ראיה היסטורית של האסלאם בימינו

מדי פעם אביא קטעים נבחרים מדבריו החשובים ומאירי העינים של המזרחן החשוב אליעזר שרקי על האסלאם ועל המלחמה הדתית שאנו נתונים בה:

"האסלאם שרוי בזעזוע מאז נפילתו מול המערב בתקופת הקולוניאליזם. הוא שואל את עצמו "מה קרה לנו, איך יכול להיות שאנו שהיינו שליטי העולם הופכים להיות עמים נחשלים שכולם שולטים עלינו".

התגובה המרכזית היא החזרה אל האסלאם הרדיקלי, הפונדמנטליסטי. זה לא רק מערכת של בומרנג אלא צורך דתי אמתי עמוק.

מדובר באזורים שלמים של העולם שהם אזורים דתיים שהיסוד הרוחני תמיד קבע והיה חשוב יותר מהאידיאל של המערב כפי שהופיע בתחילתו ובודאי בכוונים שמשך אליהם בשנים האחרונות כמו אינדיבידואליזם קצוני ונהיה אחרי מותרות וחומרנות ללא גבול – כל אלה נחשבים בעינים המוסלמיות כתועבה טוטלית ומרידה מוחלטת בבורא העולם.

לכן גם אם המוסלמי רואה בעינים כלות את ההשגים הגדולים של המערב הוא בז לו כי הוא חש שאם הוא יאמץ אותם הוא יתאבד מבחינה רוחנית. לכן הוא נמצא בסוג של מלכודת”.

מה הערבים רוצים כל כך מחתיכת הארץ שלנו?

“הם לא רוצים רק את הארץ שלנו. אני יכול להבטיח שגם אם חלילה הם יגשימו את חלומם על הקמת מדינת פלשתין תישאר להם הבעיה עם עצם קיומה של מדינת ישראל, משתי סיבות: ראשית, האסלאם היא דת משפטית-פוליטית–טריטוריאלית שמתייחסת באופן אוניברסלי לעולם כמחולק לשני חלקים: כל מקום שכפוף להשפעה תרבותית צבאית ופוליטית נקרא "דאר אל אסלאם" – בית האסלאם. החלק השני נקרא "דאר אל חרב" – בית המלחמה.

הגבול הזה הוא הגבול היחיד המוכר ומוטלת חובה על כלל המאמינים להנהיג מלחמת קודש בכל חלק של העולם שאיננו כפוף לאסלאם כדי להביא לשליטה מדינית פוליטית של המאמינים על התחומים שמחוץ לשליטת האסלאם. המטרה הראשונה של הג’יהאד היא קודם כל להילחם במקומות שהיו פעם תחת שליטת האסלאם והוצאו בכח על ידי אויביהם – כמו ארץ ישראל וירושלים שנחשבת ווקף – הקדש מוסלמי.

“מעבר למחויבות הדתית הבסיסית קיים כאן חשבון וענין עמוק יותר מול היהודים ומדינת ישראל”, הוא אומר.

“הקוראן מכיר בספורי התנ”ך, חיי האבות, יציאת מצרים ומתן תורה. מוחמד טבח ביהודים כי הם לא הסכימו להכיר בו כנביא אבל בהתחלה הוא שבח אותם והביא את התורה כמקור וחזוק לדבריו. האסלאם נולד במציאות שבה עם ישראל כבר היה בגלות 600-500 שנה. כל פסוקי הקוראן שמדברים על עם ישראל כעם נבחר ועל ההבטחה של ארץ ישראל לא היו סכנה תיאולוגית, אבל חזרת עם ישראל לארצו מהוה רעידת אדמה וזעזוע אדיר עבור האסלאם.

עכשו הוא צריך להתמודד עם זה בשתי דרכים: חלק מהמוסלמים אומרים, אם אנחנו מאמינים אמתיים – אנחנו צריכים להכיר בזה שהגבול היחיד שצוין בקוראן הוא ארץ ישראל כשייכת לעם היהודי – בשתי גדות הירדן. לאחרונה אמר שייח' חשוב בירדן: "הרי כתוב בקוראן בצורה מפורשת שארץ ישראל שייכת ליהודים ולא מוזכרים שם פלשתינים". הדעות האלה הרבה פחות מוזרות ממה שנדמה לנו. אנחנו יודעים שבחברה המוסלמית אסור לפרוש מהצבור ולהגיד דעה לא מקובלת, אבל בכל זאת בתוך לבם הם שואלים את עצמם את השאלה הזו והם אכן מכירים במדינת ישראל”.

מנגד, יש שזהו בישראל סכנה לעצם האסלאם. “אם אללה לא גרש לגמרי את היהודים והחזיר אותם לארץ ישראל הרי שהם ממשיכים להיות העם שבחר בו אללה ואולי האסלאם הוא עצמו האשליה. ולכן יש שנאה אדירה נגד מדינת ישראל וזו עומק הסיבה של הסרוב של אבו מאזן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. הם לא יכולים להרשות את זה לעצמם”.

איך הם מבטלים את כל ההתייחסויות החיוביות לעם ישראל המוזכרות בקוראן?

“יש הסבר שפסוקים מאוחרים מבטלים פסוקים ראשונים והפסוקים שמקללים את ישראל מבטלים את הפסוקים שמברכים אותם. הבעיה היא שאין שום פסוק בקוראן שמבטל את הפסוקים על ארץ ישראל כשייכת לעם היהודי ולכן הם נאלצים למצוא פרשנות חדשה מהדור האחרון שמוצאת היום אחיזה חזקה בעולם המוסלמי, בשיח הצבורי ובספרי הלימוד של הרשות הפלשתינית. "נכון שאללה נתן את הארץ לעם ישראל", מסבירים אותם מוסלמים לעצמם, "אבל אתם לא עם ישראל, אלא עם שנוצר בגלות והמצאתם איזו דת חדשה ואין לכם שום רצף אתני ודתי בארץ ישראל".

יש לנו קצת אחריות גם על הדבר הזה כי מרוב שאנחנו מתנערים מהיותנו עם ישראל אנחנו שוכחים שיש גם מי שמקשיב לנו ומסיק מזה את המסקנות. פה גם כן צריך בגרות היסטורית ועמוקה יותר להבין שהאתגרים שאנחנו מתמודדים אתם היום הם היסטוריים ועמוקים. הם לא מסתכמים באינטרסים כלכליים ומדיניים מידיים”.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

צבא פולניה; התפכחות

הבלוג של מיכאל- בלתי תלוי

זה לא קורה רק לאנשים מיואשים, בעיקר זה קורה למי שעיניו בראשו. והוא סקרן ורודף אמת.

הנה סיפור שמצאתי אצל חכם מימון ציטוט:

איך אתה מסביר את המהפך הדרמטי הזה בגישתך – מגורו אנטי־ציוני של השמאל הרדיקלי בצעירותך לתמיכה בישראל כיום?

“בשנות ה–60 הייתי נתון להשפעה טרוצקיסטית חזקה ונגשתי לדברים בצורה דוקטרינרית. לא מתוך נסיון אמיתי לנתח אותם, אלא כדי להתאימם לעמדות פשטניות ומוכנות מראש שהיו לי. השמאל הרדיקלי לא עשה חשבון נפש על אותה תקופה ובמובנים רבים נשמע עדיין אותו דבר. אותם אלה שהזדעזעו עד עמקי נשמתם מהפלתו של סדאם חוסיין על ידי האמריקאים לא הוציאו הגה כשסונים העלו באש אוטובוס מלא בילדים שיעים. כשמסתכלים על מי שתומך בפלסטינים באירופה – וברור שלפלסטינים יש אכן זכויות שצריכות להתמלא – רואים שלא אכפת להם משום דבר אחר: לא מהארמנים, לא מהקפריסאים־היונים ולא ממה שקורה בסהרה המערבית. אותם מענין רק דבר אחד ואת זה איני יכול לקבל”.

“היו לי הרבה מאד…

View original post 257 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | תגובה אחת

מלחמה חילונית ומלחמת דת – קוים מקבילים שלא ייפגשו לעולם

על לבטי ישראל, הקושיה הפלשתינאית והעולם הערבי

דברים המצמיתים ומפחידים את הישראלי הממוצע הנוטה שמאלה – וגם את זה הנוטה ימינה – ומשתקים את לבו ואת מוחו מרוב בהלה עד שאינו יכול לחשוב עליהם בהגיון. למשל "מלחמת דת":

כשהישראלי הממוצע שומע את הצרוף "מלחמת דת" הוא מיד רואה בעיני רוחו ובדמיונו את מסגד אל-אקצה מתפוצץ ועולה באש ומיליוני מוסלמים זועמים שוטפים ומציפים בתגובה את ישראל בחרבות שלופות ורצח בעינים…

הישראלי הממוצע מוכן להילחם בעוז ובעוצמה בתנועות ובארגונים האסלאמיסטים הדתיים כמו החמאס ו"הג'יהאד האסלאמי" – אבל הוא מצפה שאופי המלחמה יתאים לערכיו. הוא רוצה להילחם בהם מלחמה 'חילונית' אירופאית ולנצח בה לפי עולם המושגים המערבי; הוא מאמין שאם נכה בהם מספיק חזק או לחלופין אם ניתן להם 'משהו' הם יירגעו בסוף… שהרי בסופו של דבר הם בני אדם כמונו, לא? וכמונו גם הם מבקשים לחיות בשקט ובשלוה וזה גם מה שמנהיגיהם רוצים עבורם, נכון?

אז זהו שלא… מלחמה כזו לא תיכון ולא תצלח כי היא מתנהלת בשני קוים מקבילים…

View original post 558 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

אגודות הכפרים או אש"פ – איך סללו גורמי כח בישראל את הדרך לאוסלו

בעקבות הכרזת אבו מאזן על מותו של הסכם אוסלו (להלן הרצאה שלי בקתדרה המבוססת על מאמרים / סטטוסים שפרסמתי בעבר)

בסטטוס שהועלה בפייסבוק מצוטט ד"ר מיכה גודמן שכתב בספרו "מלכוד 67": "הפלסטינים רצו חרות מהשלטון הישראלי יותר משרצו את הפירות הכלכליים שלו".

אם זה מה שכתב גודמן בספרו אין לו מושג קלוש על המציאות והעובדות בשטח…

לאחר פרוץ האינתיפאדה ההיא הוזמנתי לכהן כיועץ לעניני ערבים ברמאללה (העיר הכי 'פוליטית' באיו"ש). עוד לפני כניסתי לתפקיד כבר הערכתי שמדובר בהתפרצות ספונטנית על רקע חברתי-כלכלי פנימי – ולא על רקע פוליטי או לאומי. התפרצות שנבעה באופן פרדוקסלי דוקא מהגאות והשגשוג הכלכלי האדיר ממנו נהנתה החברה הפלשתינאית שהגיע אז לשיאו… למומחים ואנשי האקדמיה לקח חמש שנים של מחקרים כדי להגיע לאותה מסקנה שהגעתי אליה שבועיים אחרי פרוץ האינתיפאדה.

מִחֶבְרָה של "עולם שלישי" – עם מעוט קטן מאד של עשירים ורוב עצום של עניים – הפכה האכלוסיה בשטחי יש"ע תוך עשרים שנה תחת שלטון ישראלי לחברה עם רִבוּד חברתי חדש של מעמדות שונים זה מזה שנהנו משפע כלכלי ותזרים מזומנים יפה.

הודות לטכנולוגיה החקלאית והסיוע שהגישה ישראל החקלאות הפכה למודרנית. השדות הניבו פי עשר בעבודה של אדם אחד במקום עשרה. השאר הלכו לעבוד בישראל בבנין, בתעשיה, בחקלאות, בתחנות הדלק ובמסעדות והביאו הביתה הכנסה גדולה פי עשרה ופי עשרים מאשר בעבר.

זה מה שיצר את המתח החברתי-כלכלי הפנימי בתוך ובין המעמדות החדשים שנוצרו באכלוסיה בין עשירים יותר ובין עניים יחסית (הרי עוני ועושר הם מושגים יחסיים, נכון?) וזה מה שהתפוצץ באינתיפאדה ההיא שהפתיעה והדהימה את ערפאת וראשי אש"פ לא פחות משהפתיעה את ישראל ואת רבין שהיה אז שר הבטחון המופקד על "שטחי ששת הימים".

זה לא היה הגורם הבלעדי כמובן. ברקע פעלו עוד תהליכים: "עסקת ג'יבריל" ששחררה לשטח ב-1984 מאות מחבלים משוחררים שהפכו – למעשה בעזרתנו – ל"אלילי הנוער" ולמנהיגות המקומית (המג"דים של האינתיפאדה). והזרעים שזרע בהתמדה מובארכ עווד (פלשתינאי בעל אזרחות אמריקנית בוגר תנועת המחאה האמריקנית נגד מלחמת וייטנאם) שהטיף ל"מרי אזרחי" בנגוד למודל של "מאבק מזוין" שבו דגל ערפאת.

אבל ערפאת נכנס בכל זאת והשתלט על החלל שנוצר בעזרת כספים שהזרים לשטח לא לפני שרבין – שלא קרא ולא הבין את מהות המציאות החדשה – החליט לשמוע ליועציו ועצר כ-3,000 פעילים שנחשבו למנהיגות המקומית וכך עבר שרביט הנהגת האינתיפאדה ההיא לאש"פ ואסכולת "המאבק המזוין" חזרה לשלוט בכפה.

בראיה היסטורית זו היתה החמצה ישראלית של הזדמנות לטפח דו שיח עם המנהיגות הצעירה המקומית החדשה של "תושבי השטחים" לעומת אש"פ שתמיד יצג את הפליטים ואת "זכות השיבה". על רקע זה כתבתי כבר אז מאמר תחת הכותרת "מעזה ייצא מתוק?"

~~~~~~

אש"פ או "אגודות הכפרים" – זו הכותרת לוכוח האמיתי שהתנהל מאחורי הקלעים

בעקבות הפוסט שהעליתי על ספרו של ד"ר מיכה גודמן "מלכוד 67" צפה ועלתה בי מחדש והתחדדה התובנה החשובה הבאה המבוססת על נסיון אישי והכרות מקרוב של הנושא:

מבחינה מעמיקה של מה שהתחולל במערכת הישראלית שעסקה בנהול השוטף של יהודה ושמרון – ברור לי כיום בראיה היסטורית שההתמודדות האמיתית והורדת הידים שהתנהלה מתחת לפני השטח ומאחורי הקלעים מאמצע שנות השבעים (1976) עד אוסלו היתה לאמיתו של דבר בין כוחות בממסדים הישראלים (בתקשורת רבת העוצמה ובתוך מערכת הבטחון וצה"ל) שפשוט שחקו "משחק כפול", צדדו ושתפו למעשה פעולה עם אש"פ – ארגון טרור בלתי חוקי – ועם מאמציו להתבסס ולהתחזק בשטח ובין האסכולה שהמוביל העיקרי והמנהיג שלה היה יגאל כרמון יחד תא"ל פרופ' מנחם מילסון וקבוצת קצינים שנמניתי עליהם (ביניהם יוצאי קבוצים של "השומר הצעיר" שקבלו את ברכת יעקב חזן יורשו של האדמו"ר מקבוץ מרחביה… עד ש"שלום עכשו" שהיו כבר מוטציה של מצפן התערבו ובלמו את תמיכת "השומר הצעיר" והטו את הכף נגד המהלך).

זו היתה אסכולה שדגלה בטפוח "מחנה פרו-ישראלי" בעזרת גורמים כמו "אגודות הכפרים" ותנועת "האחוד הלאומי הפלשתינאי" שהייתי מעורב בהקמתה ולקדומה נעזרתי בשלב מסוים בכתב הטלויזיה הערבית דאז יוני בן מנחם. (זהו ספור שלא חשפתי עדיין. הארץ פרסם אז מאמרי מערכת נלהבים אודותיה והעתונאי דאז Gadi Taub כתב עליה כתבת ענק בתהיה מי עומד מאחוריה – הסי-איי-איי, הסעודים או המוסד. ובעצם אני היחידי שעמד מאחוריה עם עזרה וסיוע מינימליים שלא נמשכו למרבה האכזבה. התנועה פעלה בהצלחה מספר שנים ועוררה הדים ותמיכה רבה בקרב האכלוסיה אך גוועה בהעדר תמיכה ישראלית חומרית ומוראלית).

אלא שאסכולה זו היתה לצנינים בעיני הממסדים החזקים של השמאל ושלוחותיו בתקשורת ובמערכת הבטחון. וכך קרה שמהלכים אלו נבלמו וחוסלו דוקא ע"י מערכת הבטחון וגם שרי לכוד שהושפעו מהתקשורת שהוקיעה את "אגודות הכפרים" כ"קויזלינגים" (כן, פלשתינאי תומך ישראל נחשב בעיניהם 'בוגד') במקום לראות בהם גורם פרו-ישראלי ו"חסידי אומות העולם". עם עלית אש"פ באינתיפאדה ואח"כ באוסלו רבים מחברי האגודות פשוט חוסלו פיזית במצוות ערפאת.

בדומה לאסכולה ששלטה בימי בן גוריון כלפי המעוטים והאכלוסיה הערבית בישראל – הרעיון מאחורי הקמת "אגודות הכפרים" היה ביסודו נצול הפער וההבדלים בין האכלוסיה העירונית באיו"ש (הפוליטית ולאומנית יותר באופן מסורתי) ובין האכלוסיה הכפרית שֶשִּוְעָה לסיוע ולפתוח כלכלי. זאת כדי ליצור מוקדי כח חדשים פרו-ישראלים שיצרו מקבילית כוחות חדשה בשטח ויתרמו להרגעתו.

"אגודות הכפרים" היו ספור הצלחה גדול שסחף אחריו אלפים והן הפכו לגורם חזק בשטח. אך כאמור הן היו לצנינים בעיני המשת"פים של אש"פ במערכת הישראלית.

ולאורך זמן נצחו בסופו של דבר חסידי הקו במערכת הישראלית שראה באש"פ פרטנר יחידי כפי שהראיתי בפוסט שפרסמתי בזמנו אשר תאר איך – בהמשך למדיניות פרס שֶקּדֵּם ב-1976 את אנשי אש"פ להנהגת העיריות – גם האלוף אמנון ליפקין-שחק כראש אמ"ן בתקופת האינתיפאדה יצא ב-1988 בהכרזה (פוליטית במהותה ומנוגדת לדעת המומחים ואנשי השטח שהייתי אחד מהם) וקבע בפני ועדת החוץ והבטחון שאש"פ הוא הגורם הרלבנטי היחיד בשטח. ובכך הוא סלל את הדרך ובסס את התשתית לקנונית אוסלו ב-1993.

~~~~~

עדות אישית ל"אונס פוליטי" שבצע רב אלוף אמנון ליפקין-שחק בהיותו ראש אמ"ן

רוצים לשחוט "פרות קדושות"? אז יאללה, בלגן. בבקשה. בואו נשחוט עוד פרה קדושה.

עדות אישית של הח"מ:

בקיץ 1988 בהיותי היועץ לעניני ערבים ברמאללה קבלתי הוראה מתל אביב לארגן מפגש לילי דחוף של ראש אמ"ן דאז אלוף אמנון ליפקין-שחק עם ג'מיל טריפי – נכבד מקומי שהיה מזוהה עם אש"פ והיה נפגש תכופות עם ערפאת מחוץ לגבולות הארץ.

הכרתי היטב את ג'מיל טריפי (לימים שר בממשלת הרש"פ) שזוהה עם אש"פ כפי שהכרתי אחרים במנהיגות המקומית – מחנאן עשראווי ועד השייח' חסן יוסף (אביו של "הנסיך הירוק" המפורסם שהיה סוכן שב"כ) שזוהה עם התנועה האסלאמית (למרות שידענו שהוא ממייסדי חמאס). קיימתי קשר חשאי מענין גם עם קבוצת אופוזיציה לערפאת בשם "האחוד הלאומי הפלסטיני" שהוקמה ע"י אנשי 'פתח' צעירים שסייעתי לה ככל יכולתי (אולי אספר על כך בהזדמנות אחרת. Gadi Taub לתשומת לבך. כתבת עליהם בשעתו מאמר גדול בעתון 'חדשות').

מהרתי למלא את הפקודה. הימים ימי האינתיפאדה (הבהרה: לא היתה "אינתיפאדה שניה" כפי שקוראים למלחמת 'אל-אקצה' היזומה והמתוכננת שפתח ערפאת בראש השנה תשס"א והיתה "מלחמת ג'יהאד" קלאסית). לא נמסר לנו מה מטרת הפגישה אך נאמר לי שבנגוד למקובל לא אהיה נוכח בפגישה. ואכן בערבו של יום הובלתי את שיירת הגנרל מתל אביב אל פאץי רמאללה לבית משפחת טריפי שנערכה לסעודה גדולה ודשנה לכבוד האורח החשוב.

נשארתי עם סימני שאלה ועם הסקרנות. אבל התשובה לא אחרה לבוא כעבור כמה ימים בכותרת הראשית של העתון "ידיעות אחרונות". הכותרת צטטה באותיות קדוש לבנה דברים שאמר האלוף ליפקין-שחק בהערכת המצב השנתית שלו כראש אמ"ן בישיבה סודית של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת שממנה מעולם לא היו עד אז הדלפות… אבל הוא כבר היה נשוי אז לעתונאית… ואולי זה ההסבר?

מה אמר ליפקין-שחק שגרם ל"ידיעות אחרונות" לצאת מגדרו ולהפר את הנהלים והכללים שכל העתונים קבלו עליהם ובכל זאת לפרסם הדלפה אסורה מדיון בטחוני? ובכן, מתברר שהיה לדבריו בועדה קשר ישיר לבקורו הלילי בביתו של איש אש"פ ברמאללה…

ליפקין-שחק זרק 'פצצה' בועדת החוץ והבטחון – בעצומה של האינתיפאדה והאלימות בנגוד לעובדות בשטח ונגד דעת רוב אם לא כל המומחים בקהילית המודיעין והיע"ע ביהודה ושמרון – והצהיר "אש"פ הוא הגורם הפוליטי העיקרי בשטח והפרטנר היחידי למו"מ עם ישראל". הצהרה בעלת אופי פוליטי מובהק – ולא נכונה – שהוצגה בהטעיה כהערכת מצב מודיעינית שקולה ומקצועית.

הממונה העליון על ראש אמ"ן ליפקין-שחק היה שר הבטחון יצחק רבין שהיה מתנגד מושבע לאש"פ ("עם אש"פ ניפגש רק בשדה הקרב" חזר ושנן לנו רבין) וטפח את לפיקין-שחק כ"בן יקיר לי אפרים". אך זה בגד במיטיבו רבין ז"ל כי היה לו כנראה ענין לרצות את פרס ולהבטיח לעצמו גם את תמיכתו במנויו לתפקיד הרמטכ"ל. לכן נקט ליפקין-שחק צעד פוליטי מובהק לטובת החתרן הבלתי נלאה שתמיד הלך נגד רבין וכבר אז הוביל בסתר אג'נדה פרו-אש"פית – שראשיתה בבחירות שכפה ב-1976 לעיריות באיו"ש שהעלו את אש"פ – ואשר את פרותיה הבאושים ראינו כעבור חמש שנים בקנונית אוסלו הידועה לשמצה.

זה היה מכל הבחינות מעשה מגונה ו"אונס פוליטי" של הערכת המצב הלאומית ע"י בעל מרות למען ספוק יצרים אפלים ותאוות שררה שלו ושל פרס והכשרת הקרקע לאונס קבוצתי שנעשה כעבור כמה שנים לעם ישראל ומדינת ישראל ע"י שמעון פרס ויוסי ביילין וכנופית אדריכלי אוסלו…

אגב, בהיותו אחר כך שר התחבורה ליפקין-שחק סתם את הגולל וכגב לשנים רבות את התכנית לסלילת רכבת מהירה בין תל אביב וירושלים שמקדם עכשו במרץ ישראל כ"ץ. והסיבה המדהימה שנתן – שימו לב – היתה שהתואי עובר במובלעת לטרון שהיתה אמורה לדעתו ולהערכתו (איש מודיעין דגול כבר אמרנו?) להימסר בעתיד למדינה "פלשתינאית"… בדיוק כפי שרבים בשמאל ולצערנו גם בימין אומרים מדי פעם שאין לבנות באזורים מסוימים ש"הרי הם יהיו בעתיד חלק ממדינה פלשתינאית…

יש אומרים שלאחר שחרורו חבר אמנון ליפקין-שחק ליוסי גינוסר ושמעון שבס לעסקים עם מוחמד דחלאן… גנדי לעומת זאת הוציא ספרים על ארץ ישראל, נהל באהבה את מוזיאון ארץ ישראל, הקים תנועה פוליטית חשובה "מולדת" והקדיש את חייו לארץ ישראל עד שנרצח באורח מסתורי להערכתי… (כי מחבלים מעולם לא נהגו – לפני כן ולא אחרי כן – ולא היו להם האומץ והתחכום לשכור חדר במלון והתעוזה לארח בו יצאניות ולמחרת לרצוח שר בישראל).

אז בינינו לבין עצמנו – מי תרם יותר למדינת ישראל ומי הזיק לה יותר? זה שאלמנתו הובילה הבוקר בגלי צה"ל קמפיין גלוי בשדור חי לחסול דמותו של גנדי שעל אף חסרונותיו תרם תרומה עצומה למדינה כאיש צבא ומדינאי מרחיק ראות. או גנדי?

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

משה דיין – האיש שתום העין והכריזמה

מתוך ספר זכרונות בכתיבה…

למרות שלא זכה להגיע לראש הפירמידה הפוליטית היה משה דיין אחד האישים החשובים והבולטים בתולדות ישראל המודרנית. יחד עם זאת הוא נחשב לדמות שנויה במחלוקת והנטיה הרווחת כיום בישראל – לא מעט בצדק – היא להזכיר יותר את חטאיו (גניבת עתיקות ונשים) ומחדליו (מלחמת יום הכפורים ומסירת הר הבית לווקף המוסלמי ואני הייתי מוסיף גם – אי הענשת מבצעי הטבח בחברון שעוד חיו ב-67) ופחות את השגיו (מבצע קדש) ותרומתו המרכזית לבנין הכח הצבאי (הקמת יחידה 101 והחדרת רוח לחימה לצה"ל החלש והעייף של אחרי מלחמת העצמאות)… כך חולפת תהילת עולם.

את חטאי אני מזכיר היום… במרץ 1981, כחצי שנה לפני מותו הוזמנתי לפגוש את דיין לרגל כוונתו להקים מפלגה חדשה (תל"ם – תנועה להתחדשות ממלכתית). אני אומר "את חטאי אני מזכיר" ולא בגלל משה דיין אלא בגלל שאני נאלץ להזכיר את סעדיה מרציאנו (האיש שהשיב רעה תחת טובה…) אשר דאג לארגון הפגישה לבקשת דיין…

חזרתי אז משליחות של כמה חדשים באירופה. עם שובי בשר לי מרציאנו בבהילות שמשה דיין מבקש פגישה עם נציגי הפנתרים… הייתי קצין צה"ל היחידי בחבורה וסעדיה שהיה די עלג ובור לא העיז ללכת לפגישה לבדו והמתין עד שובי מחו"ל…

הפגישה "ההיסטורית" נערכה במזנון החכי"ם בכנסת שם היה למשה דיין מקום קבוע שבו ישב תמיד כשגבו אל הקיר, כנראה מסיבות בטחוניות. המזנון היה ריק מאדם עד שלפתע הבחנתי בזוית העין בדמותו המתגנבת פנימה של שמעון פרס הבלתי נמנע שכבר אז לא הייתי מאוהדיו… פרס חי תמיד בצלו של דיין והיה מלא קנאה בדיין שהכל בא כל כך בקלות. ראיתי איך פרס מתמרן את עצמו ממש בהתגנבות יחידים ומתיישב לבדו בלי שנבחין (אני כן הבחנתי בו) בשולחן סמוך ושם אזניו כאפרכסת. אני זוכר שחייכתי אז לעצמי כי אחת מאזניו נראתה לי גודלת ומקבלת מימדים עצומים, ברצינות. כל כך רצה לדעת מה מבשל דיין ומה לו עם הפנתרים השחורים האלה…

דיין פתח ואמר בגילוי לב אופייני וישיר: "אני מכיר כל נחל וכל ואדי וכל הר וגבעה בארץ ישראל. אבל עתה אני מגלה שאינני מכיר את "העם היושב בציון". אינני מכיר את העם החי בשכונות ובערי הפתוח. הייתי רוצה לשמוע מכם על "ישראל השניה", על הלכי הרוח ועל השאיפות שלה, מה מעיק עליה ומטריד אותה". מרציאנו מיד העביר אלי את זכות הדבור. שהרי מסיבה זו המתין עד שובי מחו"ל… התחלתי לסקור בפני דיין את תמונת המצב אך הוא קטע אותי מיד במחמאה "מנין אתה מדבר עברית יפה (פ"א בסגול!) כל כך?" ולא הניח לי עד שספרתי לו באיזה תיכון למדתי ואיפה שרתתי בצה"ל…

בדברי נתחתי את המצב שבו עקב הרכוזיות הבולשביקית ששררה אז בארץ (ועודנה שוררת בתחומים רבים) אכלוסיות רחבות בישראל אינן מיוצגות למעשה במוקדי הכח השונים של ישראל וחיות בנחיתות כלכלית, חברתית ותודעתית. כמו כן הצגתי בפניו חלק מהפתרונות שאני מטיף להן עד היום לשבירת הרכוזיות והבירוקרטיה ע"י ביזור מערכות הפנים, בחירות אזוריות-אישיות ועוד… לא הכל אני זוכר אבל אלו היו פחות או יותר עיקרי הדברים כי לאחר מכן דיין צטט אותי בכמה הזדמנויות בכמה פורומים צבוריים.

יומיים לאחר מכן עם הגיעי למשכן הכנסת בא לקראתי דן מרגלית (שהיה מעריץ גדול של דיין) ושאל אותי בתמיהה: "איך זה שמשה דיין הידוע כמי שאינו מפרגן לאיש עושה לך כאלה יחסי צבור?" לא הבנתי על מה הוא מדבר ואז הוא הפנה אותי לדווחים בעתונות על נאומו האחרון של דיין ב"כנס במה" בו צטט מדברי בפגישה הזו.

אחרית דבר:

השליחות בחו"ל אליה רמזתי לעיל היתה מצות "פדיון שבויים" שנתבקשתי לעסוק בה לאחר שקרוב משפחה שלי (בן דודה) נעצר בנמל בצפון איטליה על נסיון להבריח כרבע טון חשיש חבוי בדפנות יאכטה תמימה. לפני שיצאתי לדרך נתבקשתי על ידי אחיו אדגר להביא את דודתי ובעלה אל המקובל הירושלמי הנודע הרב הצדיק מרדכי שרעבי זצ"ל בישיבת "נהר שלום" סמוך למחנה יהודה. זכיתי ב"ה לחזות בזיו פניו של הצדיק המופלא – שאחר כך "הרשימו" (מי שיודע מה זה יודע) שלו לוה אותי ונושעתי בעזרתו בכמה מצבים לא קלים שחויתי בחיי בזכות ספרי הסגולות שלו.

בשלב מסוים אחר כך התייחס אדגר בעדינות אבל בתמיהה לעובדה שאדם כמוני עם רקע כשלי שעובד בכנסת לא עובד עם אישיות כמו משה דיין…

ואכן הפלא ופלא – מיד עם שובי מאיטליה כעבור ארבעה חדשים הודיעו לי שמשה דיין מצפה לפגוש אותי…

21 באוקטובר 2014

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

מי מפחד מבחירות אזוריות ולמה?

לתקנת מדינת היהודים

דצמבר 2000

לכאורה צודקים חסידי הנסיגה לשיטת הבחירות הישנה בטענתם כי הבחירה הישירה לראשות הממשלה הביאה להחרפת הסקטוריאליות והפיצול הפרלמנטרי בכנסת. אך זוהי אינה אלא אמת חלקית הנכונה רק למראית עין.

מדוע? משום שהסקטוריאליות הגוברת היא תוצר ישיר של שיטת הבחירות היחסית הבנויה על רשימות ארציות. שיטה שבהגדרה – פונה מלכתחילה לקהלים סקטוריאליים. מי שלא מבין את זה – לא מבין כלום!

ניתן היה למנוע זאת לו שולבה הבחירה הישירה לראשות הממשלה כמיקשה אחת עם בחירות אזוריות – שהיו מקהות לחלוטין את עוקץ הסקטוריאליות ומשנות לטובה את הדינמיקה וכללי המשחק הפוליטי-פרלמנטרי.

האחריות למחדל זה חלה על המפלגות וחברי הכנסת שבמשך שנים סיכלו בזדון את המעבר לשיטת בחירות אזוריות רציונלית ורלבנטית יותר מתוך מניעים שאין להם דבר וחצי דבר עם טובת הצבור או טובת המדינה.

סוס בצורת גמל
החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה היה רעיון בכוון הנכון שלא יושם במלואו וכהלכה. הוא נתן מענה חלקי בלבד למאוייו האמיתיים של הצבור…

View original post 1,438 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

בִּזּוּר המערכות כמנוף לפזור אכלוסין ונידות עובדים

המתוה שלהלן נהגה ונוסח ברובו בתחילת שנות השמונים.

בִּזּוּר המערכות כמנוף לפזור אכלוסין ונידות עובדים וכמרפא לתחלואי המדינה והחברה בישראל

הקדמה

הרעיון לבִזּוּר מערכות הפנים והקמת ממשלים אזוריים בארץ איננו חדש. הוא הוצע בעבר ע"י הפרופסורים יגאל ידין, רענן וייץ ודניאל אלעזר זכרונם לברכה ויבל"א הגיאוגרף פרופסור יהודה גראדוס מאוניברסיטת בן גוריון; הרעיון נבחן בזמנו גם ע"י חוג רעיוני של חברי קבוצים שנחרדו מהמתח שנוצר בראשית שנות ה-80 בינם לבין ערי הפתוח; אך למרות חשיבותו העצומה לא זכה רעיון זה עד כה להתייחסות ראויה ולמימוש.

כל אחד מן האישים הנ"ל הגיע אליו מנקודת מוצא הקרובה ללבו: ידין, מקים מערך המִּלּואִים של צה"ל, ראה בו הגיון ארגוני-מנהלי. פרופ' וייץ איש ההתיישבות הציגו כאופציה להסדר ישראלי-פלשתינאי. הגיאוגרף פרופ' גראדוס הוטרד מהזנחת הנגב ואזורי השדה ופרופ' אלעזר שהתמחה באוטונומיה קהילתית הציגו כרפורמה חיונית במאמר שכתב לספר מאת שמעון פרס. חברי הקבוצים מעמק יזרעאל בחנוהו בשנות השמונים כדרך לשתוף פעולה ומשאבים בין הקבוצים וערי הפתוח.

מדובר בתכנית שאם תיושם בתבונה תחולל בהדרגה שנויים מבניים מרחיקי לכת במדינה ובחברה הישראלית. תגרום לפיזור אכלוסין וניידות עובדים מסיבית למוקדי תעסוקה ומגורים באזורי השדה; תביא להקטנת תקציב המדינה והיקף משרדי הממשלה, גודלם ותקציביהם; ותתרום להקהית עוקצם של השסעים הפנימיים המאפיינים את ישראל בדור האחרון.

הבעיה החברתית בישראל היא סִכּוּם ותוצאה של לקויי מערכות הפנים

שאלות החוץ והבטחון של ישראל זכו תמיד להתמקדות מפורטת ולעיקר תשומת הלב הצבורית. משום כך הוכוח הפוליטי והדיון בשאלות השטחים והשלום נוטה להיות מפורט כל כך. בעוד 'הבעיה החברתית הפנימית' זוכה בדרך כלל למס שפתיים וקלישאות בנוסח "הכל ייפתר ע"י חנוך, תעסוקה ורוחה כלכלית…", שאין בהם מענה לבעיות האינהרנטיות, הנובעות מהמבנה הלקוי של מערכות הפנים.

מכאן נובע שהשקעה בחנוך כשלעצמה אין בכוחה למנוע הגירה שלילית בערי השדה ולכן תקציבים המוזרמים אליהן אין בהם כדי לקרבן לרמת 'המסה הקריטית' הנחוצה להפיכתן לישובים הנושאים את עצמן כלכלית וחברתית.

אין סכוי להתמודד חזיתית עם בעיות הפנים והחברה בישראל כי הן אינן עומדות בפני עצמן. בראיה כוללת ניתן לומר שבעיות הפנים והחברה בישראל הן סכום (פונקציה) של מכלול הקשיים הנובעים ממבנה לקוי ואנכרוניסטי של מערכות הפנים. מבנה רכוזי עתיר מונופולים ונכסים משורינים – בולשביקי באופיו – המתנהל עדיין במקרים רבים בדפוסים מימי הישוב הישן.

מבנה רכוזי זה שהיה נחוץ ומחויב המציאות בשלבי ההקמה והבסוס של המפעל הציוני הוא עתה בעוכרינו יותר משנות דור. הדברים ברורים וזועקים לשמים: הרכוזיות הזו מביאה לכך שאותה ממשלה הטרודה בבעיות הרות עולם של ישראל כמעצמת-על אזורית צריכה לעסוק גם ב'קטנות' כמו בעיות הפתוח, התעסוקה והחנוך של אפקים או קרית שמונה – שאין דעתה פנויה אליהן. שום ממשלה בישראל, עם כל רצונה הטוב, אינה מסוגלת לטפל ביעילות בבעיות אלו; והנפגעים הישירים מכך הם הקבוצות החלשות המהוות את עיקר האכלוסיה בפריפריה, בערי השדה ועיירות הפתוח.

הגיע הזמן להפנים עובדה פשוטה וטריויאלית שאנו נוטים לשכוח: ישראל איננה עוד הישוב היהודי של  600 אלף נפש שהיה ערב הקמת המדינה ולא 2.5 מיליון תושבים ערב מלחמת 'ששת הימים'. זו מדינה או קהיליה – אם כוללים בה את שטחי 'ששת הימים' – המונה יותר מ-8 מיליון איש. אין בכוחה של התשתית שהוקמה בימים עברו להוסיף לשרת אותה ביעילות בימינו. לכן הגיעה השעה לחשוב ברצינות ובכובד ראש על בסיס מודרני ורלבנטי לצרכי המקום והזמן.

בִּזּוּר מערכות ופִּזּוּר אכלוסין

הפתרון המוצע, על רגל אחת – הוא מהלך אסטרטגי כולל לביזור מערכות הממשל והמנהל בישראל.

השיטה – כינון מבנים ממשליים אזוריים שיחצצו בין השלטון המרכזי לשלטון המוניציפלי, ויכפו אגב כך, סולידריות ושותפות גורל בין 'סקטורים' שונים החיים באותו אזור – ערי פתוח, קבוצים, מושבים וכפרי מעוטים – אך אינם חיים ביחד הלכה למעשה.

היעד האסטרטגי – הוא פִּזּוּר אכלוסין שיתבסס על ניידות עובדים ומשיכה ישירה של עליה מחו"ל (גם ישראלים חוזרים) ותושבים ממרכז הארץ ע"י מנהיגות מקומית נמרצת ושאפתנית שתצמח באזורים אלו שיקיפו מאסה קריטית של חצי מיליון נפש ומעלה שאיננה אפשרית כיום ברשויות מקומיות קטנות וחלשות.

הממשלים האזוריים, כמנין במספרם, יתבססו על איחוד ושילוב המועצות האזוריות והמחוזות הקיימים במשרדי הממשלה הרלבנטיים; ינוהלו ע"י "נציבים" חזקים נבחרים (או ממונים בשלב ראשון) אשר יהנו מאוטונומיה מנהלית ותקציבית ויזכו בדרך הטבע לעוצמה דומה לעוצמתם של ראשי הערים הגדולות. 'המסה הקריטית' עליה יישענו תאפשר להם ליזום וליישם, בתאום עם הממשלה ובעזרתה, תכניות עצמאיות לפתוח כלכלי ומשיכה ישירה של השקעות וכח אדם מקצועי לתעשיות מקומיות חדשות (הריחוק הגיאוגרפי מנמלי הים והאויר בישראל הקטנה כמעט שאינו מהוה בעיה בשום אזור).

הנציבים הנבחרים יהיו מחויבים לבוחריהם ולהבטחותיהם והמבחן להצלחתם יהיה יצירת איכות חיים מושכת – תנאי הכרחי לניידות עובדים ולתנועה וולונטארית של אכלוסיות חדשות לאזורי השדה – ע"י פתוח קומפרינהנסיבי (כּוּלִי) של שרותים חברתיים ותרבותיים נאותים.

המנגנונים שיעמדו לרשותם יהיו בדרך הטבע קומפקטיים וינוהלו ביתר יעילות וחסכון. יחסי הגומלין שיקיימו עם הממשל המרכזי יהיו דומים בעיקרם לאלו של אלופי הפקודים בצה"ל מול המטכ"ל או מושלי המדינות בארה"ב מול המימשל הפדרלי.

משרדי הממשלהשגודלם ותקציביהם יצטמצמו כתוצאה מכך באורח דרסטי ומנינם יקטן – לא יהיו עוד 'אחוזות פאודליות' של פוליטיקאים עם סדרי עדיפויות משלהם ומדיניות שלא תמיד עולה בקנה אחד עם זו של עמיתיהם. המשרדים הרלבנטיים יתפרקו אגב כך מנכסי נדל"ן וכ"א (בתי ספר ומורים, מחוזות המשטרה ומוסדות אחרים) ויעסקו יותר בקביעת מדיניות מקצועית, תאום, פקוח ובקרה. כך תוכל הממשלה המרכזית להתמקד בבעיות הרות הגורל הניצבות בפניה.

צמיחתם של מוקדי כֹּח והשפעה חדשים באזורי השדה תסייע לנטרולם ו/או לשנוי אופיים של מוקדי כח הסטוריים כמו ההסתדרות, האגודים המקצועיים, תנועות הקבוצים[1] והמושבים, ולהחלשת המונופוליזם וההגמוניה התרבותית-תקשורתית של תל אביב.

חלוקה דומה של ארץ ישראל לנציבויות או לנחלות שבטיות מוכרת עוד מימי התנ"ך ("ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל"), אך היא מתבקשת גם בימינו מעצם הגוון במבנה הגיאוגרפי והטופוגרפי בו נתברכה ארצנו. מי שיטיב להתבונן יווכח שהצורך במבנה ממשלי מבוזר זוכה לאישוש יומיומי מדהים במציאות הישראלית. במהלך עבודתי בשנות השמונים בפרוייקט שיקום השכונות ואח"כ כעוזר שר העבודה הרווחה והקליטה – ניתנה לי הזדמנות לבחון רעיון זה בשטח ונדהמתי לגלות כל פעם מחדש עד כמה הוא תקף ונחוץ.

ישומה של רפורמה רבתי מעין זו יצריך הכנה במחקר, בתכנון ובחקיקה, כמו גם תפלול פוליטי של מתנגדים בכח (בעלי 'חזקות' למיניהם) שיתנגדו לפגיעה בנכסיהם. אין בה גם מענה מידי לבעיות חברתיות בוערות. אך ניתן ליישם מרכיבים מסוימים מתוכה לאלתר בשלב ראשון בדרך מינהלית. למשל – מינוי 'נציבים' באזורים האמורים שיתאמו את פעילות המשרדים הרלבנטיים כצעד ראשון לישום התכנית. לדעתי, תתקבל רפורמה כזו בברכה ע"י הצבור הרחב שיוכל סוף סוף לבחור בעצמו את מנהיגיו באזור מגוריו.

בחרתי להציג כאן רעיון מרכזי אחד מתוך שורה של רפורמות חברתיות נחוצות, כמו מיסוד המגורים בשכירות (כחלופה נוספת למשכנתא המסורתית שעם מוסד 'הקביעות' בעבודה כובלת זוגות צעירים למרכז הארץ). איך? ע"י המרת הסובסידיות בשכר מוגדל לעשירונים התחתונים (לשם הגדלת כח הקניה שלהם) כדי שיוכלו לשלם שכ"ד ריאלי; וכך יהפוך את ענף ההשכרה למגורים לרווחי ויגרום בתורו לוסות ורסון מחירי הנדל"ן. העלאת גיל הגיוס (בן עשרים לצבא) – כמנוף לשנוי חברתי (הנוער ישלים לימודים גבוהים במכללות והצבא יקבל מגויסים משכילים ובוגרים יותר בנפשם).

כמה הערות (מאוחרות) בענין אִחוּד הרשויות המקומיות של נתניהו משנות ה-90 שלא הוצא אל הפועל:

על פניו נראה הרעיון הגיוני ומתבקש אך התכנית הספציפית לאחוד הרשויות מחטיאה את המטרה. היא עוסקת בחבור והטלאה של רשויות מוניציפליות במקום לעסוק בביזור המערכות ושילוב מלא בין ערים, עיירות, קבוצים, מושבים וכפרים, במסגרות ממשל אזוריות חדשות שיבואו במקום המועצות האזוריות ומחוזות הממשלה, סמכויותיהם ותקציביהם.

מבלי משים מטילה התכנית אור על כמה אבסורדים כרוניים בהם נגועים חיינו. למשל, עיר פתוח קטנה ונידחת בת עשרת אלפים תושבים או אפילו פחות מעסיקה ראש עיר וסגנים ומנגנון עירוני ואילו שכונות ענק בירושלים המונות ארבעים אלף נפש ויותר אינן זוכות אפילו ליצוג במועצת העיר. יצוג זה שמור רק לעסקני המפלגות המוסיפים להיבחר באותה שיטה ארכאית בה נבחרים גם חברי הכנסת שלנו – שיטה יחסית קלוקלת המאפשרת לנוכלים כמו פלאטו שרון ולכלומניקים כמו רוחמה אברהם (שלעולם לא יהיו נבחרים בבחירות אזורית-אישיות) לקבוע את גורל המדינה והחברה הישראלית.

אך האם זה הפתרון לבעיות הפנים של ישראל? הססמא השגורה לאחרונה בפי שר האוצר (נתניהו) היא הקטנת היקף המגזר הצבורי. האם תכנית זו תורמת באמת למטרה זו? מסופקני. אחוד הרשויות המקומיות שאושר לאחרונה בממשלה אין בו די משום שאיננו כולל העברת סמכויות ומטלות מהשלטון המרכזי ואיננו מקיף את כל סוגי ההתיישבות במחוזות.

התכנית שלי מציעה מעין הפרטה ללא הפרטה של תחומי פעילות ממשלתיים והעברתם לממשלים אזוריים שיבואו במקום המועצות האזוריות ומחוזות הממשלה ויכללו ערים, כפרים, מושבים וקבוצים. ראשיהם ייבחרו באופן דמוקרטי ויחלשו על מסה קריטית של כחצי מיליון נפש ומעלה שתאפשר להם ליזום וליישם, בתאום עם הממשלה ובעזרתה, תכניות עצמאיות לפתוח כלכלי ומשיכה ישירה של השקעות וכח אדם מקצועי לתעשיות מקומיות חדשות ולמנוע הגירה שלילית מתחומם.

 מתוה זה חובר בעיקרו כבר בשנות השמונים כאשר הקבוצים עוד היו מוקד כח בלתי מבוטל [1]

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה