ראיה היסטורית של האסלאם בימינו

מדי פעם אביא קטעים נבחרים מדבריו החשובים ומאירי העינים של המזרחן החשוב אליעזר שרקי על האסלאם ועל המלחמה הדתית שאנו נתונים בה:

"האסלאם שרוי בזעזוע מאז נפילתו מול המערב בתקופת הקולוניאליזם. הוא שואל את עצמו "מה קרה לנו, איך יכול להיות שאנו שהיינו שליטי העולם הופכים להיות עמים נחשלים שכולם שולטים עלינו".

התגובה המרכזית היא החזרה אל האסלאם הרדיקלי, הפונדמנטליסטי. זה לא רק מערכת של בומרנג אלא צורך דתי אמתי עמוק.

מדובר באזורים שלמים של העולם שהם אזורים דתיים שהיסוד הרוחני תמיד קבע והיה חשוב יותר מהאידיאל של המערב כפי שהופיע בתחילתו ובודאי בכוונים שמשך אליהם בשנים האחרונות כמו אינדיבידואליזם קצוני ונהיה אחרי מותרות וחומרנות ללא גבול – כל אלה נחשבים בעינים המוסלמיות כתועבה טוטלית ומרידה מוחלטת בבורא העולם.

לכן גם אם המוסלמי רואה בעינים כלות את ההשגים הגדולים של המערב הוא בז לו כי הוא חש שאם הוא יאמץ אותם הוא יתאבד מבחינה רוחנית. לכן הוא נמצא בסוג של מלכודת”.

מה הערבים רוצים כל כך מחתיכת הארץ שלנו?

“הם לא רוצים רק את הארץ שלנו. אני יכול להבטיח שגם אם חלילה הם יגשימו את חלומם על הקמת מדינת פלשתין תישאר להם הבעיה עם עצם קיומה של מדינת ישראל, משתי סיבות: ראשית, האסלאם היא דת משפטית-פוליטית–טריטוריאלית שמתייחסת באופן אוניברסלי לעולם כמחולק לשני חלקים: כל מקום שכפוף להשפעה תרבותית צבאית ופוליטית נקרא "דאר אל אסלאם" – בית האסלאם. החלק השני נקרא "דאר אל חרב" – בית המלחמה.

הגבול הזה הוא הגבול היחיד המוכר ומוטלת חובה על כלל המאמינים להנהיג מלחמת קודש בכל חלק של העולם שאיננו כפוף לאסלאם כדי להביא לשליטה מדינית פוליטית של המאמינים על התחומים שמחוץ לשליטת האסלאם. המטרה הראשונה של הג’יהאד היא קודם כל להילחם במקומות שהיו פעם תחת שליטת האסלאם והוצאו בכח על ידי אויביהם – כמו ארץ ישראל וירושלים שנחשבת ווקף – הקדש מוסלמי.

“מעבר למחויבות הדתית הבסיסית קיים כאן חשבון וענין עמוק יותר מול היהודים ומדינת ישראל”, הוא אומר.

“הקוראן מכיר בספורי התנ”ך, חיי האבות, יציאת מצרים ומתן תורה. מוחמד טבח ביהודים כי הם לא הסכימו להכיר בו כנביא אבל בהתחלה הוא שבח אותם והביא את התורה כמקור וחזוק לדבריו. האסלאם נולד במציאות שבה עם ישראל כבר היה בגלות 600-500 שנה. כל פסוקי הקוראן שמדברים על עם ישראל כעם נבחר ועל ההבטחה של ארץ ישראל לא היו סכנה תיאולוגית, אבל חזרת עם ישראל לארצו מהוה רעידת אדמה וזעזוע אדיר עבור האסלאם.

עכשו הוא צריך להתמודד עם זה בשתי דרכים: חלק מהמוסלמים אומרים, אם אנחנו מאמינים אמתיים – אנחנו צריכים להכיר בזה שהגבול היחיד שצוין בקוראן הוא ארץ ישראל כשייכת לעם היהודי – בשתי גדות הירדן. לאחרונה אמר שייח' חשוב בירדן: "הרי כתוב בקוראן בצורה מפורשת שארץ ישראל שייכת ליהודים ולא מוזכרים שם פלשתינים". הדעות האלה הרבה פחות מוזרות ממה שנדמה לנו. אנחנו יודעים שבחברה המוסלמית אסור לפרוש מהצבור ולהגיד דעה לא מקובלת, אבל בכל זאת בתוך לבם הם שואלים את עצמם את השאלה הזו והם אכן מכירים במדינת ישראל”.

מנגד, יש שזהו בישראל סכנה לעצם האסלאם. “אם אללה לא גרש לגמרי את היהודים והחזיר אותם לארץ ישראל הרי שהם ממשיכים להיות העם שבחר בו אללה ואולי האסלאם הוא עצמו האשליה. ולכן יש שנאה אדירה נגד מדינת ישראל וזו עומק הסיבה של הסרוב של אבו מאזן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. הם לא יכולים להרשות את זה לעצמם”.

איך הם מבטלים את כל ההתייחסויות החיוביות לעם ישראל המוזכרות בקוראן?

“יש הסבר שפסוקים מאוחרים מבטלים פסוקים ראשונים והפסוקים שמקללים את ישראל מבטלים את הפסוקים שמברכים אותם. הבעיה היא שאין שום פסוק בקוראן שמבטל את הפסוקים על ארץ ישראל כשייכת לעם היהודי ולכן הם נאלצים למצוא פרשנות חדשה מהדור האחרון שמוצאת היום אחיזה חזקה בעולם המוסלמי, בשיח הצבורי ובספרי הלימוד של הרשות הפלשתינית. "נכון שאללה נתן את הארץ לעם ישראל", מסבירים אותם מוסלמים לעצמם, "אבל אתם לא עם ישראל, אלא עם שנוצר בגלות והמצאתם איזו דת חדשה ואין לכם שום רצף אתני ודתי בארץ ישראל".

יש לנו קצת אחריות גם על הדבר הזה כי מרוב שאנחנו מתנערים מהיותנו עם ישראל אנחנו שוכחים שיש גם מי שמקשיב לנו ומסיק מזה את המסקנות. פה גם כן צריך בגרות היסטורית ועמוקה יותר להבין שהאתגרים שאנחנו מתמודדים אתם היום הם היסטוריים ועמוקים. הם לא מסתכמים באינטרסים כלכליים ומדיניים מידיים”.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

צבא פולניה; התפכחות

הבלוג של מיכאל- בלתי תלוי

זה לא קורה רק לאנשים מיואשים, בעיקר זה קורה למי שעיניו בראשו. והוא סקרן ורודף אמת.

הנה סיפור שמצאתי אצל חכם מימון ציטוט:

איך אתה מסביר את המהפך הדרמטי הזה בגישתך – מגורו אנטי־ציוני של השמאל הרדיקלי בצעירותך לתמיכה בישראל כיום?

“בשנות ה–60 הייתי נתון להשפעה טרוצקיסטית חזקה ונגשתי לדברים בצורה דוקטרינרית. לא מתוך נסיון אמיתי לנתח אותם, אלא כדי להתאימם לעמדות פשטניות ומוכנות מראש שהיו לי. השמאל הרדיקלי לא עשה חשבון נפש על אותה תקופה ובמובנים רבים נשמע עדיין אותו דבר. אותם אלה שהזדעזעו עד עמקי נשמתם מהפלתו של סדאם חוסיין על ידי האמריקאים לא הוציאו הגה כשסונים העלו באש אוטובוס מלא בילדים שיעים. כשמסתכלים על מי שתומך בפלסטינים באירופה – וברור שלפלסטינים יש אכן זכויות שצריכות להתמלא – רואים שלא אכפת להם משום דבר אחר: לא מהארמנים, לא מהקפריסאים־היונים ולא ממה שקורה בסהרה המערבית. אותם מענין רק דבר אחד ואת זה איני יכול לקבל”.

“היו לי הרבה מאד…

View original post 257 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

מלחמה חילונית ומלחמת דת – קוים מקבילים שלא ייפגשו לעולם

על לבטי ישראל, הקושיה הפלשתינאית והעולם הערבי

דברים המצמיתים ומפחידים את הישראלי הממוצע הנוטה שמאלה – וגם את זה הנוטה ימינה – ומשתקים את לבו ואת מוחו מרוב בהלה עד שאינו יכול לחשוב עליהם בהגיון. למשל "מלחמת דת":

כשהישראלי הממוצע שומע את הצרוף "מלחמת דת" הוא מיד רואה בעיני רוחו ובדמיונו את מסגד אל-אקצה מתפוצץ ועולה באש ומיליוני מוסלמים זועמים שוטפים ומציפים בתגובה את ישראל בחרבות שלופות ורצח בעינים…

הישראלי הממוצע מוכן להילחם בעוז ובעוצמה בתנועות ובארגונים האסלאמיסטים הדתיים כמו החמאס ו"הג'יהאד האסלאמי" – אבל הוא מצפה שאופי המלחמה יתאים לערכיו. הוא רוצה להילחם בהם מלחמה 'חילונית' אירופאית ולנצח בה לפי עולם המושגים המערבי; הוא מאמין שאם נכה בהם מספיק חזק או לחלופין אם ניתן להם 'משהו' הם יירגעו בסוף… שהרי בסופו של דבר הם בני אדם כמונו, לא? וכמונו גם הם מבקשים לחיות בשקט ובשלוה וזה גם מה שמנהיגיהם רוצים עבורם, נכון?

אז זהו שלא… מלחמה כזו לא תיכון ולא תצלח כי היא מתנהלת בשני קוים מקבילים…

View original post 558 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

אגודות הכפרים או אש"פ – איך סללו גורמי כח בישראל את הדרך לאוסלו

בסטטוס בפייסבוק מצוטט ד"ר מיכה גודמן שכתב בספרו "מלכוד 67" על האינתיפאדה (1987): "הפלסטינים רצו חרות מהשלטון הישראלי יותר משרצו את הפירות הכלכליים שלו…".

זוהי קביעה שאין לה קשר למציאות ולתנאים ששררו בשטח וגרמו להתלקחות המהומות… כי לאמתו של דבר מדובר בהתפרצות ספונטנית הדומה לבעיטה אימפולסיבית של פרה בדלי מלא חלב בגלל עקיצת יתוש. מה שגרם לפרה לבעוט בדלי לא קשור לדלי והיא לא יודעת בכלל מה גרם לה לעשות זאת. היא פשוט נעקצה ובעטה…

בחינה נכונה ורצינית של התנאים והרקע למהומות אינתיפאדה מראה שהסבה לא היתה באמת התנגדות לשלטון הישראלי ככזה ובמה שהעניק או לא העניק לאכלוסיה במישרין או בעקיפין, מר גודמן. הבעיטה האימפולסיבית היתה תוצאה של מתחים חברתיים-כלכליים פנימיים באכלוסיה בשטחי יש"ע. מתחים שנוצרו באורח פרדוקסלי דוקא בזכות השגשוג הכלכלי ממנה נהנתה אכלוסיה זו בעשרים השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. (במאמר מוסגר – ארוע זהה ומדהים בדמיונו ארע במהומות הפנתרים בפבר' 1970שפרצו גם הן על רקע גאות כלכלית שיצרה מתחים חברתיים-כלכליים 20 שנה אחרי עליות שנות ה-50 והמפגש של "העולם השלישי" עם ישראל ככלכלה מתועשת ומפותחת).

עם פרוץ האינתיפאדה ההיא הוזמנתי לכהן כיועץ לעניני ערבים ברמאללה (העיר הכי 'פוליטית' באיו"ש). עוד לפני כניסתי לתפקיד כבר הבחנתי והערכתי שמדובר בהתפרצות ספונטנית על רקע חברתי-כלכלי פנימי ולא על רקע פוליטי או לאומי. התפרצות שנבעה באופן פרדוקסלי דוקא מהגאות והשגשוג הכלכלי האדיר ממנו נהנתה החברה הפלשתינאית שהגיע אז לשיאו… למומחים ואנשי האקדמיה לקח חמש שנים של מחקרים כדי להגיע לאותה מסקנה שהגעתי אליה שבועיים אחרי פרוץ האינתיפאדה.

מִחֶבְרָה של "עולם שלישי" מובהקת – מעוט קטן מאד של עשירים ורוב עצום של עניים – הפכה האכלוסיה בשטחי יש"ע תוך עשרים שנה תחת שלטון ישראלי לחברה בעלת רִבוּד חברתי חדש של מעמדות שונים זה מזה שנהנו משפע כלכלי ותזרים מזומנים יפה. הודות לטכנולוגיה החקלאית והסיוע שהגישה ישראל הפכה החקלאות למודרנית. השדות הניבו יבולים גדולים פי עשרה בעבודה של אדם אחד במקום עשרה עובדים. השאר הלכו לעבוד בישראל בבנין, בתעשיה, בחקלאות, בתחנות הדלק ובמסעדות והביאו הביתה הכנסה גדולה פי עשרה ופי עשרים מאשר בעבר.

על רקע זה נוצר באופו טבעי מתח חברתי-כלכלי פנימי בתוך ובין המעמדות החדשים שנוצרו באכלוסיה בין עשירים יותר ובין עניים יחסית (שהרי עוני ועושר הם מושגים יחסיים, נכון?) וזה מה שהתפוצץ באינתיפאדה ההיא. האינתיפאדה שהפתיעה והדהימה את ערפאת וראשי אש"פ לא פחות משהפתיעה את ישראל ואת רבין שהיה אז שר הבטחון המופקד על שטחי יש"ע.

זה לא היה הגורם הבלעדי כמובן. ברקע פעלו עוד תהליכים: "עסקת ג'יבריל" שמלאה ב-1984 את השטח במאות מחבלים משוחררים שהפכו ל"אלילי הנוער" ולמנהיגות המקומית (שאנו קראנו להם "המג"דים של האינתיפאדה"). והזרעים שזרע בהתמדה מובּארכּ עווד (פלשתינאי בעל אזרחות אמריקנית בוגר תנועת המחאה האמריקנית נגד מלחמת וייטנאם) שהטיף ל"מרי אזרחי" להבדיל ממודל "המאבק המזוין" של ערפאת.

אך ערפאת התעשת והשתלט בכל זאת על האינתיפאדה בעזרת כספים רבים שהזרים לשטח. אבל השתלטות ערפאת לא נתאפשרה לפני שרבין – שלא הבין את מהות התופעה החדשה – החליט בעצת יועציו לעצור כ-3,000 פעילים שזוהו כמנהיגות המקומית וכך עבר שרביט הנהגת האינתיפאדה מ'השטח', מהמנהיגות האותנטית, לאש"פ ואסכולת "המאבק המזוין" חזרה לשלוט בכפה ולהוביל את ההתמרדות.

בראיה היסטורית זו היתה החמצה ישראלית של הזדמנות לקיים דו שיח עם המנהיגות הצעירה המקומית החדשה של "תושבי השטחים" לעומת אש"פ, ארגון שתמיד יצג בעיקר את הפליטים ו"הפזורה הפלשתינאית" ואת התביעה ל"זכות השיבה". אך תביעה זו לא היתה בראש מעיניה של המנהיגות החדשה שצמחה בשטח. על רקע זה כתבתי כבר אז מאמר תחת הכותרת "מעזה ייצא מתוק?"

~~~~~~

אש"פ או "אגודות הכפרים" – זו הכותרת לוכוח האמיתי שהתנהל מאחורי הקלעים

בעקבות הפוסט שהעליתי על ספרו של ד"ר מיכה גודמן "מלכוד 67" צפה ועלתה בי מחדש והתחדדה התובנה החשובה הבאה המבוססת על נסיון אישי והכרות מקרוב של הנושא:

מתוך בחינה מעמיקה של מה שהתחולל במערכת הישראלית שעסקה בנהול השוטף של יהודה ושמרון – ברור לי כיום בראיה היסטורית שההתמודדות האמיתית והורדת הידים שהתנהלה מתחת לפני השטח ומאחורי הקלעים החלה בעצם באמצע שנות השבעים (1976) עד שהבשילה באוסלו. זו היתה לאמתו של דבר התמודדות כוחות בממסדים הישראלים (בתקשורת רבת העוצמה ובתוך מערכת הבטחון וצה"ל) שפשוט שחקו "משחק כפול"וצדדו באש"פ – ארגון טרור בלתי חוקי – ולמעשה שתפו עמו פעולה ועם מאמציו להתבסס ולהתחזק בשטח ובין האסכולה שהמוביל העיקרי והמנהיג שלה היה יגאל כרמון יחד תא"ל פרופ' מנחם מילסון וקבוצת קצינים שנמניתי עליהם (ביניהם יוצאי קבוצים של "השומר הצעיר" שקבלו את ברכת יעקב חזן יורשו של האדמו"ר מקבוץ מרחביה… עד ש"שלום עכשו" התערבו ובלמו את תמיכת "השומר הצעיר" והטו את הכף נגד המהלך).

זו היתה אסכולה שדגלה בטפוח "מחנה פרו-ישראלי" בעזרת גורמים כמו "אגודות הכפרים" ותנועת "האחוד הלאומי הפלשתינאי" שאני הייתי מעורב בהקמתה ולקדומה נעזרתי בשלב מסוים בכתב הטלויזיה הערבית דאז יוני בן מנחם. (זהו ספור שלא חשפתי עדיין. הארץ פרסם אז מאמרי מערכת נלהבים אודותיה והעתונאי דאז Gadi Taub כתב עליה כתבת ענק בתהיה מי עומד מאחוריה – הסי-איי-איי, הסעודים או המוסד. ובעצם אני היחידי שעמד מאחוריה עם עזרה וסיוע מינימליים שלא נמשכו למרבה האכזבה. התנועה פעלה בהצלחה מספר שנים ועוררה הדים ותמיכה רבה בקרב האכלוסיה אך גוועה בהעדר תמיכה ישראלית חומרית ומוראלית).

אלא שאסכולה זו היתה לצנינים בעיני הממסדים החזקים של השמאל ושלוחותיו בתקשורת ובמערכת הבטחון. וכך קרה שמהלכים אלו נבלמו וחוסלו דוקא ע"י מערכת הבטחון וגם שרי לכוד שהושפעו מהתקשורת שהוקיעה את "אגודות הכפרים" כ"קויזלינגים" (כן, הם הוצגו בתקשורת כ"בוגדים בעמם") במקום לראות בהם גורם פרו-ישראלי ו"חסידי אומות העולם". עם עלית אש"פ באינתיפאדה ואח"כ באוסלו רבים מחברי האגודות פשוט חוסלו פיזית במצוַת ערפאת.

בדומה לאסכולה ששלטה בימי בן גוריון כלפי המעוטים והאכלוסיה הערבית בישראל – הרעיון מאחורי הקמת "אגודות הכפרים" היה ביסודו נצול הפער וההבדלים בין האכלוסיה העירונית באיו"ש (הפוליטית ולאומנית יותר באופן מסורתי) ובין האכלוסיה הכפרית שֶשִּוְעָה לסיוע ולפתוח כלכלי. זאת כדי ליצור מוקדי כח חדשים פרו-ישראלים שיצרו מקבילית כוחות חדשה בשטח ויתרמו להרגעתו.

לרות שתנועת "אגודות הכפרים" היתה ספור הצלחה גדול שסחף אחריו אלפים וההיא הפכה לגורם חזק ומשמעותי בשטח היא היתה לצנינים בעיני המשת"פים של אש"פ במערכת הישראלית, קודם כל בתקשורת ובהשפעתה במסדרונות השלטון הצבאי ומערכת הבטחון.

כך נצח בסופו של דבר הקו שראה באש"פ פרטנר יחידי כפי שהראיתי בפוסט שפרסמתי בזמנו שבו תארתי איך – בהמשך למדיניות פרס שֶקּדֵּם ב-1976 את אנשי אש"פ להנהגת העיריות – גם האלוף אמנון ליפקין-שחק כראש אמ"ן בתקופת האינתיפאדה יצא ב-1988 בהכרזה (פוליטית במהותה ומנוגדת לדעת המומחים ואנשי השטח שהייתי אחד מהם) וקבע בפני ועדת החוץ והבטחון שאש"פ הוא הגורם הרלבנטי היחיד בשטח. ובכך הוא סלל את הדרך ובסס את התשתית לקנונית אוסלו ב-1993.

~~~~~

עדות אישית ל"אונס פוליטי" שבצע רב אלוף אמנון ליפקין-שחק בהיותו ראש אמ"ן

רוצים לשחוט "פרות קדושות"? אז יאללה, בלגן. בבקשה. בואו נשחוט עוד פרה קדושה.

עדות אישית של הח"מ:

בקיץ 1988 בהיותי היועץ לעניני ערבים ברמאללה קבלתי הוראה מתל אביב לארגן מפגש לילי דחוף של ראש אמ"ן דאז אלוף אמנון ליפקין-שחק עם ג'מיל טריפי – נכבד מקומי שהיה מזוהה עם אש"פ ונהג להפגש עם ערפאת מחוץ לגבולות הארץ.

הכרתי היטב את ג'מיל טריפי (לימים שר בממשלת הרש"פ) שזוהה עם אש"פ כפי שהכרתי אחרים במנהיגות המקומית – מחנאן עשראווי ועד השייח' חסן יוסף (אביו של "הנסיך הירוק" המפורסם שהיה סוכן שב"כ) שזוהה עם התנועה האסלאמית (למרות שידענו שהוא ממייסדי חמאס). קיימתי קשר חשאי מענין גם עם קבוצת אופוזיציה לערפאת בשם "האחוד הלאומי הפלסטיני" שהוקמה ע"י אנשי 'פתח' צעירים שסייעתי לה ככל יכולתי (אולי אספר על כך בהזדמנות אחרת. Gadi Taub לתשומת לבך. כתבת עליהם בשעתו מאמר גדול בעתון 'חדשות').

מהרתי למלא את הפקודה. הימים ימי האינתיפאדה (הבהרה: לא היתה "אינתיפאדה שניה" כפי שקוראים למלחמת 'אל-אקצה' היזומה והמתוכננת שפתח ערפאת בראש השנה תשס"א שלא היתה אינתיפאדה אלא "מלחמת ג'יהאד" קלאסית). לא נמסר לנו מה מטרת הפגישה אך נאמר לי שבנגוד לצפוי ולמקובל לא אהיה נוכח בפגישה. ואכן בערבו של יום הובלתי את שיירת הגנרל מתל אביב אל פאתי רמאללה לבית משפחת טריפי שנערכה לסעודה גדולה ודשנה לכבוד האורח החשוב.

נשארתי עם סימני שאלה ועם הסקרנות. אבל התשובה לא אחרה לבוא כעבור כמה ימים בכותרת הראשית של העתון "ידיעות אחרונות". הכותרת צטטה באותיות קדוש לבנה דברים שאמר האלוף ליפקין-שחק בהערכת המצב השנתית שלו כראש אמ"ן בישיבה סודית של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת שממנה מעולם לא היו עד אז הדלפות… אבל הוא כבר היה נשוי אז לעתונאית… ואולי זה ההסבר?

מה אמר ליפקין-שחק שגרם ל"ידיעות אחרונות" לצאת מגדרו ולהפר את הנהלים והכללים שכל העתונים קבלו עליהם ובכל זאת לפרסם הדלפה אסורה מדיון בטחוני? ובכן, מתברר שהיה לדבריו בועדה קשר ישיר לבקורו הלילי בביתו של איש אש"פ ברמאללה…

ליפקין-שחק זרק 'פצצה' בועדת החוץ והבטחון – בעצומה של האינתיפאדה והאלימות בנגוד לעובדות בשטח ונגד דעת רוב אם לא כל המומחים בקהילית המודיעין והיע"ע ביהודה ושמרון – והצהיר "אש"פ הוא הגורם הפוליטי העיקרי בשטח והפרטנר היחידי למו"מ עם ישראל". הצהרה בעלת אופי פוליטי מובהק – ולא נכונה – שהוצגה בהטעיה כהערכת מצב מודיעינית שקולה ומקצועית.

הממונה העליון על ראש אמ"ן ליפקין-שחק היה שר הבטחון יצחק רבין שהיה מתנגד מושבע לאש"פ ("עם אש"פ ניפגש רק בשדה הקרב" חזר ושנן לנו רבין) וטפח את לפיקין-שחק כ"בן יקיר לי אפרים". אך זה בגד במיטיבו רבין ז"ל כי היה לו כנראה ענין לרצות גם את פרס ולהבטיח לעצמו גם את תמיכתו במנויו לתפקיד הרמטכ"ל. לכן נקט ליפקין-שחק צעד פוליטי מובהק לטובת החתרן הבלתי נלאה שתמיד הלך נגד רבין וכבר אז הוביל בסתר אג'נדה פרו-אש"פית – שראשיתה בבחירות שכפה ב-1976 לעיריות באיו"ש שהעלו את אש"פ – ואשר את פרותיה הבאושים ראינו כעבור חמש שנים בקנונית אוסלו הידועה לשמצה.

זה היה מכל הבחינות מעשה מגונה ו"אונס פוליטי" של הערכת המצב הלאומית ע"י בעל מרות למען ספוק תאוות שררה שלו ושל פרס והכשרת הקרקע לאונס קבוצתי שנעשה כעבור כמה שנים לעם ישראל ומדינת ישראל ע"י שמעון פרס ויוסי ביילין וכנופית אדריכלי אוסלו…

אגב, בהיותו אחר כך שר התחבורה ליפקין-שחק סתם את הגולל ועכב לשנים רבות את התכנית לרכבת מהירה בין תל אביב וירושלים שמקדם עכשו במרץ ישראל כ"ץ. והסבה המדהימה שנתן – שימו לב – היתה שהתואי עובר במובלעת לטרון שהיתה אמורה לדעתו ולהערכתו (איש מודיעין דגול כבר אמרנו?) להמסר בעתיד למדינה "פלשתינאית"… בדיוק כפי שרבים בשמאל ולצערנו גם בימין אומרים מדי פעם שאין לבנות באזורים מסוימים ש"הרי הם יהיו בעתיד חלק ממדינה פלשתינאית…"

יש אומרים שלאחר שחרורו חבר אמנון ליפקין-שחק ליוסי גינוסר ושמעון שבס לעסקים עם מוחמד דחלאן… גנדי לעומת זאת הוציא ספרים על ארץ ישראל, נהל באהבה את מוזיאון ארץ ישראל, הקים תנועה פוליטית חשובה "מולדת" והקדיש את חייו לארץ ישראל עד שנרצח באורח מסתורי להערכתי… (כי מחבלים מעולם לא נהגו – לפני כן ולא אחרי כן – לשכור חדר במלון ישראלי ולא היו להם האומץ, התחכום והתעוזה לארח בו יצאניות ולמחרת לרצוח שר בישראל).

אז בינינו לבין עצמנו – מי תרם יותר למדינת ישראל ומי הזיק לה יותר? זה שאלמנתו הובילה הבוקר בגלי צה"ל קמפיין גלוי בשדור חי לחסול דמותו של גנדי שעל אף חסרונותיו תרם תרומה עצומה למדינה כאיש צבא ומדינאי מרחיק ראות. או גנדי?

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

משה דיין – האיש שתום העין והכריזמה

מתוך ספר זכרונות בכתיבה…

למרות שלא זכה להגיע לראש הפירמידה הפוליטית היה משה דיין אחד האישים החשובים והבולטים בתולדות ישראל המודרנית. יחד עם זאת הוא נחשב לדמות שנויה במחלוקת והנטיה הרווחת כיום בישראל – לא מעט בצדק – היא להזכיר יותר את חטאיו (גניבת עתיקות ונשים) ומחדליו (מלחמת יום הכפורים ומסירת הר הבית לווקף המוסלמי ואני הייתי מוסיף גם – אי הענשת מבצעי הטבח בחברון שעוד חיו ב-67) ופחות את השגיו (מבצע קדש) ותרומתו המרכזית לבנין הכח הצבאי (הקמת יחידה 101 והחדרת רוח לחימה לצה"ל החלש והעייף של אחרי מלחמת העצמאות)… כך חולפת תהילת עולם.

את חטאי אני מזכיר היום… במרץ 1981, כחצי שנה לפני מותו הוזמנתי לפגוש את דיין לרגל כוונתו להקים מפלגה חדשה (תל"ם – תנועה להתחדשות ממלכתית). אני אומר "את חטאי אני מזכיר" ולא בגלל משה דיין אלא בגלל שאני נאלץ להזכיר את סעדיה מרציאנו (האיש שהשיב רעה תחת טובה…) אשר דאג לארגון הפגישה לבקשת דיין…

חזרתי אז משליחות של כמה חדשים באירופה. עם שובי בשר לי מרציאנו בבהילות שמשה דיין מבקש פגישה עם נציגי הפנתרים… הייתי קצין צה"ל היחידי בחבורה וסעדיה שהיה די עלג ובור לא העיז ללכת לפגישה לבדו והמתין עד שובי מחו"ל…

הפגישה "ההיסטורית" נערכה במזנון החכי"ם בכנסת שם היה למשה דיין מקום קבוע שבו ישב תמיד כשגבו אל הקיר, כנראה מסיבות בטחוניות. המזנון היה ריק מאדם עד שלפתע הבחנתי בזוית העין בדמותו המתגנבת פנימה של שמעון פרס הבלתי נמנע שכבר אז לא הייתי מאוהדיו… פרס חי תמיד בצלו של דיין והיה מלא קנאה בדיין שהכל בא כל כך בקלות. ראיתי איך פרס מתמרן את עצמו ממש בהתגנבות יחידים ומתיישב לבדו בלי שנבחין (אני כן הבחנתי בו) בשולחן סמוך ושם אזניו כאפרכסת. אני זוכר שחייכתי אז לעצמי כי אחת מאזניו נראתה לי גודלת ומקבלת מימדים עצומים, ברצינות. כל כך רצה לדעת מה מבשל דיין ומה לו עם הפנתרים השחורים האלה…

דיין פתח ואמר בגילוי לב אופייני וישיר: "אני מכיר כל נחל וכל ואדי וכל הר וגבעה בארץ ישראל. אבל עתה אני מגלה שאינני מכיר את "העם היושב בציון". אינני מכיר את העם החי בשכונות ובערי הפתוח. הייתי רוצה לשמוע מכם על "ישראל השניה", על הלכי הרוח ועל השאיפות שלה, מה מעיק עליה ומטריד אותה". מרציאנו מיד העביר אלי את זכות הדבור. שהרי מסיבה זו המתין עד שובי מחו"ל… התחלתי לסקור בפני דיין את תמונת המצב אך הוא קטע אותי מיד במחמאה "מנין אתה מדבר עברית יפה (פ"א בסגול!) כל כך?" ולא הניח לי עד שספרתי לו באיזה תיכון למדתי ואיפה שרתתי בצה"ל…

בדברי נתחתי את המצב שבו עקב הרכוזיות הבולשביקית ששררה אז בארץ (ועודנה שוררת בתחומים רבים) אכלוסיות רחבות בישראל אינן מיוצגות למעשה במוקדי הכח השונים של ישראל וחיות בנחיתות כלכלית, חברתית ותודעתית. כמו כן הצגתי בפניו חלק מהפתרונות שאני מטיף להן עד היום לשבירת הרכוזיות והבירוקרטיה ע"י ביזור מערכות הפנים, בחירות אזוריות-אישיות ועוד… לא הכל אני זוכר אבל אלו היו פחות או יותר עיקרי הדברים כי לאחר מכן דיין צטט אותי בכמה הזדמנויות בכמה פורומים צבוריים.

יומיים לאחר מכן עם הגיעי למשכן הכנסת בא לקראתי דן מרגלית (שהיה מעריץ גדול של דיין) ושאל אותי בתמיהה: "איך זה שמשה דיין הידוע כמי שאינו מפרגן לאיש עושה לך כאלה יחסי צבור?" לא הבנתי על מה הוא מדבר ואז הוא הפנה אותי לדווחים בעתונות על נאומו האחרון של דיין ב"כנס במה" בו צטט מדברי בפגישה הזו.

אחרית דבר:

השליחות בחו"ל אליה רמזתי לעיל היתה מצות "פדיון שבויים" שנתבקשתי לעסוק בה לאחר שקרוב משפחה שלי (בן דודה) נעצר בנמל בצפון איטליה על נסיון להבריח כרבע טון חשיש חבוי בדפנות יאכטה תמימה. לפני שיצאתי לדרך נתבקשתי על ידי אחיו אדגר להביא את דודתי ובעלה אל המקובל הירושלמי הנודע הרב הצדיק מרדכי שרעבי זצ"ל בישיבת "נהר שלום" סמוך למחנה יהודה. זכיתי ב"ה לחזות בזיו פניו של הצדיק המופלא – שאחר כך "הרשימו" (מי שיודע מה זה יודע) שלו לוה אותי ונושעתי בעזרתו בכמה מצבים לא קלים שחויתי בחיי בזכות ספרי הסגולות שלו.

בשלב מסוים אחר כך התייחס אדגר בעדינות אבל בתמיהה לעובדה שאדם כמוני עם רקע כשלי שעובד בכנסת לא עובד עם אישיות כמו משה דיין…

ואכן הפלא ופלא – מיד עם שובי מאיטליה כעבור ארבעה חדשים הודיעו לי שמשה דיין מצפה לפגוש אותי…

21 באוקטובר 2014

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

מי מפחד מבחירות אזוריות ולמה?

לתקנת מדינת היהודים

דצמבר 2000

לכאורה צודקים חסידי הנסיגה לשיטת הבחירות הישנה בטענתם כי הבחירה הישירה לראשות הממשלה הביאה להחרפת הסקטוריאליות והפיצול הפרלמנטרי בכנסת. אך זוהי אינה אלא אמת חלקית הנכונה רק למראית עין.

מדוע? משום שהסקטוריאליות הגוברת היא תוצר ישיר של שיטת הבחירות היחסית הבנויה על רשימות ארציות. שיטה שבהגדרה – פונה מלכתחילה לקהלים סקטוריאליים. מי שלא מבין את זה – לא מבין כלום!

ניתן היה למנוע זאת לו שולבה הבחירה הישירה לראשות הממשלה כמיקשה אחת עם בחירות אזוריות – שהיו מקהות לחלוטין את עוקץ הסקטוריאליות ומשנות לטובה את הדינמיקה וכללי המשחק הפוליטי-פרלמנטרי.

האחריות למחדל זה חלה על המפלגות וחברי הכנסת שבמשך שנים סיכלו בזדון את המעבר לשיטת בחירות אזוריות רציונלית ורלבנטית יותר מתוך מניעים שאין להם דבר וחצי דבר עם טובת הצבור או טובת המדינה.

סוס בצורת גמל
החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה היה רעיון בכוון הנכון שלא יושם במלואו וכהלכה. הוא נתן מענה חלקי בלבד למאוייו האמיתיים של הצבור…

View original post 1,438 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

בִּזּוּר המערכות כמנוף לפזור אכלוסין ונידות עובדים

המתוה שלהלן נהגה ונוסח ברובו בתחילת שנות השמונים.

בִּזּוּר המערכות כמנוף לפזור אכלוסין ונידות עובדים וכמרפא לתחלואי המדינה והחברה בישראל

הקדמה

הרעיון לבִזּוּר מערכות הפנים והקמת ממשלים אזוריים בארץ איננו חדש. הוא הוצע בעבר ע"י הפרופסורים יגאל ידין, רענן וייץ ודניאל אלעזר זכרונם לברכה ויבל"א הגאוגרף פרופסור יהודה גראדוס מאוניברסיטת בן גוריון; הרעיון נבחן בזמנו גם ע"י חוג רעיוני של חברי קבוצים שנחרדו מהמתח שנוצר בראשית שנות ה-80 בינם לבין ערי הפתוח; אך למרות חשיבותו העצומה לא זכה רעיון זה עד כה להתייחסות ראויה ולמימוש.

כל אחד מן האישים הנ"ל הגיע אליו מנקודת מוצא הקרובה ללבו: ידין שהקים את מערך המִּלּואִים של צה"ל, ראה בו הגיון ארגוני-מנהלי. פרופ' וייץ איש ההתיישבות הציגו כאופציה להסדר ישראלי-פלשתינאי. הגאוגרף פרופ' גראדוס הוטרד מהזנחת הנגב ואזורי השדה ופרופ' אלעזר שהתמחה באוטונומיה קהילתית הציגו כרפורמה חיונית במאמר שכתב לספר מאת שמעון פרס. חברי הקבוצים מעמק יזרעאל בחנוהו בשנות השמונים כדרך לשתוף פעולה ומשאבים בין הקבוצים וערי הפתוח.

מדובר בתכנית שאם תיושם בתבונה תחולל בהדרגה שנויים מבניים מרחיקי לכת במדינה ובחברה הישראלית. תגרום לפזור אכלוסין וניידות עובדים מסיבית למוקדי תעסוקה ומגורים באזורי השדה; תביא להקטנת תקציב המדינה והיקף משרדי הממשלה, גודלם ותקציביהם; ותתרום להקהית עוקצם של השסעים הפנימיים המאפיינים את ישראל בדור האחרון.

הבעיה החברתית בישראל היא סִכּוּם ותוצאה של לקויי מערכות הפנים

שאלות החוץ והבטחון של ישראל זכו תמיד להתמקדות מפורטת ולעיקר תשומת הלב הצבורית. משום כך הוכוח הפוליטי והדיון בשאלות השטחים והשלום נוטה להיות מפורט כל כך. בעוד 'הבעיה החברתית הפנימית' זוכה בדרך כלל למס שפתיים וקלישאות בנוסח "הכל ייפתר ע"י חנוך, תעסוקה ורוחה כלכלית…", שאין בהם מענה לבעיות האינהרנטיות, הנובעות מהמבנה הלקוי של מערכות הפנים.

מכאן נובע שהשקעה בחנוך כשלעצמה אין בכוחה למנוע הגירה שלילית בערי השדה ולכן תקציבים המוזרמים אליהן אין בהם כדי לקרבן לרמת 'המסה הקריטית' הנחוצה להפיכתן לישובים הנושאים את עצמן כלכלית וחברתית.

אין סכוי להתמודד חזיתית עם בעיות הפנים והחברה בישראל כי הן אינן עומדות בפני עצמן. בראיה כוללת ניתן לומר שבעיות הפנים והחברה בישראל הן סכום (פונקציה) של מכלול הקשיים הנובעים ממבנה לקוי ואנכרוניסטי של מערכות הפנים. מבנה רכוזי עתיר מונופולים ונכסים משורינים – בולשביקי באופיו – המתנהל עדיין במקרים רבים בדפוסים מימי הישוב הישן.

מבנה רכוזי זה שהיה נחוץ ומחויב המציאות בשלבי ההקמה והבסוס של המפעל הציוני הוא עתה בעוכרינו יותר משנות דור. הדברים ברורים וזועקים לשמים: הרכוזיות הזו מביאה לכך שאותה ממשלה הטרודה בבעיות הרות עולם של ישראל כמעצמת-על אזורית צריכה לעסוק גם ב'קטנות' כמו בעיות הפתוח, התעסוקה והחנוך של אפקים או קרית שמונה – שאין דעתה פנויה אליהן. שום ממשלה בישראל, עם כל רצונה הטוב, אינה מסוגלת לטפל ביעילות בבעיות אלו; והנפגעים הישירים מכך הם הקבוצות החלשות המהוות את עיקר האכלוסיה בפריפריה, בערי השדה ועיירות הפתוח.

הגיע הזמן להפנים עובדה פשוטה וטריויאלית שאנו נוטים לשכוח: ישראל איננה עוד הישוב היהודי של  600 אלף נפש שהיה ערב הקמת המדינה ולא 2.5 מיליון תושבים ערב מלחמת 'ששת הימים'. זו מדינה או קהיליה – אם כוללים בה את שטחי 'ששת הימים' – המונה יותר מ-8 מיליון איש. אין בכוחה של התשתית שהוקמה בימים עברו להוסיף לשרת אותה ביעילות בימינו. לכן הגיעה השעה לחשוב ברצינות ובכובד ראש על בסיס מודרני ורלבנטי לצרכי המקום והזמן.

בִּזּוּר מערכות ופִּזּוּר אכלוסין

הפתרון המוצע, על רגל אחת – הוא מהלך אסטרטגי כולל לבִזּוּר מערכות הממשל והמנהל בישראל.

השיטה – כנון מבנים ממשליים אזוריים שיחצצו בין השלטון המרכזי לשלטון המוניציפלי, ויכפו אגב כך, סולידריות ושותפות גורל בין 'סקטורים' שונים החיים באותו אזור – ערי פתוח, קבוצים, מושבים וכפרי מעוטים – אך אינם חיים ביחד הלכה למעשה.

היעד האסטרטגי – הוא פִּזּוּר אכלוסין שיתבסס על ניידות עובדים ומשיכה ישירה של עליה מחו"ל (גם ישראלים חוזרים) ותושבים ממרכז הארץ ע"י מנהיגות מקומית נמרצת ושאפתנית שתצמח באזורים אלו שיקיפו מאסה קריטית של חצי מיליון נפש ומעלה שאיננה אפשרית כיום ברשויות מקומיות קטנות וחלשות.

הממשלים האזוריים, כמנין במספרם, יתבססו על אחוד ושלוב המועצות האזוריות והמחוזות הקיימים במשרדי הממשלה הרלבנטיים; ינוהלו ע"י 'נציבים' חזקים נבחרים (או ממונים בשלב ראשון) אשר יהנו מאוטונומיה מנהלית ותקציבית ויזכו בדרך הטבע לעוצמה דומה לעוצמתם של ראשי הערים הגדולות. "המסה הקריטית" עליה יישענו תאפשר להם ליזום וליישם בתאום עם הממשלה ובעזרתה תכניות עצמאיות לפתוח כלכלי ומשיכה ישירה של השקעות וכח אדם מקצועי לתעשיות מקומיות חדשות (הרִחוּק הגאוגרפי מנמלי הים והאויר בישראל הקטנה כמעט שאינו מהוה בעיה בשום אזור).

הנציבים הנבחרים יהיו מחויבים לבוחריהם ולהבטחותיהם והמבחן להצלחתם יהיה יצירת איכות חיים מושכת – תנאי הכרחי לניידות עובדים ולתנועה וולונטארית של אכלוסיות חדשות לאזורי השדה – ע"י פתוח קומפרינהנסיבי (כּוּלִי) של שרותים חברתיים ותרבותיים נאותים.

המנגנונים שיעמדו לרשותם יהיו בדרך הטבע קומפקטיים וינוהלו ביתר יעילות וחסכון. יחסי הגומלין שיקיימו עם הממשל המרכזי יהיו דומים בעיקרם לאלו של אלופי הפקודים בצה"ל מול המטכ"ל או מושלי המדינות בארה"ב מול הממשל הפדרלי.

משרדי הממשלהשגודלם ותקציביהם יצטמצמו כתוצאה מכך באורח דרסטי ומנינם יקטן – לא יהיו עוד "אחוזות פאודליות" של פוליטיקאים עם סדרי עדיפויות משלהם ומדיניות שלא תמיד עולה בקנה אחד עם זו של עמיתיהם. המשרדים הרלבנטיים יתפרקו אגב כך מנכסי נדל"ן וכ"א (בתי ספר ומורים, מחוזות המשטרה ומוסדות אחרים) ויעסקו יותר בקביעת מדיניות מקצועית, תאום, פקוח ובקרה. כך תוכל הממשלה המרכזית להתמקד בבעיות הרות הגורל הניצבות בפניה.

צמיחתם של מוקדי כֹּח והשפעה חדשים באזורי השדה תסייע לנטרולם ו/או לשנוי אופיים של מוקדי כח הסטוריים כמו ההסתדרות, האגודים המקצועיים, תנועות הקבוצים[1] והמושבים, ולהחלשת המונופוליזם וההגמוניה התרבותית-תקשורתית של תל אביב.

חלוקה דומה של ארץ ישראל לנציבויות או לנחלות שבטיות מוכרת עוד מימי התנ"ך ("ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל"), אך היא מתבקשת גם בימינו מעצם הגוון במבנה הגיאוגרפי והטופוגרפי בו נתברכה ארצנו. מי שיטיב להתבונן יִוָכַח שהצורך במבנה ממשלי מבוזר זוכה לאִשּוּש יומיומי מדהים במציאות הישראלית. במהלך עבודתי בשנות השמונים בפרויקט שִקּוּם השכונות ואח"כ כעוזר שר העבודה הרוָחָה והקליטה – ניתנה לי הזדמנות לבחון רעיון זה בשטח ונדהמתי לגלות כל פעם מחדש עד כמה הוא תקף ונחוץ.

ישומה של רפורמה רבתי מעין זו יצריך הכנה במחקר, בתכנון ובחקיקה, כמו גם תפלול פוליטי של מתנגדים בכח (בעלי 'חזקות' למיניהם) שיתנגדו לפגיעה בנכסיהם. אין בה גם מענה מידי לבעיות חברתיות בוערות. אך ניתן ליישם מרכיבים מסוימים מתוכה לאלתר בשלב ראשון בדרך מנהלית. למשל – מנוי 'נציבים' באזורים האמורים שיתאמו את פעילות המשרדים הרלבנטיים כצעד ראשון לישום התכנית. לדעתי, תתקבל רפורמה כזו בברכה ע"י הצבור הרחב שיוכל סוף סוף לבחור בעצמו את מנהיגיו באזור מגוריו.

בחרתי להציג כאן רעיון מרכזי אחד מתוך שורה של רפורמות חברתיות נחוצות, כמו מִסּוּד המגורים בשכירות (כחלופה נוספת למשכנתא המסורתית שעם מוסד 'הקביעות' בעבודה כובלת זוגות צעירים למרכז הארץ). איך? ע"י המרת הסובסידיות בשכר מוגדל לעשירונים התחתונים (לשם הגדלת כח הקניה שלהם) כדי שיוכלו לשלם שכ"ד רֵאלי; וכך יהפוך את ענף ההשכרה למגורים לרִוְחִי ויגרום בתורו לוסות ורסון מחירי הנדל"ן. העלאת גיל הגיוס (בן עשרים לצבא) – כמנוף לשנוי חברתי (הנוער ישלים למודים גבוהים במכללות והצבא יקבל מגויסים משכילים ובוגרים יותר בנפשם).

כמה הערות (מאוחרות) בענין אִחוּד הרשויות המקומיות של נתניהו משנות ה-90 שלא הוצא אל הפועל:

על פניו נראה הרעיון הגיוני ומתבקש אך התכנית הספציפית לאחוד הרשויות מחטיאה את המטרה. היא עוסקת בחבור והטלאה של רשויות מוניציפליות במקום לעסוק בביזור המערכות ושילוב מלא בין ערים, עיירות, קבוצים, מושבים וכפרים, במסגרות ממשל אזוריות חדשות שיבואו במקום המועצות האזוריות ומחוזות הממשלה, סמכויותיהם ותקציביהם.

מבלי משים מטילה התכנית אור על כמה אבסורדים כרוניים בהם נגועים חיינו. למשל, עיר פתוח קטנה ונידחת בת עשרת אלפים תושבים או אפילו פחות מעסיקה ראש עיר וסגנים ומנגנון עירוני ואילו שכונות ענק בירושלים המונות ארבעים אלף נפש ויותר אינן זוכות אפילו ליצוג במועצת העיר. יצוג זה שמור רק לעסקני המפלגות המוסיפים להיבחר באותה שיטה ארכאית בה נבחרים גם חברי הכנסת שלנו – שיטה יחסית קלוקלת המאפשרת לנוכלים כמו פלאטו שרון ולכלומניקים כמו רוחמה אברהם (שלעולם לא יהיו נבחרים בבחירות אזורית-אישיות) לקבוע את גורל המדינה והחברה הישראלית.

אך האם זה הפתרון לבעיות הפנים של ישראל? הססמה השגורה לאחרונה בפי שר האוצר (נתניהו) היא הקטנת היקף המגזר הצבורי. האם תכנית זו תורמת באמת למטרה זו? מסופקני. אחוד הרשויות המקומיות שאושר לאחרונה בממשלה אין בו די משום שאיננו כולל העברת סמכויות ומטלות מהשלטון המרכזי ואיננו מקיף את כל סוגי ההתיישבות במחוזות.

התכנית שלי מציעה מעין הפרטה ללא הפרטה של תחומי פעילות ממשלתיים והעברתם לממשלים אזוריים שיבואו במקום המועצות האזוריות ומחוזות הממשלה ויכללו ערים, כפרים, מושבים וקבוצים. ראשיהם ייבחרו באופן דמוקרטי ויחלשו על מסה קריטית של כחצי מיליון נפש ומעלה שתאפשר להם ליזום וליישם, בתאום עם הממשלה ובעזרתה, תכניות עצמאיות לפתוח כלכלי ומשיכה ישירה של השקעות וכח אדם מקצועי לתעשיות מקומיות חדשות ולמנוע הגירה שלילית מתחומם.

 מתוה זה חובר בעיקרו כבר בשנות השמונים כאשר הקבוצים עוד היו מוקד כח בלתי מבוטל [1]

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

החלטתי לשבור שתיקה על עמירם לוין

החלטתי לשבור שתיקה על עמירם לוין. לא ממש, רק דוגמית. בקטנה.

כאשר פרצה האינתיפאדה (הראשונה) גויסתי למילואים ונקראתי לתדרוך בפקוד המרכז. במעלה המדרגות חלף על פני מלא התלהבות ושש אלי קרב תא"ל עמירם לוין שהיה מפקד הצוות שלי בשרות סדיר בסיירת מטכ"ל. הוא נעצר לרגע ואומר לי בהתלהבות "תכסחו אותם, תשברו להם את העצמות…".

האמת, נפגעתי קצת מזה שכל מה שהיה לו לומר לחייל הפרענק שלו זה לכסח? לשבור להם את העצמות?

הוא היה אז תא"ל בקבע ואני רב סרן במילואים, איש מודיעין מנוסה ובקי. נקראתי כתגברות יע"ע (יועץ לעניני ערבים) וכל מה שעולה על דעתו זה שהביאו אותי כבריון להרביץ מכות…

ועכשו הוא יוצא להגנת ארגון המלשינים שמתעדים חיילי צה"ל "מכסחים" כביכול ערבים ומפרסמים זאת בכל העולם.

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אלופים את העוז להזדהות עם שוברי צה"ל… הכל גרסא דינקותא שמ"וצניקית.

עמירם-לוין

למי שתהה ותוהה איך אפשר שאלופי צה"ל מהוללים מפקדי סיירת מטכ"ל כעמירם לוין ומפקד הקומנדו הימי כעמי איילון יכולים להעלות בדעתם לצאת להגנת ארגון שנוי במחלוקת כמו שוברים שתיקה – צריך להבין שמדובר בגרסא דינקותא שמו"צניקית או שמאלנית כללית שהונחלה להם בנעוריהם בקיבוץ ותנועת הנוער.

התגייסות האלופים האלה דוקא להגנת שוברי המפרקת נובעת מצד אחד מהתנשאות אליטיסטית ובוז ל"בבונים" שאינם ראויים למשל לשרת ביחידות "המובחרות". למרות שכיום ברוך השם רוב היחידות הלוחמות בצה"ל הן יחידות עלית.

מצד שני וזה החשוב מכל "שוברים שתיקה" בהרכבו האנושי ומקורותיו התרבותיים הוא בשר מבשרם. אלופים כלוין ועמי איילון מוצאים זהות רבה נפשית ואידאולוגית עם "שוברים שתיקה" כמו היו אחוה סודית משותפת והם נחלצים עתה לעזרתם בעת צרה. זאת למרות שהם שוללים בהצהרה את המלשינות של פעילי הארגון בחו"ל תוך היתממות או מבלי להבין ולהודות ביושר שזו המהות ועיקר פעילותם להצדקת הכספים הרבים הזורמים אליהם מחו"ל.

מבחינה מסוימת "שוברים שתיקה" הוא מעין קבוצה טיפולית, מין AA (אלכוהולים אנונימיים) המציע תרפיה קבוצתית לנפגעי "הכיבוש" החשים צורך עז לדסקס ו"לדבר על זה" ולפרוק את תסכולם מהתנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם הערכים האוטופוסטיים עליהם התחנכו בתנועת הנוער.

כך בעצם עשו גם אבותיהם בשנות השבעים כשהתכנסו לקומזיצים תראפיים שנקראו "שיח לוחמים" או "יורים ובוכים" אשר השתכללו מאז לגרסאות תוקפניות כמו "שלום עכשו" ו"בצלם" ובימינו לעשרות ארגונים ועמותות שהציפו את הארץ יחד עם הכספים שזרמו מהקרן המשוקצת.

האידאולוגיה המפ"מניקית שינקו בילדותם בשנות החמישים – בימים שקיבוצים התפלגו על קוצו של יו"ד על רקע הקשר לבריה"מ הסובייטית והסגידה ליוסף סטלין – חדרה לנקבוביות שלהם. כפי שאובמה אינו יכול למרות השכלתו לברוח מ"המדרסה" האסלאמית בה למד כילד באינדונזיה ואל"מ עופר וינטר או האלוף גרשון הכהן לא יכולים לנטוש את תורת אמם שספגו במכינות ובישיבות התורניות.

כמו צעירי הכפות הסרוגות המתגייסים מתוך תודעה עמוקה יהודית וציונית למיטב יחידות צה"ל ולתפקידי פקוד וקצונה כך עשו טובי הנוער בקיבוצים או בתנועות הנוער של השומר הצעיר והנוער העובד בתורם.

אמנם תמיד היו נסיונות של פוליטרוקים להתערב בצה"ל פוליטית ואידאולוגית אך בן גוריון ידע לגדוע נסיונות אלו באבם. אבל התופעה נמשכה בצורות אחרות בועדות סודיות למיניהן בתוך המפלגות ובתנועות הנוער והיא נמשכת עד היום בצורות חדישות, סמויות ומתוחכמות יותר. אבל זו אותה גברת בשנוי אדרת.

הפוליטרוקים השמאלנים של ימינו יושבים ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה" ומנסים לקבוע משם את פני צה"ל והפיקוד העליון ואפילו מצליחים כי איש לא עוצר בעדם. הם קיימו למשל דיון סוער על פקודת היום של אל"מ עפר וינטר ב"צוק איתן" ובעקבותיה הצליחו כנראה לבלום את התקדמותו בצה"ל. הם שולחים את זרועותיהם ואצבעותיהם לתוך מערכת החינוך הצה"לית, לסדרות החינוך וכיו"ב כפי שהקרן לישראל חדשה עושה במערכת המשפט ובקרב המשפטנים.

אנו בעיצומה של מלחמת אחים רבת פנים והיבטים אך סמויה מן העין. השמאל ערוך בקווי הערכות לפי האסכולה הסובייטית. קוים אלו סמויים העין אך חיים ובועטים בצבא, באקדמיה, במשפט וכמובן בתקשורת ומנוהלות כאמור ע"י פוליטרוקים מסוג חדש.

תוספת מאוחרת 13 אפריל 2016:

ספור אופייני נוסף על פוליטרוקים ועל ההתנשאות והפטרנליזם השמוצניקי:

לפני כעשר שנים או יותר נסענו יחד כמה חברים בוגרי היחידה לאזכרה של אחד מחברינו – אמציה בן חיים הי"ד שנרצח במכוש ע"י ערבי מעזה שעבד אתו בכוורת של הקבוץ במהלך האינתיפאדה.

בדרך התפתחה שיחה די בקורתית על ראש נממשלה נתניהו שהיה חבר אתנו באותו צוות בסיירת. באופן לא מפתיע המוביל בשיחה ובבקורת היה מ' קובנר והוכוח התנהל בעיקר מולי כי נחשבתי חבר ואוהד של נתניהו וגם תומך פוליטי שלו.

די הסכמתי עם רוב הבקורת על קשריו עם דמויות כמו דוד אפל ואריה דרעי אבל העזתי להחציף פנים ולתמוך בעמדת נתניהו והלכוד בשאלת "הקושיה הפלשתינאית", התנגדות לנסיגה מ"השטחים" וכו'. עמיתי הפטרנליסט התחיל להסביר לי כמו שמסבירים לילד קטן שהשטחים כבושים וכמה לא יפה לשלוט על עם אחר וכל בלה בלה והקלישאות הטחונות והמוכרות. ממש אל"ף בי"ת לילדי הגן.

די הופתעתי, השתאיתי והתאכזבתי מרמת הטעונים אבל כדי לא להעליב את הדובר נמנעתי מכל תגובה. וחבל. הייתי צריך להתעשת ולהשיב לו.

אבל ביני לבין עצמי הייתי די משועשע ואמרתי לעצמי איך אתה מעלה על דעתך להסביר את עיקרי האמונה של השמאל דוקא לי כמי (שכנציג הפנתרים אמנם ולא השומר הצעיר) היה יותר משנה חבר בהנהלת מחנה של"י תנועת השמאל הכי מובהקת שאפשר…

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

היום הזה נהיית לעם. על הר עיבל. לא במצרים או סיני.

היום הזה נהיית לעם. פוסט למטיבי לכת שאוהבים לקרוא פרוש ונתוח דברי תורה.

בהמשך לוכוח מלומד עם הרב מוטי קרפל על השאלה מתי בדיוק נהיו בני ישראל לעם.

בני ישראל היו לעם בטכס רב רושם שנערך על הר עיבל בשכם. ההנחיות המדויקות לטכס ניתנו ע"י משה רבנו בפרשת כי תבא בערבות מואב ערב פטירתו ולפני כניסתם לארץ. כפי שגם ההנחיות לטכס הברכות והקללות שייערך בהר גריזים והר עיבל מפורטות כאן בפרשת כי תבוא בערבות מואב לפני כניסתם לארץ.

מצאתי חזוק לדברי ולשמחתי דוקא במאמר של הרב משה צוריאל שאת דבריו ונתוחיו המלומדים אני קורא בשקיקה בד"כ.

וכך כותב הרב משה צוריאל בדיוק על הסוגיה הזו שלפנינו: לפרשת כי תבוא

"היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כ"ז, ט'). מה פירוש "היום הזה"? ודאי אין הכונה ליום יציאת מצרים או ליום מתן תורה שהרי פסוק זה נאמר לבני ישראל רק בסוף ארבעים שנה במדבר. רש"י כותב כאן: "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית". מובן מאליו שאין אלו אלא דברי דרשה אמיתית שחז"ל (בברכות ס"ג:) הוסיפו. אבל אנו רוצים לדעת מה הוא פשוטו של מקרא.

אחד מהמפרשים בביאורו לפסוקנו מציע תשובה:

"החובה המשותפת לתורה וכו' היא העושה אותך לעם היום – ולא קנין הארץ שבעתיד הקרוב וכו'. אפשר שתאבד מן הארץ כדרך שאתה בא לרשתה אך התורה והתחייבותך הנצחית לשמירתה מאחדות אותך לעם וקשר זה לא ינתק לעולם". עד כאן לשונו. אמנם הדברים הנ"ל אמיתיים כשלעצמם אבל אינם פשוטו של הפסוק שלנו. נוסף על כך דברים הללו מתעלמים מאמת אחרת חשובה ביותר, אמת שהיא היא פשוטו של הפסוק. ונבאר בזאת שני נמוקים להסתייגות זאת.

הסדר ההיסטורי:
א. לפני הפסוק זה ("היום הזה נהיית לעם") שאנו דנים עליו נאמר: "ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר… והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ… והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך… בהר עיבל. ובנית שם מזבח לה' אלוקיך… וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כ"ז, א'-ח').

ב. אחר כך בא הפסוק שלנו "היום הזה נהיית לעם".

ג. ואחר כך "ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר אלה יעמדו לברך את העם על גריזים בעברכם את הירדן (פסוקים י"א-י"ב). אח"כ באה כל האריכות של ברכות וקללות.

ולבסוף בא הסכום:
ד. "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב" (דברים כ"ח, ס"ט).

לכן נראים מאד דברי רבי עובדיה ספורנו (בפרושו לדברים כ"ז, ז', וכן בפרק כ"ט פסוק ח') שבפועל נכרתה הברית בין ה' וישראל רק בבואם לארץ ישראל להר גריזים ולהר עיבל ולא בהיותם עדיין במדבר. וכך הם דברי רש"י על "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים י"א, כ"ו). והרי גם שם כתוב מלת "היום"? וכן הם דברי מהר"ל "אין הכתוב רוצה לומר שהוא נותן לפניהם ברכה וקללה עכשיו וכו' דאין זה כן. דלא איירי אלא בברכות האמורות בהר גריזים ולא כאן" ("גור אריה", שם).

וכן אותו פסוק: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם" (תחילת פרשת נצבים) אמנם נאמר ונכתב ע"י משה רבנו בהיותם במדבר, אבל כוונתו היתה ליום שיעברו את הירדן ותעמוד כל העדה כולה ליד הר גריזים לשמוע דברי האלה והברית. כיון שקבלו עליהם לקיים בעתיד נאמר כאן כבר 'היום'.

ישנו קשר ישיר בין כניסת ישראל לארץ לבין קבלתם עול מצוות. ולכן עשה להם ה' נס מיוחד שביום כניסתם לארץ הלכו באופן ניסי מרחק רב, שישים מיל עד שהגיעו להר גריזים ולהר עיבל (סוטה ל"ו, א').

הביטוי הזה של "היום הזה נהיית לעם" מדובר בו על יום הסכמתם מראש של בני ישראל להיכנס לברית בהר גריזים ובהר עיבל. כמו שמצאנו ברש"י בשם מכילתא (על שמות י"ב, כ"ח) "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה" "וכי כבר עשו? והלא מראש חודש נאמר להם. אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו". כן בעניננו, מיד כאשר משה צוה לכרות ברית בהר גריזים ועיבל והם קבלו עליהם לעשות כך נחשב הדבר ל"היום הזה נהיית לעם".

לכאורה יש לכך הכרח הגיוני. לעבור בברית בין שני צדדים צריכים אקט מעשה שהוא טכסי בין שני הצדדים. בהר סיני הזה משה רבנו דם על העם ובכך עברו בברית (שמות כ"ד, ו'-ח'). ולפי ר"א אבן עזרא (שמות כ"ה, א') הרי אז גם התרה בהם ע"י ברכות וקללות של פרשת בחוקותי. כן בפעם שניה שעברו בברית נעמדו כולם בהר גריזים והר עיבל ושלוחי ה' (הלויים) עמדו בתווך ביניהם והקריאו את הברכות והקללות של ספר דברים (שגם הם נקראו "ברית", דברים כ"ח, ס"ט). כן פרש ר"י אברבנאל (דברים כ"ז, ט').

בבואם לארץ כתבו את התורה על האבנים. כמה יפים דברי ר"י אברבנאל (דברים כ"ז, א') "שזה כדמות מזוזה בשער שנכנסין בו". אבל בהיות ישראל בערבות מואב באיזה מעשה ברית נכנסו? הרי לא היה שם שום אקט פורמאלי! אלא ודאי מדובר על הצווי על שם העתיד.

המצוות הוחלו על ישראל אך ורק בגלל היותם בארץ ישראל.

רש"י (על דברים י"א, י"ח) מביא דברי חז"ל שבמדרש ספרי: "אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות כדי שלא יהיו חדשים כשתחזרו". זאת אומרת: אמנם אנו חייבים אף בגלותנו בכל המצוות (פרט למצוות התלויות בארץ) אבל זה רק בתורת חנוך (ומדאורייתא) לעת אשר נחזור לארץ ישראל. עיין דברי רמב"ן (ויקרא י"ח, כ"ה).

בעצם, הדבר מפורש בשל'שה פסוקים:

א. "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (דברים דף י"ד). וצ"ע הרי נתחייבו במצוות גם בטרם בואם לארץ ישראל? אלא עיקר החיוב הוא בהיותם בארץ ישראל.

ב. וכן עוד כתוב "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלוהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (דברים ד', ה' עיין שם ר"א אבן עזרא).

ג. ועוד: "וזאת המצוה החוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוהיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (דברים ו', א'). תיבת "בארץ" משמשת סיבה להתחייבותנו לקיום המצוות.

משמע שעיקר החיוב הוא בגלל בואם של ישראל אל הארץ.

ומצאנו גם נתינת שבח והודיה לה' על תחולת המצוות עלינו בבואנו לארץ ישראל.

על המצוה להקים מזבח בהר עיבל (דברים כ"ז, ד') כתב שם ר"א אבן עזרא: "וזאת המצוה הראשונה לביאתם לבנות להם מזבח חדש להודות לשם שהחלו (המצוות) להיותם בארץ". וכן כתב שם רמב"ן: "יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען 'אשר באת אל הארץ' כי בעבור התורה באת שמה!".

מבואר בחז"ל (תנחומא נצבים, ג') כי ג' פעמים כרת ה' ברית עם ישראל. בהר סיני ("הנה דם הברית"- שמות כ"ד,ח'); בהר חורב ("הנה אנכי כורת ברית" – שמות ל"ד, י'); ובבואם לארץ (דברים כ"ז, ט'). ועיין ב"משך חכמה" וב"העמק דבר" על פסוקנו (כ"ז, ט') מה הם הנמוקים לחדוש הברית כל פעם.

לפי מה שהוכחנו לעיל (דברים כ"ח, ס"ט) רק צווי ה' למשה היה בערבות מואב, אבל עצם קבלת הברית בפועל ע"י העם בענית 'אמן' לברכות ולקללות שבהר גריזים ובהר עיבל היתה אך ורק בארץ ישראל… וההסכמה לאותה ברית עתידה היא היא העושה את עם ישראל לעם.

בסכום: בודאי אנו חייבים לשמור על התורה בכל אתר ואתר לשם ננדוד בלי שום קשר להיותנו בארץ ישראל או בחו"ל. אבל בנגוד לפירושם של כמה לפסוק זה לא על ידי התורה בלבד נהיינו לעם. המאמר "היום הזה נהיית לעם" מתאים דוקא ליום כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל. רק על זה הבטיח הקב"ה לאברהם יצחק ויעקב (כי ממילא כלול בכך חיוב כל תרי"ג מצוות) ורק על זה ה' הבטיח למשה ולישראל במצרים (שמות ג', י"ז). מעמד הר סיני שמש רק כאות היכר שאמנם תמומש לנו הבטחה זו (שמות ג', י"ב). "כל הדר בא"י כאילו יש לו אלוה" (כתובות ק"י).

"היום הזה נהיית לעם לה' אלוהיך". זה רק בצרוף בואם אל ארץ הקודש.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

איך מתנהלת ההיסטוריה היהודית כמרוץ שליחים סמוי מן העין

"כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזב"

איך מתנהלת ההיסטוריה היהודית כ"מרוץ שליחים" סמוי מן העין ולמה…
אלקלעי

מקובל לראות בציונות תנועה חילונית המנוגדת בתכלית ליהדות "הדתית" או "הרבנית". אך יש ביניהן דוקא חיבור מסתורי מענין וסמוי מן העין…

אתמול ד' בתשרי היה יום השנה לפטירתו של הרב יהודה חי אלקלעי (1878-1789) שיחד עם הרב צבי הירש קלישר, הרב יהודה ביבאס, סיר משה מונטיפיורי ואחרים, נחשב לאחד מ"מבשרי הציונות" ואולי אף ל"אביה הרוחני" ולא בִּכְדִי. בכל רעיונותיו הוא הקדים את זמנו והם קרמו עור וגידים רק כ-20 שנה לאחר מותו כאשר הוקמה התנועה הציונית על-ידי הרצל בשנת 1897…

הרב אלקלעי נולד בעיר סָרָיֶיבוֹ בבוסניה ובגיל 27 היה לרב הראשי של הקהילה היהודית בזמלין, עיר קטנה שהיתה אז בירת סרביה וכיום היא חלק מהעיר בלגרד. העיר שכנה בחלק האוסטרי של הקיסרות האוסטרו-הונגרית על גבול האימפריה העותמאנית ומתברר שמשפחתו של הרצל התגוררה בעיר הקטנה הזו ונמנתה על באי בית הכנסת של הרב אלקלעי… אביו של הרצל, יעקב הרצל, היה תלמידו של הרב אלקלעי וסייע בהדפסת ספריו בעיר זמלין. וסבו של הרצל, שמעון אריה (לייב) הרצל, היה התוקע בשופר בבית הכנסת של הרב אלקלעי. למרות שהרב אלקלעי עלה ארצה כאשר הרצל היה בן 14 – הרצל שמע ככל הנראה על רעיונותיו של הרב ואולי אף עיין בספריו.

את רעיונותיו על שיבה לציון החל הרב אלקלעי לכתוב בשנת 1834 כשהיה בן 45 בחוברת שקרא לה "שמע ישראל". ב-1839 פגש את רבי יהודה ביבאס והושפע רבות מהשקפותיו על גאולת ישראל ועל עצמאות מדינית יהודית. בהשפעת עלילת הדם בדמשק ב-1840 פרסם את ספרו "מנחת יהודה" ובו פרש את משנתו "הציונית" וקרא לעליה לארץ ישראל. לפי תפיסתו אין לחכות למשיח שיבוא באפן נסי ויש לקדם את הגאולה ע"י יסוד מושבות בארץ ישראל. היתה זאת תפיסה מהפכנית ונועזת באותם הימים ואין פלא שקמו לו מתנגדים רבים. בימים ההם ציפו יהודים אדוקים לגאולה נִסִית (שהיא נֵס) כזו שתבוא משמים ברצון האל. לפי תפיסה זאת היהודי אמור לשמור מצוות, להתפלל ולהיטיב את דרכיו, אבל אל לו לפעול לקירוב הגאולה.

הרב אלקלעי לא הסתפק ברקימת חזון אלא תכנן תכניות מעשיות לפרטיהן. דבר על תחית הלשון העברית, על פניה לסולטאן התורכי ולמעצמות, על הקמת מסגרת מארגנת לישוב הארץ ועל הקמת בנקים שירכזו הון פרטי לפתוח הקרקעות. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19 במסגרת נסיונותיו לגייס את המעצמות האירופאיות ונגידים יהודים לתמיכה בתכניתו המדינית ערך מסע בצרפת, אנגליה וגרמניה והעלה את משנתו המדינית בספר "גורל לה'".

בספר זה שיצא בשלוש מהדורות ואף תורגם לאנגלית, הרב אלקלעי פורס לראשונה תכנית ציונית-מדינית ריאלית ומפורטת להקמת בית לעם יהודי בארץ ישראל הכוללת את כל היסודות הפוליטיים והארגוניים שעלו 50 שנה מאוחר יותר בספרו של הרצל "מדינת היהודים". מכאן סברת חוקרים רבים כי למרות שהרצל "החילוני" פעל כתגובה לאנטישמיות ולעומתו הרב אלקלעי הונע ע"י כסופי גאולה – הרצל שאב את רעיונותיו מהספר "גורל לה'" והפנים אותם.

לאורך כל המאה ה-19 הגשימו תלמידי רבי יהודה ביבאס וממשיך דרכו – הרב אלקלעי את משנתם המדינית של רבותיהם ועלו לארץ אמנם במספרים לא גדולים מרחבי האימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה והקהילות הספרדיות במרכז אירופה והתיישבות בעיקר ביפו. הם פרנסו עצמם, הכינו את התשתית המוסדית ("מקוה ישראל" הוקמה על ידי קהילת יפו בשתוף עם "כל ישראל חברים") והכלכלית לקליטת יהודי מזרח אירופה שהגיעו לקראת סוף המאה ולא נפלו לנטל על קהילות המוצא שלהם בפזורה כאחיהם בני הישוב הישן…

בשנת 1874 חזר הרב אלקלעי ועלה לארץ ישראל, התישב תחילה ביפו ולאחר מכן בירושלים, נסה לעודד את רעיון שיבת ציון והתפלמס עם רבני הישוב הישן. הרב אלקלעי נפטר כעבור כ-4 שנים בשנת 1878 ונקבר בחלקת הספרדים בבית הקברות בהר הזיתים. כיום במדינת ישראל שעליה חלם נקרא הישוב אור יהודה על שמו ולזכרו. בחייו ומותו קיים את הצווי שהובא ב"פרקי אבות": "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה".

הנה כי כן במרוץ שליחים סמוי הועבר הלפיד הציוני מרבנים שנתקלו בהתנגדות לידי יהודים חילוניים ואף מתבוללים כדי שדוקא הם יביאו את הבשורה לכל שדרות העם, כי "לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזב". וכמו היורה בקשת המושך את ידו אחורה רחוק ככל האפשר כדי שהחץ יגיע רחוק ככל האפשר כך רצו משמיים שדוקא "הרחוקים" ביותר מהיהדות, החילוניים הסוציאליסטים, הם אלו שיעלו ויבנו את המדינה ובסופו של דבר החץ יגיע רחוק…

בכל מקרה אנו למדים שרב המשותף בינינו על המפריד המלאכותי וההרסני שאין בו צורך ואין לו הצדקה.

http://he.m.wikipedia.org/wiki/יהודה_אלקלעי

http://he.m.wikipedia.org/wiki/מבשרי_הציונות

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה