפה נוצרית מרוכזת על מוסד הנשיאות. הנשיאים הואשמו בבנית בתי כנסת חדשים בנגוד לחוק, בגיור עבדים בנגוד לחוק ובעבירה על שאר החוקים האנטי-יהודיים.

סופה של שושלת הנשיאות מבית הלל נוצל לחסולה של הנשיאות ב-429. לאחר מכן ההנהגה היהודית בפרובינציה פוצלה עפ”י החלוקה המנהלית וכך נותק הקשר בין הרכוז היהודי ב”פלשתינה סקונדה” (הגליל) ובין הישובים היהודיים בשאר חלקי הארץ, ב”פלשתינה פרימה”. ארץ ישראל אבדה את מעמד הבכורה כמנהיגת העם היהודי, הקשר בין הקהילות נחלש והמסים שנגבו למען הנשיאות הועברו לאוצר המדינה.

אבל ההתאוששות של המנהיגות היהודית היתה מהירה. הנסיון לפצל את יהודי הארץ נכשל משום שהיהודים בכל הארץ קבלו על עצמם את ההנהגה של חכמי טבריה. הארגון המרכזי וגם המקומי המשיך להתקיים באופן לא רשמי.

אמצעים מנהליים להצרת צעדי היהודים: חלוקת שטח הפרובינקיה בין הערים

תהליך העיור נוצל כאמצעי נוסף להצרת צעדיהם של היהודים. תהליך העיור שראשיתו בימי שלטון בית תלמי ובית סלבקוס והמשכו בתקופת השלטון הרומי הושלם בתקופה הביזנטית. העיור המוגבר היה מלווה בהמשך התהליך של הפיכת ערים יהודיות לפוליס. לוד הפכה לדיוספוליס, אמאוס הפכה לניקופוליס, בית גוברין הפכה לאלוותרופוליס. צִפּוֹרִי, טבריה ובית שאן כבר היו לערי פוליס בתקופה הרומית. בערים עצמן חיה רק כשליש מכלל האכלוסיה אבל כל הארץ חולקה בין הערים השונות והוכנסה תחת שלטון המועצות העירוניות בהן נאסר על יהודים לכהן.

למשל כל שפלת החוף הפכה לאזור המסופח לערי החוף. חלק מאזור יהודה סופח כבר קודם לכן לאיליה קפיטולינה היא ירושלים לשעבר. כל אזור הר תבור וסביבתו כולל נצרת הוצאו מתחום מחוז צִפּוֹרִי והועברו למחוז דבוריה השוכנת לרגלי הר תבור והפכה לפוליס ונקראה הלינופוליס על שם אמו של קונסטנטינוס. רק הגליל העליון שהיה כפרי נשאר מחוץ לאזור עירוני. ספוח סביבות הערים לתחום השלטון של מועצות הערים פגע בחייהם היומיומיים של היהודים. לעיור היתה משמעות חברתית וכלכלית. למשל גבית המסים היתה בידי מועצות הערים שהיו מנוהלות ע”י נוצרים ומושפעות מראשי הכנסיה בערים.

גזירות שמד

הקיסר פוקאס (610-602) גזר על היהודים גזירות שמד. ב-607 הוא שלח את הנציב גיאורגיוס לירושלים ולשאר ערי הארץ במטרה להטביל את היהודים בכח לנצרות. הוא נפגש עם נציגי היהודים ודרש מהם להתנצר. משסרבו הוא סטר לאחד מהם וצוה להטביל את היהודים בכח. המניע לגזירות השמד היה הפלישה של הפרסים לסוריה וחוסר האמון של הקיסר בנאמנותם של היהודים. היהודים נכנעו למראית עין והמשיכו לקיים בסתר את יהדותם.

ב-614 לספירה כבשו הפרסים את הארץ ונתקבלו בברכה ע”י האנוסים שמהרו לחזור ליהדות. 20,000 מתנדבים יהודים מהגליל סייעו לצבא הפרסי נגד הצבא הביזנטי. אבל ב-628 לספירה סולקו הפרסים והיהודים היו במצב קשה. משלחת של יהודים מטבריה, נצרת ואזור הגליל התיצבה לפני הקיסר הרקליוס והעניקה לו מתנות. הקיסר הבטיח לא להעניש את היהודים על תמיכתם בפרסים ונשבע לשמור להם אמונים. אבל כאשר הגיע הקיסר לירושלים הפעילו עליו אנשי הכנסיה לחצים קשים.

הכנסיה נהלה הסתה פרועה נגד היהודים בטענה שבזמן הכבוש הפרסי הם הרגו בנוצרים והרסו כנסיות. מיכאל אבי-יונה דוחה את הטענה הנוצרית. הפרסים ערכו טבח בנוצרים לאחר כבוש ירושלים והפקידו את השלטון זמנית בידי היהודים. היהודים הסתפקו בגרושם של הנוצרים. אבל הרקליוס נכנע ללחצי הכנסיה והוגשה תביעה משפטית נגד היהודים על רצח נוצרים והרס כנסיות בירושלים ובגליל. יהודים רבים הוצאו להורג ורבים התחבאו במדבר או בהרים או ברחו למצרים. ההמון הנוצרי ערך אף הוא טבח אכזרי ביהודים. בעקבות הטבח ברחו יהודים מהארץ ומספרם של היהודים הצטמק למִעוּט מבוטל. ב-634 עם ראשית הפלישה הערבית לארץ יצאה פקודת השמד ע”י הרקליוס לכל יהודי האימפריה, אבל עפ”י אבי-יונה “היא נשארה על הניר בלבד, מכל הבחינות, כי שנים מועטות לאחר מכן לא היה עוד לקיסר הביזנטי שום תוקף להגשים את פקודותיו”.

גורל השומרונים

נסיונות הנִצּוּר בקרב השומרונים בהר השמרון הביאו למרד. השומרונים התמרדו ב-484, 529 ו-566 כנגד הגזירות הדתיות שנגזרו נגדם ומאמצי הנִצּוּר שנכפו עליהם. המרידות דוכאו באכזריות, רבים נהרגו בקרבות, רבים נטבחו ע”י הצבא הנוצרי-ביזנטי ורבים נמלטו על נפשם. במרד של 529 נהרגו 20,000 שומרונים. במרד של 556 נטבחו בין 100,000 ל-120,000 שומרונים. אמצעי הדכוי ומעשי הטבח נגד השומרונים נמשכו עד הכבוש הערבי. במוזיאון השומרוני הובאה הערכה שמתוך כ-1,200,000 שומרונים שחיו בארץ נותרו כתוצאה מרדיפתם ע”י השלטון הביזנטי רק כ-200,000. עפ”י סקר ארכיאולוגי המובא בספרו של פרופ’ רוני אלנבלום ירד מספר האתרים השומרונים ב-50% (מ-106 ל-49 אלף) בשלהי התקופה הנוצרית ביזנטית.

כשלון מאמצי הנִצּוּר

פרופ’ רובין קבע ש”היחידים שהצליחו להחזיק מעמד בא”י כמִעוּט דתי משמעותי עד תום התקופה הביזנטית היו היהודים. מִעוּט זה שמרכזו היה בגליל סבל מהצרת רגליו ע”י השלטונות ומרדיפות ספורדיות ויש עדויות על תגובות מרי מצדם”. רוב החוקרים מסכימים שהיו רק מקרים בודדים של יהודים שהתנצרו בתקופה הביזנטית. פרופ’ מיכאל אבי-יונה כתב בספרו “בימי רומא וביזנאנטיון” ש”מדיניות הרדיפות של יוסטיניאנוס ויורשיו נטלה כל אפשרות לגישור על תהום זו (תהום השנאה בין השלטון ליהודים מאז היתה הנצרות לדת השלטת) ולא הועילו גם הנסיונות להפוך את היהודים לנוצרים נאמנים בדרך השמד”.

אב הכנסיה אפיפנס הודה שהמאמצים לנִצּוּר היהודים נכשלו “שם בנצרת ובצִפּוֹרִי לא יכול איש מעולם להקים כנסיות מפני שאין ביניהם עכו”ם ולא שומרוני ולא נוצרי”. ירון דן כתב בספרו “חיי העיר בא”י בשלהי התקופה העתיקה” ש”היו מקרים בודדים של התנצרות. ברוב המקרים היהודים נשארו יהודים, מלבד תקופות שמד – ימי הרקליוס”. אבל כפי שמתברר ממחקרו של אבי-יונה היהודים הפכו לאנוסים וקיימו יהדותם בסתר. התנצרותם הכפויה נמשכה זמן קצר ומיד עם הכבוש הערבי הם חזרו ליהדות.

ידועים שני מקרים מפורסמים של התנצרות יהודים: יוסף מבית שאן ובנימין מטבריה. יוסף התנצר בימיו של הקיסר קונסטנטינוס השני. יוסף מבית שאן שתושביה הנוכרים התנצרו קבל על עצמו את הנצרות האורתודוכסית והצטרף לחצר הקיסר. הקיסר העניק לו את התואר “קומס” שפרושו “רע הקיסר” ושלח אותו לבנות כנסיות בישובים יהודיים. הוא בנה כנסיה בטבריה ובצִפּוֹרִי, בכפר נחום ונצרת. אבל פרופ’ מיכאל אבי-יונה כתב בספרו “בימי רומא וביזנטיון” ש”השליח – הקומס לא הצליח בשליחותו הדתית”. עפ”י המקורות היהודיים הוא גורש מהישובים היהודיים.

בנימין היה איש עסקים יהודי מטבריה ומראשי הקהילה היהודית. הוא ארח את הקיסר הרקליוס ופמליתו בבואו לטבריה ב-629 לאחר גרוש הפרסים. הוא שוכנע ע”י הקיסר להתנצר. יתכן שהסכמתו להתנצר היתה בתמורה להבטחתו של הקיסר שלא ינקום ביהודים על תמיכתם בפרסים. הקיסר הבטיח למשלחת יהודית שהופיעה לפניו בזמן שהותו בטבריה שלא ינקום בהם, אך הפר הבטחתו בלחצם של ראשי הכנסיה כשהגיע לירושלים (שמואל ספראי “הישוב היהודי בגליל: מאות 3-4 “; אבי-יונה; ירון דן “א”י במאות ה-5 וה-6”).

התישבות יהודית ונוצרית בגליל

הגליל המערבי הפך בהדרגה לנוצרי כתוצאה מנִצּוּר התושבים הפַּגָנִים ואליהם הצטרפו נוצרים שהגיעו מאירופה ומרחבי האימפריה הביזנטית. הם הגיעו כעולים לרגל למקומות הקדושים לנצרות והחליטו להשתקע בארץ. בגליל המזרחי היה עדיין רכוז של ישובים יהודיים אבל החלה גם התישבות נוצרים, ביחוד במקומות הקדושים לנצרות. בטבריה וצִפּוֹרִי שבעבר הוקמו בהן היכלי אלילים הוקמו בסופו של דבר ותחת השלטון הביזנטי כנסיות. אבל היהודים עדיין היו רוב בערים אלה. גם בכפר כנא שהיה מקודש לנצרות התישבו נוצרים אבל עדיין היתה בו קהילה יהודית גדולה. היהודים גם היו עדיין רוב בנצרת ב-570 לספירה כפי שהעיד אנטוניוס מפלאקאנטיה שבקר בארץ. הוא העיד גם על יהודים שהתגוררו בעכו ואת שקמונה (ליד חיפה) כנה “עיר היהודים”. אמנם בחפירות הארכיאולוגיות התגלתה במקום כנסיה ביזנטינית שהעידה על נוצרים שחיו בעיר, אבל הם היו מִעוּט.

בשאר חלקי הארץ

החוקרים קבעו מציאותם של יהודים בישובים הללו עפ”י בתי הכנסת שנתגלו בהם. יהודים חיו בחוסיפה (עוספיה) בכרמל ובערי החוף קיסריה, אשקלון, אשדוד, עזה ויבנה. כמו כן חיו יהודים בעמק יזרעאל, בבית שאן וסביבותיה, בבית אלפא, רחוב (עין הנציב כיום) ובאתר בו נמצא כיום הקבוץ מעוז חיים. גם בחמת גדר היו יהודים. בדרום, ביהודה ובנגב חיו יהודים בחולדה, יריחו, נערן, עין גדי, צוער, סוסיא, חברון, אשתמוע (סמוע), באתר ליד קבוץ להב התגלה ישוב יהודי גדול מהמאות ה-6-4 לספירה. החוקרים אבי-יונה ומגן ברושי חלוקים בדעותיהם לגבי מספר היהודים שחיו בנגב. אבי-יונה העריך את מספרם בין 52,000 ל-71,000 בעוד שברושי העריך את מספרם בכ-24,000. גם בלוד חיו יהודים.

המצב הכלכלי והגבלות כלכליות

ההגבלות הכלכליות פגעו קשות בפעילות הכלכלית היהודית. היהודים נדחקו מהעסוק במסחר והאסור להעסיק עבדים פגע בבעלי קרקעות יהודיים ובבעלי בתי מלאכה שהעסיקו עבדים. בצִפּוֹרִי, טבריה ולוד היו מרכזי תעשיה יהודיים, בעיקר תעשית בדים. גם הפרנסה מחקלאות נפגעה קשות. האכרים סבלו מפגעי הטבע (עצירת גשמים, בצורת, ארבה), משודדים ובעלי זרוע שהתנכלו להם ואלצום לנטוש את אדמתם ומעול המסים הכבד. לא כל האכרים היו הבעלים של אדמותיהם.

בשלהי המאה ה-4 הונהג “חוק הקולונטוס” שהביא להפיכתם של אכרים לאריסים על אדמתם לשעבר. התופעה של החרמת אדמות ע”י הקיסרים יצרה מצב שחלק מהאכרים היו חוכרים או אריסים על אדמות שהיו שייכות להם בעבר, אם כי החכירה והאריסות עברו בד”כ בירושה. השלטונות גם מכרו אדמות שהוחרמו לנוכרים והללו החכירו את האדמות ליהודים. אבל נוצר גם מעמד של פועלים שכירים. החרמת האדמות, פגעי הטבע, המסים ותופעת אנשי הזרוע אלצה יהודים לעבור לערים או להגר לחו”ל.

מעמסת המסים העיקרית נפלה על האכרים, מכיון שהבסיס למסוי היה הערכת הקרקע ורכושם של היושבים עליה. האכרים שלמו ארנונה, כלומר מס קרקע ישיר שאליו צורף מס הגולגולת (על אנשים ובהמות) ומוזג למס אחד. כמו כן הוטל על האכרים מס האנגאריה (מס העבודה) שחייב אותם לעבוד בסלילת מערכת כבישים לצרכי הצבא. המס על תושבי הערים היה קל יותר. הם שלמו מס כריסארגירון (מס הזהב והכסף).

במאה ה-4 עדיין היה המצב הכלכלי הכללי קשה אבל במאה ה-5 התאוששה כלכלת האימפריה. חלק מההתאוששות נבע מהמוני עולי הרגל הנוצרים שבאו לפקוד את המקומות הקדושים לנצרות והכנסו כסף לקופת הפרובינקיה. בתקופת המשבר נגבו המסים מהחקלאים בתוצרת מכיון שערך המטבע היה בשפל. עם ההתאוששות הכלכלית ועלית ערך המטבע החל תשלום המסים במזומן. ב-540 בקֵרוּב פרצה מגיפה בארץ שפגעה בכל האכלוסיה וגם ביהודים.

תהליך התמעטות האכלוסיה היהודית צבר תאוצה בעקבות המרד הגדול (70-66 לספירה) ומרד בר כוכבא (135-132 לספירה) ולאחר המרד עשו המנהיגים הרוחניים מאמצים לבלימת הירידה מן הארץ (אהרון אופנהיימר “שיקום הישוב היהודי בגליל”) אבל התהליך נמשך בשל מאמצי הנִצּוּר מטעם הכנסיה והשלטון הנוצרי ביזנטי, הגזירות נגד הדת היהודית, הדכוי האכזרי של מרד גאלוס (351), המשבר הכלכלי במאה השלישית והטבח שערכו הנוצרים ביהודים כנקמה על הריסת כנסיות ומעשי טבח בנוצרים (עפ”י מקורות נוצריים) וכנקמה על עזרתם לפרסים בין 628-614 (ירון דן, “א”י במאות ה-5 וה-6”; אבי-יונה, “בימי רומא וביזנטיון”).

חסרים נתונים על מספר היהודים שנרצחו, הוצאו להורג או ברחו בשלהי השלטון הנוצרי-ביזנטי. סביר להניח שמספר היהודים בתקופה הביזנטית שהוערך ב-200,000-150,000 ירד ערב הפלישה הערבית ב-638.

לסכום, הנסיונות להביא לנִצּוּרם של היהודים באמצעים שונים לא עלו יפה. היו רק מקרים בודדים של התנצרות. גם המקורות הנוצריים מעידים שהיהודים נשארו נאמנים לדתם ולא אבדו תקוה לשיבת ציון. אחת התגובות של היהודים להסתה ולפגיעה בהם היתה שיבה לשמות יהודיים במאות ה-5 וה-6. חלק מהיהודים העדיפו לעזוב ולא להתנצר וחלק העדיפו לחיות זמנית כאנוסים ולא לעזוב את הארץ. אבל תהליך התמעטות הישוב היהודי נמשך בתקופה הנוצרית ביזנטית.

מראי מקום:

  1. מיכאל אבי-יונה, בימי רומא וביזנטיון, 1962, עמ’ 209 ; מגן ברושי, “אכלוסית ארץ ישראל בתקופה הרומית ביזנטית “, בקובץ, ארץ ישראל מחרבן ב”ש עד הכבוש המוסלמי, בעריכת צבי ברס ושות’, כרך א’, 1982, עמ’ 457-442; זאב ספראי, “גודל האכלוסיה בארץ ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית”, בקובץ, חקרי ארץ, עיונים בתולדות ארץ ישראל, בעריכת זאב ספראי ושות’, 1997, עמ’ 306-277.
  2. אבי-יונה שם, 209-208; רוני אלנבלום, ישובים כפריים פרנקיים בממלכה הלטינית של ירושלים, עמ’ 257-256.
  3.  
  4. אבי-יונה שם, עמ’ 189-190.
  5. מגן ברושי,
  6. זאב רובין שם, עמ’ 251- 336 ; אבי-יונה,
  7. על העיור
  8. אבי-יונה שם, עמ’ 238 ; צבי ברס, “הכבוש הפרסי ושלהי השלטון הביזנטי”, בקובץ ארץ ישראל מחרבן בית שני עד הכבוש המוסלמי, בעריכת צבי ברס ושות, כרך א’, 1982, עמ’ 300-349.
  9. גורל השומרונים אלנבלום 264
  10. זאב רובין שם, ; אבי-יונה שם, עמ’ 237-236 ועוד ;ירון דן

רובין שם אבי-יונה שם על יוסף ובנימין התמעטות האכלוסיה היהודית ירון

פרק שלישי:

גלי החדירה של הערבים והמוסלמים תחת הכבוש הערבי-מוסלמי (1099-640)

רבקה שפק ליסק 24/04/2009

ארץ ישראל גובלת במדבר מממספר כוונים: המדבר הסורי בצפון מזרח, המדבר הערבי המשתרע מעבר הירדן המזרחי, ממזרח ומדבריות ערב, סיני והנגב מדרום. לכן, הארץ היתה חשופה בתקופות בהן לא היה שלטון מרכזי חזק, לפלישות של שבטים בדווים מהמדבר שדחקו את האכלוסיה המקומית והביאו לעזיבתה. המקור העיקרי לשבטים הבדווים היה חצי האי ערב, אבל גם מצפון חדרו שבטים בדווים לארץ.

בתקופת השלטון הביזנטי (מאות 4 לספירה – 7 לספירה) נבלמה האפשרות של פלישת שבטים בדווים לתוך הארץ משתי סִבּוֹת עיקריות: הארץ היתה מוגנת עוד מהתקופה הרומית במערכת ביצורים. מערכת אחת נקראה “לימס ערביה” והיא השתרעה לאורך הגבול של המדבר הסורי, מבצרה בחורן עד אילת. מערכת הביצורים השניה נקראה “לימס פלשתינה” והיא השתרעה מרפיח עד הקצה הדרומי של ים המלח. נוסף לכך, הביזנטים הכירו ותמכו בממלכת בני ע’סאן של שבט בדווי מחצי האי ערב ששכנה במדבר הסורי על גבול ארץ ישראל. ממלכת בני ע’סאן שמשה מדינת חיץ כדי למנוע משבטים בדווים להתפרץ לתוך הארץ.

ארץ ישראל היתה בתקופת השלטון הביזנטי מיושבת בצפיפות. אך יש חלוקי דעות בין החוקרים לגבי מספר התושבים. משה שרון העריך בהרצאתו “הבדווים בא”י תחת שלטון האסלאם” במדרשת שדה בוקר שמספר התושבים נע בין 3,500,000 ל-4,000,000. מגן ברושי במאמרו “אכלוסית הארץ” בתקופה הביזנטית העריך שמספר התושבים הגיע ל-1,000,000 בלבד. ואילו אבי-יונה העריך בספרו “גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל”, את מספר התושבים ב-1,500,000 עד 2,000,000.

הארץ היתה מחולקת לשלושה מחוזות: פלשתינה פרימה-יהודה, השמרון והחוף עם בירת המחוז, קיסריה. פלשתינה סקונדה – הגליל, העמקים וחלק מדרום לבנון ובירת המחוז, בית שאן שהפכה לסקיתופוליס. פלשתינה טרציה – הנגב, הערבה והר שעיר ובירת המחוז, פטרה. כל מחוז היה מאורגן היטב מבחינה מנהלית וצבאית. חשיבותה של פרובינציה פלשתינה עלתה ככל שמעמדה של הנצרות באימפריה התחזק עד להפיכתה לדת האימפריה במאה ה-4 לספירה.

משה שרון קבע שב-1,300 השנים האחרונות היו שלוש התפרצויות של שבטי בדווים ממדבריות ערב לאזור הקשת הפוריה, כולל ארץ ישראל. הפלישות של הבדווים לתוך הארץ הביאו הרס וחרבן על האכלוסיה המקומית. פלישת הבדווים נתאפשרה בשל הזנחת ההגנה על גבולות הארץ ומדיניות ההזנחה שאפיינה את רוב שנות השלטון המוסלמי, אפשרה לבדווים לעשות באכלוסיה כרצונם.

ההתפרצות הראשונה

התרחשה במאה ה-7 עם עלית האסלאם. הצבא המוסלמי שפרץ מחצי האי ערב לארץ היה מורכב מלוחמים בדווים שהגיעו עם משפחותיהם ועדריהם.

ההתפרצות השניה

החלה במאה ה-9 לספירה והתגברה החל מאמצע המאה ה-10 וביחוד במאה ה-11,בתקופת הכבוש הערבי-מוסלמי. שני שבטים, בנו הלאל ובנו סלים, התקדמו מאזור נג’ד בחצי האי ערב לכוון צפון ודחקו ממקומם שבטים וחלקי שבטים והללו חדרו חלקם לארץ. שבט שנדד באזור הנגב ומרכז סיני התקדם צפונה לאזור נחל קציעות. החל מאמצע המאה ה-10 וביחוד במאה ה-11 חדרו שבטים בדווים מערבה לאזור העמקים. בני הלאל ובני סלים חדרו במאה ה-10 לספירה לסיני ומשם למצרים ובמאה ה-11 לצפון אפריקה.

ההתפרצות השלישית

החלה בסוף המאה ה-15 לספירה והגיעה לשיאה במאה ה-17. היתה תנועה של שבטים בדווים מחצי האי ערב כשכל שבט דוחף בהתקדמותו שבטים אחרים לעבר הקשת הפוריה. ההתפרצות הבדווית היתה לכוון מסופוטמיה (סוריה ועיראק של ימינו) ולכוון ארץ ישראל, לאזור ירושלים שפלת החוף והעמקים.

עלי חרייבי קבע בהרצאה במדרשת שדה בוקר “הבדווים בגליל – תמונת מצב דמוגראפית וכלכלית” שרוב שבטי הבדווים בגליל הגיעו מהצפון ורק מִעוּטם הגיעו מהדרום. הם החלו לחדור לגליל מהחוראן ומהגולן בראשית המאה ה-16 והחדירה נמשכה עד שנות ה-30 של המאה ה-20.

ארץ ישראל תחת הכבוש של בית אומיה 
הגל הראשון- המאה ה-7. שרון דוחה את התזה שהכבוש הערבי (630–640 לספירה עד 1099) היה מלווה מיד בהתישבות מסיבית של ערבים בארץ.

המקורות הערביים כולם, מדגיש שרון, קובעים שבמשך תקופה ממושכת לאחר הכבוש הערבי “לא חל שנוי חשוב במבנה האכלוסיה וזו נשארה בעיקרה אותה אכלוסיה שידוע עליה מהתקופה הביזנטית”. האכלוסיה הערבית בארץ היתה שולית, עפ”י הגיאוגרף הערבי אליעקובי שחי במאה ה-10.

האכלוסיה בארץ היתה מורכבת ברובה מתושבים נוצרים ממוצא נוכרי (מימי אלכסנדר מוקדון התישבו בארץ יונים-הלנסטים) שאולצו להתנצר במסגרת מבצע נִצּוּר שנערך בתיאום בין הכנסיה והשלטון הקיסרי ולצדם מִעוּט יהודי שהיה מרוכז ברובו בגליל. מעשי הטבח שבצעו הערבים בנוצרים וביהודים הביאו לבריחה מהארץ וחדירות הבדווים למטרות שוד וביזה והמלחמות בין השושלות הערביות על השליטה בארץ, הבריחו אף הם יהודים ונוצרים. אין מידע על מספר הערבים שהתישבו בארץ.

שרון מביא מספר סִבּוֹת להעדר חדירה מסיבית של ערבים לארץ לפני אמצע המאה ה-10 לספירה:

  • מניעת חדירת בדווים לארץ – מדיניות שליטי בית אומיה (640-750). משפחת בנו אמיה ששלטה בארץ היתה מעונינת בשימור המערכת המנהלית והכלכלית הקיימת והמושלים האזוריים שהתמנו ע”י בנו אמיה מנעו חדירת שבטים בדווים לאזורים המיושבים. התייר הנוצרי ארקולפוס שבקר בארץ ב-670 לספירה, זמן קצר לאחר הכבוש הערבי, תאר ארץ מאוכלסת בצפיפות מירושלים עד הגליל. הוא מצא אכלוסיה נוצרית ויהודית. שליטי בית אמיה השאירו את הפקידות הנוצרים לנהול המערכת המנהלית ושפת המנהל המשיכה להיות יונית עד ראשית המאה ה-8 לספירה ובמידה מסוימת גם במאה ה-9 לספירה.
  • הצבא הכובש המשיך בכבושיו – הערבים לא התישבו בארץ מכיון שהם היו כח כובש שהתקדם לאחר כבוש הארץ לעבר סוריה ולאזורים נוספים. הלוחמים הערבים התקדמו צפונה לכוון הרי הטאורוס, מזרחה לכוון אירן ולדרום מערב לעבר מצרים וצפון אפריקה ומשם לספרד. השיטה הערבית היתה להקים ערים באזורי הכבוש ששמשו בסיסים צבאיים מהם פשטו הלוחמים לכבוש האזור. רק בארץ ישראל לא הוקמו ערים צבאיות. רמלה היתה העיר היחידה שהוקמה ע”י השלטון הערבי ב-712 לספירה כמעט 100 שנים לאחר הכבוש. רמלה לא היתה עיר צבאית אלא מרכז מנהלי והחליפה את קיסריה שהיתה בירת מחוז “פלשתינה פרימה” תחת השלטון הביזנטי. שרון מדגיש שהערבים היו מִעוּט מבוטל באכלוסית רמלה. הגיאוגרף הערבי אליעקובי כתב שאכלוסית רמלה היתה מעורבת ורובה שומרונים ויהודים.
  • העדפת חיים על גבול הארץ המיושבת – מאחר שהערבים היו באותו שלב בהיסטוריה אכלוסית נודים, אלה שהגיעו לארץ לא גִּלֹּּוּ ענין לגור בערים או בכפרים ולעבור להתישבות חקלאית והעדיפו להתישב בשולי הארץ ולא להתנחל בה. הם גם נמנעו מלהתערב באכלוסיה המקומית והעדיפו לחיות חיי נודים על גבול הארץ הנושבת ולא בתוכה. יתר על כן, האזורים המיושבים זכו להגנת השלטון. אפילו הח’ליפים האומיים עצמם העדיפו להקים את ארמנותיהם על גבול המדבר. למשל, ארמון השאם לא רחוק מיריחו.

מדיניות האסלום והשערוב (ערביזציה) החלה רק בשלהי המאה ה-7 או ראשית המאה ה-8 לספירה.

הח’ליף עבד אלמלכ (685-705) החל בהדרגה לפטר את הפקידות הלא-מוסלמית ולהשליט את השפה הערבית במקום היונית כשפת המנהל והוחל בהכנסת מטבעות עם כתובות בערבית במקום המטבעות הביזנטיות והפרסיות שהיו בשמוש עד אז. כמו כן, החלו בהחדרת התרבות והשפה הערבית במקום התרבות היונית-נוצרית. בשלב זה הוחלט גם לישב לוחמים ערביים בערי החוף אשקלון, קיסריה, עכו וצור, כדי להגן על הארץ מפני התקפה ביזנטית מצד הים. בשלב מאוחר יותר החלה התישבות של חיילים משוחררים מצבא הח’ליף המוסלמי בכפרים נטושים ועירות. אבל אין נתונים מספריים.

לסכום, המדיניות האומיית לא שמה דגש על ישוב ערבים בארץ וגם לא על אסלום התושבים, אלא על החדרת השפה והתרבות הערבית, תוך הגנה על האכלוסיה מפני חדירת בדווים שפגעו בחקלאות. מדיניות האסלום היתה הצהרתית בעיקרה והיו רק נסיונות בודדים לכפיה, למשל, בימיו של הח’ליף עומר ה-2 (717-720). האסלום פגר בהרבה אחרי השערוב (ערביזציה). לא חל שנוי משמעותי בהרכב האכלוסיה ורובה היתה נוצרית ומִעוּטה יהודית ושומרונית.

ארץ ישראל תחת כבוש בית עבאס (750-942 לספירה)

ב-750 לספירה עבר השלטון על ארץ ישראל לידי שושלת עבאס ששלטה עד 942 לספירה. בית עבאס קבע את בירתו בבגדד והמדיניות כלפי הארץ היתה הזנחה. מדיניות ההזנחה פגעה קשה בכלכלה והחקלאים היו הגורם שנפגע באופן הקשה ביותר. ההזנחה הביאה לנטישה משמעותית של החקלאות.

ההזנחה אפשרה לנציבים של שלטון עבאס להפוך לעצמאיים באזורי נציבותם. ב-868 השתלט הנציב אחמד בן טולון על מצרים וב-878 הוא השתלט על ארץ ישראל וסוריה.

כבוש הארץ ע”י טולון רק החמיר את המצב והארץ הפכה לזירת קרבות בה היו מעורבים גורמים שונים, כולל בדווים והשלטון בארץ עבר מיד ליד במשך 30 שנה עד שהפאטימים השתלטו על הארץ ב-942.

ארץ ישראל תחת הכבוש הפאטימי (942–1071) והסלג’וקי (1071–1099)

שרון קבע שאם כי החדירה הבדווית החלה בשלהי השלטון העבאסי רק מהתקופה הפאטמית (942-1071 לספירה) והסלג’וקית (הסלג’וקים – עם ממוצא תורכי שהשתלט על הארץ בין 1071 עד שהחלו מסעי הצלב ב-1099) התחילה חדירה משמעותית של בדווים לארץ מדרום וממזרח.

הגל השני – החל מאמצע המאה ה-9 והתגבר במאה ה-11 עד הכבוש הצלבני

העדר היציבות השלטונית והזנחת ההגנה על הגבולות הביאה להתפרצות אדירה של שבטים בדווים לארץ. שני שבטים, בנו הלאל ובנו סולים שפרצו מחצי האי ערב והתקדמו במדבר סיני לעבר מצרים וצפון אפריקה דחקו בדרכם שבטים מהמדבר צפונה וחדרו לארץ דרך הנגב, עמק הירדן ועמק בית שאן. בלחצם של הבדווים נטשו חקלאים את אדמותיהם ועברו לערים או לאזור יהודה ושמרון או עזבו את הארץ.

במאה ה-10 היתה עזיבה של יהודים למצרים ובבל לרגל המצב.

שבט טיא חדר לארץ מצפון המדבר הסורי והתפשט על פני אזור העמקים ודחק את רגלי התושבים המקומיים. הפאטימים נסו ללא הצלחה לעצור את החדירה הבדווית. שבט טיא כפה רצונו על השליטים וב-1024 הם מרדו רשמית בשלטון הפאטמי ושלטו בארץ במשך 5 שנים. הפלישה הבדווית הותירה אחריה הרס וחרבן לא רק על החקלאות אלא גם על שאר ענפי הכלכלה. הם שדדו שיירות ואבדן הבטחון בדרכים פגע בכלכלה. פרופ’ שרון קבע שלמעשה הבדווים היו השליטים האמיתיים של הארץ.

ב-1070 כבשו הסלג’וקים את הארץ וב-1099 כבשוה הצלבנים.

אין מידע על מספר הערבים שהתישבו בארץ תחת הכבוש הערבי-מוסלמי אבל הכבוש הצלבני ב-1099 היה מלווה במעשי טבח בערבים. עפ”י מקור ערבי בעכו לבדה נטבחו 4,000 ערבים ע”י הצלבנים. סביר גם להניח שכשם שנוצרים נטבחו ע”י הכובשים הערבים ורבים ברחו מהארץ כך גם היתה בריחה של ערבים בעקבות הכבוש הצלבני.

הכבוש הממלוכי (מוסלמים ממוצא תורכי) היה מלווה במעשי טבח בנוצרים ובבריחה של נוצרים מהארץ.

חיילים של צלאח א-דין (שהיה כורדי מוסלמי מעיראק ולא ערבי) התישבו לאחר קרב חיטין ב-1187בכאוכב אבו אל-היג’א דרומית-מערבית ליודפת ובנג’ידאת בגליל התחתון.

שלהי הכבוש הממלוכי (ראשית המאה ה-16) ותקופת הכבוש העת’מאני (1516-1918)

הגל השלישי – המאות 18-16

הגל השלישי החל במאה ה-16 בשלהי השלטון הממלוכי והתגבר תחת השלטון העת’מאני במאות ה-17 וה-18.

הממלוכים הזמינו מוסלמים מהצפון- סוריה ולבנון- להתישב בגליל.

ערב הכבוש העת’מאני בראשית המאה ה-16 חיו בארץ כ-300,000 תושבים. ותחת השלטון העת’מאני החל מהמאה ה-16 החלה חדירה בלתי פוסקת של בדווים מהצפון ומחצי האי ערב. הבדווים שדדו את החקלאים, את הנוסעים בדרכים ופגעו קשות בחקלאות ובמסחר. מאמצי העת’מאנים לעצור את חדירתם נכשלו.

בתקופה שמיד לאחר הכבוש העת’מאני עשה השלטון מאמצים לעצור את חדירת הבדווים לארץ וזכה למידה לא מעטה של הצלחה. אבל צרכים בטחוניים בחלקים אחרים של האימפריה העת’מאנית אלצו את השלטון להעביר כוחות צבא מהארץ לאזורים אחרים והבדווים נצלו את המצב כי להגביר את חדירתם.

בשלהי המאה ה-16 גבר אי הבטחון בארץ. הבדווים שדדו את החקלאים, את הנוסעים בדרכים ופגעו בחקלאות ובמסחר. הם התעלמו מהתביעות המשפטיות שהוגשו נגדם ולא התיצבו לבתי המשפט. השלטון העת’מאני נסה להאבק ברמיסת החוק בידי הבדווים: ביצורים לאורך הדרכים הראשיות שופצו ויחידות צבא הוצבו בהן כדי להגן על התחבורה והמסחר וכן הוקמו ישובים לאורך הדרכים הראשיות. אבל יחידות הצבא לא הצליחו להתמודד בהצלחה עם הבדווים שכוחם הלך וגבר.

בלית ברירה נאלץ השלטון העת’מאני להכיר בשלטונם של שבטים בדווים על חלקים שונים של הארץ:

באמצע המאה ה-16 שלט בצפון הארץ שבט טרארבאי בהנהגתו של השיח’ עסאף. השבט קבל על עצמו להגן על שיירות הסוחרים בצפון הארץ וכן על עולי הרגל המוסלמים בדרכם מסוריה לחיג’אז (מכה).

במחצית הראשונה של המאה ה-17 פרצה מלחמה בין שבט טרארבאי ושבט המעניה מלבנון שנסה לחדור מלבנון לארץ. הטרארבאים נצחו ואף הרחיבו את תחומי שליטתם לגליל התחתון, חלקים מהשמרון ואזור החוף מחיפה עד יפו.

במחצית השניה של המאה ה-17 הרחיב השבט את שלטונו לאזור הכרמל ועמק עכו. השבטים גבו את מס הח’אווה מכל מי שעבר בתחומי שליטתם, גבו מסים מהכפרים בתחומי שליטתם ואף מזכיונות על השמוש בנמל עכו. בשלהי המאה ה-17 נחלש כוחם של בני שבט הטרארבאי.

במאה ה-18 חדר לארץ שבט הזידאנים מחיג’אז (חצי האי ערב) והשתלט על הגליל ועל חוף הארץ עד עזה. הם כבשו גם את רמלה. בני זידאן התישבו בגליל. במאה ה-18 עלה כוחו של שבט הזידאנים. מנהיגם היה השיח’ דהאר אל-עמר. הם התישבו באזור טבריה והשתלטו בהדרגה על כל הגליל. הם שלטו בגליל בערך מ-1730 עד 1775. כל מאמצי השלטון העת’מאני להביס אותם נכשלו והם אף הרחיבו שלטונם לדרום לבנון לחוף יפו-עזה ואף לרמלה, העיר שנבנתה ע”י הערבים בראשית המאה ה-8. אבל ב-1775 הצליחו העת’מאנים לדחוק את רגלי הזידאנים.

עפ”י מסורת בקרב בני שבט הזועביה הם הגיעו לארץ מעיראק בראשית המאה ה-16 והתישבו במספר ישובים באזור גבעת המורה בגליל התחתון ובעמק יזרעאל. פרופ’ זאב וילנאי טען במחקרו שהזועבים שישבו באזור אירביד בעבר הירדן המזרחי הוזמנו ב-1873 ע”י השלטון התורכי להתישב בארץ. יש מקורות נוספים התומכים בדעה זו.

הגל הרביעי- שלהי המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20

בתקופת השלטון העת’מאני והבריטי החלה הגירה מסיבית מארצות ערביות ומוסלמיות. רוב המוסלמים ובתוכם הערבים שצאצאיהם חיים היום בארץ הגיעו לארץ בתקופת השלטון העת’מאנ והבריטי. ראשיתו של גל זה היתה בין השנים 1840-1814, אך הגל העיקרי הגיע לשיאו בין שלהי המאה ה-19 לאמצע המאה ה-20: הארץ היתה פרוצה לרוחה בשל חולשת השלטון העת’מאני:

רוב ההגירה הערבית מכל ארצות ערב החלה להגיע בו בזמן עם התחלת שיבת ציון היהודית משלהי המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20:

הבדווים החיים כיום בגליל החלו לחדור לארץ בראשית המאה ה-16 בתקופת השלטון העת’מאני וחדירתם נמשכה עד שנות ה-1930, כלומר בתקופת המנדט הבריטי. רובם הגיעו מהחוראן והגולן ומִעוּטם ממצרים, מזרח הירדן וצפון אפריקה.

עפ”י מחקרים של פרופ’ משה שרון שהתמחה בתולדות הבדווים בארץ ויוסוף סואעד שחקר את שלטון השייח’ים הבדווים מתברר שב-1814 הגר שבט הנאדי ממצרים לאזור עזה והגירה זו תרמה להרכב האכלוסיה של הכפרים הערביים והערים במישור החוף הדרומי בתקופת השלטון העת’מאני.

ב-1814 הגיע ממצרים מוסא אל-חסי מהשבט המצרי הנאדי והתישב בעזה, לאחר שנאלץ לברוח לאחר שרצח אחד מקרובי. תוך זמן קצר הוא הפך למפקד יחידת פרשים שכירים בשרות השלטון העת’מאני. לאחר הרצחו תפס בנו עקיל את מקומו ועבר לשרותם של המצרים (בנו של מחמד עלי). הוא הסתכסך עם המצרים ועבר לשרותם של העותמ’אנים ואף לקח חלק, בתקופה הבינים, במרד הפלאחים ב-1834.

היחסים בין עקיל והשלטון העת’מאני עברו עליות ומורדות, אבל העת’מאנים נאלצו להשלים עם העובדה שהשבט המצרי הנאדי, בהנהגתו של עקיל, מסוגל להביא בטחון לצפון הארץ. אבל בשלב מסוים פוטר עקיל ועבר עם שבטו לעבר הירדן. משם ערך פשיטות שוד לצפון הארץ, יחד עם שבט הבנו-צח’ר ועירער את הבטחון. ב-1847 התגברו הפשיטות של עקיל ושבטו לעמק הירדן, בשתוף עם 3 שבטים: הבנו- צח’ר, הצקר והצביח. השלטון העת’מאני לא הצליח להתגבר על הפשיטות ונאלץ להחזיר את עקיל לתפקידו כשומר הבטחון. כוחו של עקיל גבר ב-1848 כאשר הוא קבל על עצמו להגן על משלחת אמריקנית שבאה לחקור את הירדן וים המלח.

בסוף שנות ה-1840 ובראשית שנות ה-1850 החלה ריאורגניזציה בצבא התורכי והרמטכ”ל החדש מחמד קברצלי פאשה עשה נסיון להשתלט על כל הגורמים שעשו בסוריה וא”י כבתוך שלהם – בדווים, דרוזים – אבל ללא הצלחה יתרה. בלית ברירה נעשה שמוש בשרותיו של עקיל שהצליח בהשלטת סדר יותר מהצבא, אבל בסופו של דבר הצליחו העת’מאנים לעצור אותו ולגלותו לגבול סרביה.

אבל עקיל הצליח לברוח ממקום גלותו ותוך זמן לא רב שוב חזר לעבוד בשרות השלטון העת’מאני. לאחר שקבל תגבורת משבט הנאדי ממצרים ואחיו צאלח הצטרף אף הוא עם יחידת פרשים החל עקיל שוב, יחד עם בעלי בריתו, לפשוט על כפרי הגליל ועמק יזרעאל. שוב נאלצו העת’מאנים להיכנע ולקבל את עקיל לשרותם.

בין 1832-1840 השתלטו מחמד עלי ובנו איברהים פחה על הארץ בנצלם את חולשת השלטון העת’מאני. בתקופת שלטונם הובאו מהגרים מצריים לארץ. המצרים התישבו בעזה, ביפו, בעכו, בשכם ובעמק בית שאן. תרומתם העיקרית היתה בהרכב אכלוסית מישור החוף הדרומי שפלת החוף עד יפו.

ד”ר יובל ארנון- אוחנה תאר במחקרו את מפת ההתישבות של מוסלמים במאה ה-19:

שבט ערב אל-סעאידה הגיע ממצרים והתישב באזור חיפה.

מהצפון הגיעו תורכמנים, חורנים בוסנאקים (מוסלמים מבוסניה) והשבט הבדווי אל-שקיראת שהתישב באזור חיפה.

שבט ערב אל-זבידאת התישב באזור שפרעם.

השבטים ערב אל–עראמשה, ערב אל שמאליה וערב אל-הייב חדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו.

שבט התעאמרה התישב במורדות הרי יהודה באזור בית לחם וחברון.

אבל רוב השבטים הבדווים העדיפו את חוף הים, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ובקעת הירדן.

חדירת השבטים הבדווים לגליל היתה פועל יוצא של הידלדלות האכלוסיה בגליל עקב המדיניות של השליטים השונים והמלחמות הבלתי פוסקות שפגעו קשה באכלוסיה הכפרית. הבדווים התישבו בשטחים דלי אכלוסין: בעמקים שהיו אזורי ביצות – עמק יזרעאל, עמק בית שאן ועמק זבולון, אך חלקם העדיפו להתישב באזורים דלי אכלוסין כמו הר מירון ואזור אלונים-שפרעם.

סביב אמצע המאה ה-19 היו פשיטות של שבטים בדווים – בנו צח’ר, צאקר וצביח – מעבר הירדן. אבל לא היה נסיון להתישב, אם לשפוט עפ”י השבטים הבדווים החיים כיום בישראל.

ב-1860 חדרו לאזור צפת מדמשק שבטים אלג’ירים.

חדירת הכורדים לארץ 

הכורדים חדרו לארץ בשמי גלים: הגל הראשון חדר ב-1853. הגל השני חדר ב-1856. הכורדים שמשו בסוריה כחיילים בלתי סדירים בשרות השלטון וחדירתם מסוריה לארץ נעשתה ביוזמת השלטונות. הגל הראשון של הכורדים חדר לארץ בזמן שעקיל היה בגלות ותפקיד הכורדים היה להשתלט על הגליל ולהחליף את עקיל. הגל השני של הכורדים חדר לאחר שובו של עקיל והשלטון העת’מאני סכסך בין שני הגורמים בשיטת “הפרד ומשול”. המלחמה בין עקיל ובעלי בריתו ובין הכורדים שקבלו תגבורת מסוריה פרצה ב-1857. לאחר שורת קרבות עקובים מדם נצח עקיל.

בשנות ה-1860 פרצה מלחמה בין הדרוזים והנוצרים בלבנון והיהודים והנוצרים בגליל חששו שהמלחמה תתפשט לגליל ורבים החלו לברוח. אבל בסופו של דבר עקיל נתן חסותו ללא-מוסלמים ואף חזק את מעמדו ע”י הידוק הקשרים עם צרפת, למורת רוחם של העת’מאנים.

יחסיו של עקיל עם השלטון העת’מאני עברו עליות ומורדות, אבל בסופו של דבר הם נאלצו לקבל את שרותיו בכל פעם מחדש. ב-1863 חדרו השבטים הבדווים בנו-צח’ר, בנו- חסן והסרדייה מעבר הירדן לאזור טבריה. בעזרת מושל עכו הצליח עקיל להדוף את הפולשים. אבל בעקבות משבר נוסף ביחסים עם העת’מאנים עקיל התפטר ועבר לאזור עזה. בהעדרו התחדשו פשיטות השוד מעבר הירדן וגם שבטים בדווים בצפון הארץ עסקו בשוד תושבי הכפרים. מערכת היחסים בין העת’מאנים ועקיל המשיכו עפ”י אותם דפוסים.

ב-1878 הגיעו לארץ בעדוד השלטון העת’מאני צ’רקסים, אלג’ירים, מצרים, דרוזים, תורכים, כורדים, בוסנים ואחרים.

לסכום, השבטים הבדווים השונים השתלטו על הגליל וגם על אזורים נוספים בארץ, תוך התגרות בשלטון העת’מאני ועסקו בשוד וביזה בתקופות של נתק בינם לבין השלטון העת’מאני והבטיחו את הבטחון של התושבים בתקופות בהן פעלו בשרותם של העת’מאנים. בתקופות אלה הם התפרנסו מגבית מסים או ליתר דיוק “דמי חסות”.

הרכב האכלוסיה תחת הכבוש העת’מאני (1516-1918)

לצערנו אין מקורות מוסמכים לקבוע את מספרם בהעדר מפקדי אכלוסין מסודרים. עיקר המידע מבוסס על ספורי תיירים שבקרו בארץ והמפקד העת’מאני במאה ה-16. עפ”י מפקד האכלוסין העת’מאני שנערך בין השנים 1525-1573 הנמצא בארכיון בקושטא מתברר שבכל הארץ היו בין 45,000 ל-50,000 בתי אב חייבים במס, כלומר בערך 300,000 נפש.

ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי מספר התושבים בארץ בתקופת השלטון העת’מאני:

גירסה א’ – ג’ואן פיטרס בספרה “מאז ומקדם” קבעה שמתוך 141,000 מוסלמים תושבי קבע ב-1882 רבע, כלומר 30,000 הגיעו בין 1830 ו-1882. רובם הגיעו בזמן הכבוש המצרי בין 1830-1840 ביוזמה מצרית והמצרים הושיבו אותם באזור החוף בין עזה ליפו, בעמק בית שאן, בשכם ובעכו.

גירסה ב’- ברבע הראשון של המאה ה-19 היו בא”י המערבית 250,000 תושבים ורבע מהם, כלומר כ-63,000 היו יהודים ונוצרים וכ-187,000 היו מוסלמים. בין הרבע הראשון לרבע האחרון של המאה ה-19 גדל מספר הערבים ב-30%. גידול האכלוסיה הערבית היה ברובו כתוצאה מהגירה מכיון שלא ניתן להסבירו ע”י רבוי טבעי.

גירסה ג’- בין 1872-1882 היו בארץ בין 300,000 ל-400,000 תושבים: 34,000 יהודים, 55,000 נוצרים, 65,000 בדווים נוודים ורק כ-200,000 מוסלמים תושבי קבע.

גירסה ד’ – החוקר הסקוטי ג’סטין מקארתי קבע שב-1860 היו בארץ 411,000 ערבים וב-1890 הגיע מספרם ל-553,000.

גירסה ה’- הגיאוגרף הצרפתי ויטאל קינה הנחשב לחוקר מהימן ביותר העריך שב-1895 היו בארץ כ-450,000 תושבים ומתוכם 252,000 מוסלמים. ב-1882 היו 141,000 תושבי קבע מוסלמים ומספרם עלה ב-1895 ל-252,000. מספרם הוכפל כמעט ב-13 שנים. לדעת קינה הרבוי הטבעי הגיע מכסימום ל-170,000 (עפ”י חִשּוּב של רבוי טבעי של 1. 5%) והשאר, כלומר כ-82,000 היו מהגרים.

גירסה ו’ – המזרחן משה מעוז קבע שמספר הערבים לא עלה בשלהי המאה ה-19 על 100,000. במאה ה-19 עברו על הארץ שנויים דמוגרפיים. מספר היהודים גדל פי 4 ולאור ההתפתחות הכלכלית החלה הגירה בלתי חוקית של ערבים מארצות ערב לארץ בחפוש אחר תעסוקה.

אבל עפ”י מחקריו של יצחק בן צבי “ארץ ישראל וישובה” פקדו את הארץ במאות ה-17 וה-18 רעידות אדמה, מגיפות, ארבה, בדווים שחדרו מהמדבר למטרות שוד וביזה ושלטון שהכביד עול המסים על התושבים. כל אלה הביאו לבריחת אכלוסין. כך שאין לדעת כמה נותרו בארץ באמצע המאה ה-19.

ב-1695 הגיע לארץ תייר נוצרי בשם רינאלדי שהיה גיאוגרף, קרטוגרף ופילולוג. הוא סקר 2,500 מקומות ישוב ואלה היו מסקנותיו:

  1. הארץ היתה ריקה ברובה ושוממה ותושביה מועטים. הם היו מרוכזים בירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה ועזה ורובם היו יהודים ומִעוּטם נוצרים. הערבים בארץ היו מועטים ובעיקר בדווים נודדים. רק שכם היתה יוצאת דופן. חיו בה 120 בני משפחת נתשה המוסלמית וכ-70 שומרונים. בנצרת גרו כ-700 נוצרים. טבריה וצפת היו ישובים יהודיים ואום אל פאחם היתה נוצרית וגרו בה 10 משפחות.
  2. הישוב היחיד בארץ ששמו ממקור ערבי הוא רמלה. רוב הישובים בארץ הם בעלי מקור עברי, מִעוּטם ממקור יוני והשמות העבריים והיונים שובשו או הוסבו לערבית.
מרק טווין “מרחב דומם ואבל”.

מספר תיירים אנגלים, גרמנים ואמריקנים בקרו במחצית הראשונה של המאה ה-19 בעמק יזרעאל. הם מצאו אכלוסיה כפרית-בדווית מצומצמת החיה בבקתות בוץ עלובות ותארו את המקום כמלא ביצות, בלתי מעובד ברובו ומשמש שדה מרעה לעזים וכבשים ומופקר לפלישות שבטים בדווים מעבר הירדן. באמצע המאה ה-19 היו בעמק כתריסר ישובים ערביים אבל הפלאחים אינם בעלי האדמה אלא משפחת סורקוס הנוצרית מביירות. ב-1884 היתה רק 1/6 מהעמק מעובדת.

הסופר האמריקני מרק טווין בקר בארץ ב-1867 והמשפט המרכזי בתאור שהוא כתב על הארץ היה “ארץ שוממה שאדמתה עשירה למדי אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל”.

ב-1865 נוסדה באנגליה ה”קרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל” שערכה מחקרים ארכיאולוגיים, היסטוריים, גיאוגרפיים ואתנוגרפיים. הסקרים נערכו בין 1871-1878 ובעקבות הסקרים הוכנה מפה בקנה מידה של 1 ל-63,000. מסקנת הסקרים היתה שהארץ היתה דלת אכלוסין. המסקנה התבססה על גודלם של הכפרים והישובים העירוניים. שטח הכפרים היה 100 מ’ על 150 מ’, כלומר לא יותר משתי שורות בתים. עמק יזרעאל ובקעת הירדן היו שוממים. בעכו היו חלקים שלמים ריקים מאדם. גודלה של חיפה היה 440 מ’ על 190 מ’ שטחה של יפו היה 540 מ’ על 240 מ’. שטחה של טבריה היה 600 מ’ על 300 מ’ ורק ירושלים היתה 1000 מ’ על מ’ והיה בה רוב יהודי.

ב-1882 הוקמה המושבה ראשון לציון עם 40 משפחות יהודיות. תוך 7 שנים התישבו בשולי המושבה 400 משפחות ערביות שהן כ-2,000 תושבים.

הרכב האכלוסין תחת שלטון המנדט (1918-1948)

האכלוסיה הערבית גדלה בין 1870-1947 ב-270%. במצרים בעלת הרבוי הטבעי הגבוה ביותר בארצות ערב היה הרבוי הטבעי כ-105%. כלומר, מדובר בהגירה. ההגירה המסיבית היתה תוצאה של הפתוח הכלכלי והמודרניזציה בעקבות ההגירה היהודית. המהגרים הערבים הגיעו בחפוש אחר פרנסה.

עדויות על הגירה ערבית לארץ בתקופת המנדט

תואפיק ביי אל-חוראני המושל הסורי של החורן אמר ב-1934 ש”למעלה מ-30,000 סורים פלשו לפלשתינה תוך חודשים ספורים”.

וינסטון צ’רציל, אמר ב-22.5.1939 שההגירה הערבית בתקופת המנדט לארץ היתה כה גדולה ש”מנינם גדל למעלה מכל שיעור שבו יכלה אפילו יהדות העולם כולו להגדיל בה את מנין היהודים”.

פרנקלין דלנו רוזבלט נשיא ארה”ב אמר ב-17.5.1939 ש”הגירת הערבים לפלשתינה מאז 1921 עלתה במידה רבה על הגירת היהודים בכל התקופה האחרונה”.

עפ”י מפקד האכלוסין הבריטי ב-1931 היו המוסלמים בארץ לאו דוקא ערבים אם לשפוט עפ”י הלשון בה דברו שהיתה: אפגנית, אלבנית, ערבית, בוסנית, צ’רקסית, כורדית, פרסית, סודאנית, תורכית ועוד..

פרופ’ משה בראוור, גיאוגרף בעל שם עולמי פרסם ב-1975 מאמר בשם “ההגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בא”י” בו דווח על סקר שערך בין השנים 1978-1968 בלמעלה מ-200 ישובים ערביים בתוך מדינת ישראל. מסקנת המחקר היתה שרובם המכריע של הערבים הגיעו בשנות ה-1930. הוא מצא כפרים שתושביהם הגיעו ממצרים, סוריה, לבנון, עבה”י ותימן. למשל בכפרים ג’וליס, יבנה, קסטינה, בית דגן, ג’ולג’יה, יאזור, יהודיה, צפוריה ועוד.. רוב הערבים הגיעו ממצרים.

הגירת פועלים ממצרים לארץ בתקופת המנדט

פרופ’ משה בראוור התבסס במחקרו על ההגירה המצרית על סקר של ממשלת המנדט שהוא השתתף בהכנתו על כפרים ערביים במישור החוף הדרומי והמרכזי שכלל ראיונות שנערכו עם מוח’תרי הכפרים בתקופת המנדט. המחקר עסק בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף. למישור החוף הגיעו גם מהגרים מארצות נוספות, אך מאמר זה מתרכז בהגירה המצרית.

עפ”י מחקר זה החלה הגירה ממצרים לארץ יחד עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב-1918-1917 והיא נמשכה עד אמצע שנות ה-40, כלומר תקופת מלחה”ע השניה. הפועלים המצרים עבדו בשרות הצבא הבריטי והמשיכו עמו ממצרים לארץ.

ההגירה
ממשלת המנדט ערכה ב-1941 סקר במספר כפרים בהשתתפותו של פרופ’ בראוור. החוקרים ראיינו את המוח’תארים של הכפרים והם אשרו שחסרי הקרקעות המתגוררים בכפרם הם מהגרים ממצרים שהשתקעו בכפר. המוח’תאר לשעבר של ייבנה שברח ב-1948 לעזה העיד בראיון עמו שב”כפרו ישבו מצרים רבים שהתישבו בייבנה בימי האנגלים”.

בין השנים 1944-1922 גדלה אכלוסית בית דג’ן ב-127%, אכלוסית יאזור גדלה ב-214%, אכלוסית סלמה גדלה ב-476%, אכלוסית ייבנה גדלה ב-203%, אכלוסית קוביבה (ע”י רחובות), גדלה ב-211%, בפג’ה הגיע גידול האכלוסין ל-630% ובסוואלמה הגיע הגידול לשיא של % 1,040. וכך בשאר כפרי החוף הדרומי והמרכזי.

גידול האכלוסין בכפרים במישור החוף הדרומי והמרכזי אינו ניתן להסבר ע”י הרבוי הטבעי לאור שיעורי תמותת הילדים, תוחלת החיים והעדר שרותי בריאות בכפרים הערביים. המהגרים המצריים היו מקור חשוב לגידול האכלוסין בכפרים אלה. פרופ’ בראוור הגיע למסקנה שלפחות שליש מהגידול במספר התושבים בכפרים אלה נבע מההגירה ממצרים.

פרופ’ בראוור הפריך את הטענה שגידול האכלוסין בכפרים של אזור החוף נבע מרבוי טבעי ע”י השואה בין נתוני הרבוי הטבעי בכפרים ערביים במחוז ג’נין שהיה כולו ערבי. בכפרי האזור נע גידול האכלוסין בשנים 1944-1922 בין 50% ל-80%. באזור זה היתה תנועת אכלוסין מועטת ומספר העוזבים היה קרוב למספר המהגרים. המסקנה – באזור זה נבע הגידול מרבוי טבעי והשיעור הממוצע של הרבוי הטבעי הוא 70% ולא בין 119% ל-1,040% כפי שמתברר מנתוני גידול האכלוסין בכפרי מישור החוף. כמו כן נבדקו לשם השואה שיעורי גידול האכלוסין באזור שכם ורמאללה והתוצאות היו דומות לאלה שבאזור ג’נין. נערכו גם השואות עם היקף הרבוי הטבעי בסוריה ולבנון.

במסגרת המחקר נבדקה גם האפשרות שכפרי אזור מישור החוף גדלו כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשמרון והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובים יותר. אבל בבדיקה התברר שמאזור השמרון היתה הגירה לחו”ל, לערים ירושלים, חיפה ויפו אך לא לכפרי מישור החוף. רק מעטים עברו לכפרי אזור החוף.

המזרחן ד”ר שלמה אריה בן אלקנה סקר למעלה מ-800 כפרים ערביים בא”י המערבית בין השנים 1943-1947 והגיע למסקנה שרוב התושבים הם מהגרים דור ראשון. למשל הכפר אום אל פאחם מנה ב-1943 בסה”כ 2,800 תושבים, מהם 1,400 תושבים ממוצא מצרי, כ-900 מחצי האי ערב ו-500 מעבר הירדן המזרחי.

עפ”י מפקד האכלוסין הבריטי ב-1922 היו בארץ 820,000 תושבים. 82,000 מתוכם היו יהודים וכ-740,000 נוצרים ומוסלמים. ב-1945 היו עפ”י נתונים רשמיים בארץ 600,000 יהודים וכ-1,200,000 ערבים. סה”כ: 1,800,000.

בין 1917 ל-1945 נוספו לארץ כ-1,100,000 תושבים. שליש מתוכם היו יהודים והשאר ערבים. רובם הגיעו בין השנים 1945-1922. הערבים נכנסו לארץ באופן בלתי חוקי בדרכי היבשה בעוד שהיהודים הגיעו בדרך הים, חלקם אופן חוקי וחלקם באופן בלתי חוקי לאחר שממשלת המנדט הטילה הגבלות על העליה היהודית לארץ.

הגידול העצום באכלוסיה הערבית אינו יכול להיות מוסבר ברבוי טבעי. הסִבָּה: תמותת התינוקות היתה גבוהה ותוחלת חיים היתה נמוכה. הארץ היתה מוכת קדחת ודיזנטריה שגרמו לתמותה גבוהה בשל מחלות. גם מצבה הכלכלי של האכלוסיה הערבית היה ירוד. רק תחת השלטון הישראלי החלה ירידה בתמותת תינוקות, עליה בתוחלת החיים וברמת החיים וההשכלה של האכלוסיה הערבית.

לסכום:

בין המאה ה-17 ל-19 היתה ירידה משמעותית באכלוסית הארץ בשל העדר בטחון ובשל המצב הכלכלי. מדווחים של תיירים שבקרו בארץ ומצאוה שוממה. רוב התושבים הערבים בארץ ערב קום המדינה היו מהגרים דור ראשון או שני שהגיעו בהגירה מסיבית ממצרים, סוריה, לבנון, חצי האי ערב ועבר הירדן, משלהי המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20.

האכלוסיה הערבית גדלה בין השנים 1947-1870 ב-270%. במצרים בעלת הרבוי הטבעי הגבוה ביותר בארצות ערב היה הרבוי הטבעי כ-105% באותה תקופה. כלומר מדובר בהגירה.

ההגירה המסיבית היתה תוצאה של הפתוח הכלכלי והמודרניזציה שהביאה בעקבותיה ההגירה היהודית. המהגרים הערבים הגיעו בחפוש אחר פרנסה.

פרק רביעי:

החדירה וההתפרשות היישובית של הערבים בא”י תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי (640- 1099)

זהו הפרק הרביעי במסגרת הסדרה “כיצד חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל”:

פרק ראשון: המדיניות הרומית- חיסול הישות הלאומית תרבותית היהודית

פרק שני: השלטון הנוצרי ביזאנטי – כישלון מאמצי הנִצּוּר

פרק שלישי: השלטון הערבי מוסלמי: האם היהודים התאסלמו?

מבוא פרופ’ משה גיל קבע במאמרו “מעמדה של א”י בשלטון המוסלמי ובתמורות המדיניות בעולם המוסלמי” שהמונח בדווים היה זהה באותם ימים למונח ערבים והכוונה היתה לבדווים בעבר ובהווה. יצחק חסון קבע במאמרו “התפרשות שבטי הערבים בא”י במאה ה-1 להג’רה” שהיו שבטים שחלקם היו נוודים וחלקם לא. ארץ ישראל גובלת במדבר ממספר כוונים: המדבר הסורי בצפון מזרח, המדבר הערבי המשתרע מעבר הירדן המזרחי, ממזרח ומדבריות סיני והנגב מדרום. לכן הארץ היתה חשופה בתקופות בהן לא היה שלטון מרכזי חזק לפלישות של שבטים בדווים מהמדבר ששדדו ורצחו ודחקו את האכלוסיה המקומית והביאו לעזיבתה.

המקור העיקרי לשבטים הבדווים היה חצי האי ערב, אבל גם מצפון וממצרים חדרו שבטים בדווים לארץ. כבר בתקופת הכיבוש הרומי, נסו שבטים בדווים להתפרץ לתוך הארץ. אבל בתקופה הרומית (63 לפנה”ס – 324 לספירה) ובתקופת השלטון הביזנטי (640-324 לספירה) נבלמה האפשרות של פלישת שבטים בדווים לתוך הארץ עד שלהי השלטון הביזאנטי, משתי סִבּוֹת עיקריות: הארץ היתה מוגנת עוד מהתקופה הרומית ע”י מערכת ביצורים. מערכת אחת נקראה “לימס ערביה” והיא השתרעה לאורך הגבול של המדבר הסורי, מבצרה בחורן עד אילת. מערכת הביצורים השניה נקראה “לימס פלשתינה” והיא השתרעה ממואב במזרח למערב ים המלח, לבקעת באר שבע ועד אזור רפיח. מחקרו של יורם צפריר, “בעיות הביטחון של ספר-המדבר בתקופה הביזנטית” הראה שהלימס, כלומר קו הביצורים, היה מאוייש באופן קבוע בחיילים, אבל הלימס לא היה רק קו ביצורים דק, אלא נוסף לביצורים, הוקמה רצועה רחבה של משקים חקלאיים. החיילים ששרתו בקו הביצורים קיבלו נחלאות כתשלום עבור שירותם. בשלב מסויים, הועבר הלגיון ה-10 שהוצב באזור ירושלים לאחר המרד הגדול (66- 70 לספירה ) להגן על הלימס הדרומי. העברתו דרומה מעידה על המצב הביטחוני בדרום כתוצאה מלחץ השבטים הבדווים. יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי התאריך בו הוחלט על הקמת הלימס ע”י רומי. צפריר העריך שההחלטה התקבלה בימי הקיסר דיוקלטיאנוס או עוד בימי הקיסר אורליאנוס, כלומר בשלהי המאה ה-3 או ראשית המאה ה-4 לס. מתוך הפפירוסים של ניצנה מתברר שבסוף המאה ה-6 הוחלט לצמצם את מספר החיילים ולחזק את הלימס באמצעות “שומרי הגבולות”. היו אלה חלק מהנוודים עצמם שעליהם הוטלה המעמסה הביטחונית. שבטים שחיו בסמיכות לגבולות הארץ נבחרו כשומרי הגבול תמורת שכר, בתנאי שיימנעו מתקיפת היישובים או שיירות המסחר וימנעו משבטים בעומק המדבר לחדור לארץ. השבטים שהפכו לשכירי חרב של הביזאנטים עברו מחיי נוודות ליישובי קבע והנזירים שחיו במנזרים באזור עסקו בפעילות מיסיונרית כדי לנצרם. למשל, הביזאנטים הכירו ותמכו בממלכת בני ע’סאן של שבט בדווי מחצי האי ערב ששכנה במדבר הסורי על גבול ארץ ישראל. ממלכת בני ע’סאן שימשה מדינת חיץ כדי למנוע משבטים בדווים להתפרץ לתוך הארץ. המצב לאורך הגבולות התערער, עפ”י מחקרו של צפריר, בראשית המאה ה-7 כתוצאה מהיחלשותה של האימפריה הביזאנטית שהיתה מעורבת במלחמה עם הפרסים. מאחר שהביזאנטים חדלו לשלם לבדווים את שכרם הם ראו עצמם משוחררים מחובתם למנוע חדירת שבטים בדווים. גם הנצרות שלהם היתה שטחית למדי. לולא הופסקו התשלומים היה הכיבוש הערבי נתקל בהתנגדות יותר עזה. יצחק חסון קבע במאמרו שלא רק היחלשותה של ביצאנץ הביאה להפקרת הגבול. עד ראשית המאה ה-7 הע’סאנים מילאו את המשימה של שמירת הגבול בהצלחה. אבל בראשית המאה ה-7 החלה ממלכתם להתפורר בשל סכסוכים פנימיים, נוסף על הפסקת התמיכה הכספית הביזאנטית. אבל, חסון קבע שגדודי לוחמים ע’סאנים השתתפו בקרב הירמוך (636 ) נגד הערבים לצד הצבא הביזאנטי וגם לוחמים משבטי בהרא, סליח, תנוח, לח’ם, ג’ודאם וכלב שנקראו במקורות המוסלמים “אלערב אלמוסתערבה” נלחמו לצד ביצאנץ. ארץ ישראל היתה בתקופת השלטון הביזנטי בעלת רוב נוצרי ומִעוּט יהודי ושומרוני ושבטים בדווים בספר המדברי. האכלוסיה בארץ היתה מורכבת ברובה מתושבים נוצרים ממוצא יווני, דוברי יוונית ומסורים- ארמים דוברי ארמית שאולצו להתנצר במסגרת מבצע נִצּוּר שנערך בתיאום בין הכנסייה והשלטון הנוצרי – ביזאנטי. כמו כן, היה בארץ מִעוּט יהודי שהיה מרוכז ברובו בגליל ומִעוּט שומרוני שרובו היה מרוכז בצפון השומרון. בדרום ובשולי השטח המעובד חיו שבטים בדווים. יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי מספר התושבים תחת השלטון הנוצרי- ביזאנטי. משה שרון העריך, בהרצאתו “הבדווים בא”י תחת שלטון האסלאם”, במדרשת שדה בוקר שמספר התושבים נע בין 3,500,000 ל- 4,000,000 . אבל, רוב החוקרים דעתם שונה. מגן ברושי, במאמרו “אכלוסית הארץ בתקופה הביזאנטית”, העריך עפ”י מימצאים ארכיאולוגיים שמספר התושבים הגיע ל – 1,000,000 בלבד. ואילו מיכאל אבי יונה העריך בספרו “גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל”, את מספר התושבים ב- 1,500,000 עד 2,000,000 . נתונים אלה אינם לוקחים בחשבון, מצד אחד, את הבריחה ההמונית של היהודים מהארץ בשל הרדיפות הדתיות ומעשי הטבח בשלהי השלטון הביזאנטי- נוצרי ואת הבריחה של נוצרים יוונים מהארץ ערב הכיבוש הערבי, מחשש לחייהם, מצד שני. הכובשים הערבים השאירו את החלוקה המינהלית הביזאנטית. הארץ היתה מחולקת ל- 3 מחוזות:פלשתינה פרימה-יהודה, השומרון והחוף עם בירת המחוז, קיסריה. הערבים העבירו את הבירה לרמלה, לאחר הקמתה ב- 711. פלשתינה סקונדה-הגליל, העמקים וחלק מדרום לבנון ובירת המחוז, בית שאן שהפכה לסקיתופוליס. הערבים העבירו את הבירה לטבריה. פלשתינה טרציה-הנגב, הערבה והר שעיר ובירת המחוז, פטרה. כל מחוז היה מאורגן היטב מבחינה מנהלית וצבאית. חשיבותה של פרובינציה פלשתינה עלתה ככל שמעמדה של הנצרות באימפריה התחזק, עד להפיכתה לדת האימפריה במאה ה-4 לספירה. שמות המחוזות שונו לערבית : פלשתינה פרימה נקראה גו’נט פלסטין ופלשתינה סיקונדה נקראה ג’ונט אל- אורדון. עפ”י פרופ’ משה גיל, כבר משלהי התקופה הביזאנטית סבלה האכלוסיה המקומית מפשיטות שוד וביזה של שבטים בדווים מהמדבר הערבי נגד היישובים החקלאיים ודרכי המסחר, בשל התרופפות השלטון הנוצרי- ביזאנטי והפקרת הגבול הצפוני- מזרחי ע”י שבט בני עס’אן שהיה אחראי על עצירתם של הבדווים מצפון, אך לא קיבל את שכרו כמו בעבר וחדל להגן על הגבול מפני הבדווים. הכיבוש הערבי היה גם מלווה במעשי טבח ביהודים. בזמן הקרבות בין הביזאנטים לערבים נהגו הערבים לערוך פשיטות על כפרים ועיירות. המימצאים הארכיאולוגיים מראים שהכיבוש המוסלמי היה מלווה בפגיעה בחקלאות היהודית ואב הכנסייה סופרניוס העיד על הרס רב של החקלאות היהודית בעמק יזרעאל, בגליל ובדרום והריסת בתי כנסת רבים ביישובים היהודיים במקומות שונים בארץ. הכיבוש גם היה מלווה במעשי טבח בנוצרים. באזור עזה, למשל, טבחו הערבים כ- 4,000 יהודים, נוצרים ושומרונים והרסו את כפריהם. אין מידע על מספר הערבים שהתיישבו בארץ.ערב הכיבוש הערבי היוו היהודים כ- 10% עד 15% מהאכלוסיה, כלומר, בין 150,000 ל- 200,000. בפרק על הכיבוש המוסלמי, במחקר “צפון הארץ- גליל, גולן והעמקים לאורך הדורות”, בעריכתה של רות פלג, נכתב שבתקופת בית אומייה “לא חל שינוי בתפרוסת היישוב היהודי”. הגליל היה מאוכלס ביהודים ונוצרים- לא ערבים. יוסף ברסלבסקי, לעומת זאת, קבע במחקרו שהמצב הכלכלי והביטחוני הביא ל”התפוררותו של הישוב היהודי הקדום בארץ וגוויעתו האיטית”. בנימין זאב קדר, אינו מסכים עם קביעה זו. הוא מתאר, במחקרו, “בין ערבים לצלבנים, התאוששות של היישוב היהודי. מיכאל אבי- יונה קבע שערב הכיבוש הערבי “היו בארץ 43 יישובים יהודיים ומתוכם 31 כפרים ו- 12 ערים. רוב היישובים הכפריים היו מרוכזים בגליל,אם כי כפרים אחדים עוד נשארו בעמק הירדן. בדרום ובנגב ישבו יהודים בערים בלבד”. עפ”י הסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם היו בתקופה הביזאנטית 56 ישובים בגליל המזרחי.(בסיפרו של רוני אלנבלום)בתקופת הכיבוש הערבי הגיעה לארץ להגירה יהודית . שבטים יהודיים שגורשו מחצי האי ערב ע”י מוחמד, הגיעו לארץ הם התיישבו בירושלים, ברמלה, ביריחו ובעבר הירדן. מקורות ערביים העריכו שמדובר באלפי נפשות.

א. גלי החדירה של הערבים תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי (640 – 1099)

משה שרון קבע בהרצאתו שתחת השלטון הערבי- מוסלמי היו 3 התפרצויות של שבטי בדווים ממדבריות ערב לארץ ישראל. הפלישות של הבדווים לתוך הארץ הביאו הרס וחורבן על האכלוסיה המקומית. פלישת הבדווים נתאפשרה בשל הזנחת ההגנה על גבולות הארץ ומדיניות ההזנחה שאפיינה את רוב שנות השלטון הערבי – מוסלמי ואפשרה לבדווים לעשות באכלוסיה כרצונם. (על ההתפרצות ה-3 תחת השלטון העות’מאני- במאמר ניפרד)רוב החוקרים מסכימים שבתקופת שלטון בית אומייה לא היתה חדירה משמעותית של בדווים לארץ. המדיניות של בית אומייה ביחס לבדווים עוצבה, עפ”י יצחק חסון, ע”י הכליף מועאוויה (640 – 680 ). “מדיניותו דגלה בהמשך החיים הסדירים בשטחי הכיבוש שעליהם הופקד, על מנת להגדיל את סכומי המסים שגבה וגם יורשיו נהגו כך”. השבטים הבדווים ששימשו לוחמים והתמקמו באזורי הגבול קיבלו הכנסה ממסים באזורים שנקבעו למענם.לעומת זאת, בתקופת השלטון העבאסי והפאטימי הופסקו התשלומים ממסים וחדירת השבטים הבדווים לארץ, גברה, בהדרגה. אבל, חדירתם אין פירושה בהכרח שהם התנחלו בארץ. חסון קבע ש”רק נפילת שושלתם (של האומיים) והעתקת מרכז העולם המוסלמי מסוריה לעיראק הביאו לתהליך הנומדיזאציה”. ס.ג’.קרמר, קבע במחקרו “non-literary papyri” ששבטים שחיו בנגב התקדמו לאזורים בתוך הארץ, אך חיו שם חיי נוודים. המקורות הערביים כולם, מדגיש שרון, קובעים שבמשך תקופה ממושכת לאחר הכיבוש הערבי “לא חל שינוי חשוב במבנה האכלוסיה וזו נשארה בעיקרה אותה אכלוסיה שידוע עליה מהתקופה הביזנטית”. האכלוסיה הערבית בארץ היתה שולית. שרון קבע ש”שבטים בדווים לא חדרו במספר רב לתחומי א”י המערבית לפני התקופה הפאטימית. במאות ה-10 וה-11 “. פרופ’ גיל מסכים עם שרון שלא היה שינוי מהותי בהרכב האכלוסיה. הוא מסתמך, בין השאר, על עדותו של מוחמד בן עבדאללה אלמעאפרי מסביליה שביקר בארץ ב- 1095 ודיווח על רוב נוצרי בארץ. אם בשלהי השלטון הפאטימי עדיין היו הנוצרים רוב, הרי ודאי שזה היה המצב במאה ה-7.הארכיאולוג איתמר טקסל בהרצאה ב- 2005 “קווים לאופיו של היישוב הכפרי בא”י בראשית התקופה המוסלמית הקדומה”, דיווח על סקרים ארכיאולוגיים שערך והגיע למסקנה “מסקירת טיפוסי האתרים ומן המידע (המועט ולא ודאי) העולה מן הסקרים, נראה כי במהלך העשורים הראשונים שלאחר הכיבוש המוסלמי ואולי אף עד לקראת סוף המאה ה-7, לא חל שינוי משמעותי בהיקף הישוב הכפרי בא”י. שינויים ישירים ועקיפים בכלכלת האזור מחד ולחצו ההולך וגובר של השלטון המוסלמי מאידך הביאו בהדרגה ובעיקר בחלקה השני של התקופה האומיית להיחלשותם של ישובים כפריים לא מעטים ולירידה הדרגתית בהיקפם ובמספרם, ירידה שצברה תאוצה למן המאה ה-8 ואילך”. הגל הראשון תחת שלטון בית אומייההאומיים שלטו בארץ מ- 640 עד 750 . הם העבירו את מרכזם השלטוני מחצי האי ערב לדמשק וא”י היתה רק חלק מהאימפריה האומיית ולא עמדה אצלם בראש סדר העדיפויות. המלחמות בין השלטון האומיי לבין גורמים שונים לאורך כל התקופה שהתחוללו בארץ, פגעו במצבה הכלכלי של האכלוסיה המקומית. אבל, השלטון הטיל עליה מסים. על כל הכופרים הוטל בתחילה מס אחד, אבל, בהדרגה פוצל המס למס גולגולת( ג’זיה), מס קרקע(ח’ראג’) ומס הכופרים (אהל אלד’מה). ההכנסות ממס הכופרים היו מקור הכנסה חשוב לשליטים.הגל הראשון, החל במאה ה-7 עם עליית האסלאם. הצבא המוסלמי שפרץ מחצי האי ערב לארץ היה מורכב מלוחמים בדווים שהגיעו עם משפחותיהם ועדריהם. פרופ’ משה שרון דוחה, כאמור, את התזה שהכיבוש הערבי במאה ה-7 היה מלווה מיד בהתיישבות מסיבית של ערבים בארץ .שרון הביא מספר סִבּוֹת להעדר חדירה מסיבית של ערבים לארץ לפני אמצע המאה ה-10 לספירה :א. מניעת חדירת בדווים לארץ- מדיניות שליטי בית אומייה (640 – 750 ). משפחת בנו אמייה ששלטה בארץ היתה מעוניינת בשימור המערכת המנהלית והכלכלית הקיימת והאכלוסיה החקלאית והמושלים האזוריים שהתמנו ע”י בנו אמייה השתדלו למנוע חדירת שבטים בדווים לאזורים המיושבים. התייר הנוצרי ארקולפוס שביקר בארץ ב- 670 לספירה, זמן קצר לאחר הכיבוש הערבי, תיאר ארץ מאוכלסת בצפיפות מירושלים עד הגליל, בנוצרים. השליטים האומיים חתמו על חוזי שלום עם האכלוסיה הנוצרית והיהודית והבטיחו להם ביטחון החיים והרכוש. שליטי בית אמייה השאירו את הפקידות הנוצרים לניהול המערכת המנהלית ושפת המנהל המשיכה להיות יוונית עד ראשית המאה ה-8 לספירה ובמידה מסויימת גם במאה ה-9 לספירה. ב. הצבא הכובש המשיך בכיבושיו- הלוחמים הבדווים לא התיישבו בארץ מכוון שהם היו כוח כובש שהתקדם לעבר סוריה, לאחר כיבוש הארץ ולאזורים נוספים. הלוחמים הערבים התקדמו צפונה לכוון הרי הטאורוס, מזרחה לכוון אירן ולדרום מערב לעבר מצרים וצפון אפריקה ומשם לספרד. גם מיכאל אסף הדגיש שמלחמות הכיבוש לא איפשרו להפריש כוחות להתיישבות (תולדות השלטון הערבי בא”י).השיטה הערבית היתה להקים ערים באזורי הכיבוש ששמשו בסיסים צבאיים מהם פשטו הלוחמים לכיבוש האזור. רק בארץ ישראל לא הוקמו ערים- צבאיות. רמלה היתה העיר היחידה שהוקמה ע”י השלטון הערבי ב- 711 לספירה, כמעט 100שנים לאחר הכיבוש. רמלה לא היתה עיר צבאית אלא מרכז מינהלי והחליפה את קיסריה שהיתה בירת מחוז פלשתינה פרימה תחת השלטון הביזאנטי. שרון מדגיש שהערבים היו מִעוּט מבוטל באכלוסית רמלה. הגיאוגרף הערבי אליעקובי כתב שאכלוסית רמלה היתה מעורבת ורובה שומרונים ויהודים. ג. העדפת חיים על גבול הארץ המיושבת- מאחר שהלוחמים הבדווים היו באותו שלב בהיסטוריה אכלוסיה נוודית, אלה שהגיעו לארץ לא גִּלֹּּוּ עניין לגור בערים או בכפרים ולעבור להתיישבות חקלאית והעדיפו להתיישב בשולי הארץ ולא להתנחל בה. הם גם נמנעו מלהתערב באכלוסיה המקומית והעדיפו לחיות חיי נוודים על גבול הארץ הנושבת ולא בתוכה. יתר על כן, האזורים המיושבים זכו להגנת השלטון. אפילו הח’ליפים האומיים עצמם העדיפו להקים את ארמנותיהם על גבול המדבר. למשל, ארמון הישאם לא רחוק מיריחו. גם פרופ’ נחמיה לבציון (האסלאם, מבוא להיסטוריה של הדת) כתב שהערבים העדיפו להסתגר ולשמור על המערך השבטי ואורח החיים הנוודי ולא להתיישב באזורי היישוב.חסון הוסיף סִבּוֹת נוספות לכך שהשבטים הלוחמים נמנעו מלהיכנס בהמוניהם לאזורים מיושבים:א. פחד ממגיפות- הבדווים פחדו ממגיפות בעקבות המגיפה שפרצה בארץ ב- 639 וגרמה למותם של לוחמים רבים ( עפ”י אחת הגירסאות הגיע מספר החללים ל- 25,000 ), ביניהם מפקדי צבא ערביים ובן דודו של מוחמד. ב. העדר שטחים פנוים- השלטון האומיי לא היגלה את האכלוסיה המקומית. רק האצולה והצבא הביזאנטיים ברחו מהארץ. היסטוריונים אחרים מוסיפים שגם העילית היוונית- נוצרית של ערי חוף הארץ ברחה. חסון הזכיר שרק בטבריה ובית שאן התיישבו שבטים בדווים, אבל הגדיר זאת כ”יוצא מן הכלל”. פרופ’ לבציון כתב שערבים התיישבו בערים בפנים הארץ בבתים שנניטשו ע”י העילית היוונית- נוצרית שברחו מפני הכיבוש המוסלמי בטבריה, ירושלים ועוד… אסף כתב שבהסכמי הכניעה של הערים בית שאן וטבריה הועברו 50% מהבתים לידי ערבים.מדיניות האיסלום והשיערוב החלה רק בשלהי המאה ה-7 או ראשית המאה ה-8 לספירה הח’ליף עבד אלמלכ (685 – 705 ) החל בהדרגה לפטר את הפקידות הלא- מוסלמית ולהשליט את השפה הערבית במקום היוונית כשפת המנהל והוחל בהכנסת מטבעות עם כתובות בערבית במקום המטבעות הביזנטיות והפרסיות שהיו עד אז בשימוש. כמו כן, החלו בהחדרת התרבות והשפה הערבית במקום התרבות היוונית- נוצרית. בשלהי המאה ה-7 או ראשית ה-8 הוחלט גם ליישב מוסלמים בערי החוף אשקלון, קיסריה, עכו וצור, כדי להגן על הארץ מפני התקפה ביזאנטית מצד הים. פרופ’ משה שרון הביא במאמרו “ערי א”י תחת שלטון האסלאם” שהלוחמים הבדווים חששו מהים וסירבו להתיישב בערי החוף, למרות הבטחות לקבל אחוזות- קרקע ולכן הובאו פרסים מוסלמים להתיישב בערי החוף. אסף, לעומת זאת, היה בדעה שערבים כן התיישבו בערי החוף וקיבלו בתים שנינטשו ע”י היוונים הנוצרים שברחו. אבל, הערבים שמרו על התבדלות והתיישבו בשכונות ניפרדות.עפ”י עדות ממקור ערבי מהמאה ה-9 , ההרכב של אכלוסית ערי החוף כלל: יהודים שומרונים, פרסים, יוונים וגם קצת ערבים. בשלב מאוחר יותר, החלה התיישבות של חיילים משוחררים מצבא הכליף המוסלמי בכפרים ועיירות שנינטשו ע”י נוצרים שברחו מהארץ מפני הכובשים הערבים. אבל, אין נתונים מספריים.לסיכום, המדיניות האומיית לא שמה דגש על יישוב ערבים בארץ וגם לא על איסלום התושבים, אלא על החדרת השפה והתרבות הערבית, תוך הגנה על האכלוסיה מפני חדירת בדווים שפגעו בחקלאות. מדיניות האיסלום היתה הצהרתית בלבד והיו רק נסיונות בודדים לכפיה, למשל, בימיו של הכליף עומר ה-2 (717 – 720 ).האיסלום פיגר בהרבה אחרי השיערוב. לא חל שינוי משמעותי בהרכב האכלוסיה ורובה היתה נוצרית ומִעוּטה יהודית ושומרונית.הגל השני- החל במאה ה-9 והתגבר במאות ה-10 וה-11 עד הכיבוש הצלבני ב- 1099 .שרון קבע, כאמור שאם כי החדירה הבדווית החלה בשלהי השלטון העבאסי, רק מהתקופה הפאטמית ( 942 – 1071 לספירה) והסלג’וקית (עם ממוצא תורכי שהשתלט על הארץ בין 1071 עד שהחלו מסעי הצלב ב- 1099 ) התגברה החדירה של הבדווים לארץ , מדרום וממזרח. “החל מאמצע המאה ה-10 ואילך ובמיוחד במאה ה-11 , קיימת חדירה רצופה של שבטים בדווים לתחומי הארץ, מן הדרום ומן הצפון” (שרון, “הבדווים וא”י תחת שלטון האיסלם”). זוהי הדעה הרווחת בקרב החוקרים.ב- 750 לספירה עבר השלטון על ארץ ישראל לידי שושלת עבאס ששלטה עד 942 לספירה. בית עבאס קבע את בירתו בבגדד והמדיניות כלפי הארץ היתה הזנחה. מדיניות ההזנחה פגעה קשה בכלכלה והחקלאים היו הגורם שנפגע באופן הקשה ביותר. ההזנחה הביאה לנטישה משמעותית של החקלאות. . בימי העבאסים הצבא לא היה מורכב מערבים אלא מפרסים -מוסלמים. גם המינהל נוהל בידי פרסים. במאה ה-9 הורכב הצבא מחיילים תורכים- מוסלמים. ההזנחה איפשרה חדירת שבטים בדווים שהשתלטו על חלקים מהארץ והפכו לגורם שלטוני. הצבא העבאסי נהג באכזריות כלפי התושבים וגרם למרידות של האכלוסיה ב- 758 , ב- 771 וב- 800. בראש המרד ב- 800 עמד יהודי בשם יחיה בן ירמיהו והוא נתמך ע”י חסידי בית אומיה הערבים. המרד דוכא באכזריות ויחיה הוצא להורג. מרידות נוספות פרצו ב- 807 , ב- 809- 810 וב- 842. המרידות היו נגד עול המסים ואכזריות החיילים תחת השלטון העבאסי. ההזנחה איפשרה לנציבים של שלטון עבאס להפוך לעצמאיים באזורי נציבותם. ב- 868 השתלט הנציב אחמד בן טולון על מצרים וב- 878 הוא השתלט על ארץ ישראל וסוריה. טולון שיקם את ערי החוף שהיו מוזנחות מאז הכיבוש הערבי. הוא נרצח ב- 884 .כיבוש הארץ ע”י טולון רק החמיר את המצב והארץ הפכה לזירת קרבות בה היו מעורבים גורמים שונים, כולל בדווים. לאחר מותו החמיר עוד יותר מצב הביטחון והארץ הפכה לזירת קרבות בין הגורמים השונים, כולל שבטים בדווים והשלטון בארץ עבר מיד ליד במשך 30 שנה, עד שהפאטימים השתלטו על הארץ ב- 942 .הפאטימים העבירו את המרכז השלטוני למצרים. להלכה היתה הארץ תחת שלטון השושלת הפאטימית, מ- 942 עד 1099 , אבל למעשה, היתה הארץ לאורך כל התקופה שדה קרב בין הצבא הפאטימי לבין גורמים שונים שהשתלטו על חלקים מהארץ. העדר יציבות שלטונית איפשרה פלישות וכיבושים ע”י אויבי השושלת הפאטימית (קארמאטים, ביזאנטים). הביזאנטים שלא השלימו עם הכיבוש הערבי ערכו פשיטות בלתי פוסקות על אזור החוף. האכלוסיה המקומית היתה מעורבת אף היא במאבקים והתחלקה בין תומכי ומתנגדי השושלת הפאטימית. במאבקים היו מעורבים מניעים פוליטיים ודתיים. המלחמות הבלתי פוסקות במאות ה-10 וה-11 פגעו בצורה חמורה במצב הכלכלי. קשרי המסחר עם העולם החיצוני נותקו, הדרכים לא היו בטוחות וכתוצאה מכך נפגעה פרנסתם של החקלאים, בעלי בתי המלאכה והסוחרים. אכרים נטשו את אדמותיהם, הערים שקעו והתושבים התרוששו. חיים זאב הירשברג תאר במאמרו “הכיבוש והשלטון הערבי,634- 1099” את הידרדרות המצב הכלכלי: התעשייה הצטמטמה, השווקים מעבר לים אבדו והחקלאות נפגעה מהמסים הכבדים ומצב הביטחון. כתוצאה מהמצב החלה עזיבה של הארץ. חסרים נתונים לגבי מספר היהודים שעזבו מסִבּוֹת כלכליות וביטחוניות. נוסף לכך אירעו 3 רעידות אדמה ב- 1016 , ב- 1033 וב- 1068 שפגעו אף הן במצב הכלכלי. ב- 1056 פקדה את הארץ בצורת קשה שנמשכה 7 שנים, עד 1063 . ב- 1068 החלה תקופת בצורת נוספת שנמשכה 6 שנים, עד 1074 . רמלה חרבה ברעש האדמה ב– 1068 .העדר היציבות השלטונית והזנחת ההגנה על הגבולות הביאה להתפרצות של שבטים בדווים. החל מאמצע המאה ה-9 התגברו חדירות של שבטים בדווים שנמשכו ואף החמירו לאורך המאה ה-10 וה-11 שני שבטים, בנו הלאל ובנו סולים, פרצו מחצי האי ערב. בנו הלאל ובנו סלים התקדמו מאזור נג’ד בחצי האי ערב לכוון מדבר סיני ודחקו ממקומם שבטים וחלקי שבטים והללו חדרו חלקם לארץ. בני הלאל ובני סלים חדרו לסיני ומשם למצרים, במאה ה-10 לספירה ולצפון אפריקה במאה ה-11 . אחד השבטים שבנו הלאל ובנו סלים דחקו היה שבט תיאה (טיא) שהיה השבט הגדול ביותר במרכז סיני. שבט זה שנדד באזור הנגב ומרכז סיני, התקדם צפונה לאזור נחל קציעות. מוצאו של שבט טיא היה, אומנם, מדרום חצי האי ערב, אבל חלק מהשבט התמקם מערבית לנהר הפרת. סביב 974 החלה חדירת השבט לארץ מצפון, מהמדבר הסורי. השבט התפשט ע”פ אזור העמקים, עמק הירדן ועמק בית שאן, תוך דחיקת רגליהם של התושבים המקומיים. הבדווים עסקו במעשי שוד לאורך כל התקופה הפאטימית. ראשי שבט טיא, בני ג’ראח, השתלטו, למעשה, על הארץ. הפאטימים נסו, ללא הצלחה, לעצור את החדירה הבדווית. מאמציהם הביאו למרד גלוי נגד השלטון. בני ג’ראח קבעו את בירתם ברמלה. ב- 1013 השתלטו הבדווים על מצרים והמליכו כליף משלהם שישב בקהיר וב- 1024 כבשו את הארץ ושלטו בה 5 שנים. הארץ עברה מיד ליד לאורך כל התקופה.בני ג’ראח והשבט הבדווי טיא ( טיי ), מילאו תפקיד מרכזי במלחמות בארץ והחליפו צד בכל פעם שהאינטרס שלהם הורה להם לעשות כן. לעתים שיתפו פעולה עם הפאטימים ולעתים עם הביזאנטים. יהושע פרנקל חילק במחקרו “חדירת הבדווים לא”י בתקופה הפאטמית, 969 – 1096” ואת פעילות בני ג’ראח בארץ ל- 3 שלבים: שלב א’ – 969 – 975 . בני ג’ראח היו חלק מכוח הפשיטה של הקרמטים ( כת שיעית קיצונית), בסוריה ונהדפו.שלב ב’- 975 – 1029 . תחילה הם שיתפו פעולה עם השלטון הפאטימי וקיבלו נחלאות באזור רמלה, אבל לאחר מכן התמרדו, בנצלם את חולשת השלטון הפאיטמי. ב- 1013 הם השתלטו על מצרים וב- 1024 הם כבשו את הארץ ושלטו בה 5 שנים.שלב ג’ – 1029 – 1071 . השלטון הפאטימי הצליח להכות בבני ג’ראח וכוחם נחלש. בארץ נותרו רק בתי אב שהכירו בשלטון הפאטימי, עד בואו של גורם חדש לזירה, השבטים התורכמנים, הסלג’וקים. בני ג’ראח היו מסוגלים להשתלט על הארץ בשל חולשת השלטון הפאטימי שהיה עסוק במאבקים בתוך מצרים ( הפאטמים היו מִעוּט בקרב האכלוסיה הצפון אפריקנית. רוב האכלוסיה היה סוני בעוד שהפאטימים היו שיעים) ובמלחמות בסוריה וא”י עם הקרמטים, הביזאנטים שבטים בדווים ומושלים מקומיים שמרדו בשלטון הפאטמי. כתוצאה מחולשת השלטון הפאטימי היו תושבי הארץ מופקרים לפשיטות שוד וביזה והרג ע”י בני ג’ראח. ההשתלטות הבדווית הותירה אחריה הרס וחורבן, לא רק על החקלאות אלא גם על שאר ענפי הכלכלה. הם שדדו שיירות ואובדן הביטחון בדרכים פגע בכלכלה. פרופ’ שרון קבע שלמעשה, הבדווים היו השליטים האמיתיים של הארץ. בני ג’ראח פגעו קשה ברקמה היישובית בארץ. הכפרים סבלו לא רק המפשיטות , אלא מהנוהג הבדווי להעלות את עדריהם על השדות המעובדים. רק ערי החוף ניצלו מנחת ידם של הבדווים מאחר שקיבלו הגנה מהצי הפאטימי. בני ג’ראח לא חשבו לטווח ארוך ועסקו בביזה של שיירות הסוחרים והרסו את המסחר. העדר הביטחון בדרכים והפגיעה בכפריים הקשתה על העברת מזון ליישובים העירוניים ומחירי המזון המריאו. א. אשתור(social and economic history of the near middle east in the middle ages ) תאר במחקר על המצב הסוציו- כלכלי במזרח התיכון את תהליך הצטמקות השטח המעובד והתמעטות האכלוסיה בארץ.הפלישה הבדווית עירערה את הביטחון בארץ , משום שהבדווים עסקו במעשי שוד והפגיעה בחקלאות ובביטחון הסוחרים בדרכים פגעה בכלכלה. בלחצם של הבדווים נטשו חקלאים את אדמותיהם ועברו לערים , או לאזור יהודה ושומרון. הכפריים עברו לערים משום ששם היו מוגנים, יחסית, ע”י חומות העיר.תוצאה נוספת של הפקרת האכלוסיה בידי הבדווים היתה תופעת הגירה מהארץ. היתה נטישה משמעותית של תושבים את הארץ. במאה ה-10 היתה עזיבה של יהודים למצרים ובבל לרגל המצב. אברהם יערי, בסיפרו, “אגרות מארץ ישראל”, הביא עדויות רבות ממכתבים מהגניזה הקהירית על מעשי הטבח, אונס הנשים והנערים , ההרס והחורבן והנטישה של יהודים. בייחוד נפגע האזור הכפרי של רמלה בתקופת שלטונם של בני ג’ראח באזור. היהודים סבלו מהמצב הביטחוני הקשה. מכתב מהגניזה הקהירית מ- 1024 מתאר את סיבלם של היהודים ממעשי הביזה וההרג של הבדווים: “ונקבצו ערב וכל בני קדר ויבואו כדיארבה לרוב ויחנו על רמלה…ויהרגו כל העומד בפניהם… ויכום מכות נמרצות וייסרום בכל מיני מלק(יות)… ומתו הרבה והטלו על האשפות ובבורות ובשווקים וברחובות ובבניות ובכנס(יות)…ונלקחו הבתולות והעוללים והנערים לעשות בהם כרצונם ולענות(ם)…ויצאו שארית יהודי בני רמלה בגולה רעבים…ומתו רוב הנמלטים”. גם על ירושלים עברו פוגרומים ומספר היהודים הצטמצם ל-50 איש או משפחות.מצב החדירה של השבטים הבדווים בתקופת השלטון הסלג’וקי (1071 – 1089)הסלג’וקים היו שבטים תורכמנים מוסלמים מאסיה המרכזית ששימשו בהתחלה כשכירי חרב, אבל אח”כ השתלטו על הכליפות הערבית, כולל ארץ ישראל. השושלת הסלג’וקית התפלגה ואחד מבני השושלת כבש את הארץ מידי הפאטימים בשנות ה-1070. היריבות בין הפאטימים לסלג’וקים לא היתה רק על השליטה באזור אלא נבעה גם מהעובדה שהפאטימים היו שיעים, בעוד שהסלג’וקים היו סונים. הסלג’וקים בנו מחדש את רמלה שהיתה הרוסה, אבל העבירו את בירת המחוז לירושלים.רוב ההיסטוריונים מסכימים ביניהם שתקופה זו היתה קשה מאוד ללא מוסלמים. ההיטוריון אריה חורש הגדיר בסיפרו “תולדות היהודים תחת השלטון המוסלמי”, את ימי השלטון הסלג’וקי כ”הימים השחורים ביותר בתולדותינו”. הסלג’וקים שמו קץ למרכז היהודי בירושלים, הישיבה הראשית עברה לצור ויהודים רבים עזבו את העיר מאונס. אבל, ביישובים הקטנים בייחוד בגליל עדיין חיו יהודים, אם כי חסרים מקורות לקביעת מספרם. “אנשי א”י אומרים, כי לא נראה עוד גלות והם יושבים אלף שנה ומשהוא”. מאחר שהסלג’וקים היו שבטים נוודים, כתב פרנקל, הם התחרו עם השבטים הבדווים הערביים על שטחי מרעה ומקורות מים, אבל לא הובא מידע נוסף על היחסים.הפאטימים מעולם לא השלימו עם הכיבוש הסלג’וקי ונסו לגרשם. ב- 1089 היתה האימפריה הסלג’וקית במצב של התפוררות והפאטימים חזרו לשלוט בארץ לתקופה קצרה. הצלבנים לא התקשו במיוחד להעביר את הארץ לשלטונם, במסע הצלב הראשון. ב. פרישת ההתיישבות הערבית בארץ והרכב האכלוסיה בשלהי השלטון הערבי- מוסלמיאין מידע על מספר הערבים שהתיישבו בארץ תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי. חסון קבע ש”התפרשות השבטים הערביים והתיישבותם בא”י לא העסיקו את המחברים המוסלמים הקדומים” ולכן “אין מידע ספציפי ומרוכז בנושא זה”. הוא גם קבע שבמונח שבט הכוונה היא ל”מסגרת על”, הכוללת קבוצת שבטים. בסיכומו של דבר, קבע חסון שבמצב המקורות בנושא זה “אין אפשרות לצייר מפה כוללת של התיישבותם (של שבטים ערביים) בא”י במאה ה-7 “. שבט ג’ודאם- התפרש באזור אילת, בערבה, אבל, חלקם התפרסו בג’ונט אורדון (הגליל והעמקים). אבל,החוקרים מתקשים לקבוע את אזור המחיה של השבט מפני שחלק ניכר מהם המשיך בחיי נוודות. שבט לח’ם – התפרש בחלקו באזור הר חברון ובית לחם. אבל, לדעת פרופ’ גיל במאמרו “על תהליכי ההתיישבות של שבטי הערבים במאה הראשונה לאסלאם”, לא מדובר בהתיישבות קבע, אלא בזכות לגבות הכנסות מהאזורים הללו. שבט כלב ובנו אלאשער – פרופ’ שרון כתב במאמרו “ערי א”י תחת שלטון האסלאם” שבטבריה וסביבתה התרכזו בני שבט כלב. יהושע פרנקל כתב במאמרו “הסלג’וקים בא”י” שבני ג’ראח וכלב היו קשורים בברית נשואים. רוב בני כלב חיו באזור דמשק וחלב. פרופ’ גיל הביא עדות של הגיאוגרף המוסלמי אל יעקובי שבמחצית השניה של המאה ה-9 רוב השבטים בטבריה היו מבנו אלאשער שבט גדול שמוצאו מדרום חצי האי ערב. אבל, בסוף המאה ה-10 היה עדיין רק מסגד אחד בטבריה לעומת 5 כנסיות ובית כנסת, מצב המעיד על כך שהערבים היו מִעוּט בטבריה. התיישבות בדווית בצפון השומרון – הגיאוגרף המוסלמי אל יעקובי דיווח ב- 892 שבעיר שכם התיישבו לצד השומרונים שבטים ערביים. הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין שערך את הסקרים בשומרון מצא שמספר האתרים בצפון השומרון שהיו מיושבים ירד בצורה דרסטית בתקופה הביזאנטית המאוחרת. פינקלשטיין מצא קשר בין התרוקנות צפון השומרון מיושביו ובין חיסולה הכמעט מלא של העדה השומרונית ע”י השלטון הביזאנטי. פרופ’ רוני אלנבלום התייחס לנושא בסיפרו “frankish rural settlements in the latine kingdom of jerusalem”. הוא מסכים עם קביעתו של פינקלשטיין במאמרו “the land of ephraim survey”. עפ”י הסקר, בראשית התקופה הערבית החלה חדירה של שבטים בדווים נוודים לוואקום שנוצר ע”י נטישת השומרונים. אבל, עפ”י מקורות צלבניים עדיין היו שבטים בדוויים נוודים בשומרון בתקופה הצלבנית, כלומר במאה ה-12 . ד”ר מילכה לוי רובין אמרה בהרצאה שנתנה לסטודנטים (new evidence – samaria ) שעפ”י עדויות ממקורות מוסלמיים, ביניהם, הגיאוגרף המוסלמי אל יעקובי, האכלוסיה בשומרון היתה מורכבת מערבים, לא- ערבים ושומרונים, אבל, המוסלמים היו רוב האכלוסיה באזור שכם. אלנבלום מביא מחקר של החוקר אברהם פוליאק שעסק בתהליכי האיסלאמיציה באזור. (larabization de l’orient se’mitique)פוליאק הגיע למסקנה שהפיכת האזור למוסלמי לא נבעה מהתאסלמות של אכלוסית הקבע המקומית אלא ממעבר הדרגתי של השבטים הבדווים הנוודים להתיישבות קבע שהושלם במידה רבה בתקופה הצלבנית. מתוך 62 יישובים שהיו קיימים בתקופה הצלבנית( 1099 – 1260 ) ואף הממלוכית (1260- 1516 ), 39 לא היו קיימים בתקופה הביזאנטית וקמו מאוחר יותר. הסקרים הוכיחו שאלה היו יישובים חדשים שלא קמו על שרידי אתרים ישנים- לא נמצאו בהם חרסים מהתקופה הביזאנטית- ודפוסי ההתיישבות שלהם היו שונים מקודמיהם. אלנבלום תיאר את התנחלות השבטים הבדווים ב-3 שלבים: בשלב הראשון נינטש האזור ע”י תושבי הקבע. בשלב השני חדרו שבטים נודדים לאזור והמשיכו בחיי נוודות. בשלב השלישי הנוודים עברו תהליך של מעבר להתיישבות קבע. המעבר להתיישבות קבע החל כבר בראשית התקופה הערבית- מוסלמית. ממקורות היסטוריים ידוע שהאזור עבר תהליך של אסלאמיזציה שהחל בראשית התקופה הערבית- מוסלמית ונמשך עד ראשית המאה ה-12. רוב תושבי צפון השומרון המוסלמים, היו מוסלמים אבל לא מתאסלמים, אלא מוסלמים שהתיישבו באזור. בדרום השומרון נשארו היישובים הנוצרים- ביזאנטים ללא שינוי בתקופה הערבית. שבט טיא ובני ג’ראח- בין השנים 975 – 1029 (התקופה הפאטימית) קיבלו בני שבט טיא אדמות באזור רמלה. מספר בתי אב מבני ג’ראח נותרו באזור רמלה, לאחר שהפאטימים הצליחו לגבור על שבט טיא ומנהיגיו מבני ג’ראח בשורת התנגשויות בין 1029 – 1071. פרופ’ גיל קבע ש”השבטים שמרו על אורח חייהם ולא התקשרו לחקלאות.” הם היו אנשי צבא שהכנסתם היתה מאזורים חקלאיים. “רוב האדמה נשאר בידי התושבים ועליהם הוטלו מסים. אכלוסיה זו היתה מורכבת בתקופת הכיבוש מנוצרים ויהודים”. לדעת פרופ’ גיל זה היה המצב ערב הכיבוש הצלבני. התיישבות ערבית בערי הארץ מספר מאמרים עוסקים בשאלה אם ובאיזו מידה התיישבו ערבים בערי החוף ומסכימים ביניהם שהאכלוסיה בערי החוף היתה מעורבת ולא היתה בעלת רוב ערבי( אלעד עמיקם, “ערי החוף של א”י”:מילכה לוי רובין, “הכיבוש כמעצב מפת היישוב בא”י בתקופה המוסלמית הקדומה”). במאמרו על “ערי א”י תחת שלטון האסלאם”, התייחס פרופ’ שרון להתיישבות ערבית בערי הארץ. ערי הארץ היו משני סוגים: ערי החוף וערי פנים הארץ. ערי החוף:עכו, דור,קיסריה ארסוף, יפו, יבנה, אשקלון, עזה, מימאס(נמל עזה) ורפיח היו ערב הכיבוש הערבי בעלות אכלוסיה מעורבת שכללה רוב נוצרי, יהודים ושומרונים. מאחר שערי החוף היו נתונות להתקפות חוזרות ונשנות של הצי הביזאנטי, במטרה לשוב ולהשתלט על הערים, היו השליטים הערביים מעוניינים ביישוב לוחמים ערבים שהיו בדווים, בערי החוף. על מנת לשכנע אותם להענות להצעה הובטחו להם אדמות בסביבת הערים ובתים שננטשו ע”י הנוצרים ממוצא יווני שברחו עם התקרבות הכובשים הערביים. אבל, הלוחמים הבדווים לא היו מעוניינים להתיישב בערים בד”כ משום שהעדיפו להמשיך בחיי נוודות ולחנות באזורי הספר. היתה לבדווים רתיעה מיוחדת מהקירבה לים ולכן הושיבו שליטי בית אומייה בערי החוף פרסים. השליטים העבאסים הזניחו את ערי החוף. השליטים הפאטימים גִּלֹּּוּ עניין רב יותר בערי החוף בשל התפתחות המסחר הימי בים התיכון ויצירת קשרי מסחר עם ביצאנץ, ערי המסחר באיטליה ומצרים, היכן שהיתה בירתם של הפאטימים. נראה שגם הביזאנטים לא ויתרו על שאיפתם לשוב ולהשתלט על אזור החוף. הפאטימים גִּלֹּּוּ עניין בפיתוח הצי ובביסוס שליטתם על האגן הדרומי והמזרחי של הים התיכון. לכן, הם נסו לעודד התיישבות תושבים ולוחמים ערבים בערי החוף . אבל, עפ”י מקור ערבי מהמאה ה-9 היו ערי החוף עדיין בעלות אכלוסיה נוצרית, יהודית ושומרונית ורק מִעוּט קטן של ערבים. הסלג’וקים שהשתלטו, זמנית, על הארץ, היו לוחמים נומאדיים ולא הצליחו לכבוש את ערי החוף והן נותרו בידי הפאטימים עד הכיבוש הצלבני.ערי פנים הארץ: השליטים הערביים גִּלֹּּוּ עניין בערים ירושלים, חברון, בית לחם, לוד, טבריה, צפת וכמובן, ברמלה, אותה ייסדו בראשית המאה ה-8 והפכוה לבירת מחוז פלסטין, במקום קיסריה. השליטה בערים לא היתה בידי גוף נבחר או ממונה של התושבים המקומיים, אלא בידי נציגי השלטון המרכזי. עניינם של השליטים הערביים בערים השונות נבע משיקולים שונים. ירושלים- האומיים פעלו להפיכתה של ירושלים מעיר בעלת רוב נוצרי ואופי נוצרי לעיר מוסלמית וכתחליף למכה. לשם כך הם בנו את מסגד כיפת הסלע על חורבות בית המקדש ופעלו לפיתוח מסורות הקושרות בין ירושלים והאסלאם, כמו המסורת על ביקורו הלילי של מוחמד בירושלים. מאותה סִבָּה עודדו התיישבות ערבים ומוסלמים בירושלים, אבל עפ”י עדותו של ההיסטוריון הערבי אלמקדסי, מסוף המאה ה-10, ללא הצלחה יתרה. לעומת זאת מספר היהודים גדל. תחילה המשיכו הערבים לקרוא לירושלים איליה, אבל לאחר זמן החלו לקרוא לה בית אלמקס (בית המקדש). גם השליטים העבאסים והפאטימים המשיכו בטיפוח ירושלים כעיר מוסלמית. השם אלקודס הוא מאוחר יותר.חברון- גם לגבי חברון היתה אותה מדיניות של הפיכתה למקום קדוש לאסלאם, אם כי, לקדושת חברון היה מלכתחילה אופי עממי. לשם כך פותחו מסורות על אברהם והחלו לקרוא לעיר אלח’לילי שפרושו הידיד, אברהם והפכו את מערת המכפלה לחלק מהמסורת האסלאמית. כמו כן, נעשה מאמץ למשוך מתיישבים ערבים. עפ”י עדות של סוזומנוס מהמאה ה-5 לספירה היו רוב תושבי חברון וסביבתה יהודים. גם ממסמכי הגניזה הקהירית מתברר שבמאה ה-10 היתה בחברון קהילה יהודית מאורגנת.רמלה-בירת מחוז פלסטין היתה בעלת חשיבות מסחרית, מכוון שהוקמה על דרכי המסחר, נוסף על היותה מרכז מינהלי. אבל, ברמלה היתה אכלוסיה יהודית גדולה(היו בה 3 בתי כנסת) וכן שומרונים ונוצרים. טבריה-הערבים העבירו את בירת מחוז אל- אורדון מבית שאן לטבריה. טבריה נכנעה בפני הערבים וחתמה על הסכם הגנה, אבל הערבים שינו מדיניותם כלפיה בתואנה של הפרת ההסכם. הם החרימו שטח במרכז העיר ובנו מסגד. בחמי טבריה פותח ענף קיט החורף ובצנברה, ליד טבריה, הקימו האומיים מעון נופש. חשיבותה של טבריה היתה במיקומה על דרכי המסחר ובחשיבותה של הכנרת במסגרת הסחר הפנימי. עפ”י היסטוריונים ערבים דרשו הכובשים הערבים לקבל לרשותם מחצית משטחה של טבריה ושל ערים נוספות ( ראה, חיים זאב הירשברג, “הכיבוש והשלטון הערבי, 634 – 1099 “). כמו כן, הוקמו לעיר חומות, כפי שסיפר תייר פרסי שביקר בה ב- 1047 . היהודים היו הקהילה הגדולה ביותר בעיר לאורך התקופה הערבית וטבריה שמרה על מעמדה כיישוב יהודי מרכזי בגליל עד שלהי המאה ה-10 או המאה ה-11. הקהילה הנוצרית היתה השניה בגדלה, כפי שניתן להסיק מהעובדה שהיו בטבריה 5 כנסיות. הקהילה המוסלמית היתה קטנה ביותר, כפי שניתן להסיק מהעובדה שהיה בטבריה מסגד אחד בלבד. (ראה, צפון הארץ- גליל גולן והעמקים לאורך הדורות, בעריכת רות פלג) טבריה שגשגה במאות ה-8 וה-9. בית שאן- היתה בירת מחוז פלסטינה סקונה בתקופה הרומית- ביזאנטית. הערבים העבירו את הבירה לטבריה. העיר היתה בעלת אכלוסיה מעורבת של נוצרים, יהודים ושומרונים ואליהם הצטרפו גם שבטים ערביים. העיר היתה מרכז מסחרי משגשג עד לחורבנה ברעידת אדמה ב- 749 . לאחר מכן היא נבנתה מחדש ושמה הוסב לערבית, ביסאן. יש חילוקי דעות לגבי מצבה במשך התקופה הערבית. עפ”י גירסה אחת היא היתה עיירה קטנה וחסרת חשיבות ואילו עפ”י גירסה שניה היא חזרה להיות עיר מסחר חשובה.יריחו- האומיים פיתחו את יריחו והקימו בה תעשיית טקסטיל. ביריחו גידלו אינדיגו והפיקו ממנו צבע לתעשיית הבדים ששווק ברחבי הארץ. גם החקלאות באזור פותחה והאומיים אף הקימו ארמון ליד העיר, אבל, העבאסים זנחו את העיר והיא חזרה להיות כפר קטן.הר הנגב והערבה-בשנים האחרונות נערכו מספר סקרים ארכיאולוגיים בהר הנגב ובערבה, כפי שמתברר ממאמר של גדעון אבני “חדירת האסלאם לאזורי הספר של א”י- מבט ארכיאולוגי מן הנגב”. אבני סקר במאמרו את השינויים בגישת החוקרים לגבי האזור. בניגוד לתזה שהיתה מקובלת על ההיסטוריונים במאה ה-19 ועד שנות ה-1970 שזיהו מעבר חד וברור מהתקופה הביזאנטית לערבית שהתבטא במעבר מנצרות לאסלאם, כיום נוטים החוקרים לתזה שחדירת הערבים לארץ היתה תהליך ממושך והדרגתי ולכן האסלאם חדר לנגב רק החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-8. התזה החדשה מתבססת על המימצאים הארכיאולוגיים בהר הנגב ובערבה, על התגברות הספקות לגבי מהימנותם של המקורות הערביים והחיפוש אחר מקורות לא ערביים. עפ”י אבני, החפירות בערים שבטה, ניצנה ורחובות מעידות על המשכיות יישובית מהתקופה הביזאנטית לערבית והירידה היישובית החלה במאות ה-9 וה-10 . בין המאות ה-7 ל- 9 היה מערך התיישבותי גדול וצפוף בהר הנגב ובערבה. הסקרים הארכיאולוגיים הראו שהופעת מסגדים לצד כנסיות ביישובי הקבע והופעת “מסגדים פתוחים” באזורי נוודים, לא החלה במאות ה-7 – 8 אלא במאות ה-9 – 10. לסיכום, ערב הכיבוש הצלבני ב- 1099 הערבים היו מרוכזים בשני ריכוזים עיקריים:בהר הנגב והערבה ובצפון השומרון. כמו כן, היו מובלעות באזור טבריה, רמלה והר חברון. בערי החוף ובערי פנים הארץ היוו הערבים מִעוּט והאכלוסיה היתה מעורבת. ביבליוגרפיה:אבי יונה, מיכאל, גיאוגרפיה היסטורית של א”י, 1962 .אבני, גדעון, חדירת האסלאם לאזורי הספר של א”י- מבט ארכיאולוגי מן הנגב”, רשות העתיקות של ישראל, אלעד, עמיקם, “ערי החוף של א”י”, קתדרה, 1978 , עמ’ 157 – 178 .אסף, מיכאל, תולדות השלטון הערבי בא”י, 1935 .ברושי, מגן, “אכלוסית א”י בתקופה הביזנטית”, בקובץ א”י מחורבן ב”ש עד הכיבוש המוסלמי, כרך א’, עמ’ 442 – 457 , 1982 .גיל, משה, “בענייני א”י בתקופה המוסלמית הראשונה,” קתדרה 70, 1970 , עמ’ 29 – 58 .גיל , משה, “מעמדה של א”י בשלטון המוסלמי ובתמורות המדיניות בעולם המוסלמי”, ב”היסטוריה של א”י”, בעריכת יהושע פראוור, כרך שישי, 1981 .גת שמעון, “א”י תחת שלטון הסלג’וקים”, בקובץ של עזריה אלון ושות’, נופי א”י ,ספר עזריה אלון, תש”ס, עמ’ 250 – 257 .הירשברג, חיים זאב, “הכיבוש והשלטון הערבי(634 – 1099)” , בקובץ תולדות ארץ ישראל בעריכת יואל רפלחורשי, אריה, תולדות היהודים בא”י תחת שלטון המוסלמים, 1966. חסון, יצחק , “התפרסות שבטי הערבים בא”י”, קתדרה, 32 , 1984 . טקסל, איתמר, “קווים לדמותו של היישוב הכפרי בא”י בראשית התקופה המוסלמית הקדומה”, 2005 . הרצאה.יערי, אברהם, איגרות מא”י, 1943 .לבציון, נחמיה, האסלאם, מבוא להיסטוריה של הדת, 1998 .לוי- רובין, מילכה, “הכיבוש כמעצב מפת היישוב של א”י בתקופה המוסלמית הקדומה”, קתדרה, 121 , 1997 .פרנקל, יהושע,”חדירתם של הבדווים לא”י, 969 – 1096”, קתדרה, 11 , 1979, עמ’ 86 – 108 .פרנקל, יהושע, “הסלג’וקים בא”י, 1071 – 1098” , קתדרה, 21 , עמ’ 49 – 72 .צפריר, יורם, “הכיבוש הערבי ותהליך דילדולה היישובי של א”י”, קתדרה, 32, תשמ”ד, עמ’ 69 – 74 . צפריר, יורם, “בעיות הביטחון של ספר המדבר בתקופה הביזנטית”, בקובץ, הבדווים רשימות ומאמרים, עמ’ 27 – 35 , 1988 .קדר, בנימין זאב, “בין ערבים לצלבנים”, בתוך רציפות היישוב היהודי בא”י”, עורך, דן בהט, 1974 .שרון, משה, “ערי החוף של א”י תחת שלטון האסלאם”, קתדרה 40, 1986 , עמ’ 83 – 120שרון, משה, “תהליכי חורבן ונומדיזציה בא”י תחת שלטון האסלאם”, סוגיות בתולדות א”י תחת שלטון האסלאם, 1976. שרון, משה, הבדואים וא”י תחת שלטון האיסלם”, בקובץ, הבדווים, רשימות ומאמרים, בעריכת יעקב עייני ועזרא אורון, 1988 . ashtor,a, social and economic history of the near middle east in the middle ages, 1976.ellenblum, ronnie, frankish rural settlements in the latin kingdom of jerusalem, cambridge university press, 1998, pp.261 – 268.2 . finkelstein, israel, “the land of ephraim survey, 1980 -1987: preliminary report,” tel aviv, vol 15-16, pp. 117 – 183.3 . poliak,a.n.,”l’arabisation de l’orient se’mitique,” revue des e’tudes islamiques, vol 12, pp. 35 – 63.————–

פרק רביעי:

היהודים תחת השלטון הערבי בארץ ישראל (1071-640): שערוב (ערביזציה) ללא התאסלמות

רבקה שפק ליסק, 28/08/2009

מבוא

הכבוש הערבי של ארץ ישראל נמשך מ-640 עד 1071, כלומר כ-400 שנים. הסלג’וקים שהיו תורכים- מוסלמים כבשו את הארץ מידי הערבים, אבל ערב הכבוש הצלבני גברו הפאטימים על הסלג’וקים ושלטו בה עד 1099. ב-1099 נכבשה הארץ ע”י הצלבנים. צלאח א-דין לא היה ערבי אלא כורדי- מוסלמי מעיראק ושלטונו נמשך מ-1187 עד 1192. לאחר קרב קרני חיטין וכבוש ירושלים ע”י צאלח א-דין ב-1187 הוא השתלט על חלקים מהארץ בעוד שהצלבנים שלטו על השאר. חתימת הסכם עם הצלבנים, החזירה את הגליל לידי הצלבנים והם העבירו את בירתם לעכו. צלאח א-דין נפטר ב-1192 ובזה בא הקץ לשלטונו. ב-1260 השתלטו הממלוכים, תורכים- מוסלמים, על הארץ. הם כבשו את הארץ מידי הצלבנים ושלטו בה עד 1516. התורכים–העת’מאנים כבשו את הארץ מידי הממלוכים. ב-1918 תם העידן המוסלמי של השלטון על הארץ והארץ הפכה למנדט בריטי. במילים אחרות התורכים שלטו בארץ למעלה מ-400 שנים.

תקופת הכבוש הערבי-מוסלמי (1071/1099-640)

המונח ערבים בתקופת הכבוש הערבי התייחס לילידי חצי האי ערב ועפ”י פרופ’ משה גיל במאמרו “מעמדה של א”י בשלטון המוסלמי” היה מונח זה זהה למונח בדווים. במונח בדווים כלולים היו נוודים בהווה ובעבר. הצבא הערבי-מוסלמי שפלש לארץ היה מורכב משבטים בדווים מלווים ע”י משפחותיהם שחדרו לארץ בשני אגפים. האגף הימני חדר לעמק הירדן והאגף השמאלי חדר מאילת והתקדם לעבר חוף הים. הם נהלו קרבות עם הצבא הנוצרי-ביזנטי החל מ-634 ולאחר שורת נצחונות עברה הארץ ב-640/1,סופית לשלטון הערבי-מוסלמי.

הכבוש הערבי לא הביא לתקופה של יציבות בארץ. השלטון הערבי-מוסלמי עבר מיד ליד. תחילה שלט בארץ בית אומיה. ב-750 השתלט בית עבאס על הארץ. ב-942 השתלטו על הארץ הפאטימים. הסלג’וקים נאבקו בפאטימים וב-1071 הארץ עברה לידיהם, אם כי המאבק בין הסלג’וקים לבין הפאטימים לא תם והארץ חזרה לידי הפאטימים זמן לא רב לפני הכבוש הממלוכי.

נוסף על המאבקים בין משפחות ערביות לבין עצמן על השליטה בארץ, סבלה הארץ לאורך כל תקופת הכבוש הערבי מפשיטות של בדווים מחצי האי ערב, סיני, עבה”י והמדבר הסורי למטרות שוד וביזה ומפשיטות של הצי הביזנטי על ערי החוף. שבטים בדווים השתלטו לסירוגין על חלקים מהארץ והמצב הבטחוני של האכלוסיה היה חמור. הארץ היתה שדה קרב מתמשך לאורך תקופת הכבוש הערבי.

המצב הבטחוני, הנתוק מאירופה וההזנחה מצד השלטונות לאורך התקופה הערבית, פגעו באופן חמור בכלכלת הארץ והביאו לנסיגה בתחום הכלכלי ולהידלדלות האכלוסיה שבנגוד לתקופה הנוצרית-ביזנטית, לא קבלה הגנה, אך נאלצה לשלם מסיה כסדרן.

הארץ היתה בתקופה הערבית בתחתית סולם סדר העדיפויות של השליטים הערבים. המרכז השלטוני של בית אומיה היה תחילה בחצי האי ערב וב-660 הועבר לדמשק. שליטי בית עבאס העבירו את המרכז השלטוני לבגדד והפאטימים והסלג’וקים שלטו על הארץ ממצרים. הארץ היתה שטח כבוש ממנו הופקו רוחים באמצעות גבית מסים והפקעת אדמות עבור חוגי השלטון. פרופ’ משה גיל הגדיר במאמרו “מעמדה של א”י בשלטון המוסלמי” את הארץ “מכרה זהב למוסלמים”. בין 670 ל-985 גבו הערבים בין 304,000 דינרים (בשנות ה-820) לשנה ל-850,000 דינרים לשנה (בשנות ה-860). בממוצע היתה הגביה השנתית כ-400,000 דינרים לשנה.

פרופ’ משה גיל הביא עדויות של גיאוגרפים מוסלמים וממכתבי הגניזה הקהירית השופכות אור על המצב הכלכלי בתקופת הכבוש הערבי. חלק גדול מהישובים החקלאיים ננטש ונהרס והשטח המעובד הצטמק. חלק גדול מהיהודים והנוצרים עסקו בחקלאות, ביחוד בישובים קטנים. היהודים עסקו גם במלאכות כמו קידרות, נפחות, יצור זכוכית, מחצלות, טקסטיל, תחנות קמח ותעשית סבון. כמו כן יהודים עסקו במסחר. רוב הסוחרים היהודים היו יוצאי המגרב, כלומר צפון אפריקה. הקשר המסחרי עם אירופה היה מנותק והסחר היה ברובו פנימי או עם מצרים שהפכה למרכז המסחרי עם הכבוש הפאטימי. אבל המלחמות המרובות פגעו במסחר ובמלאכה, הכלכלה הידרדרה וכתוצאה מכך הפכו תושבי הארץ לעניים.

א. הרכב האכלוסיה בתקופת הכבוש הערבי
קיימת הסכמה בין החוקרים שבעת הכבוש הערבי היתה אכלוסית הארץ מורכבת מרוב נוצרי, ממִעוּט יהודי ושומרוני ומבדווים שחיו בשולי המדבר:

הנוצרים – לדעת פרופ’ משה גיל היו מרבית הנוצרים סורים דוברי ארמית, אבל פרופ’ משה שרון העריך במאמרו “ערי א”י תחת שלטון האסלאם” שבערי החוף היתה קהילה נוצרית ניכרת ממוצא יוני, ההשפעה ההלנסטית היתה חזקה והשפה השלטת היתה יונית. ערב הפלישה הערבית לארץ היתה בריחה המונית של נוצרים יונים מערי החוף לתחומי האימפריה הביזנטית או לעבר הירדן. מרבית הבורחים השתייכו לעילית העסקים ולשכבה בעלת התרבות ההלנסטית ובערי החוף נשארו בני המעמדות הנמוכים שהיו ברובם דוברי ארמית ומוצאם היה מסוריה ולבנון.

פרופ’ רוני אלנבלום, המומחה לתולדות השלטון הצלבני בארץ, הראה במחקרו Frankish Rural Settlements in the Latin, Kingdom of Jerusalem שבתקופה הצלבנית היו הגליל המערבי, דרום השמרון ואזור יהודה מיושבים, עדיין, ע”י אכלוסיה נוצרית-ביזנטית, כך שאין ספק שהנוצרים היו רוב בארץ בתקופה הערבית. פרופ’ משה גיל הביא עדות של מחמד בן עבדאללה אלמעאפרי מסביליה שבקר בארץ ב-1095 ודווח שהנוצרים הם הרוב.

מיכאל אסף כתב בספרו, “תולדות השלטון הערבי בא”י” שהיה רוב הנוצרי לאורך המאות ה-7 וה-8, אבל רוב זה החל להתכווץ בתקופה העבאסית והפאטימית.

השומרונים – סבלו בתקופת השלטון הביזנטי מרדיפות דתיות ומרידותיהם דוכאו באכזריות והביאו להתמעטות האכלוסיה השומרונית. עפ”י המידע במוזיאון להיסטוריה שומרונית נשארו בארץ, ערב הכבוש הערבי, כ-200,000 שומרונים, רובם היו מרוכזים בצפון השמרון ומִעוּטם באזורים אחרים. לדעת מיכאל אסף, במחקרו, לא עלה מספרם של השומרונים על 100,000.

היהודים – סבלו מרדיפות דתיות ע”י השלטון הנוצרי-ביזנטי וערב הכבוש הערבי נערך בהם טבח שהביא לבריחה מהארץ ולהתמעטות האכלוסיה היהודית. אין מידע לגבי מספר היהודים ערב הכבוש הערבי. מיכאל אסף קבע על סמך נתוח נתונים שונים שערב הכבוש הערבי חיו בארץ 150,000-200,000 יהודים. מיכאל אבי-יונה העריך אף הוא במחקרו “בימי רומא וביזנטיון” שבתקופה הנוצרית-ביזנטית היו בארץ 150,000 עד 200,000 יהודים. אבל לא ידוע כמה נותרו לאחר מעשי הטבח והבריחה מהארץ בשלהי השלטון הנוצרי-ביזנטי.

מגן ברושי, קבע במאמר “אכלוסית א”י, עפ”י סקרים ארכיאולוגיים” שבארץ לא עלתה האכלוסיה כולה על 1,000,000. אבי-יונה העריך שהיהודים היו 10% מכלל האכלוסיה ואז יתכן שהמספר הצטמצם לכ-100,000. בתקופת הכבוש הערבי, במאות ה-7, ה-8 וה-9 הגיעו עולים יהודים מחצי האי ערב, צפון אפריקה ובבל שהגדילו במקצת את מספר היהודים, אבל עפ”י המידע ממכתבי הגניזה בקהיר המצב הבטחוני הבריח רבים בעיקר בתקופה הפאטימית.

עפ”י סקר ארכיאולוגי שנערך ע”י מרדכי אביעם (הובא בספרו של אלנבלום) היה בגליל המזרחי רכוז של ישובים יהודיים בתקופה הביזנטית ורובם – 36 מתוך 58 – שרדו לתוך התקופה הצלבנית, מה שמוכיח שהיה עדיין רכוז יהודי בגליל המזרחי בתקופת הכבוש הערבי.

במסמכי הגניזה הקהירית שהובאו ע”י משה גיל יש עדויות על קהילות יהודיות בעיקר בין המאה ה-10 למאה ה-11. בגליל, מרכז האכלוסיה היהודית היתה טבריה מרכז של יצירה רוחנית יהודית והיו בה שתי קהילות יהודיות: יוצאי ירושלים ויוצאי בבל ומספר בתי כנסת. כמו כן היו יהודים בעכו, חיפה, גוש חלב, פקיעין, דלתון, כפר כנה, קדש נפתלי, צִפּוֹרִי, כפר חנניה, עבלין, כפר מנדי, צפת, עכברה וביריה. עפ”י עדותו של הגיאוגרף הערבי אלמוקדסי מהמאה ה-10, היה בגוש חלב ובקדש נפתלי ישוב יהודי גדול. כמו כן, היו יהודים ברמלה, בחברון, בערי החוף, בצוער באזור ים המלח ובאילת. ברמלה היה הרכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בדרום. היו בה 3 קהילות, 2 בתי כנסת והאכלוסיה היהודית מנתה 5,000 נפש. בחברון היתה קהילה מאורגנת וליד מערת המכפלה היה בית כנסת. בקיסריה, יפו, אשקלון, עזה ורפיח חיו יהודים תחת הכבוש הערבי.

ממכתבי הגניזה יש עדויות על התערערות מצב הבטחון תחת השלטון הפאטימי עקב 60 שנות מלחמות הבלתי פוסקות עם גורמים שיעים קיצוניים עם הביזנטים ובשל הבדווים. במכתבים תוארו מעשי הזוועה של הבדווים בירושלים וברמלה. נוסף לכל הצרות היו גם רעידות אדמה (1033), בצורת ומגיפות (1055/6). כל אלה והמצב הכלכלי הביאו לירידה ניכרת במספר היהודים ערב הכבוש הצלבני. מכתבי הגניזה הקהירית מזכירים פליטים במצרים שמוצאם מכפר מנדי, עיבלין, עמוקה ועוד…

מיכאל אסף הזכיר במחקרו ישובים יהודיים בנגב וציין שאילת נקראה בפי הגיאוגרף אל בכרי (מת ב-1094), “עירם של היהודים”. אסף ציין שנוסף על ערי החוף וטבריה, רקת וחמת היו בגליל העליון ישובים נוספים שהוזכרו במסמכי הגניזה הקהירית: מבצר דן, בעל גד, עקאל, זייתון, עלמא, אל-עלוייה ותרצה. ביהודה הוזכרו ירושלים, רמלה וחברון.
אבל מיכאל אסף הביא מספר גורמים שהביאו לירידה משמעותית במספר היהודים בשלהי השלטון הערבי עקב נטישה. הנטישה נבעה בעיקר מהמצב הבטחוני הרעוע.

פרופ’ משה גיל סכם את מצב היהודים בארץ תחת הכבוש הערבי-מוסלמי עפ”י חקר מכתבי הגניזה הקהירית. המכתבים מהגניזה מתארים “דורות של ירידה והידלדלות בחומר וברוח מפני מצוקות הזמן הבלתי- רגִּלֹּּוּת והפיכתה של א”י לזירת קרבות בלתי- פוסקים. הישוב נאבק על הישרדותו הפיזית ממש”, אבל המכתבים משקפים גם “את המשכיות קיומו של הישוב היהודי בא”י במשך כל הדורות של הכבוש המוסלמי. ישוב זה היה המשכו הישיר של הישוב היהודי מימי קדם”.

מה שהבטיח את הישרדותם של היהודים למרות המצוקות היה השתמרות הארגון הקהילתי. ליהודים היתה לאורך הכבוש הערבי אוטונומיה קהילתית, מערכת משפטית נפרדת, מערכת סעד והנהגה מרכזית. במכתבי הגניזה הקהירית יש מידע מהמאות ה-10 וה-11 על ישיבת א”י ובמכתבים השתמר קטע מרשימת גאוני א”י. הרשימה השתרעה על פני 250 שנה. מהמכתבים עולה מידע על המבנה הארגוני של הישיבה וסמכויותיה ומתברר שראש הישיבה, הגאון, נחשב ל”ראש היהודים”, היו לו סמכויות נרחבות לגבי הקהילות בארץ כולה, הוא מינה את המנהיגים המקומיים ואת הדיינים והישיבה היתה מעורה היטב בחיים הקהילתיים ואף גבתה מס קבוע מהקהילות.

ב. היקף ההתישבות הערבית בארץ בתקופה הערבית

יש חלוקי דעות בין החוקרים לגבי היקף ההתישבות הערבית בארץ בתקופת השלטון הערבי-מוסלמי. קיימת הסכמה בין רוב החוקרים שבתקופת שלטון בית אומיה לא היתה התישבות משמעותית של ערבים בארץ והרכב האכלוסיה לא השתנה מהותית, אבל יש חלוקי דעות לגבי התקופה העבאסית והפאטימית.

לדעת פרופ’ משה גיל “אין הוכחות שהכבוש המוסלמי הביא עמו שנוי מהותי בהרכב האכלוסיה”. אמנם היתה חדירה של שבטים אבל לא התישבות מוסלמית על הקרקע”.זו היתה ארץ ששלטו בה מוסלמים, אבל לא ארץ מוסלמית”. גיל הדגיש שהעובדה שהגיאוגרפים הערבים שתקו לגבי השאלה אם היה רוב מוסלמי בארץ מעידה שזה לא היה המצב. לו היה רוב מוסלמי הם לא היו נמנעים מלציינו בספוק. פרופ’ משה שרון, הנרי לאמאנס ויורם צפריר הביעו במחקריהם דעה דומה (ראה להלן).

היקף ההתישבות בתקופה האומיית (750-640)

פרופ’ משה גיל כתב שבזמן הכבוש הערבי חיו השבטים הבדווים בני ע’סאן ובני ג’וד’אם בספר הדרומי של הארץ. הם שמשו שכירי חרב לשלטון הנוצרי-ביזנטי והיו בתהליך של התנצרות. עפ”י פאפירוסים שהתגלו באזור ניצנה (עוג’ה) 59 שבטים ממוצא ימני-תימני מדרום חצי האי ערב-חדרו לארץ בעת הכבוש הערבי. הם נמנו על הלוחמים והתישבו מחוץ לאזורים המיושבים כחיל מצב. השליטים המוסלמים נהגו להעביר את חילות המצב ממקום למקום.

מיכאל אסף, קבע שב-40-30 השנים הראשונות לאחר הכבוש לא היתה התישבות המונית של ערבים בארץ מכיון שהמשך הכבוש בארצות נוספות לא אפשר להפריש כוחות להתישבות. בשנים הראשונות הופקעו אחוזותיהם של הביזנטים וכן ישובים של נוצרים-יונים שננטשו והועברו לשליטים ולקרוביהם. המדיניות היתה לשמר את הערבים כקבוצה נפרדת ולכן היתה העדפה לישבם בישובים נפרדים או בשכונות נפרדות בערים מעורבות.

כבר בהסכמי הכניעה של הערים כבית שאן וטבריה למשל הועברו 50% מהבתים לידי ערבים. אבל בערי החוף היתה התישבות יזומה מסִבּוֹת בטחוניות. ערי החוף היו נתונות להתקפות בלתי פוסקות של הצי הביזנטי ולכן הושיבו בהן חילות מצב וחילקו להם בתים של נוצרים-יונים שברחו ערב הכבוש. שליטי בית אומיה החכירו קרקעות לשבטים כפיצוי עבור שרותם הצבאי, בעוד שהתושבים המקומיים המשיכו לעבד את האדמה כאריסים. הח’ליף מועאוויה החרים את האחוזות של כל הביזנטים וחלקם לבני משפחה ומקורבים. מאחר שהיה רכוז גדול של אחוזות ביזנטיות בגליל המערבי, נראה שמדובר באזור זה. האכרים הפכו לאריסים של בעלי האחוזות הערביים. ההיאחזות של ערבים בקרקע החלה בסוף שלטונו של עומר ה-1 או עת’מאן.

גם לדעת פרופ’ משה שרון במחקרו על “תהליכי חרבן ונומאדיזאציה בא”י תחת שלטון האסלאם” לא היתה התישבות ערבית משמעותית בארץ לאחר הכבוש מאחר שחיילי צבא הכבוש שהיה מורכב משבטים בדווים המשיכו צפונה כדי לכבוש את סוריה ולכוון מצרים וצפון אפריקה. חלק מהשבטים הערביים שכן נשארו נמנו על מעמד הלוחמים – רוב הלוחמים נמנו על שבטים ימניים, כלומר תימניים – ולא נטו להתישב בערים ובכפרים וגם לא נטו לעסוק בעבודת האדמה. הם העדיפו לחיות במחנות מחוץ למקומות ישוב. הח’ליף נהג להעבירם ממקום למקום. אבל אנשי דת הגיעו לארץ יחד עם צבא הכבוש.

פרופ’ נחמיה לבציון בספרו “האסלאם, מבוא להיסטוריה של הדת” הסכים גם הוא שבשלב הראשון לאחר הכבוש לא חדרו הערבים אל אזורי הישוב ולא התערבבו עם האכלוסיה המקומית. הם התרכזו במחנות צבא בקרבת המדבר ושמרו על המערך השבטי ואורח החיים הנוודי. יוזמת ההתישבות היחידה היתה עדוד חיילים (ערבים ופרסים) להתישב בערי החוף כדי להגן עליהן מפני מתקפות של הצי הביזנטי. אבל בערים מסוימות כמו ירושלים וטבריה התישבו ערבים בבתים שננטשו ע”י העילית דוברת היונית שברחה מהארץ עם הכבוש הערבי. שליטי בית אומיה לא תמכו בחדירת בדווים לאזורים המיושבים כדי לא לערער את מצב הבטחון והכלכלה. אבל במאה ה-10 תחת שלטון בית עבאס התגברה החדירה של שבטים בדווים.

ד”ר מילכה לוי-רובין קבעה במאמר “הכבוש כמעצב מפת הישוב של א”י בתקופה המוסלמית הקדומה” שהשנוי העיקרי בהרכב האכלוסיה היה בערי חוף הארץ. השנוי התבטא בנטישה כמעט מוחלטת של הערים לאורך החוף ע”י האכלוסיה הנוצרית עם התקרבות הצבא הערבי. האכלוסיה הנוצרית היתה עד אז מרכז הכובד הכלכלי, החברתי והתרבותי בארץ. עיקר הנוטשים השתייכו לעילית העסקים ולשכבה של דוברי היונית ונותרו בעיקר השכבות הנמוכות של דוברי הארמית שהגרו לארץ מסוריה ולבנון.

התקופת העבאסית והפאטימית (מאה 8– מאה 11)

יורם צפריר תאר במחקרו “הכבוש הערבי ותהליך דלדולה הישובי של א”י” כיצד “בתקופה המוסלמית ובימי הבינים בכלל חל תהליך ניכר ביותר של דלדול במצב הישובי של ארץ ישראל”. צפריר הביא ראיות מהחומר הארכיאולוגי לפיו המשבר הגדול היה בתקופה העבאסית מאמצע המאה ה-8, אם כי כבר בתקופה האומיית ניכרו סימני הירידה במספר התושבים. הסִבּוֹת למשבר לדעת צפריר היו: ראשית כל הזנחה. השלטון לא הפנה משאבים לצרכי שגשוגה של הארץ מאז עבר המרכז לבגדד. שנית, המגמה להשתחרר מהאדמינסטרציה הנוצרית והחלפתה בערבית-מוסלמית פגעה ביעילות של האדמינסטרציה והנטיה האנטי-נוצרית הביאה לנטישת הארץ ע”י נוצרים.

צפריר חקר את מצב האכלוסיה הערבית בארץ עפ”י הפפירוסים של ניצנה (סוף מאה 7) והסקר הארכיאולוי של מ’ כוכבי. עפ”י מקורות אלה היתה נטישה של ישובים ערביים בהר הנגב בשל תנאי הקיום הקשים, המחסור במים וקרקע, חוסר בטחון בשל חדירות הבדווים למטרות שוד וביזה, השתלטות בדווים על הישובים שמוש בהם למגורים מזדמנים ופירוק בנינים לשם שמוש בחמרי הבנין לצרכיהם. עפ”י הסקר הארכיאולוגי היו באזור 470 ישובים בתקופה הביזנטית ובתקופה הערבית נותרו 76. חמישים ישובים מתוך ה-76 היו בבקעת הירדן – שם לא היתה נטישה כי האומיים בנו מערכת השקיה. באזור שדה בוקר נותרו בתקופה הביזנטית שמונה ישובים ערביים מתוך 45. השלטון ניצר את תושבי מדבר יהודה אבל עם התמוטטות השלטון הנוצרי-ביזנטי התושבים נטשו מאחר שבנגוד לשלטון הנוצרי–ביזנטי שנתן הקלות במסים בתקופות בצורת והגנה – השלטון הערבי-מוסלמי עסק רק בגבית מסים. הישובים שננטשו נתפשו ע”י בדווים שהמשיכו לקיים אורח חיים נוודי.

פרופ’ שרון קבע במחקרו “תהליכי חרבן ונומאדיזציה בא”י תחת שלטון האסלאם” שרק החל מהמאה ה-9 החלה חדירה של בדווים שהתגברה החל מאמצע המאה ה-10 וביחוד במאה ה-11. במאה ה-9 התנחלו שבטים ערביים באזור הנגב והחל מאמצע המאה ה-10 וביחוד במאה ה-11 חדרו שבטים בדווים לאזור עמק הירדן. שבטים בדווים ערכו פשיטות שוד וגזל לאורך כל התקופה ואף הפכו בתקופה מסוימת לגורם שלטוני בארץ. (על חדירת השבטים הבדווים לארץ, ראה במאמר נפרד).

מיכאל אסף הביא דווח של הגיאוגרף הערבי אל-יעקובי מסוף המאה ה-9 על התישבות של ערבים ופרסים בגליל, באזור רמלה-לוד, בערי החוף, בשכם וביבנה. הוא הזכיר שישה שבטים ערביים שהתישבו בארץ. אסף הביא דווחים דומים של היסטוריונים ערביים מהמאה ה-10. התמונה המצטיירת מהמקורות הערביים היתה התישבות ערבית באחוזות שהוחרמו מהביזנטים בגליל המערבי, התישבות בטבריה ובגליל המזרחי, התישבות באזור רמלה-לוד ובעמק הירדן. לדעת אסף המקורות הערביים השתדלו לטשטש את מציאותם של נוצרים ויהודים בארץ ולהגזים בהיקף ההתישבות הערבית. הגיאוגרף הערבי אל מוקדסי דווח במאה ה-10 על מציאות שומרונים ונוצרים לא-ערבים.

משה גיל ציין שעם הכבוש העבאסי הצטמצמה בארץ נוכחות השבטים ששמשו חילות מצב, ההקצבות שניתנו להם בעבר בוטלו והם הועברו למצרים ועיראק. בטבריה התגורר בתקופה העבאסית השבט בנו אל-אשער שמוצאו מדרום חצי האי ערב. אך הסופר הערבי אלמסעודי כתב שבסוף המאה ה-10 עד אמצע המאה ה-11 היה בטבריה רק מסגד אחד (לעומת שלושה בתי כנסת) מה שמעיד על מִעוּט המוסלמים בעיר. בחברון החלו להתישב מוסלמים רק מהמאה ה-10. בעקרון חיו מוסלמים והיה בה מסגד גדול. בשכם חיו בשלהי המאה ה-9 שבטים ערבים לצד שומרונים. בבית שאן כללה האכלוסיה ערבים לצד לא-מוסלמים.

רוני אלנבבלום קבע במחקרו על התקופה הצלבנית שכתוצאה מהתמעטות האכלוסיה השומרונית בשלהי התקופה הביזנטית בצפון השמרון החלה לשםבתקופת הכבוש הערבי-מוסלמי חדירה של שבטים בדווים. אבל תהליך המעבר שלהם להתישבות קבע היה איטי ולא הושלם עדיין בעת הכבוש הצלבני.

בהרצאה על אזור השמרון קבעה לוי-רובין שעפ”י עדויות של היסטוריונים ערבים במאה ה-9 כבר היתה התישבות מוסלמית משמעותית בשמרון לצד השומרונים וחדירת הערבים החלה כבר החל מהמאה ה-7. בימי צלאח א-דין, כלומר במאה ה-12 הערבים היו רוב בשמרון.

עמיקם אלעד קבע במחקרו “ערי החוף של א”י בתקופה הערבית, 1099-640” שנעשה ע”י השליטים הערבים מאמץ לעודד התישבות חיילים ערבים ופרסים בערי החוף ע”י חלוקת בתים ואדמות של התושבים שנטשו. בערי החוף נבנו מסגדים ואנשי דת מוסלמים פתחו מוסדות ללימוד האסלאם.

היקף ההתישבות הערבית ערב הכבוש הצלבני (סוף המאה ה-11)

מיכאל אסף קבע שעד סוף התקופה הערבית השתקעו בארץ, נוסף על ערבים גם תורכים, ברברים מצפון אפריקה ומצרים שהיו מוסלמים. מספר הנוצרים הלא-ערבים והיהודים היה בירידה. אסף דן במחלוקת לגבי גודל האכלוסיה הערבית-מוסלמית. הדיון נסב על מספר גורמים: התאסלמות של האכלוסיה, הגירה ערבית ורבוי טבעי. לגבי הקף ההתאסלמות, ראה להלן.

לגבי היקף ההגירה לארץ הביא אסף מחקר של הנרי לאמאנס, מזרחן בעל שם שעל פיו לא הותה הארץ גורם המעודד הגירה בשל המלחמות הבלתי פוסקות, הפנימיות והחיצוניות שהביאו לאבידות רציניות בנפש והפכו אזורים שלמים לשממה. גם המגיפות והרעב לא עודדו הגירה.

אסף גם הביא חלוקי דעות בין חוקרים לגבי היקף הרבוי הטבעי הערבי בארץ. עפ”י דעתו של א’ קרמר היה רבוי טבעי גבוה בשל תופעת רבוי הנשים. אבל לדעת לאמאנס המגיפות, הרעב, המלחמות הפנימיות והחיצוניות והתנאים הסניטריים הגרועים קזזו את הילודה.

פרופ’ משה גיל מסכים עם פרופ’ שרון שאין ראיות שהכבוש הערבי והמוסלמי הביא עמו שנוי מהותי בהרכב האכלוסיה. אמנם היתה חדירה של שבטים, אבל ברוב המקרים לא למטרות התישבות על הקרקע. מעיון בספרי הגיאוגרפים הערבים קבע פרופ’ גיל, ניתן ללמוד שכפרי הארץ היו מאוכלסים במידה רבה ביושביהם הקודמים הלא-מוסלמים. הערבים שחיו בארץ לא היו עובדי אדמה אלא אנשי צבא ובעלי אדמות שהופקעו.

לתזה שלא היה שנוי משמעותי בהרכב האכלוסיה בתקופת שלטון בית אומיה יש חיזוק מסוים במחקר הארכיאולוגי. הארכיאולוג איתמר טקסל דווח ב-2005 בהרצאה על “קוים לאופיו של הישוב הכפרי בא”י בראשית התקופה המוסלמית הקדומה” על סקרים ארכיאולוגיים שערך והגיע למסקנה “מסקירת טפוסי האתרים ומן המידע (המועט ולא ודאי) העולה מן הסקרים נראה כי במהלך העשורים הראשונים שלאחר הכבוש המוסלמי ואולי אף עד לקראת סוף המאה ה-7 לא חל שנוי משמעותי בהיקף הישוב הכפרי בא”י. שנויים ישירים ועקיפים בכלכלת האזור מחד ולחצו ההולך וגובר של השלטון המוסלמי מאידך הביאו בהדרגה ובעיקר בחלקה השני של התקופה האומיית להיחלשותם של ישובים כפריים לא מעטים ולירידה הדרגתית בהיקפם ובמספרם, ירידה שצברה תאוצה למן המאה ה-8 ואילך”.

רוני אלנבלום קבע במחקרו על התקופה הצלבנית בהסתמך על מקורות לטיניים והסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם שבתקופה הצלבנית עדיין היו הגליל המערבי, דרום השמרון ויהודה ברובם נוצריים ובגליל המזרחי היה רכוז של 36 ישובים יהודיים. לאורך החוף היתה אכלוסיה מעורבת, נוצרית, מוסלמית ויהודית. התמונה המתקבלת היא שהארץ עדיין לא היתה בעלת רוב מוסלמי.

חיים זאב הירשברג הסכים במאמרו “הכבוש והשלטון הערבי” שבהתחלה העדיפו הערבים להתגורר במחנות, אך בהדרגה החלו לעבור להתישבות קבע. הם קנו או החרימו קרקעות והתישבו בכפרים ובערים.

לסכום, מחקריו של הנרי לאמאנס ומחקרו של יורם צפריר שוללים אפשרות של הגירה והתישבות ערבית משמעותית בארץ בתקופת הכבוש הערבי בשל המצב הבטחוני, הכלכלי והסניטרי. מחקריו של משה שרון מראים שבתקופה הערבית היו בעיקר חדירות של בדווים למטרות כבוש לשם שוד וביזה של האכלוסיה, אבל לא התישבות בקנה מידה משמעותי. התהליך היה הפוך: הארץ הלכה וננטשה ע”י יושביה. אזורים שלמים נשמו בשל המלחמות והפשיטות של הבדווים. הקושי בדיון בסוגיה זו הוא העדר נתונים דמוגרפיים.

ג. מדיניות השערוב (ערביזציה)

הכובשים הערבים לא קראו לארץ פלשתין אלא “א-שאם” שפירושו שמאל מכיון שא”י נמצאת משמאל מכוון מזרח השמש. המונח כלל גם את סוריה. השליטים מבית אומיה השאירו את החלוקה המנהלית הביזנטית: “פלשתינה פרימה” שכללה את אזורי יהודה, השמרון וחלק מהחוף ובירתה היתה קיסריה נקראה “חג’ז פילסטין” (חג’ז = נפה בערבית). הבירה הועברה תחילה מקיסריה ללוד ולאחר יסודה של רמלה – העיר היחידה שהוקמה ב-716 ע”י הערבים – הועברה ב-717 הבירה לרמלה. “פלשתינה סקונדה” שכללה את הגליל, הכנרת וחלק מבקעת הירדן ובירתה היתה טבריה, נקראה “חג’ז אלאורדון”, כלומר נפת ירדן. בשלב הראשון הושאר שמה הרומי של ירושלים “איליה קפיטולינה” ואח”כ הוחלף שמה לבית אלמקדס (בית המקדש) ואח”כ לאלקודס (קודש, בערבית).

לערבים לא היתה שכבת משכילים המסוגלת לקחת לידיה את המערכת המנהלית. האומיים גם לא היו מעונינים בזעזועים עד ליצוב שלטונם. לכן שפת המנהל נשארה יונית ופקידים נוצרים המשיכו לנהל את עניני הארץ. אבל ראשי הממשל היו ערבים והם לקחו לעצמם אחוזות, כלומר כפרים שהיו למקור הכנסתם.

רק בשלהי השלטון האומיי התחיל תהליך השערוב (ערביזציה) שהתבטא בתהליך הדרגתי של החלפת הפקידות המנהלית לערבית, במעבר לשמוש בשפה הערבית כלשון המנהל, בהחלפת המטבע הביזנטי לערבי ובהפצת התרבות הערבית כסגנון חיים. השערוב (ערביזציה) התבטא באכפת השפה, התרבות והמנהגים הערביים, אך לאכלל אסלמיזציה של התושבים.

אולםהשליטים נאלצו תכופות מהמגמה להחליף את הפקידות המנהלית בערבים במסגרת מדיניות השערוב (ערביזציה) בשל המחסור בערבים משכילים. פרופ’ לבציון קבע שרוב הזמן לא אכפו השליטים את ההחלטה הזו משום שנזקקו למנהל המדינה ל”בני החסות”, כלומר ללא-מוסלמים. משה גיל גם הוא ציין שלכאורה נאסר להעסיק נוצרים ויהודים במנהל אבל העובדה שלאורך השנים חזרו על האִסּוּר מעידה שהאִסּוּר לא נשמר. אפילו תחת השלטון הפאטימי עדיין הועסקו נוצרים ויהודים בממשל.

פרופ’ נחמיה לבציון קבע שלעומת תהליך האסלום האיטי שלא הושלם בתקופת הכבוש הערבי-מוסלמי היתה לתהליך השערוב (ערביזציה)השערוב (ערביזציה) הצלחה רבה יותר. השערוב (ערביזציה)השערוב (ערביזציה) אף השפיע במידה מסוימת על קצב ההתאסלמות בעיקר בקרב נוצרים, אם כי כאמור הוא לא הושלם תחת השלטון הערבי-מוסלמי (עמ’ 212).

ד. מעמדם המשפטי-דתי של היהודים והלא מוסלמים

מעמדם המשפטי-דתי של הלא-מוסלמים נקבע עפ”י “תנאי עומר”. זהו קובץ תקנות שהתגבש בימיו של הח’ליף עומר השני אבן עבד אל עזיז, הוא עומר השני (720-717) לגבי המדיניות כלפי לא-מוסלמים. אמנם תחת הכבוש הערבי פסקו רדיפות הדת שציינו את התקופה הביזנטית וחפש הפולחן ניתן ליהודים (ולשאר ה”כופרים”) והיהודים יכלו לעבוד לדתם ואף לנהוג על פי דיניהם ללא הפרעה, אבל עפ”י “תנאי עומר” הם הוגדרו כנתינים סוג ב’.

“תנאי עומר” קבעו, בין השאר:

  • אסור ליהודים להקים בתי כנסת חדשים ועליהם להתפלל בשקט.
  • היהודים נצטוו לשאת טלאי צהוב על בגדיהם, לגזור את שערם בצד הקדמי של ראשיהם ולא ללבוש בגדי ערבים כדי שיהיו נתונים לזיהוי בקלות.
  • אסור ליהודים (וללא-מוסלמים) לשאת חרב, לרכב על סוס ועליהם לפנות למוסלמי את הדרך.
  • עדותו של מוסלמי תקבל עדיפות בכל משפט בין יהודי (או נוצרי) למוסלמי.
  • דיני הירושה יהיו עפ”י הדין המוסלמי.
  • אסור למנוע מקרובי משפחה להתאסלם.

כמו כן הוטלו על הנתינים סוג ב’ מסים מיוחדים בהתאם לקביעת הקוראן שיש להטיל על הכופרים מסים מיוחדים. בקוראן נקבעו שלוש דרגות של מס הג’זיה שיש להטיל על לא-מוסלמים עפ”י חלוקה מעמדית לעשירים, בעלי הכנסה בינונית ועניים. אבל במציאות הוטל על כל ישוב סכום כולל קבוע. בגניזה הקהירית יש עדויות על וכוחים ב-1030 בין השלטון ליהודי טבריה על גובה המס הכולל. הצבא היה ממונה על גבית המסים. השלטון הערבי גם החרים אדמות מיהודים והעבירם לידי הקבוצה השלטת הערבית.

ב-685 בנו ההאומיים את כפת הסלע על חרבות בית המקדש והפכו את המקום לקדוש למוסלמים במטרה להתחרות במרכז הדתי במכה שהיה תחת שלטון מתחרה והיהודים אבדו סופית את אחיזתם בהר הבית. השליטים היו נתונים ללחצם של אנשי דת קנאים שתבעו להקפיד על אכפת “תנאי עומר”. אבל פרופ’ לבציון קבע שב-400 השנים הראשונות לשלטון האסלאם, כלומר בתקופה הערבית-מוסלמית “בני החסות” נהנו מיחס סובלני משום שרוב הזמן לא אכפו השליטים את “תנאי עומר”. במאה ה-11 גברה הקנאות הדתית ועמה הנסיונות לאכוף את “תנאי עומר”. פרופ’ ברנרד לואיס הסביר שהקנאות הדתית גברה על רקע המאבקים בתוך האסלאם בין הסונים לשיעים ובין האסלאם והנצרות. אבל האנרכיה ששררה ברוב התקופה הפאטימית לא אפשרה אכיפה קפדנית.

ה. מדיניות האסלמיזציה תחת הכבוש הערבי

עפ”י האסלאם קיימת הבחנה בין “דאר אלאסלאם” (ארץ האסלאם) ו”דאר אלחרב” (ארץ המלחמה). חובת השליטים המוסלמים להגדיל את “ארץ האסלאם” על חשבון “ארץ החרב” (ארצותיהם של הלא-מוסלמים) כלומר, לנהל “מלחמת קודש” (ג’האד), אבל אין חובה להעביר את האכלוסיה הנכבשת על דתה לדת האסלאם. באסלאם קיימת גם מצוות ה”דעווה”, הטפה להתאסלמות, אבל הדגש הוא על דרכי נועם, על שכנוע.

“תנאי עומר” נועדו לקבוע את מעמדם של הלא-מוסלמים תחת שלטון האסלאם כ”בני חסות”. כמו כן עפ”י תפישת האסלאם קיימת הבחנה בין “אנשי הספר”, כלומר יהודים ונוצרים ובין עובדי האלילים בכל הנוגע להמרת דת לאסלאם. עפ”י תפישה זו מותר לכפות אסלום על עובדי אלילים, אבל לגבי “אנשי הספר” הגישה מתונה הרבה יותר. זאת היתה התפישה מבחינה דתית, אבל שקולים פוליטיים עשויים היו להצדיק חריגה מעקרון זה.

יש חלוקי דעות בין החוקרים לגבי מדיניות האסלאמיזציה:

עפ”י דעה אחת השלטון האומיי לא גִּלָֹּּה ענין בהתאסלמותם של הכופרים. באסלאם בראשיתו לא היתה מדיניות של אסימילציה והשליטים הערביים העדיפו לקבל מסים מהכופרים ולא לאסלמם. אבל בתקופת בית עבאס עם המעבר מדגש על הערביות לדגש על האסלאמיות התחיל בהדרגה שנוי במדיניות. במאה ה-9 הונהגו וכוחים דתיים בין אנשי דת מוסלמים לאנשי דת נוצרים ובין אנשי דת מוסלמים מוסלמים לאנשי דת יהודים. בוכוחים הללו נסו המוסלמים לטשטש את ההבדלים בין הדתות כדי לקרב את הלא-מוסלמים לאסלאם.

פרופ’ אברהם נ’ פולק קבע במאמרו “מוצאם של ערביי הארץ” שהאומיים נהלו תעמולה חזקה למען ההתאסלמות ובנו את מסגד כפת הסלע כדי להפוך את ירושלים למרכז דתי מוסלמי ולהפנות אליה את עולי הרגל שעלו למכה. גם התנאים החומריים היו פתוי להתאסלמות: שחרור ממס הכופרים, השתלבות בשלטון שחרור מחוקי הירושה שהפלו לרעה לא-מוסלמים ופטור מהפקעת אדמות.

עפ”י דעה שניה לא רק שליטי בית אומיה ברובם אלא גם רוב שליטי בית עבאס והפאטימים, העדיפו הכנסות ממס הכופרים על התאסלמות ולא היו רדיפות דתיות מלבד בימיהם של שליטים בודדים (ראה להלן). מיכאל אסף קבע ש”חוץ מתקופות נדירות לא נעשה לחץ ישיר על עדות החסות להתאסלם. אין שום הוכחה ברוב התקופות שהמלוכה היתה מעונינת בהתאסלמותם ובהסתערבותם של בני החסות” (עמ’ 108-107). “לאושרן)”.לאשרן של עדות החסות נעשתה שאלת ההכנסות מעיקה ומדאיגה במלוכה הערבית וזה עצר ורסן את הקנאות הדתית שלא תעבור גבולות ידועים” (עמ’ 120).

פרופ’ משה גיל קבע שבמאה השנים הראשונות (740-640) כלומר בתקופת השלטון האומיי אין כמעט עדויות על התאסלמות בקרב האכלוסיה המקומית. יש עדויות שהשלטון אינו מעונין לאסלם את הלא-מוסלמים. עובדה היא שהערבים הקפידו על הסתגרותם מכלל האכלוסיה. להיות מוסלמי משמעותו היתה להשתייך לכת חברתית נפרדת שההשתייכות אליה עוברת בירושה וכוללת זכויות יתר. השלטון אף חוקק חוקים שיבטיחו את ההיבדלות. החוקים אסרו על לא-מוסלמים להתלבש כמוסלמים, לקיים מגע חברתי עם מוסלמים או להיכנס לבתיהם. נאסר על לא-מוסלמים ללמד את בניהם את הקוראן. לא-ערבים שבקשו להתאסלם היו חייבים למצוא מוסלמי שישמש להם כאיש חסות.

המתאסלמים שאינם ערבים לא זכו למעמד שוה לזה של המוסלמים ולא נהנו מבטול מס הכופרים. לא-ערבים שהתאסלמו יכלו לשרת בצבא רק במסגרת חיל עזר וקבלו רק חצי עד שליש מהשלל. רק מאוחר יותר בשלהי השלטון האומיי השוה הח’ליף עומר את זכויות המתאסלמים לאלה של המוסלמים. עד שלהי השלטון האומיי לא היה לתושבים הלא-מוסלמים אינטרס מיוחד להתאסלם. בתקופה העבאסית חל שנוי במדיניות והדגש הועבר מערביות לאסלאמיות, אך השלטון העבאסי היה נתון כל הזמן במאבקי הישרדות ובתנאים אלה עיקר מעיניהם לא היה נתון לאסלאמיזציה.

הפאטימים היו שיעים בעוד שהאכלוסיה במצרים, המרכז השלטוני שלהם, נותרה סונית. בהיותם מִעוּט הם העדיפו להציב “בני חסות” באדמינסטרציה ויחסם כלפי “בני החסות” מלבד בימי הח’ליף אלחאכם, היה של סובלנות. יהודים תפשו עמדות מפתח בצמרת השלטון הפאטימי ורופאי החצר היו אף הם יהודים. עפ”י מסמכי הגניזה הקהירית היה יהודי בשם מנשה אחראי על עניני הצבא הפאטימי בא”י וסוריה והוא דאג ליהודים.

פרופ’ נחמיה לבציון מסכים עם הדעה ששליטי בית אומיה לא היו מעונינים לעודד התאסלמות. הוא קבע שב-200 השנים הראשונות לא היתה מדיניות מכוונת ושיטתית, אם כי היו מקרים יוצאי דופן שנבעו משקולים פוליטיים. מדיניות אי-עדוד ההתאסלמות נבעה קודם כל מהתפישה שהאסלאם הוא דתם של הערבים ולא היתה כל כונה לצרף את בני העמים הנכבשים לקהילה הדתית- פוליטית. מבחינה תאורתית ומעשית “מטרת הכבושים היתה טריטוריאלית – לא אסלום. כמו כן שליטי בית אומיה היו בדעה שמדיניות של סובלנות דתית ללא כפית התאסלמות תקל על התבססות שלטונם. ולא פחות חשוב, הם חששו לאבדן ההכנסות ממסים.

המתאסלמים הלא-ערבים חוייבו במס קרקע גבוה מזה של הערבים. השלטון לא פטר את המתאסלמים מתשלום “מס הכופרים” אלא במקרים שנבעו משקולים פוליטיים. על מנת להתאסלם חייב היה המתאסלם להצטרף לשבט ערבי כנספח (מיאלי). הנספח היה במעמד נחות. לאחר השואת מעמדם של המתאסלמים בימי הח’ליף עומר השני לזה של המוסלמים הסכוי לפטור ממס הכופרים יצר לכאורה מוטיבציה להתאסלמות בעיקר בקרב המעמדות הנמוכים שהתקשו לעמוד בתשלומי המסים. אבל הח’ליף עומר חייב את המתאסלמים ב”מס הצדקה” שבו היו חייבים מוסלמים ולא שחרר אותם ממס הקרקע (חראג’), אם כי מוסלמים שלמו מס קרקע נמוך מאחרים. השליטים אחרי עומר השני חזרו למדיניות אי-עדוד ההתאסלמות.

בתקופת שלטון בית עבאס בוטלה ההבחנה שהיתה מקובלת בתקופה האומיית בין ערבי ללא ערבי והועבר הדגש להבחנה בין מוסלמי ללא מוסלמי”.השנוי הזה מסמן את סוף עידן הסובלנות כלפי מי שאינם מוסלמים והתפתח לחץ על המִעוּטים הלא-מוסלמים”. אבל פרופ’ לבציון מדגיש “יש בידינו רק מעט עדויות לקיומה של התאסלמות בהיקף רחב על מנת להשתחרר מהג’זיה” מס הגולגולת (עמ’ 217). פרופ’ לבציון סבור שעקרונית השליטים הערבים לא נהלו מדיניות שיטתית ועקבית לאסלום נתיניהם. (יש חלוקי דעות לגבי השאלה מתי הושוה מעמדם של המתאסלמים לזה של המוסלמים).

פרופ’ שלמה דב גויטיין קבע במחקריו על ה”חברה הים-תיכונית” ש”פרט לשתי הרדיפות יוצאות הדופן הללו (בימי הח’ליף אל-חאכם ובספרד האנדלוסית) לא הופעל לחץ מיוחד על המִעוּטים להתאסלם בתקופות הפאטימית והאיובית, אף כי למותר לציין שכל אותה עת עודדו את היהודים ואת הנוצרים להתאסלם” (379-378).

האם היתה התאסלמות של האכלוסיה המקומית?

מיכאל אסף ציין שהיתה התאסלמות של ערבים שהתנצרו בתקופה הנוצרית-ביזנטית. האכלוסיה הנוצרית הלא-ערבית התמעטה בעקר בשל במצב הבטחוני שגרם לנטישה. פרופ’ משה גיל קבע שקבוצות דתיות בעלות ארגון קהילתי חזק ומגובש הצליחו לעמוד בלחצים הכלכליים של הכבוש הערבי ודבקו בדתם. רק קהילות דתיות שמסגרתן הקהילתית היתה חלשה התאסלמו. המסגרת הקהילתית הנוצרית והיהודית שתיהן היו חזקות וזה מסביר את העובדה שבסוף העידן הערבי-מוסלמי לא הושלם תהליך ההתאסלמות. דעה זו קבלה חזוק ממחקרו של פרופ’ רוני אלנבלום.

ד”ר מילכה לוי-רובין קבעה בהסתמכה על עדויות של אלמוקאדאסי ואבן אלערבי מהמאה ה-11 שמלבד מקרים בודדים לא היתה התאסלמות משמעותית בקרב הנוצרים. הם העידו שרוב תושבי פלשתין הם נוצרים. אבל לעומת זאת יש ידעות על התאסלמות בקרב השומרונים. התאסלמות השומרונים נבעה מאסלום בכפיה ומגורמים כלכליים. המצב הכלכלי הקשה על העמידה בעומס מס הכופרים בנוסף לשאר המסים.

פרופ’ רוני אלנבלום קבע שהאסלאמיזציה של הארץ נבעה ברובה מהגירת מוסלמים לארץ ולא מהתאסלמות המונית של האכלוסיה המקומית והביא את הסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם כדי להוכיח שבתקופה הצלבנית עדיין היו הגליל המערבי, יהודה ודרום השמרון בעלי אכלוסיה נוצרית ניכרת ובגליל המזרחי היה רכוז של ישובים יהודיים. פרופ’ נחמיה לבציון הדגיש ש “יש בידינו רק מעט עדויות לקיומה של התאסלמות בהיקף רחב על מנת להשתחרר מהג’זיה” (מס הגולגולת) ושתהליך האסלום היה איטי ולא הושלם בתקופת השלטון הערבי-מוסלמי.

האם היתה התאסלמות המונית של היהודים?

כמו בנושאים אחרים גם לגבי נושא זה יש חלוקי דעות: עפ”י דעה אחת היהודים התאסלמו בהמוניהם בעת הכבוש הערבי. דוד בן גוריון ויצחק בן צבי פרסמו ספר בשם “ארץ ישראל בעבר ובהווה”. הספר יצא לאור ב-1918 והתזה שלו היא ש”הפלחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים שהשתלטו על א”י וסוריה במאה ה-7… הפלחים מוצאם מהישוב הכפרי שמצאו הערבים בארץ במאה ה-7… האכלוסיה הכפרית שמצאו הכובשים הערבים היתה ברובה יהודית” (עמ’ 196). המחברים סברו שתושבי הערים היהודים בעלי האמצעים וההשכלה הגרו בשל המצב הבטחוני והגזירות הדתיות והכלכליות ואילו האכרים היהודים שלא היו בידם האמצעים להגר דבקו באדמתם ונשארו. בתקופה הנוצרית-ביזנטית הם התנצרו, חלקם למראית עין ובתקופה הערבית הם התאסלמו. הגורם העיקרי להתנצרות ולהתאסלמות: הנאמנות לארץ שעלתה על הנאמנות לדת. הקשר של האכר לאדמה היה עמוק מהנאמנות לדת. אבל המחברים הביאו נמוקים נוספים: עול המסים הכבד, סכנת הנשול מהקרקע ותורת מחמד שהיתה קרובה להם יותר מתורת ישו. נמוק נוסף שהובא ע”י המחברים: ההתאסלמות אפשרה להם להתקבל כחברים שוי זכויות בחברה השלטת והקלות בבצוע ההתאסלמות: “די היה בהכרזה חד-פעמית שאין אלוהים בלעדי אלוהים ומחמד שליח האלוהים”. למרבה הצער, התזה של הספר לא גובתה במקורות היסטוריים ואין אפשרות לדעת על מה מסתמכים המחברים.

פרופ’ פולק דן במאמרו ב”משאלה-תקוה הרומאנטית (שהערבים הם צאצאי יהודים) שאולי ניתן לקיים באופן זה את הרוב היהודי בארץ”. הוא מצא בפירושיו של רבי סעדיה גאון (942-892) לספר דניאל סימוכין לתופעת ההתאסלמות של יהודים בארץ בימיו, אבל בהסתמכו על התלמוד הירושלמי ועל הממצאים הארכיאולוגייםשל בנית בתי כנסת מרובה בתקופה הביזנטית – הוא דחה את התזה שהיתה תופעת התנצרות המונית בתקופת השלטון הנוצרי-ביזנטי. אבל הוא קבע שעפ”י מקורות יהודיים, ערביים ונוצריים היתה אמונה בקרב היהודים שהשלטון הערבי יקיים את החזון המשיחי היהודי. פולק צטט מדרש יהודי בו נטען שהח’ליף “יבנה את בית ה’ אלוהי ישראל” (לא צויין באיזה מדרש מדובר).

למרות שפולק היה בדעה שהיתה התאסלמות משמעותית בתקופת בית אומיה הוא הזהיר ש”היחס לישמעאלים שבירושלים במאה העשירית כיהודים שהתאסלמו אין להעביר אותו אוטומטית על אלה שבמאה העשרים שהרי לא הוקפאה ההתפתחות האתנית והגירה האכלוסים בתקופה שבאמצע”. במילים אחרות: ההגירה של מוסלמים לארץ מסוריה ולבנון ושל בני עמים בלקנים, כורדים, אלג’ירים, צ’רקסים, בוסניים לאחר התקופה הצלבנית ובתקופה הממלוכית והעת’מאנית, הביאו לערבוב אתני ו”בסופו של דבר נתגבשה אכלוסיה ששוב אין להגדירה בפשטנות כיהודים שהתאסלמו… אם כי “קיימים קשרים חזקים של דם ומוצא בינה לבין היהודים. בקיצור, פולק לא הסכים עם זנד שערביי הארץ כיום הם צאצאי יהודים שהתאסלמו.

שמואל אלמוג דחה במאמרו “האדמה לעובדיה וגיור הפלאחים” את התזה שערביי הארץ הם יהודים שהתאסלמו. אלמוג נתח את התופעה שבראשית הציונות טפחו מנהיגי התנועה הציונית את החלום שערביי הארץ הם צאצאי יהודים שהתאסלמו ואת התקוה להשתלבותם מחדש בעם היהודי. אלמוג הגדיר תופעה זו שהגיעה לסיומה לאחר מלחה”ע הראשונה ש”הרעיונות על קרבת הגזע בין הפלאחים והיהודים, אף שלא יצאו מכלל מאוויים רומנטיים, הצטרפו למסכת שלימה שעיצבה את דמותה של התרבות היהודית המתחדשת” (עמ’ 175).

יש עדויות מעטות מהתקופה הערבית על המרת דת בקרב יהודים

עפ”י מקור ערבי מימיו של הח’ליף מועאוויה (661-680) 42 תלמידי חכמים יהודים התאסלמו בשלהי המאה ה-7. פרופ’ לבציון קבע שהח’ליף עומר אבן עבד אלעזיז (720-717) הוא עומר השני היה יוצא דופן ביחס לאסלום בתקופה האומיית. ידוע על מועאוויה אל אשערי, יהודי יליד טבריה שהתאסלם והיה ווזיר בחצר הח’ליף אל-מהדי (785-775). בתקופה הפאטימית ידוע על מקרה מפורסם של יהודי שהתאסלם. יעקב אבן-כלס מבגדד טפס בסולם הפקידות בארץ תחת השלטון הפאטימי. הוא התאסלם בשלהי המאה ה-10 וקודם למשרת ווזיר…

עפ”י הדעה הרוחת כיום לא היתה התאסלמות המונית של יהודים. מ-1918 ואף מאז 1967 פורסמו מחקרים רבים בשאלה זו ומהם מתברר שרוב החוקרים שוללים את הדעה שהיתה תופעה המונית של התאסלמות, גם אם היתה התאסלמות של יחידים.

פרופ’ שלמה דב גויטיין בסס את מחקריו על “החברה הים-תיכונית” במידה רבה על אוסף המכתבים מהגניזה הקהירית בין המאות ה-11 וה-13. הוא קבע ש”ההתאסלמות לא היתה נפוצה בתקופה הקלאסית של הגניזה, לכן אנו שומעים מעט מאד על ירושות של יהודים שהתאסלמו” (עמ’520). פרופ’ גויטיין צטט מכתב מהגניזה בו סופר על יהודים שאולצו להתאסלם בעוד אחרים העדיפו למות או להגר לביזנטיון, לתימן ולארצות אחרות”. המכתב התיחס לאינוס להתאסלם בימי הח’ליף אלחאכם.

אבל התזה המרכזית שלו היתה ש”גם החסרונות של חיי המִעוּטים לא היו מעיקים עד כדי כך שיביאו להתאסלמות המונית” (עמ’ 379). יש בתעודות הגניזה עדות מסוימת לכך שהיו מקרים בודדים שבהם אנשים מכל שדרות החברה סברו, מטעמים אלה או אחרים, כי יהיה נוח יותר להצטרף לדת השלטת. אבל פרופ’ גויטיין צין שזה לא היה אופייני ליהודי א”י אלא ל”אנשים שחיו בארץ זרה וכן נעקרו מסביבתם הרגִּלָֹּּה” (עמ’ 379). עפ”י מסמכי הגניזה מומרים רבים לא נתקו קשריהם עם דתם הקודמת ובד”כ קשה היה למתאסלם לחדור לחברה המוסלמית.

פרופ’ לבציון הגיע למסקנה ש”היהודים דבקו בדתם ורק מעטים מביניהם התאסלמו” (עמ’ 248) והמתאסלמים לא עשו זאת מתוך משיכה רוחנית לאסלאם אלא בד”כ מתוך פחד או בקשת תועלת. בקרב היהודים לא התחולל תהליך של שחיקה של הארגון והמנהיגות הקהילתית, כפי שארע, לדעתו, בקהילות נוצריות. החוסן הקהילתי היה גורם עיקרי לחוסן הנפשי של היהודים. הקהילה המשיכה לתפעל את השרותים הקהילתיים. גם במסמכי הגניזה הקהירית יש עדויות מעטות בלבד על התאסלמות במאות ה-10-12.

פרופ’ ח”ה בן ששון קבע בספרו “תולדות עם ישראל בימי הבינים” ש”עמד רובם המכריע של היהודים שבאו תחת שלטון האסלאם בנאמנות איתנה לאמונתם” (עמ’ 33). גם פרופ’ משה גיל סבורשלא היתה תופעה המונית של התאסלמות יהודים תחת השלטון המוסלמי. אמנם “תנאי עומר” הפכו את היהודים – עם שאר “הכופרים” – לנתינים סוג ב’ אבל “אין במקורות היהודיים, הנוצריים או המוסלמים ידיעה כלשהי על התאסלמות המונית של יהודים במקום ובזמן כלשהם” (עמ’ 49).

המסמכים מהגניזה הקהירית מהמאה ה-11 מזכירים שורה של ישובים יהודיים בגליל במאה ה-11 כלומר בשלהי השלטון הערבי. גם הסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם מאשר שאף בתקופה הצלבנית עדיין היו לפחות 36 ישובים יהודיים בגליל. פרופ’ גיל כתב שלמרות המצב הקשה של הישוב היהודי בתקופה הערבית-מוסלמית המכתבים מהגניזה מתארים “את המשכיות קיומו של הישוב היהודי מימי קדם”. אין כל עדויות על התאסלמות. ישובים יהודיים שרדו את התקופה הערבית-מוסלמית במידה רבה בזכות הארגון הקהילתי”.הקהילה היתה הסכר העיקרי מפני התבוללות וטמיעה ומפני נטישת היהדות. היא שהעניקה את תחושת השייכות לאומה ובתוכה הונצחו מדור לדור הערכים המיוחדים של היהדות” (עמ’ 130-131). ד”ר מילכה לוי-רובין תמכה בהרצאה בפני סטודנטים בדעה שהיו מקרי התאסלמות מעטים בקרב היהודים.

ד”ר א”י בראוור במאמר “היסוד היהודי שבערביי ארץ ישראל” דחה את התזה שהיהודים התאסלמו וקבע “מי שמייחס לו (לעם הארץ היהודי) המרת דת לשם תועלת חמרית טועה ומטעה ואף מחלל זכרו” (עמ’ 424). הוא גם דחה את הפרשנות של פולק לספר דניאל וקבע שערביי הארץ הגיעו כמהגרים.

רדיפות דתיות ולחץ להמרת דת

השושלת האומיית היתה סונית והסונים היו בעלי גישה יותר סובלנית מאשר השיעים שנודעו בקנאותם הדתית. השושלת העבאסית לא היתה שיעית אבל היא התבססה על פקידות פרסית שהיתה שיעית. בתקופה העבאסית התחזקה הקנאות הדתית והמדיניות שמה דגש על הזהות המוסלמית ולא על הזהות הערבית כפי שהיה בתקופת בית אומיה. בעקבות השנוי הזה החלה הקפדה רבה יותר על אכפת “תנאי עומר”. אבל הצורך בהכנסות ממסים מתן את הקנאות. הפאטימים למרות היותם שיעים נהגו בסובלנות כלפי היהודים ונעזרו בהם בנהול עניני הממלכה שמרכזה היה במצרים, מלבד בימיו של הח’ליף אל-חאכים. הפאטימים היו מִעוּט שיעי במצרים הסונית והעדיפו להעסיק יהודים.

הח’ליף העבאסי הארון אלרשיד (800-786) נתן ב-807 הוראה להרוס בתי כנסת וכנסיות אבל אין מידע שההוראה בוצעה. הח’ליף אלמותווכל (861-847) לא רק הקפיד על אכפת “תנאי עומר” אלא אף הוסיף הגבלות משלו: יצירת הבדלים בלבוש לשם זיהוי לא-מוסלמים – הוטלה חובה ללבוש ציץ צהוב וכובע עם שני כפתורים ובצבע שונה מזה של מוסלמים. צו הריסה לכנסיות חדשות ובנית מסגד במקומן היכן שהשטח מתאים והחרמת עשירית מבתי הנוצרים.
הלא-מוסלמים חייבים לתלות דמויות שטן מעץ על בתיהם כדי להבדילם מבתי מוסלמים ואסור שבתי “כופרים” יהיו גבוהים מבתי מוסלמים. גם קברי “כופרים” חייבים להיות נמוכים מקברי מוסלמים.

הח’ליף אלמוקתדר (932-908) הוסיף אף הוא הגבלות חדשות: חל אִסּוּר על העסקת לא-מוסלמים במשרות ממשלתיות, מלבד ברפואה. ותקנות לבוש חדשות – על הכופרים ללבוש בגדים בצבע הדבש ועל ילדיהם להדביק פיסות בד צבעוניות על בגדיהם.

יש עדויות על רדיפות והמרת דת מאונס בימי הח’ליף הפאטימי אלחאכם (1020-976). נסים דאנה תאר את מדיניות אלחאכם כלפי הנוצרים והיהודים בספרו “הדרוזים במזרח הקרוב”. בראשית שנות ה-1000 הוציא הח’ליף פקודות נגד הלא-מוסלמים, “בני החסות”: רדיפת הנוצרים הושפעה מהמאבק בין הערבים לביזנטים. הנוצרים היו הקרבן של מאבק זה. הנוצרים הצטוו ללבוש בגדים בצבע כחול, חגורה ומצנפת שחורה ולענוד צלב עץ (או עפ”י גירסה אחרת, מברזל) במשקל 5 ק”ג על הצואר. עפ”י גירסה אחרת מדובר היה בבגדים שחורים. נשות היהודים והנוצרים הצטוו לנעול נעל אחת אדומה ואחת שחורה. היהודים חוייבו אף הם ללבוש אבנטים שחורים ולשאת על צוארם ראש עגל מעץ (ההקשר: חטא עגל הזהב) עפ”י גירסה אחת וחישוקי עץ שמשקלם קצת יותר מ-2 ק”ג לזכר ראש העגל שעבדו לו במדבר עפ”י גירסה שניה.

הח’ליף צוה להרוס את את כנסית הקבר של ישו בירושלים, לבנותמסגד על חרבותיה ולהפוך שתי כנסיות נוספות למסגדים. הוא אסר על הנוצרים לחגוג את איסתר, אסר עליהם לקיים תהלוכות ואף צוה להרוס את כל הכנסיות והמנזרים בארץ. הוציא צו על הריסת בתי כנסת.. אִסּוּר השמוש ביין שהנוצרים והיהודים השתמשו בו לצרכים דתיים. השלב האחרון במדיניות הרדיפות נגד לא-מוסלמים היתה ההוראה להתאסלם או לעזוב את הארץ. כתוצאה מגזירות אלה היתה בריחה גדולה של בני חסות, נוצרים ויהודים מהארץ.

חוקי השמד התקיימו עפ”י גירסה אחת עד 1014 ועפ”י גירסה אחרת עד 1017. הח’ליף חזר בו והרשה לאנוסים לחזור לדתם, הרשה לבנות מחדש בתי תפילה שנהרסו והודה ש”מוסלמי מאונס אינו מוסלמי אמיתי”. עפ”י גירסה אחרת נמשכו הרדיפות עד סמוך למותו ב-1020 ורק בימי יורשו א- זאהר בוטלו הגזירות.

לסכום, רוב החוקרים קבעו שאין בסיס לטענה שהיתה התאסלמות המונית של יהודים בתקופה הערבית אם כי היתה התאסלמות של יחידים. מצב היהודים תחת שלטון האסלאם היה טוב יותר יחסית למצבם תחת השלטון הנוצרי. המדינה המוסלמית לא התערבה בענינים הפנימיים של הפולחן הדתי ובאוטונומיה המשפטית. היהודים לא חיו בגטאות. רדיפות דתיות היו מעטות. ראיה לדבקותם של היהודים בדתם יש בעובדה שבתקופה הצלבנית היו עדיין 36 ישובים יהודיים בגליל המזרחי בלבד.

בקיצור, מצבם של היהודים כ”בני חסות” היה טוב בהרבה ממצבם תחת השלטון הנוצרי-ביזנטי ולא נוצר מצב בלתי נסבל שיאלצם להמיר את דתם:

  • החוסן והלכידות של הארגון הקהילתי היהודי מנע עזיבת הקהילה. בתקופה הערבית-מוסלמית היתה טבריה מרכז רוחני משגשג
  • חלק ניכר מהתקופה הערבית-מוסלמית לא נאכפו בקפדנות “תנאי עומר”
  • המסים תחת השלטון הערבי-מוסלמי לא היו יותר כבדים מאשר בתקופה הנוצרית-ביזנטית.
  • השליטים הערבים לא נהלו רוב הזמן מדיניות לאסלום האכלוסיה המקומית מפני שהעדיפו לקבל את מסיהם.
  • השליטים אפשרו ליהודים ול”כופרים” לקיים את פולחנם הדתי כמעט ללא הפרעה והעניקו להם אוטונומיה משפטית.
  • במאות הראשונות לשלטון הערבי לא הושוה מעמדם של המתאסלמים לזה של המוסלמים, כך שלא היה מניע רציני להתאסלם.
  • השלטון הערבי-מוסלמי מעולם לא היה מוחלט, זאת בשל הפלישות הבדוויות, המאבקים הבינערביים ועם האויב הנוצרי. לכן, ספק אם השלטון היה מסוגל לאכוף ביעילות מדיניות של אסלום. היהודים סבלו מהפשיטות של הבדווים ומהידרדרות המצב הבטחוני והכלכלי – לא מלחצים להתאסלמות.

ביבליוגרפיה

  1. אבי- יונה, מיכאל, בימי רומא וביזנטיון, 1962.
  2. אביעם, מרדכי, סקר ארכיאולגי. הסקר מובא בספרו של רוני אלנבלום (ראה להלן).
  3. אלמוג שמואל, “האדמה לעובדיה וגיור הפלאחים” שמואל אטינגר, עורך אומה ותולדותיה, כרך ב’, 1989, עמ’ 175-165.
  4. אלעד, עמיקם, “ערי החוף של א”י בתקופה הערבית, 640-1099 “, קתדרה, כרך 8, 1978, עמ’ 156-178.
  5. אסף, מיכאל, תולדות השלטון הערבי בא”י, 1935.
  6. בן גוריון, דוד ובן צבי, יצחק, ארץ ישראל בעבר ובהווה, 1918.
  7. בן ששון, ח”ה, “תולדות עם ישראל בימיה”ב”, 1969, עמ’ 33 
  8. בראוור, א”י, “היסוד היהודי שבערביי ארץ ישראל”, מולד, חוברת 214, 1968, עמ’ 427-424.
  9. ברושי, מגן, “אכלוסית א”י”, בתוך צבי ברס ושות’, עורכים, מחרבן ב”ש ועד הכבוש הערבי, 1982, עמ’ 457-442.
  10. ברסלבסקי, יוסף, מלחמה והתגוננות של יהודי א”י עד מסעי הצלב, 1942.
  11. גויטייןשלמה דב, חברה ים תיכונית, עורך, יעקב לסנר, 2005.
  12. גיל משה, “פני התקופה: מעמדה של ארץ ישראל בשלטון המוסלמי ובתמורות המדיניות בעולם המוסלמי”, יהושע פראוור, עורך, ההיסטוריה של ארץ ישראל שלטון המוסלמים והצלבנים, 1981,עמ’ 160-17.
  13. גיל משה, “בעניני ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה”, קתדרה 70, 1994, עמ’ 58-29.
  14. הירשברג, חיים זאב, “הכבוש והשלטון הערבי”, בתוך, יואך רפל, עורך, תולדות א”י, 1989.
  15. זנד שלמה, מתי ואיך הומצא העם היהודי? 2008, עמ’ 183-176.
  16. טקסל, איתמר, “קוים לאופיו של הישוב הכפרי בא”י בראשית התקופה המוסלמית הקדומה”, 2005.
  17. לבציון, נחמיה, “התישבות של נומדים וכובשים מוסלמים כגורם בתהליך ההתאסלמות”, 2006.
  18. לבציון, נחמיה, האסלאם, מבוא להיסטוריה של הדת, 1998, כרך א’, עמ’ 253-195, 262-259.
  19. לוי-רובין, מילכה, “הכבוש כמעצב מפת הישוב של ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הקדומה”, קתדרה, 121,2007, עמ’ 78-53.
  20. לוי-רובין, מילכה, “עדויות חדשות מהשמרון”, מתוך הרצאה לסטודנטים.
  21. פולק אברהם נ’, “מוצאם של ערביי הארץ”, מולד, חוברת 213, 1967, עמ’ 303-297. חוברת 214, 1968, 429-427.
  22. פרנקל, יהושע, “חדירתם של הבדווים לארץ ישראל בתקופה הפאטמית, 1096-969”, קתדרה 11,1979, 108-86.
  23. צפריר, יורם, “הכבוש הערבי ותהליך דלדולה הישובי של א”י”, קתדרה, כרך 32, 1984, עמ’ 74-69.
  24. קידר, בנימין זאב, “הישוב היהודי בתקופה הערבית”, בתוך יואל ריפל, עורך, תולדות א”י, 1989.
  25. שמיר, משה, “תהליכי חרבן ונומדיזציה בארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, 1517-633”, בתוך, משה שרון, עורך, סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, 1976.
  26. שרון משה, “ערי ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם”, קתדרה, 40, 1986, עמ’ 83-120.
  27. Allenblum, Roni, Frankish rural settlement in the Latin Kingdom of Jerusalem
  28. Ashtor, A, social and economic history of the near East in the Middle Ages, 1976
  29. Dana, Nissim, The Druz in the Middle East, 2003.

מחקרים שהוזכרו בספרו של מיכאל אסף:

Kremer, A., Culturgeschichte des Orients, pp. 11,115.

Lammens, H, La Syria, pp. 7, 120.

פרק חמישי- אכלוסית א”י תחת השלטון הצלבני (1099–1290/1260):

הקבוצה האתנית-דתית הגדולה ביותר היתה הנוצרית-מזרחית

זהו הפרק החמישי במסגרת הסדרה “כיצד חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל”:

פרק ראשון: המדיניות הרומית- חסול הישות הלאומית תרבותית היהודית
פרק שני: השלטון הנוצרי ביזנטי – כשלון מאמצי הנִצּוּר
פרק שלישי: השלטון הערבי מוסלמי: האם היהודים התאסלמו?
פרק רביעי: ההתפרשות הישובית של הערבים תחת הכבוש הערבי-מוסלמי

מבוא

ב-1099 כבשו הצלבנים את א”י מידי השושלת הפאטימית. אבל בזה לא הסתיים המאבק בין המוסלמים לצלבנים על השליטה בארץ הקודש. למעשה המאבק לאורך כל תקופת השלטון הצלבני בארץ וממלכת הצלבנים התכוצה והתרחבה חליפות. הארץ הפכה עפ”י מאמרה של סילביה שיין “א”י בימי הצלבנים 1291-1099” “לזירת קרבות בלתי פוסקים בין העולם הנוצרי לאסלאמי”.

הצבא הצלבני הגיע מהצפון מביירות והתקדם לאורך החוף עד קיסריה. משם פנה לרמלה. ערי החוף מביירות עד יפו לא הותקפו בשלב זה, אבל תושבי יפו ברחו. תושבי רמלה ולוד ברחו אף הם מפחד הצלבנים. מרמלה התקדם הצבא הצלבני לירושלים.

ירושלים נכבשה ביולי 1099 והצלבנים ערכו בה טבח נורא של מוסלמים ויהודים והשבויים שנלקחו היו לעבדים בשרות האדונים הפרנקים או נפדו תמורת כופר. כמו כן החיילים הצלבנים עסקו בשוד וביזה. עפ”י המקורות הערביים נטבחו למעלה מ-70,000 ירושלמים.

לאחר כבוש ירושלים נכבשו בהדרגה ערי החוף כדי שהצבא הצלבני לא ינותק מבסיסיו באירופה ויוכל לקבל תגבורת ואספקה. כבוש ערי החוף נתקל בהתנגדות של השליטים הפאטימים. 10 שנים התנהלו הקרבות על כבוש ערי החוף. חיפה, ארסוף, קיסריה ועכו והן נכבשו בין 1110-1100. אשקלון נכבשה רק ב-1153. עזה שתושביה ברחו נמסרה למסדר הטמפלרים והצלבנים ישבוה מחדש.

לאחר מכן נכבש פנים הארץ ללא התנגדות רצינית. הצלבנים כבשו את יהודה ושמרון ואח”כ את הגליל. בגליל הוקמה “נסיכות הגליל” שכללה את הגליל, החוף המזרחי של הכנרת ובמערב עד חיפה. טבריה בוצרה ובצפת הוקם מבצר. ברחבי הגליל הוקמו מבצרים.

המוסלמים לא השלימו עם מפלתם שהתאפשרה בשל הפיצול במחנה הערבי-מוסלמי. המחנה התאושש בהדרגה ופתח במלחמת ג’יהאד. האופנסִבָּה הראשונה נכשלה וממלכת הצלבנים נשארה בשלמותה. האופנסִבָּה השניה החלה ב-1134 והמוסלמים כבשו את הגליל והגיעו עד עכו. אבל הצלחתם היתה זמנית. ממלכת הצלבנים נשארה בשלמותה עד 1187.

צלאח א-דין אל-איובי, בן למשפחה כורדית שנולד בעיר תכרית בעיראק הוכשר לקריירה צבאית ע”י אביו שהיה מושל לבנון. ב-1171 כאשר היה בשליחות להבטיח את האינטרסים העבאסים במצרים הוא השתלט על ארץ הנילוס והחזיר אותה לתחומי הח’ליפות העבאסית. לצלאח היו אמביציות שלטונית וב-1185-1183 הוא השתלט גם על רוב שטחי עיראק. ב-1177 לאחר איחוד ארצות האסלאם תחת שלטונו פנה צלאח א-דין לכבוש ערי החוף של הארץ והגיע עד רמלה ולוד, אבל הובס בקרב גזר בנובמבר 1177 וצבאו הושמד.

באביב 1179 פתח צלאח א-דין בהתקפה שיעדה היה הגליל והגיע עד גשר בנות יעקב שם נחל נצחון. ב-1180/82 היתה שביתת נשק בין הצדדים הלוחמים. אבל ב-1182 חידש צלאח א-דין את התקפתו ובין 1184-1182 פרץ מעבר הירדן המזרחי לגליל ולעמק יזרעאל. בשנים 1187-1185 היתה שביתת נשק שהיתה אמורה להימשך עד 1189, אבל ב-1187 הפר צלאח א-דין את הפסקת האש וב-1187 הביס את הצבא הצלבני בקרב קרני חיטין, מערבית לטבריה. טבריה נכנעה, נצרת נכבשה, עכו נכנעה, אבל תושביה עזבוה. כל ערי החוף נכנעו וירושלים נכבשה ב-9 באוקטובר 1187. הנוצרים ברחו ברובם ובעיר נותרו כ-15,000 נוצרים-מזרחים.

עד אוקטובר אותה שנה השתלט א-דין על רוב שטחה של המדינה הצלבנית, כולל ירושלים, אבל בארץ נותרו כיסי התנגדות צלבנים שהחזיקו מעמד עד 1192. ב-1191 התקיים קרב נוסף בין הצלבנים וצלאח א-דין ליד ארסוף והצלבנים נצחו. צלאח א-דין הרס את ערי החוף וכן את הערים מבית דג’ן לאורך הדרך לירושלים. בזה בא הקץ לממלכת ירושלים הצלבנית.

אבל הצלבנים החזירו לעצמם את מישור החוף מיפו עד צור וקבעו בירתם בעכו. בספטמבר 1192 נחתם הסכם בין הצדדים ל-3 שנים. ממלכת הצלבנים השניה שבירתה היתה עכו השתרעה מעתה לאורך החוף עד יפו וכן מובלעת באזור רמלה-לוד. ירושלים נשארה בידי המוסלמים. צלאח א- דין מת ב-1192.

האיובים, יורשיו של צלאח א-דין, ירשו את השטחים בהם שלט א-דין בארץ שכללו את יהודה, השמרון והגליל וכן את עבר הירדן המזרחי. ונהלו עם הצלבנים מערכת יחסים שכללה חליפות מלחמות והסכמים זמניים. זה היה המצב עד 1260.

ממלכת עכו הצלבנית עשתה מספר נסיונות להחזיר לעצמה את השטחים שאבדו לה והמאבק בין השליטים האיובים לצלבנים נמשך חליפות. ב-1226 הצליחו הצלבנים לכבוש את ירושלים. ב-1241 נחתם הסכם לפיו חזר הגליל לשלטון צלבני וב-1243 נחתם הסכם נוסף שהרחיב את השלטון הצלבני לרוב שטחי הארץ. אבל המאבק התחדש בין 1244 ל-1247 והצלבנים נחלו מפלות. ממלכת הצלבנים חוסלה בסופו של דבר ב-1260 ע”י הממלוכים, מוסלמים סונים ממוצא תורכמני, אם כי המעוז האחרון עכו נכבש רק ב-1291.

האכלוסיה בעת הכבוש הצלבני היתה הטרוגנית ומגוונת בהרכבה. ממלכת הצלבנים היתה חברה של כובשים ונכבשים. מצד אחד הפרנקים הכובשים ומצד שני האכלוסיה שנמצאה בארץ בעת הכבוש: התושבים הלא-פרנקים, הנוצרים-מזרחים, המוסלמים, היהודים והשומרונים, נחשבו לנכבשים ונתבעו לשלם מס גולגולת שהיה המשכו של מס הג’זיה שהוטל על “בני החסות” הלא-מוסלמים תחת הכבוש הערבי-מוסלמי. האכלוסיה הלא-פרנקית היתה מבחינה משפטית במעמד נחות. אבל העדות הדתיות קבלו אוטונומיה עדתית מסוימת ונהנו יחסית מחפש הפולחן הדתי.

הנוצרים-מזרחים לא נהנו ממעמד מיוחד והכמורה הנוצרית-מזרחית נדרשה לקבל את מרות הכנסיה הלטינית. גם בני כתות נוצריות אחרות נדרשו לקבל את מרותה של הכנסיה הלטינית. המוסלמים יכלו לקיים את פולחנם הדתי באזורים הכפריים ללא הפרעה, אבל בערים בהן חיו נוצרים הותר להם לקיים דתם רק במסגרות פרטיות והמסגדים הפכו לכנסיות, כולל כפת הסלע על הר הבית שהפכה ל”מקדש האדון” ומסגד אל-אקצא שהפך ל”מקדש שלמה”. גם בקיסריה, יפו ואשקלון הפכו המסגדים לכנסיות.

מבחינה סוציו- כלכלית היתה האכלוסיה מורכבת ממעמדות. הצלבנים העתיקו לארץ את השיטה הפיאודלית האירופאית בשנויים קלים. אדמות הארץ הפכו לאחוזות וחולקו לאבירים, למנזרים ולמבצרים.

האצולה: בעלי האחוזות, המסדרים הצבאיים וראשי הכנסיה הלטינית שהיו פרנקים.

הבורגנות: תושבי הערים היו פרנקים, נוצרים-מזרחים, מוסלמים ויהודים. אבל ירושלים היתה נוצרית כולה. נאסר על יהודים ומוסלמים לגור בה. הכבוש הצלבני רוקן בתחילה את הערים מהאכלוסיה המוסלמית (טבח, גרוש ובריחה) וגם מרוב היהודים, אבל לאחר התיצבות השלטון היתה שיבה מסוימת. הערים היו בעלות גודל שונה. בעכו היו 40,000 תושבים, באשקלון היו 10,000 תושבים, בירושלים 20,000 ובשאר הערים נעו המספרים בין 2,000 ל-5,000 אבל הסטאטוס של העירונים הפרנקים היה שונה משל השאר.

הצמיתים: מוסלמים ונוצרים-מזרחים. הם היו האכלוסיה הגדולה ביותר. עפ”י ד”ר שיין היו בתקופה הצלבנית כ-700 כפרים בכל הארץ לעומת למעלה מ-2,000 בתקופה הביזנטית. לדעת פרופ’ פראוור מספרם היה גבוה בכמה מאות. הכפרים התחלקו לגדולים (כמה אלפים), בינוניים (70-80 נפש) וקטנים (10-20 נפש או 40-20).

האכלוסיה הכפרית התגוררה בשפלת החוף, ליד ערי הנמל, באזור השמרון ויהודה ובגליל. בעלי האחוזות התגוררו בערים. הכפרים נוהלו ע”י ראיסים שהיו ראשי הכפר. הכפריים שלמו נוסף על מס הגולגולת מס קרקע בגובה שליש מהיבול ומסים שונים על עצי פרי, כרמים ואף דבורים. כמו כן הוטלו עליהם עבודות אנגריה.

העבדים: אלה היו שבויי מלחמה או תושבי ערים שלא נכנעו ונכבשו לעבדות. הם שמשו כעבדים לאדונים הפרנקים.

הפרנקים לא נהלו לדעת סילביה שיין מדיניות מסיונרית. לא היה נסיון לנַצֵּר את האכלוסיה וגם לא היתה מדיניות של מערביזציה, כלומר נסיון לכפות על האכלוסיה את התרבות ואורח החיים המערב-אירופי. המניע העיקרי להעדר מדיניות מסיונרית מצד הכובשים היה כלכלי: בעלי האחוזות לא היו מעונינים בנִצּוּר הצמיתים והעבדים שתחת חסותם מאחר שהחוק חייב לשחררם. אבל היו נזירים פרנציסקנים ודומיניקנים שעסקו בנִצּוּר. פרו’פ סיון, פרופ’ קידר וד”ר שיין קבעו שהיו המרות דת של מוסלמים, אבל בהעדר נתונים במקורות המוסלמיים והלטיניים יש הערכות שונות לגבי היקף התופעה. (ראה להלן).

השלטון הפרנקי לא עסק אמנם בנִצּוּר, אבל בערים בעלות רוב נוצרי נהוג היה להפוך מסגדים לכנסיות. כפת הסלע הפכה לכנסית “מקדש האדון” ומסגד אל-אקצע הפך ל”מקדש שלמה”. גם ביפו, אשקלון וקיסריה הפכו מסגדים לכנסיות.

ב. הרכב האכלוסיה בתקופה הצלבנית

הקבוצה הנוצרית-מזרחית היתה הקבוצה הגדולה ביותר. מסקנת החוקרים העוסקים במחקר על התקופה הערבית-מוסלמית (ראה פרק רביעי בסדרה זו) היתה שלאורך תקופת הכבוש הערבי-מוסלמי היו הנוצרים-מזרחים הקבוצה הגדולה ביותר.

קבוצה זו היתה מורכבת מצאצאי היונים והסורים-ארמים שהגרו לארץ בתקופה ההלנסטית והרומית-ביזנטית שנוּצרוּ (התנצרו או הוכרחו להתנצר) בתקופה הביזנטית. יש גם עדויות של היסטוריונים וגיאוגרפים מוסלמים המאשרים עובדה זו. מחמד בן עבדאללה אלמעאפרי מסביליה בקר בארץ ב-1095 ודוח על רוב נוצרי בארץ. ההיסטוריון האנדלוסי אבן אלערבי בקר בארץ בין 1095-1093 וכתב שהנוצרים-מזרחים הם רוב האכלוסיה. גם הצלין הנוצרי בורכרד שבקר בארץ ב-1280 העיד שהנוצרים-מזרחים הם הרוב.

לעומת זאת, החוקרים העוסקים במחקר על התקופה הצלבנית חלוקים בדעותיהם לגבי השאלה אם המוסלמים או הנוצרים-מזרחים היו הקבוצה הגדולה ביותר באכלוסיה בארץ בתקופה הצלבנית: פרופ’ יהושע פראוור, ד”ר סילביה שיין ומרון בנבנישתי בדעה שהמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר.

עפ”י ההערכות של פרופ’ יהושע פראוור בספרו “תולדות ממלכת הצלבנים” (מהדורה מתוקנת: 1971,עמ’ 465-459) היו בארץ בשנות ה-1180 תחת השלטון הצלבני 100,000 עד 120,000 פרנקים, כלומר צלבנים נוצרים קתולים. האכלוסיה הכפרית מנתה עפ”י הערכותיו כ-250,000 והיתה מורכבת ממוסלמים ונוצרים-מזרחים. פראוור קבע ש”לא כל האכלוסיה הכפרית היתה מוסלמית. אזורים מסוימים מיושבים עדיין בצפיפות באכלוסיה נוצרית-סורית”. אבל “רוב האכלוסיה היה מוסלמי לפי דתו” (עמ’ 404). אכלוסית הערים היתה ברובה נוצרית. אחוז המוסלמים בערים היה זניח בשל מעשי הטבח וההגירה מרצון או מאונס (עמ’ 462). האכלוסיה הלא-פרנקית הותה כ-3/4 מכלל אכלוסית הארץ שמנתה כ-470,000.

מרון בנבנישתי העריך (The Crusaders in the Holy Land, 1970, עמ’ 18) שהאכלוסיה שמצאו הצלבנים בארץ מנתה כ-500,000 והמוסלמים היו 80%-75% מתוכם. כלומר האכלוסיה המוסלמית מנתה בין 375,000 ל-400,000 והאכלוסיה הנוצרית-מזרחית מנתה בין 100,000 ל-125,000, אולי קצת פחות אם ניקח בחשבון שבארץ היה מִעוּט יהודי ושומרוני. הוא העריך שמספר הפרנקים היה 140,000 ומתוכם כ-10,000 עד 20,000 פרנקים התגוררו בכפרים. אבל בנגוד לפרופ’ פראוור שנמק את הערכתו, בנבנישתי לא הביא נתוח מקורות כהסבר להערכתו.

ד”ר סילביה שיין מעריכה שאכלוסית הארץ בתקופה הצלבנית היתה כ-400,000 ורק רבע מתוכם היו פרנקים (“א”י בימי הצלבנים, 1291-1099”, עמ’ 197) ומסכימה עם התזה שהמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר (עמ’ 274, 287). לא ניתנה הנמקה להערכה זו.

אם נסתמך על הנתונים שהובאו על ידי פרופ’ פראוור ומרון בנבנישתי והמוסלמים היו הקבוצה האתנית-דתית הגדולה ביותר, הרי מנינם היה כ-250,000-200,000, נפש. הנוצרים-מזרחים מנו כ-150,000-100,000 נפש. לא נמסרו נתונים על מספר היהודים והשומרונים. כלל האכלוסיה הגיע לכ-470,000.

פרופ’ בנימין זאב קידר ופרופ’ רוני אלנבלום בדעה שהנוצרים-מזרחים היו הקבוצה הגדולה ביותר. (המחקרים של קידר ואלנבלום הם משנות ה-1990 בעוד שהמחקר של פראוור הוא משנות ה-1960). הם מסתמכים על דעת חוקרי התקופה הערבית-מוסלמית שהגיעו למסקנה שהנוצרים-מזרחים היו הקבוצה הדתית הגדולה ביותר בתקופה הערבית-מוסלמית. לאור קביעה זו וההצטמקות של האכלוסיה המוסלמית בשל טבח, גרוש ובריחה, ערב הכבוש הצלבני ובעת הכבוש וסקרים ארכיאולוגיים, הם קובעים שגם בתקופה הצלבנית עדיין היו הנוצרים-מזרחים הקבוצה הגדולה ביותר. גם המאמר של פרופ’ עמנואל סיון (ראה להלן) על בעית הפליטים המוסלמים עקב הכבוש הצלבני מצביע לכוון זה.

פרופ’ קידר כתב (“The Subjected Muslims of the Frankish Levant” מ-1990, עמ’ 148-150) שההערכה המוסכמת על החוקרים כיום היא שמספר הלא- פרנקים נע בין 300,000 ל-360,000 ו-250,000 מתוכם היו כפריים מוסלמים ונוצרים-מזרחים וכ-100,000 היו עירוניים מוסלמים ונוצרים-מזרחים. מספר הפרנקים היה בין 100,000 ל-120,000. לא נמסרו נתונים על מספר היהודים והשומרונים. קידר הביא מקור נוצרי, הכרוניקון ארונל (ראה להלן) לגבי האפשרות שמספר הכפריים המוסלמים הגיע לכ-150,000. אבל קידר עצמו מטיל ספק באפשרות להסתמך על מקור זה.

מכאן שמספר הכפריים הנוצרים-מזרחים היה כ-100,000. אבל מאחר שרוב המוסלמים חיו בכפרים עפ”י עדויות של אבן ג’ובאייר מ-1184 והכרוניקון הפרנקי ארנול מ-1160 סביר להניח שמתוך 100,000 העירונים הלא- פרנקים, הרוב היו נוצרים-מזרחים. המסקנה המתבקשת היא שאמנם הקבוצה הנוצרית-מזרחית היתה הגדולה ביותר, אבל השאלה נותרה פתוחה לגבי הפער המספרי בין הקבוצה המוסלמית והנוצרית-מזרחית. קידר קבע ש”במצב המחקר הנוכחי לא ניתן לקבוע כמה מוסלמים נשארו תחת שלטון פרנקי” (עמ’ 148).

פרופ’ קידר בדעה שהמוסלמים היו רוב באזורים מסוימים של הארץ והנוצרים-מזרחים באזורים אחרים. אבל הוא הגיע למסקנה ש”הקביעה שהרוב הנוצרי-מזרחי הכפרי פנה את מקומו תחת שלטון פרנקי לרוב מוסלמי לא סבירה”. הוא הסתמך על פרופ’ משה גיל שקבע (A History of Palestine 634-1099, VOL 1, p.142) שהנוצרים-מזרחים היו רוב בתקופה הערבית-מוסלמית בהסתמך על עדויות וביניהן עדותו של ההיסטוריון האנדלוסי אבן אל-ערבי שהיה בארץ זמן קצר לפני הכבוש הצלבני וכתב שהנוצרים-מזרחים הם רוב האכלוסיה. גם הצלין הנוצרי בורכרד שבקר בארץ ב-1280 קבע שהנוצרים-מזרחים הם הרוב בארץ.

במחקר אחר של ב”ז קידר (Franks, Muslims and Oriental Christians in the Latin Levant, pp. 129-153) הוא סוקר את מאמצי החוקרים להעריך ביתר ודאות מה היה מספר המוסלמים בארץ תחת השלטון הצלבני. החוקרים נסו להעריך מה היה גודלה של המשפחה המוסלמית הממוצעת, אבל המקורות לקביעת גודל המשפחה הם מעטים ביותר ולסכום הדיון קבע קידר ש”עדיין אין מסקנה לגבי גודל המשפחה המוסלמית תחת השלטון הפרנקי” (עמ’ 152) ולכן אין אפשרות להעריך את גודלה המדויק של האכלוסיה המוסלמית.

פרופ’ רוני אלנבלום הגיע למסקנה שהנוצרים-מזרחים היו הקבוצה הגדולה ביותר (Frankish Rural Settlements in the Latin Kingdom of Jerusalem, 1998). אבל ממחקרו מתבקשת המסקנה שהיה פער משמעותי מבחינה מספרית בין הנוצרים-מזרחים והמוסלמים לטובת הראשונים. פרופ’ אלנבלום מסתמך על מקורות לא-יהודיים ועל סקרים ארכיאולוגיים וחפירות שנערכו ע”י ה”רשות לחקירת א”י ועתיקותיה”. לדעת פרופ’ אלנבלום אין די נתונים כדי לקבוע את מספר התושבים והיחס ביניהם. אבל פרופ’ אלנבלום בדק את ההרכב אתני-דתי של האכלוסיה בעידן הצלבני והגיע למסקנה שהנוצרים-מזרחים היו הקבוצה הגדולה ביותר.

ניתן לקבל חזוק לתזה שהנוצרים-מזרחים היו הקבוצה הגדולה ביותר ממחקרו של פרופ’ עמנואל סיון (“פליטים מסוריה וא”י בתקופת מסעי הצלב”). סיון קבע שבעקבות הכבוש הצלבני נוצרה בעית פליטים שברחו מא”י ורוב הפליטים היו מוסלמים. בריחת המוסלמים צמצמה ללא ספק את מספרם, אם כי במקורות המוסלמיים עליהם מסתמך פרופ’ סיון אין נתונים מספריים. ד”ר שיין ציינה אף היא במאמרה (ראה לעיל) שהיתה הגירה של מוסלמים מהארץ. כל החוקרים מאשרים שהצלבנים ביצעו מעשי טבח המוניים במוסלמים וזה היה המניע לבריחתם.

אלנבלום הוא שהחל את הדיון בהרכב אתני-דתי מהתקופה הביזנטית. הנחת היסוד הראשונה במחקרו היא שבתקופה הביזנטית הארץ היתה מחולקת לאזורי התישבות של מוסלמים, נוצרים-מזרחים, יהודים ושומרונים והקהילות האתניות-דתיות חיו בנפרד. וכך לדעת אלנבלום היה המצב גם בתקופה הצלבנית. מאחר שהתקופה הערבית היתה בין השתיים סביר להניח שזה היה המצב בתקופה הערבית. גם פרופ’ קידר וד”ר שיין מסכימים שהיתה חלוקה אתנית-גיאוגרפית. באזורים הכפריים האכלוסיה היתה עפ”י מרכיב אתני-דתי. אבל בערים היתה אכלוסיה מעורבת, אם כי ברובעים נפרדים. הפרנקים לא התערבבו במקומיים.

הנחת היסוד השניה בספרו של פרופ’ אלנבלום – הנשענת גם על דעות חוקרים שזה תחום התמחותם – היא שיש לעשות הבחנה ברורה בין תהליכי הערביזציה והאסלמיזציה האזורית ובין האסלמיזציה האישית של התושבים המקומיים, נוצרים, יהודים ושומרונים בתקופת הכבוש הערבי-מוסלמי.

המפה הישובית בתקופה הצלבנית

פרופ’ בנימין זאב קידר במאמרו “יהודים ושומרונים בממלכת ירושלים” ופרופ’ רוני אלנבלום בספרו שרטטו את המפה הישובית בתקופה הצלבנית (1260-1099):

הקבוצה הגדולה ביותר הנוצרים-מזרחים חיה במספר רכוזים: בגליל המערבי, במישור החוף ובאזור ירושלים ודרום יהודה. היתה מובלעת נוצרית בגליל המזרחי, במקומות קדושים לנצרות. הרכוז העיקרי של המוסלמים היה בשכם וסביבתה. היו מובלעות מוסלמיות בגליל המערבי והמזרחי. כמו כן היה הדרום אזור נדידה של הבדווים.

הרכוז העיקרי של היהודים היה בגליל המזרחי ובערים מסוימות בחוף ובפנים הארץ. באזור השמרון היה רכוז של ישובים שומרונים ובערי החוף. הרכב האכלוסיה לא השתנה מהותית מהתקופה הערבית-מוסלמית והנוצרים-מזרחים נותרו הקבוצה הגדולה ביותר.

התזה היא שהמפה הישובית משקפת את חלוקת אזורי הארץ עפ”י קריטריון אתני-דתי עם מובלעות קטנות של מִעוּט אתני-דתי אחר. החלוקה האתנית-דתית האזורית הזו החלה להתהוות בתקופה הביזנטית עם התגברות תהליך הנִצּוּר. מחקרו של פרופ’ רוני אלנבלום הביא מידע חשוב על מפת הישובים באזורי הארץ השונים מהתקופה הביזנטית (המאות 7-4 לספירה) דרך התקופה הערבית (המאות 11-7) לתקופה הצלבנית (מאות 13-12).

בנגוד לאזורים הנטושים בהם התישבו מוסלמים-בדווים והשליטו את מנהגיהם ואורח חייהם – בקהילות הותיקות לא היה תהליך מזורז של אסלמיזציה. לדעת אלנבלום עד ראשית המאה ה-11,המאה האחרונה לכבוש הערבי-מוסלמי לא היתה מדיניות של אכפת האסלאם בכח על האכלוסיה הותיקה. רוב האכלוסיה ערב הכבוש הצלבני היתה נוצרית-מזרחית.

החוקרים עושים הבחנה בין תהליך האסלאמיזציה של יחידים שהיה איטי וממושך ולבין האסלאמיזציה והערביזציה של אזורים שננטשו ע”י האכלוסיה המקומית בלחצם של השבטים הבדווים שנצלו את הואקום שנוצר והתנחלו באזור. תהליך האסלאמיזציה של האכלוסיה המקומית היה איטי וצבר תאוצה עקב אירועים פוליטיים וחברתיים. הגורמים המכריעים היו השיעור הגבוה של המסים המיוחדים שהוטלו בתקופה הערבית-מוסלמית על לא-מוסלמים, ההגבלות השונות, תעסוקתיות ואחרות וההתקפות של אספסוף מוסלמי.

עפ”י תוצאות מחקריו של אלנבלום תהליך האסלמיזציה והערביזציה האזורית מתייחס לאזורים שננטשו ע”י האכלוסיה המקומית כתוצאה מהלחץ שהופעל עליהם ע”י חדירת שבטים בדווים נודדים שפגעו באכלוסיה הותיקה. אזורים אלה עברו לדעת אלנבלום תהליך של מעבר הדרגתי של השבטים הבדווים מאורח חיים נוודי להתישבות קבע. במלים אחרות, לא מדובר באזורים אלה באסלמיזציה של התושבים המקומיים אלא בהתישבות קבע של ערבים מוסלמים.

רוב החוקרים מסכימים שמראשית הכבוש הערבי-מוסלמי במאה ה-7 עד ראשית המאה ה-11 לא היו הרבה מקרים של אסלאמיזציה בכפיה מכיון שזה היה אסור עפ”י החוק הדתי-מוסלמי ותהליך האסלאמיזציה לא הושלם בשלהי התקופה הערבית-מוסלמית. היהודים והנוצרים לא נרדפו ע”י השלטון הערבי-מוסלמי מלבד בימיו של הח’ליף אל-חאכם שצוה להרוס כנסיות ובתי כנסת וכפה על הלא-מוסלמים להתאסלם או לעזוב את הארץ. הגזירות ניתנו עפ”י מקור אחד ב-1002/3 ועפ”י מקור אחר ב-1012. היהודים הפכו לאנוסים. אבל כעבור זמן קצר הגזירה בוטלה והם חזרו בגלוי ליהדות. עובדה היא שבתקופה הצלבנית היו 35 ישובים יהודיים בגליל וישובים נוספים בחלקים אחרים של הארץ. (ראה פרק רביעי בסדרה זו).

הפרנקים 

אחת הסִבּוֹת העיקריות להתמוטטותה של ממלכת הצלבנים היתה בעית כח אדם. הכבוש הצלבני לא הביא להגירה מסיבית של נוצרים-קתולים מאירופה והפרנקים נשארו מִעוּט כובש. הישובים הפרנקיים היו מטפוסים שונים: מבצרים עם חילות מצב, מנזרים מאוכלסים ע”י נזירים, עיירות בעלות אכלוסיה פרנקית בחלקה ואף כפרים מעורבים שכללו אכלוסיה פרנקית. רוב הפרנקים התגוררו בערים בעיקר לאורך החוף, אבל גם בטבריה צפת, צִפּוֹרִי ונצרת בגליל ובירושלים, רמלה-לוד שכם ובית לחם.

בין 10,000 ל-20,000 התגוררו בכפרים. כפרים פרנקיים הוקמו בין השאר באכזיב, אל-קביבה, אל-בירה, דבוריה, סן-ז’יל, בית גוברין, בית נובא, בית סוריכ. פרנקים התגוררו גם בעירות קאקון, קלנסואה, דיר אל בלח, סבסטיה, ג’נין, לג’ון ותבנין. עפ”י ספרו של מרון בנבנישתי “The Crusaders in the Holy Land” התגוררו הפרנקים בכ-80 ישובים שהיו 15% מכלל 700 הישובים בתקופה הצלבנית. לדעת פרופ’ פראוור היה מספר הישובים הכולל גבוה בכמה מאות לפחות. מאחר שהצבא הצלבני היה מורכב מגברים – ונשים אירופאיות לא הגיעו עם הלוחמים – נשאו הפרנקים נשים מקומיות שקבלו על עצמן את הנצרות הקתולית.

האכלוסיה הנוצרית-מזרחית

עפ”י עדויות של מוסלמים (ראה למעלה) הנוצרים-מזרחים היו הרוב בארץ. עפ”י עדות של הצלין הנוצרי בורכרד מהר ציון שבקר בארץ ב-1280 הסורים שהיו נוצרים מזרחיים היו הרוב בארץ, אבל היו בארץ גם נוצרים ארמנים, פרסים, מרוניטים, חבשים ועוד במספר עצום. ואכן בנגוד למוסלמים שנטבחו, גורשו או ברחו, האכלוסיה הנוצרית-מזרחית נשארה על כנה. הנוצרים-מזרחים היו ברובם ממוצא סורי או יוני ונמנו על המהגרים שהתנחלו בארץ בתקופה ההלנסטית והתנצרו בתקופה הביזנטית. חלק ניכר מהיונים ברחו ערב הכבוש הערבי-מוסלמי, כך שעיקר האכלוסיה הנוצרית-מזרחית היתה ממוצא סורי (תערובת של ארמים ופיניקים באזור הצפון).

הם עברו תהליך של שערוב (ערביזציה) בתקופה הערבית-מוסלמית אבל רובם ככולם נשארו נוצרים. אם כי העילית המשכילה נטשה לפני הכבוש הפרנקי. הנוצרים-מזרחים השתייכו לכנסיה היונית- אורתודוכסית. לשון התפילה היתה יונית אבל השפה היומיומית היתה ערבית.

הנוצרים-מזרחים התחלקו לעירונים וכפריים:

הכפריים – הפכו לצמיתים באחוזות הפיאודליות הפרנקיות.

העירונים – היו חפשים אבל לא בסטאטוס של “בורגנים”. הנוצרים-מזרחים היו רוב בערים לצד מִעוּט פרנקי. פרופ’ פראוור קבע שבשל הבריחה, הגרוש ומעשי הטבח במוסלמים, לא נותרה אכלוסיה מוסלמית בערים.

הגליל המערבי – בתקופה הצלבנית היה מיושב בעיקר בנוצרים ותיקים מהתקופה הביזנטית, כלומר יונים, פיניקים וסורים- מתיונים שהתנצרו ועולי רגל מביזנץ ואירופה ומנוצרים פרנקיסטים, כלומר מתישבים נוצרים מאירופה הקתולית. הגליל המערבי היה מחולק לאחוזות פאודליות. למשל כל האזור בין פקיעין בצפון-מזרח, סג’ור בדרום-מזרח ודיר אל-אסד בדרום מערב היה אחוזה פאודלית של הנריקוס בובאלוס, בנו של אביר מאזור שמפניה, דרומית-מזרחית לפריס.

הגליל המזרחי – נוצרים התישבו עוד בתקופה הביזנטית בשכונות נפרדות במספר ישובים בגליל התחתון, בטבריה, כפר כנה ודבוריה בשל קדושתן לנצרות ואילו בנצרת חוסלה הקהילה היהודית ע”י הביזנטים ערב הכבוש המוסלמי ונצרת נשארה בעלת אכלוסיה נוצרית-ביזנטית במשך תקופת הכבוש הערבי-מוסלמי. אבל החל מ-1108 החלו להתישב בנצרת גם צלבנים.

אזור יהודה ודרום השמרון – האזור מצפון לירושלים, כלומר דרום השמרון היה נוצרי ברובו. עפ”י סקר ארכיאולוגי היו בו 267 ישובים. בדרום השמרון נשארו הישובים הנוצרים-ביזנטים ללא שנוי. הצלבנים התישבו רק באזורים בהם ישבו נוצרים.

אזור ירושלים היה אף הוא מיושב בנוצרים. אזור דרום יהודה וסביבות ירושלים היה אזור נוצרי ברובו: ירושלים, בית לחם, בית גוברין היו בעלות רוב נוצרי. הפרנקים הפכו את ירושלים לעיר נוצרית ועודדו התישבות נוצרים-מזרחים בעיר במקום המוסלמים שנטבחו או ברחו.

כמו כן היה רוב נוצרי ברמלה-לוד.

ערי החוף – היו גם הן בעלות רוב נוצרי. הצלבנים עודדו את הנוצרים-מזרחים לאכלס את ערי החוף במקום המוסלמים שנטבחו או ברחו. אבל גם בתקופה הערבית רוב האכלוסיה היתה נוצרית.

תהליך האסלאמיזציה של האכלוסיה הנוצרית לא הושלם בתקופה הערבית ונמשך בתקופה הממלוכית והעת’מאנית. כתוצאה מאפליה ורדיפות גודלה של הקהילה הנוצרית המשיך על כן להצטמק בתהליך שהיה בד”כ בלתי הפיך. אבל התהליך צבר תאוצה רק כאשר הקהילות המוסלמיות נעשו מאורגנות וחזקות.

האכלוסיה הערבית-מוסלמית

הקבוצה המוסלמית היתה השניה בגודלה אחרי הקבוצה הנוצרית-מזרחית. אבל כפי שקבע פרופ’ קידר (The Subjected Muslims of the Frankish Levant, p. 148) “במצב המחקר הנוכחי לא ניתן לקבוע כמה מוסלמים נשארו תחת השלטון הפרנקי לאחר מעשי הטבח וההגירה מהארץ”. עפ”י הכרוניקון הפרנקי ארנול הציע מלך ארמניה ב-1160 למלך ירושלים לגרש את האכרים המוסלמים והתחייב לשלוח במקומם 30,000 ארמנים עם משפחותיהם כדי לישב את הארץ. אם ההצעה היתה אכר מוסלמי תמורת ארמני הרי היו בארץ 30,000 אכרים מוסלמים, כותב קידר. אם משפחה ממוצעת היתה בת 5 נפשות הרי האכלוסיה הכפרית המוסלמית כללה 150,000. השאלה היא באיזו מידה ניתן להסתמך על מקור זה. קידר מעלה ספקות בנדון.

ערב הכבוש הצלבני ב-1099 היו המוסלמים מרוכזים בשני רכוזים עיקריים: בהר הנגב ובערבה ובצפון השמרון. כמו כן היו מובלעות מוסלמיות באזור טבריה, רמלה והר חברון. בערי החוף ופנים הארץ היתה האכלוסיה מעורבת והמוסלמים היו מִעוּט (ראה פרק רביעי בסדרה זו). העלית המשכילה המוסלמית עזבה לפני הכבוש.

יש מקורות מעטים על חיי האכלוסיה המוסלמית תחת השלטון הצלבני. אבל מתוך המידע שהצטבר מתברר שגורל המוסלמים היה תוצאה של הצורה בה השתלטו הצלבנים על ישובים בהם חיו מוסלמים. בעיר שנכבשה נערכו מעשי טבח ונלקחו שבויים שהפכו לעבדים. בעיר שנכנעה לא נקמו בתושבים והשאירו בידיהם את הברירה להישאר או לעזוב. ברוב המקרים הם העדיפו לעזוב.

רוב המוסלמים היו סונים, אבל בצפון היתה גם אכלוסיה שיעית. האכלוסיה המוסלמית התחלקה ל-4 קבוצות: עבדים, צמיתים באחוזות של הפרנקים, תושבי הערים והשבטים הבדווים.

העבדים – היו שבויי מלחמה או תושבי ערים שלא נכנעו מרצון. אין נתונים על מספר העבדים אבל כנראה שהם לא היו מעטים. במבצר הצלבני של הטמפלרים בצפת היו 400 עבדים. בעכו שוחררו שלוש שנים לאחר הכבוש 4,000 מוסלמים מעבדות ובירושלים שוחררו כ-5,000. נראה שמדובר בפדיון שבויים או בהחלפתם בשבויים פרנקים (קידר, עמ’ 153).

הצמיתים – היו אכרים שעבדו את אחוזות הבעלים המוסלמים. האחוזות עברו לידי בעלים פרנקים שהעבירו את השיטה הפיאודלית לארץ והפכום לצמיתים. עפ”י עדותו של אבן ג’באר שבקר בארץ ב-1148 היה מצבם של הכפריים המוסלמים תחת השעבוד הצלבני טוב יותר ממצבם של הכפריים בארצות האסלאם.

לדעת בנבנישתי האכלוסיה המוסלמית בכפרים כללה שרידים מהאכלוסיה הותיקה שהתאסלמה והתבוללה בקרב גלי הכובשים הערביים. אבל הוא בדעת מִעוּט. החוקרים שהתמחו בתקופה הערבית-מוסלמית בדעה שלא היתה תופעה המונית של התאסלמות (ראה פרק רביעי בסדרה זו). המוסלמים היו ערבים שהתנחלו בארץ.

העירוניים – ערי פנים הארץ נכנעו ברובם לפני הצלבנים וניתנה לתושבים הברירה להישאר או לעזוב. רוב המוסלמים העדיפו לעזוב וחלק נשארו. בטבריה, נצרת ובית לחם היתה אכלוסיה מוסלמית. ברמלה וטבריה היתה בריחה המונית עוד לפני הכבוש.

עפ”י עדותו של עמאד אל-דין, מזכירו של צלאח א-דין, בערים מסוימות בפנים הארץ המוסלמים היו רוב. אבל בירושלים נערך טבח גדול במוסלמים והשאר ברחו או הפכו לעבדים ונאסרה התישבות מוסלמית בעיר. בשכם ברחו רוב התושבים.

כבוש ערי החוף היה מלווה בטבח האכלוסיה המוסלמית. בעכו נרצחו כ-4,000 מוסלמים ורכושם נבזז. בקיסריה נערך טבח במוסלמים והנשים נלקחו בשבי ונמכרו לעבדות והשאר ברחו. מעשי טבח נערכו גם בחיפה שגילתה התנגדות עקשת לכובשים. ביפו היתה בריחה המונית לפני הכבוש. ארסוף ואשקלון נכנעו אבל המוסלמים העדיפו לעזוב.

ד”ר שיין קבעה שבין 1109-1099 לא נותרה אכלוסיה מוסלמית בערי החוף. החל מ-1109 השתנתה גישת הצלבנים שהגיעו למסקנה שאבדן תושבים פרושו אבדן הכנסה והותר לנכבשים להישאר. החל מהרבע השני או השלישי של המאה ה-12 הורשו מוסלמים לחזור לערי החוף. אבל רוב האכלוסיה העירונית היתה נוצרית-מזרחית. תושבי הערים הלא- פרנקים שלמו, נוסף על מס הגולגולת, מס עירוני.

הבדווים – השבטים הבדווים והתורכמנים נדדו בדרום באזור שבין עזה למצרים, במזרח באזור עבר הירדן המזרחי ובצפון באזור הבניאס. הם ערכו הסכמים עם השלטון הצלבני לפיהם הם שלמו מס גולגולת והורשו לרעות את עדריהם בממלכת הצלבנים.

המשך בחלק הבא…

מאמרים אחרונים של רבקה שפק ליסק

נושא ארגוני זכויות האדם מחייב דיון רציני. הרכב האכלוסיה בתקופה הממלוכית. ישראל אינה מסוגלת לפתור את בעיותיה של אפריקה. העידן הפוסט-תעשיתי: האם השפע הפך לנחלת הכלל. הכפר הערבי פאסוטה היה בעבר כפר יהודי. ה-JVP ארגון יהודי- אמריקני, קטן אבל רעשני. דלתון היתה ישוב יהודי בעבר וכיום היא שוב יהודית. העידן הפוסט–תעשיתי: נקודות המחלוקת בין גלברייט לפארקר. דונה גרציה: 500 שנה להולדתה של הציונית הראשונה. מירון היתה יהודית בעבר כ-3,000 שנים

פרק 6 – חלק א’

פרק שישי – הרכב האכלוסיה בארץ בתקופה הממלוכית (1260-1516):

ירידה דרסטית בגודל האכלוסיה וחסול הרוב הנוצרי/ ד”ר רבקה שפק ליסק

פרק 6 בסדרה: איך ומתי חוסל הרוב היהודי בא”י:

פרק ראשון – המדיניות הרומית: חסול הישות הלאומית- תרבותית והרוב היהודי בארץ ישראל 
פרק שני- כשלון מאמצי הנִצּוּר תחת הכבוש הנוצרי–ביזנטי.
פרק שלישי – גלי החדירה של הערבים והמוסלמים לארץ תחת הכבוש הערבי-מוסלמי (640-1099)
פרק רביעי – היהודים תחת הכבוש הערבי-מוסלמי: שערוב (ערביזציה)שערוב (ערביזציה) ללא אסלום 
פרק חמישי – האכלוסיה בארץ בתקופה הצלבנית (1099-1260): הנוצרים-מזרחים הקבוצה הגדולה ביותר 

חלק א’

מבוא

הממלוכים היו תורכמנים מאסיה המרכזית. המוסלמים שכבשו את אסיה המרכזית לקחו ילדים תורכמנים, הפכום לעבדים והעבירו אותם אימונים צבאיים על מנת להפכם לחיילים בשרותם. הם עברו אסלום והשתייכו לזרם הסוני באסלאם. כמוסלמים חדשים הם הצטיינו באדיקותם ובקנאותם הדתית.

הצבא הממלוכי על קציניו פעל בשרות הח’ליף המוסלמי עד שמספר קצינים הדיחו ב-1249/50, לאחר מותו של הח’ליף האיובי, את בנו הצעיר והשתלטו על מצרים.

ב-1260 הביס הגנרל הממלוכי ביברס את המונגולים שחדרו לארץ, לאחר שכבשו את סוריה, בקרב ליד מעין חרוד ולאחר מכן כבשו הממלוכים את ארץ ישראל וסוריה. ב-1263 הוכתר ביברס כשולטן אלמלכ אלט’אהר.

הגליל התחתון נכבש ב-1263 וב-1266 נכבש הגליל העליון. הגליל המערבי נכבש ב-1271 ומבצר המונפורט נהרס. לאחר הכבוש הוזמנו מתישבים מדמשק להתישב בצפת ונבנו בה בית מרחץ, מסגד ושוק.

ערי החוף מלבד עכו נכבשו בין 1265 ל-1268 ומאחר שלממלוכים לא היה צי הם חששו מנסיונות של הצלבנים להשתלט מחדש על ערי החוף, הרסו את כל הערים עד היסוד, אם כי במשך הזמן עזה שוקמה חלקית והפכה לנמל הכנסה לארץ. ערי החוף נותרו הרוסות, מכיון שפירטים ושודדי ים נהגו לפשוט על אזור החוף. עזה שמשה כנמל הכנסה לארץ ומספר תושביה היה גדול, עפ”י עדויות, אם כי היא היתה בעלת אופי כפרי.

בידי הצלבנים נותרה רצועת חוף קטנה בין עכו לדור. עכו נכבשה ע”י הממלוכים ב-1291 ובזה תם הכבוש הצלבני בארץ אם כי השלטון הצלבני ברוב חלקי הארץ הסתיים עוד ב-1260. הממלוכים הרסו את העיר, את ביצוריה ואת הנמל. התושבים הנוצרים שנותרו בחיים נמלטו. חרבן עכו הביא לסופה של הקהילה היהודית. גיאוגרף מוסלמי הזכיר את עכו ב-1320. העיר היתה חרבה במאות ה-14 וה-15 עפ”י גירסתו של זאב וילנאי, ערך עכו, ב”אנציקלופדיה אריאל”. עפ”י גירסה אחרת הוחל סביב אמצע המאה ה-14 בשקומה החלקי של העיר מחרבותיה ויהודים שבו להתגורר בה.

א. השלטון הממלוכי

הארץ היתה חלק מהפרובינציה א-שאם וחולקה לשתי יחידות מבחינה מנהלית:

ממלכת עזה – שכללה את השפלה עד הרי יהודה והשרון. ממלכת צפת – שכללה את הגליל העליון, המערבי והתחתון, חוף הכרמל, עמק הירדן, צפון השמרון ודרום לבנון עד תבנין. הרי יהודה, כולל ירושלים, דרום השמרון ועמק בית שאן סופחו לממלכת דמשק.

השליטה בארץ נמסרה לקציני הצבא שהיו למושלי הערים, גובי המסים, המפקחים והפקידות העליונה. הממלוכים הקימו שרות דואר באמצעות סוסים. הדרכים שופרו, נבנו גשרים והוקמו תחנות להחלפת סוסים.

האחוזות הצלבניות הועברו לידי קציני הצבא והאכרים נחשבו לצמיתים והיו חייבים לעבד את האדמה שלא נחשבה לרכושם הפרטי ונאסר עליהם לעזוב את הכפר. (יהושע פרנקל, “החברה הכפרית בארץ ישראל בתקופה הממלוכית” קתדרה 77, 995, עמ’ 32). לחלק המזרחי של השרון, אזור קלנסוה, טייבה, טול כרם, בקה אל גרביה ובאקה אל שרקיה עד אום אל פאחם הועברו מתישבים חדשים, תורכמנים נוודים (יוסף דרורי, “ארץ ישראל כחבל מישני” יואל ריפל, עורך, תולדות ארץ ישראל, כרך ב’, 1989, עמ’ 424).

השלטון הממלוכי היה שלטון רכוזי ויעיל במשך שלטונו של ביברס (1279-1260). בימיו נהנו התושבים מבטחון אישי בערים ובדרכים ומאכפת החוק נגד עברינים ונגד שודדי הדרכים והבדווים. בימי קלאון ובניו (1341-1279) הורע מצב הבטחון. ב-1281 מרדו הבדווים בשכם ובאזור עזה. אזור עכו-עתלית שנותר בידי הצלבנים נכבש ב-1291,בימי בנו של קלאון אלאשרף ח’ליל. כמו כן היו פלישות מונגוליות בעשור האחרון של המאה ה-13 אך הן נהדפו.

לאחר מותו של אלנאצר מחמד (1341-1310) החלו מאבקי ירושה בין צאצאיו, קצינים שאפתנים ואחרים. ב-1347 פרצה בארץ המגיפה השחורה שהפילה חללים רבים והביאה לבריחת התושבים מהערים ולהצטמקות השטח המעובד. אכלוסית הארץ הצטמקה משמעותית בשל המגיפה. לאחר חלוף המגיפה המשיכו הממלוכים במפעלי הבניה בהם החלו לפני כן.

ב-1382 השתלט שולטן ממוצא צ’רקסי, ברקוק, על הממלכה הממלוכית. הקצונה הממלוכית נלחמה בו והוא הודח, אך שב ותפש את השלטון ושלט עד 1390.

מהמאה ה-15 התחיל מצבה של ממלכת הממלוכים להתערער. בתוך הממלכה גברו החיכוכים בין התורכמנים לצ’רקסים, פלישות של פירטים ושודדים ערערו את מצב הבטחון והמצב הכלכלי החל להידרדר (יוחנן פרידמן, “ארץ ישראל וירושלים ערב הכבוש העת’מאני” פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העת’מאנית, בעריכת אמנון כהן, עמ’19-22).

החל מהמחצית השניה של המאה ה-15 גברה התערערות הממלכה הממלוכית בשל עלית כוחם של העותמ’אנים לאחר כבוש קונסטנטינופול ב-1453 והתחלת המאבק על השליטה בארצות האסלאם. על מנת להתמודד עם הסכנה העת’מאנית התחילו הממלוכים לכפות גיוס לצבא על הבדווים ואף על האכלוסיה האזרחית. השייח’ים של שבטי הבדווים קבלו שכר עבור המגויסים, אבל החיילים הבדווים מהרו לערוק. במקום שרות בצבא העדיפו הבדווים לערוך מסעי שוד וביזה בערים ובכפרים ובעוברי אורח בדרכים. האכלוסיה האזרחית התנגדה אף היא לגיוס לצבא והעוינות בין השלטון לתושביו גברה. בארץ השתררה אנרכיה, החקלאות נפגעה והמצב הכלכלי הורע.

המעורבות של הבדווים בחיי הארץ גברה. בירושלים השבט בנו זיד התנגש עם המושל, היו הוצאות להורג ונקמות של קרובי המוצאים להורג. בחברון פרצו מהומות בין שתי חמולות ושתיהן פנו לעזרת הבדווים שנצלו את הבקשה למעשי שוד וחרבן. רבי משולם מוולטירה שבקר בארץ ב-1481 תאר את השוד בדרכים ובישובים.

גִּלֹּּוּי הדרך להודו דרך כף התקוה הטובה על ידי וסקו דה גמה (1497) והשתלטות הפורטוגזים על הסחר עם הודו, פגעו קשה בכלכלה הממלוכית שלפני כן נהנתה מרוחים תודות למסלול הסחר למזרח שעבר בתחומה. על רקע זה היו עמותים עם הפורטוגזים בים סוף.

הקרב המכריע בין הממלוכים לעת’מאנים על השליטה באזור התקיים באוגוסט 1516 במארג’ דאבק צפונית לחלב. הממלוכים נוצחו והעת’מאנים עלו על דמשק וכבשוה. שאר חלקי סוריה וכל ארץ ישראל עד עזה נפלו לידי העת’מאנים ללא התנגדות. ב-1517 נכבשה מצרים.

ב. מעמדה של האכלוסיה הלא-מוסלמית

הממלוכים היו קנאים לדת האסלאם. הם בנו מסגדים, מדרסות שיפצו את כפת הסלע על הר הבית ואסרו על לא-מוסלמים להיכנס למערת המכפלה בחברון. התושבים הלא-מוסלמים היו במעמד “בני חסות” עפ”י תנאי עומר והממלוכים הקפידו על אכפת התנאים. כמו כן, הלא-מוסלמים שלמו נוסף על המסים הרגילים את מס הכופרים, הוא מס הגולגולת, הג’זיה.

תקנות נגד הלא-מוסלמים: (אנציקלופדיה יודאיקה, פרק 6, ערך: מצרים, 1971)

  • נאסרה העסקת יהודים ונוצרים במערכת המנהלית הממלוכית.
  • הנוצרים נצטוו לכסות את הטורבן שלהם בבד כחול, היהודים- בבד צהוב והשומרונים בבד אדום.
  • חודשה התקנה האוסרת על לא-מוסלמים לרכב על סוסים.
  • נאסר על הלא-מוסלמים לבנות בתים שיעלו בגובהם על בתי המוסלמים.
  • על הכופרים נאסרה הכנסה למערת המכפלה בחברון.

הערך: ממלוכים ב-Jewish Virtual Library דן בין השאר במצבם של הלא-מוסלמים בממלכה הממלוכית. מסתבר שלמרות האִסּוּר להעסיק יהודים ונוצרים במערכת המנהלית חלקם עדיין נשאו במשרות רמות מעלה, אבל השלטון הממלוכי נעשה בהדרגה מדכא יותר ויותר והלא-מוסלמים היו ממורמרים על ההידרדרות במצבם. לשנוי לרעה ביחס ללא-מוסלמים, בעיקר נוצרים, היו מספר גורמים:
• הרטוריקה המיליטנטית הממלוכית שעסקה בג’יהאד.
• המאבק המתמשך נגד הצלבנים.
• ההבנה שהנוצרים המקומיים, למרות היותם דוברי ערבית, אהדו בסתר את אויבי הממלוכים.
• ההידרדרות במצב הכלכלי החל מאמצע המאה ה-14 ואילך.
• התחרות על ג’ובים בין השכבה המשכילה המוסלמית והשכבה המשכילית הלא-מוסלמית.

עיקר העוינות היה מופנה כלפי הנוצרים שהיו קבוצה אתנית-דתית יותר גדולה מזו של היהודים והיתה מיוצגת הרבה יותר במערכת המנהלית. במידה שהיתה פגיעה ביהודים זו היתה יותר תוצר לואי של הצעדים שננקטו נגד הנוצרים. עם כבוש הגליל התחתון ב-1263 ביברס החל ברדיפת הנוצרים. הוא הרס את הכנסיות ואת האתרים הנוצריים וביניהם את כנסית “הבשורה” בנצרת ואת הכנסיה ע”ש אליהו בהר תבור. ב-1266 בעת כבושה של צפת נרצחו הטמפלרים שחיו בה ונשותיהם וילדיהם נמכרו לעבדות. בקאקון שנכבשה ב-1267 הפכו הממלוכים את הכנסיה למסגד.

הממלוכים נקטו במדינות של אסלום המִעוּט הנוצרי-מזרחי. בתקופה הממלוכית הגיע לסיומו התהליך ארוך הטוח של אסלום האכלוסיה הנוצרית. מסתבר שאם כי עיקר האסלאמיזציה היתה בקרב הנוצרים היו גם מקרים מעטים של התאסלמות בקרב היהודים במצרים. לקראת סוף המאה ה-14 היתה החמרה במדיניות כלפי הלא-מוסלמים לאחר השתלטותם של הצ’רקסים על הממלכה הממלוכית.

ג. גודל האכלוסיה – ירידה דרסטית במספר התושבים

מפנקסי מפקדי האכלוסין, רשום השדות, המטעים והקרקעות מהתקופה הממלוכית ניתן היה ללמוד על גודל האכלוסיה והרכבה, אבל הם לא השתמרו והמקורות מהם ניתן ללמוד על הרכב האכלוסיה תחת הכבוש הממלוכי הם מסקנות המחקר על גודל והרכב האכלוסיה בתקופה הצלבנית ובראשית התקופה העת’מאנית (פרנקל, “החברה הכפרית, עמ’ 19).

שני שנויים משמעותיים התרחשו בתקופת הכבוש הממלוכי:

* היתה ירידה דרסטית במספר התושבים – מכ-470,000 לכ-120,000 בשלהי התקופה הממלוכית (שלהי המאה ה-15 וראשית המאה ה-16). תחת השלטון העת’מאני עלה מספר התושבים בשלהי המאה ה-16 ל-206,290 בשטח א”י המערבית).

** הרכב האכלוסיה השתנה – הרוב הנוצרי מזרחי חוסל (על כך בסעיף ד’).

עפ”י הערכות החוקרים שהתמחו בתקופה הצלבנית (ראה הפרק החמישי) כאמור חיו בארץ בתקופה הצלבנית כ-470,000 תושבים.

בהעדר מסמכים מהתקופה הממלוכית על אכלוסית הארץ המפקד הראשון שערכו העת’מאנים בראשית המאה ה-16 (1525/6) 8 שנים בלבד לאחר הנצחון על הממלוכים וההשתלטות על הפרובינציה א-שאם נותן לנו את תמונת המצב בשלהי השלטון הממלוכי. הפרובינציה א-שאם כללה את א”י המערבית, עבה”י המזרחי ודרום סוריה, אבל נדון כאן רק במצב בארץ ישראל המערבית. לדעת החוקרים של התקופה העת’מאנית המפקד הראשון נותן תמונה חלקית בלבד על גודל והרכב האכלוסיה ערב הכבוש העת’מאני, אם כי שיטות המחקר של הפקידים השתפרו ממפקד למפקד.

ברנרד לואיס הביא במאמר “ארץ ישראל ביובל הראשון לשלטון העת’מאני על פי פנקסי הקרקעות העת’מאניים” ארץ ישראל, כרך ד’, עמ’ 172 את הנתונים של המפקד הראשון:

אזור (סנג’ק) הגליל ובירתו צפת: 5,463 בתי אב, 360 רווקים ו-86 חולים, נכים או פטורים ממסים

אזור (סנג’ק) עזה ובירתו עזה: 5,183 בתי אב, 364 רווקים ו-39 חולים, נכים ופטורים ממס 

אזור (סנג’ק) ירושלים ויהודה: 2,673 בתי אב, 120 רווקים ו-8 חולים וכו’ 

אזור (סנג’ק) השמרון ובירתו שכם אינם נכללים במפקד.

אין במאמר של ברנרד לואיס מידע על השבטים הבדווים בנגב ובחלקים אחרים של הארץ.

לואיס חישב את גודל המשפחה הממוצעת עפ”י 6 נפשות. עפ”י חִשּוּב זה היה מספר התושבים החלקי עפ”י המפקד הראשון, כדלקמן:

אזור הגליל: 33,224 תושבים
אזור עזה: 31,501 תושבים 
אזור ירושלים: 16,166 תושבים 
סה”כ: 80,891

סנג’ק שכם

מפקד האכלוסין הראשון 8 שנים לאחר הכבוש ב-1525/6 איננו כולל כאמור את אזור השמרון ובירתו שכם, היכן שהיה הרכוז הגדול ביותר של אכלוסיה ערבית. להשלמת התמונה יצורפו נתוני סנג’ק שכם שכלל את השמרון ושכם מהמפקד של 1533/9

1,375 בתי אב, 169 רווקים ו- 4 חולים וכו’, סה”כ 8,423 תושבים

האכלוסיה הכפרית עפ”י המפקד ב-1525/6

נפת ירושלים – 11,496
נפת עזה – 26,926
נפת שכם – 1,778
נפת צפת – 27,724 
סה”כ בכל הנפות האכלוסיה מחוץ ל-4 ערי הנפות היתה 67,924 תושבים.

בסה”כ נספרו כ-1,000 כפרים. כפר מנה בין 2-3 בתים עד 300. הכפרים נחלקו במפקד למיושבים, נטושים ונטושים והרוסים. פרופ’ פראוור העריך שזה בערך היה מספר הכפרים בתקופה הצלבנית. אם מספר התושבים ירד בערך ב-50% בין התקופה הצלבנית לממלוכית, השאלה היא מה היה אחוז הכפרים הנטושים / הרוסים.

מספר תושבי 4 הסנג’קים של א”י המערבית ב-1525/6 היה אם כן כ-89,314, לא כולל את שבטי הבדווים.

האזורים שהיו בעלי אכלוסין היו ירושלים שכם, עזה והגליל. שפלת החוף מעזה צפונה ועמקי הרוחב היו מִעוּטי אכלוסין וריקים בהשואה לאזורים ההרריים (פרנקל, עמ’ 20). פרנקל מעלה השערה שקיים קשר בין המעבר מגידול תבואה לגידול כותנה ובין הצטמצמות אכלוסית הארץ (עמ’ 25). הירידה בבקוש לדגנים היתה תוצאה של הצטמקות האכלוסיה.

אמנון כהן וברנרד לואי חקרו בספרם Population and Revenue in the Towns of Palestine in the 16th Century את אכלוסית הערים עפ”י מפקדי האכלוסיה העת’מאנים.

עפ”י המפקד מ-1525/6

ערי החוף מלבד עזה היו חרבות. בעזה לאחר הכבוש העת’מאני מידי הממלוכים (עמ’ 127-128) היו 4,575. (ברמלה נמנו 1,604 והיא נכללה בסנג’ק עזה)

בירושלים היו 934 בתי אב, 2 רווקים ואימאם אחד. עפ”י הערכה שמשפחה היתה בעלת 5 נפשות. בממוצע חיו בירושלים 4,670 תושבים (עמ’ 92- 94).

בשכם (1533/9) היו 6,645 תושבים

בצפת היו 5,500 תושבים

האכלוסיה העירונית ב-4 ערי הנפות היתה 21,390

מספר תושבי 4 הסנג’קים של א”י המערבית ב-1525/6 היה, אם כן, כ-89, 314, לא כולל את שבטי הבדווים.

התעצמות הבדווים בתקופה הממלוכית

פרופ’ משה שרון תאר במאמרו “הבדווים וארץ ישראל תחת שלטון האסלאם” בקובץ הבדווים, רשימות ומאמרים, בעריכת יעקב עיני ועזרא דורון, 1988, עמ’ 45-43, את התעצמות הבדווים בתקופה הממלוכית:

באזור רמלה התישבו בני שבט הסולאלמה

לאזור עזה הגיע מעבה”י השבט בנו עטא. הם התמקמו בכל שפלת החוף

באזור העמקים התמקמו חלק מהשבט בנו עטא

באזור ירושלים נדדו בני השבט בנו ג’רם

השבט בנו עטא התמקם בחלקו במדבר שבתחומי הארץ

התעצמות הבדווים התאפשרה כתוצאה מחולשת הצבא הממלוכי שסבל אבידות קשות בנפש בשל המגיפה. הצבא התקשה להגן על המבצרים, הישובים והדרכים.

לקראת סוף המאה ה-15 כלומר ערב הכבוש העת’מאני הבדווים השתלטו כמעט לחלוטין על דרכי המסחר בארץ ושתקו כמעט לחלוטין את המסחר והעליה לרגל. פרופ’ שרון מביא את עדותו של רבי משולם מוולטירא שהגיע לארץ ב-1481 ותאר את הפחד העצום מפני הבדווים בדרכים: הוא ספר על שיירות סוחרים שהותקפו בין יפו לרמלה ונוסעיהן נשדדו. הבדווים תקפו את העיר רמלה והעלו אותה באש. גם התייר הנוצרי פליכס פאברי שהגיע לארץ ב-1483 כתב ש”הבדווים באותה תקופה היו מפוזרים על פני חלקים גדולים של ארץ הקודש”. לא ניתן היה לדבריו לנוע בדרכים ללא הגנה צבאית.

פרופ’ שרון קבע שלא רק סוחרים ועולי רגל נוצרים הותקפו על ידי הבדווים אלא אף עולי רגל מוסלמים שהיו בדרכם למכה. ב-1494 שדדו בני השבט בנו לאם ליד העיר כרך בעבה”י שיירת עולי רגל מוסלמים. המקורות הרשמיים העת’מאניים מראשית הכבוש העת’מאני לאחר 1516 דוחו אף הם על התפקיד המרכזי שמלאו הבדווים בחיי הארץ.

הבדווים במדבר יהודה

מדבר יהודה משתרע מנחל צאלים בדרום עד כביש ירושלים-יריחו בצפון ומגב ההר במערב עד בקעת הירדן במזרח. באזור זה נדדו שבטים בדווים מאז התמוטטות השלטון הביזנטי עם הכבוש הערבי של הארץ ב-640 לספירה.

אמנון כהן וברנרד לואיס הביאו נתונים על האכלוסיה הבדווית בספרם, Population and Revenue in the Towns of Palestine in the 16th Century, עמ’ 17. בסנג’ק עזה היו ב-1525/6 30,000 בדווים ומספרם במשך המאה ה-16 גדל משמעותית תחת השלטון העת’מאני. מספר הבדווים בסנג’ק עזה עפ”י המפקד של 1533/9 היה 62,500.

לסכום, בדיקה של המפקדים שנערכו במשך המאה ה-16 ונתונים נוספים מביאה למספר מסקנות:

ראשית כל, המפקד של 1525/6 לא נתן תמונה שלמה של גודל האכלוסיה. למשל בגליל נמנו פחות מ-1,000 תושבים ואילו במפקד של 1533/9 נרשמו 10,000. זהו גידול ניכר ב-8 שנים וסביר להניח שהמפקד של 1533/9 היה יותר יסודי.

שנית, מ-470,000 נותרו עפ”י המפקד של 1525/6 כ-120,000 תושבים בשטח ארץ ישראל המערבית (כ-90,000 + 30,000). מתוך ה-470,000 ירדו 100,000-120,000 צלבנים שנהרגו, נטבחו או ברחו וכן כ-50,000 נוצרים-מזרחים שנהרגו, נרצחו או ברחו מערי החוף שנכבשו מידי הצלבנים ונהרסו עד היסוד.

שלישית, מאחר שבראשית המאה ה-16 נותרו כ-120,000 השאלה היא מה קרה לכ-180,000 תושבים?

מסקנה: בתקופת הממלוכית היתה ירידה דרסטית. היו מספר סִבּוֹת להתמעטות האכלוסיה:

ראשית כל, מעשי טבח בנוצרים הפרנקים בעת הכבוש שהביאו לבריחתם ההמונית מהארץ צמצמו את האכלוסיה ב-100,000-120,000.

שנית, מעשי הטבח והרדיפות נגד הנוצרים-מזרחים הביאו לבריחה מהארץ. הרס ערי החוף בהם התגוררו בתקופה הצלבנית עפ”י ספרו של מירון בנבנישתי The Crusaders in the Holy Land, p. 27 למעלה מ-60,000 תושבים, רובם, נוצרים-מזרחים, צמצם את מספר הנוצרים-מזרחים לפחות ב-50,000. היו מעשי טבח נוספים אבל אין נתונים מדויקים על מעשי הטבח.

שלישית, המגיפה השחורה ב-1347/8 ומגיפות נוספות בראשית המאה ה-15 הפילו חללים רבים וצמצמו באופן דרסטי את מספר התושבים:

חסרים נתונים מדויקים על ממדי המגיפה השחורה בממלכה הממלוכית. חוקרים שחקרו את הנושא הגיעו למספר הערכות:

פרופ’ אברהם פולאק העריך במחקרו “The Demographic Evolution of the Middle East: Population Trends Since 1348, “ בכתב העת Palestine and Middle East, vol. 10, No. 5, May 1938, p. 201 שאכלוסית סוריה, פלשתינה, לבנון ועבה”י ערב המגיפה היתה בין 900,000 ל-1,200,000. מנתון זה אכלוסית לבנון היתה 150,000.

החוקר המוסלמי אל-מקריזי (AlMaqrizi) קבע ששליש מאכלוסית מצרים וסוריה (כולל ארץ ישראל המערבית) נכחדה במגיפה השחורה.

חסרים כאמור נתונים על מספר חללי המגיפה בארץ ישראל המערבית, אבל עפ”י הנתונים במצרים ובסוריה ניתן להקיש על המצב בארץ:

מצרים

פרופ’ Josiah Russell קבע במחקרו “ The Population of Medieval Egypt, “Journal of the American Center in Egypt, vol. 5, 1966, pp. 69-82 שמתוך כ-4,200,000 תושבים במצרים נותרו לאחר המגיפה כ-3,150,000.

פרופ’ פולאק הגיע למסקנה שאכלוסית מצרים הצטמקה מכ-3,000,000 לכ-2,000,000 (עמ’ 201). המגיפה השחורה בקהיר נמשכה מסוף ספטמבר 1348 עד ראשית ינואר 1349, כלומר כ-5 חודשים. לפני המגיפה היו בקהיר עפ”י הערכתו של Dols (עמ’ 215) בין 600,000-500,000 תושבים. בקהיר ופרבריה הגיע מספר חללי המגיפה השחורה עפ”י הערכתו של Dols, The Black Death in the Middle East Michael. W. (עמ’ 212) ליותר מ-100,000. באמצע המאה ה-16 חיו בה 430,000.

סוריה

פרופ’ אברהם פולאק העריך כאמור במחקרו “The Demographic Evolution of the Middle East: Population Trends Since 1348, “ בכתב העת Palestine and Middle East, vol. 10, No. 5, May 1938, p. 201 שאכלוסית סוריה, פלשתינה, לבנון ועבה”י ערב המגיפה היתה בין 900,000 ל-1,200,000. אכלוסית לבנון היתה 150,000.

המגיפה בדמשק החלה ביוני 1348 ונמשכה עד סוף מרץ 1349. אכלוסית העיר ירדה מ-80,000 ל-60,000 ועפ”י גירסה אחרת אף ל-50,000.

עפ”י עדויות בנות הזמן הגיע מספר החללים בסוריה ל-400,000 והאכלוסיה הצטמקה ל-800,000.

א”י המערבית

Michael W. Dols במחקרו The Black Death in the Middle East אינו מביא נתונים לגבי פלשתינה אבל (עמ’ 169-159) הוא מתאר את המצב במונחים כללים. בכפרים היה שיעור התמותה גבוה. מג’נין למשל נותרה בחיים אשה אחת. הדפוס של ירידת האכלוסיה הכפרית נמשך לאורך המחצית השניה של המאה ה-14 וראשית המאה ה-15 ותמותת האכלוסיה הכפרית ובעלי החיים פגעה קשה בחקלאות והביאה מצד אחד לצמצום היבולים ומצד שני לעלית מחירי המזון. תושבי הערים היו פגיעים אף יותר מהאכלוסיה הכפרית בשל צפיפות האכלוסין שהיתה גבוהה יותר מאשר באזורים הכפריים. מצד אחד מדווח Dols על בריחת תושבים מהערים לאזורים הכפריים ומצד שני על בריחת כפריים לערים מכיון ששם היו רופאים ורזרבות מזון.

הוא מביא נתונים רק על עזה וצפת:

בעזה הובאו ראיות על נטישת תושבים ועל תופעת השודדים שפשטו על הבתים הנטושים ושדדו את תכולתם. (עמ’ 173). מושל נפת עזה דווח על 22,000 חללים בעזה במגיפה שנמשכה מ-2 באפריל עד 4 במאי 1348.

בצפת היה מספר החללים עפ”י דווחו של המושל 10,000.

מושל ירושלים הממלוכי ברח מהעיר עם משפחתו אבל הם כולם נספו במגיפה (עמ’ 174).

אמנם חסרים נתונים מדויקים על מספר החללים שהפילו המגיפות החל מהמגיפה השחורה ואילך במאה ה-14 וראשית או אף אמצע המאה ה-15, אבל ניתן לומר בוודאות שהיתה ירידה דרסטית במספר התושבים.

לאור מסקנה זו אולי נתוני המפקד העת’מאני הראשון 8 שנים לאחר חסול הממלכה הממלוכית אינם כה מופרכים, למרות שהחוקרים בדעה שנתוני המפקד לא הביאו תמונה מלאה ומדויקת של המצב. ניתן להעריך שזה היה המצב:
מתוך 470,000 תושבים נהרגו, נרצחו או ברחו 120,000-100,000 צלבנים וכ-50,000 מהאכלוסיה הנוצרית מזרחית של ערי החוף, לא כולל הרוגים מערים אחרות, כך שעוד לפני המגיפה ירד מספר התושבים ל-300,000. אם במפקד העת’מאני ב-1525/6 נספרו כ-100,000 ניתן להעריך שכ-200,000 נספו במגיפות של במחצית השניה של המאה ה-14 וראשית המאה ה-15.

דולס (Dols) הגיע למסקנה ממספר מחקרים שעסקו באספקט הרפואי של המחלה שהמגיפה השחורה והמגיפות הנוספות שפקדו את האזור במחזוריות של מספר שנים פגעו קשה במערכת החסונית של האכלוסיה. שיעורי התמותה הגבוהים ביותר היו אצל מבוגרים בין הגילים 30 ל-40 שהם גילי הפוריות החשובים ביותר והדבר פגע בילודה. כמו כן היתה תמותה גבוהה של תינוקות בין הגילים שנה ל-6 שנים, מה שתרם אף הוא לירידה ברבוי הטבעי. המגיפה גרמה להצטמקות דרסטית של האכלוסיה ובעקבותיה לנסיגה כלכלית וחברתית.

המחסור במזון עקב הצטמצמות שטחי החקלאות גרם לרעב ולתזונה לקויה ותופעות אלו החמירו עוד יותר את הדה-פופולציה של המזרח התיכון.

רביעית, הידרדרות המצב הבטחוני והכלכלי בשלהי השלטון הממלוכי.

המלחמות ואי- היציבות הפוליטית ותאוות הבצע של השליטים שעשקו את האכלוסיה הביאו לעזיבה. המגיפה, הנהול הכושל ואי היציבות הפוליטית פגעו באופן חמור בכל ענפי הכלכלה וגִּלֹּּוּי הדרך להודו דרך כף התקוה הטובה ע”י וסקו דה-גמה ב-1499-1497 פגע במעבר הסחר מהמזרח הרחוק דרך מצרים. יחסי המסחר עם אירופה הצטמצמו והיקף הסחר הבינלאומי ירד. כמו כן היה מחסור במזון ובסחורות והיתה עלית מחירים שהיתה מלווה בפיחות ערך המטבע. המונופול שלקחו הממלוכים על תחומי סחר שונים החמירו את המצב הכלכלי שהביא לעזיבה אם כי חסרים נתונים.

בחלק ב’: הרכב האכלוסיה בתקופה הממלוכית: חסול הרוב הנוצרי-מזרחי

מאמרים אחרונים של רבקה שפק ליסק

נושא ארגוני זכויות האדם מחייב דיון רציני הרכב האכלוסיה בתקופה הממלוכית ישראל אינה מסוגלת לפתור את בעיותיה של אפריקה העידן הפוסטתעשיתי: האם השפע הפך לנחלת הכלל הכפר הערבי פאסוטה היה בעבר כפר יהודי הJVP, ארגון יהודיאמריקני קטן אבל רעשני דלתון היתה ישוב יהודי בעבר וכיום היא שוב יהודית העידן הפוסטתעשיתי: נקודות המחלוקת בין גלברייט לפארקר דונה גרציה: 500 שנה להולדתה של הציונית הראשונה מירון היתה יהודית בעבר כ-3,000 שנים


* http://www.e-mago.co.il/Editor/history-3360.htm

אודות יגאל מיכאל מיְמון

בלוגר והוגה דעות, רפורמטור ומהפכן חברתי. איש מודיעין בוגר סיירת מטכ"ל ויחידה 504. בעבר עסק בין השאר ביעוץ פוליטי, עתונות והסברה. כיום עוסק בכתיבת מאמרים בנושאי חברה, מדינה ומזרח תיכון. בשנים האחרונות גם לומד, מלמד וכותב על תורה וקבלה בפריזמה של ימינו. Noted Israeli commentator on Israeli Affairs and Middle Eastern History & Politics. Formerly worked for the Israeli Prime Minister Office, for various Israeli Military and Government Agencies, and for the Media (Radio).
פוסט זה פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s