צבא פולניה; התפכחות

הבלוג של מיכאל- בלתי תלוי

זה לא קורה רק לאנשים מיואשים, בעיקר זה קורה למי שעיניו בראשו. והוא סקרן ורודף אמת.

הנה סיפור שמצאתי אצל חכם מימון ציטוט:

איך אתה מסביר את המהפך הדרמטי הזה בגישתך – מגורו אנטי־ציוני של השמאל הרדיקלי בצעירותך לתמיכה בישראל כיום?

“בשנות ה–60 הייתי נתון להשפעה טרוצקיסטית חזקה ונגשתי לדברים בצורה דוקטרינרית. לא מתוך נסיון אמיתי לנתח אותם, אלא כדי להתאימם לעמדות פשטניות ומוכנות מראש שהיו לי. השמאל הרדיקלי לא עשה חשבון נפש על אותה תקופה ובמובנים רבים נשמע עדיין אותו דבר. אותם אלה שהזדעזעו עד עמקי נשמתם מהפלתו של סדאם חוסיין על ידי האמריקאים לא הוציאו הגה כשסונים העלו באש אוטובוס מלא בילדים שיעים. כשמסתכלים על מי שתומך בפלסטינים באירופה – וברור שלפלסטינים יש אכן זכויות שצריכות להתמלא – רואים שלא אכפת להם משום דבר אחר: לא מהארמנים, לא מהקפריסאים־היונים ולא ממה שקורה בסהרה המערבית. אותם מענין רק דבר אחד ואת זה איני יכול לקבל”.

“היו לי הרבה מאד…

View original post 257 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | תגובה אחת

מלחמה חילונית ומלחמת דת – קוים מקבילים שלא ייפגשו לעולם

על לבטי ישראל, הקושיה הפלשתינאית והעולם הערבי

דברים המצמיתים ומפחידים את הישראלי הממוצע הנוטה שמאלה – וגם את זה הנוטה ימינה – ומשתקים את לבו ואת מוחו מרוב בהלה עד שאינו יכול לחשוב עליהם בהגיון. למשל "מלחמת דת":

כשהישראלי הממוצע שומע את הצרוף "מלחמת דת" הוא מיד רואה בעיני רוחו ובדמיונו את מסגד אל-אקצה מתפוצץ ועולה באש ומיליוני מוסלמים זועמים שוטפים ומציפים בתגובה את ישראל בחרבות שלופות ורצח בעינים…

הישראלי הממוצע מוכן להילחם בעוז ובעוצמה בתנועות ובארגונים האסלאמיסטים הדתיים כמו החמאס ו"הג'יהאד האסלאמי" – אבל הוא מצפה שאופי המלחמה יתאים לערכיו. הוא רוצה להילחם בהם מלחמה 'חילונית' אירופאית ולנצח בה לפי עולם המושגים המערבי; הוא מאמין שאם נכה בהם מספיק חזק או לחלופין אם ניתן להם 'משהו' הם יירגעו בסוף… שהרי בסופו של דבר הם בני אדם כמונו, לא? וכמונו גם הם מבקשים לחיות בשקט ובשלוה וזה גם מה שמנהיגיהם רוצים עבורם, נכון?

אז זהו שלא… מלחמה כזו לא תיכון ולא תצלח כי היא מתנהלת בשני קוים מקבילים…

View original post 558 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

אגודות הכפרים או אש"פ – איך סללו גורמי כח בישראל את הדרך לאוסלו

בסטטוס בפייסבוק מצוטט ד"ר מיכה גודמן שכתב בספרו "מלכוד 67" על האינתיפאדה (1987): "הפלסטינים רצו חרות מהשלטון הישראלי יותר משרצו את הפירות הכלכליים שלו…".

זוהי קביעה שאין לה קשר למציאות ולתנאים ששררו בשטח וגרמו להתלקחות המהומות… כי לאמתו של דבר מדובר בהתפרצות ספונטנית הדומה לבעיטה אימפולסיבית של פרה בדלי מלא חלב בגלל עקיצת יתוש. מה שגרם לפרה לבעוט בדלי לא קשור לדלי והיא לא יודעת בכלל מה גרם לה לעשות זאת. היא פשוט נעקצה ובעטה…

בחינה נכונה ורצינית של התנאים והרקע למהומות אינתיפאדה מראה שהסבה לא היתה באמת התנגדות לשלטון הישראלי ככזה ובמה שהעניק או לא העניק לאכלוסיה במישרין או בעקיפין, מר גודמן. הבעיטה האימפולסיבית היתה תוצאה של מתחים חברתיים-כלכליים פנימיים באכלוסיה בשטחי יש"ע. מתחים שנוצרו באורח פרדוקסלי דוקא בזכות השגשוג הכלכלי ממנה נהנתה אכלוסיה זו בעשרים השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. (במאמר מוסגר – ארוע זהה ומדהים בדמיונו ארע במהומות הפנתרים בפבר' 1970שפרצו גם הן על רקע גאות כלכלית שיצרה מתחים חברתיים-כלכליים 20 שנה אחרי עליות שנות ה-50 והמפגש של "העולם השלישי" עם ישראל ככלכלה מתועשת ומפותחת).

עם פרוץ האינתיפאדה ההיא הוזמנתי לכהן כיועץ לעניני ערבים ברמאללה (העיר הכי 'פוליטית' באיו"ש). עוד לפני כניסתי לתפקיד כבר הבחנתי והערכתי שמדובר בהתפרצות ספונטנית על רקע חברתי-כלכלי פנימי ולא על רקע פוליטי או לאומי. התפרצות שנבעה באופן פרדוקסלי דוקא מהגאות והשגשוג הכלכלי האדיר ממנו נהנתה החברה הפלשתינאית שהגיע אז לשיאו… למומחים ואנשי האקדמיה לקח חמש שנים של מחקרים כדי להגיע לאותה מסקנה שהגעתי אליה שבועיים אחרי פרוץ האינתיפאדה.

מִחֶבְרָה של "עולם שלישי" מובהקת – מעוט קטן מאד של עשירים ורוב עצום של עניים – הפכה האכלוסיה בשטחי יש"ע תוך עשרים שנה תחת שלטון ישראלי לחברה בעלת רִבוּד חברתי חדש של מעמדות שונים זה מזה שנהנו משפע כלכלי ותזרים מזומנים יפה. הודות לטכנולוגיה החקלאית והסיוע שהגישה ישראל הפכה החקלאות למודרנית. השדות הניבו יבולים גדולים פי עשרה בעבודה של אדם אחד במקום עשרה עובדים. השאר הלכו לעבוד בישראל בבנין, בתעשיה, בחקלאות, בתחנות הדלק ובמסעדות והביאו הביתה הכנסה גדולה פי עשרה ופי עשרים מאשר בעבר.

על רקע זה נוצר באופו טבעי מתח חברתי-כלכלי פנימי בתוך ובין המעמדות החדשים שנוצרו באכלוסיה בין עשירים יותר ובין עניים יחסית (שהרי עוני ועושר הם מושגים יחסיים, נכון?) וזה מה שהתפוצץ באינתיפאדה ההיא. האינתיפאדה שהפתיעה והדהימה את ערפאת וראשי אש"פ לא פחות משהפתיעה את ישראל ואת רבין שהיה אז שר הבטחון המופקד על שטחי יש"ע.

זה לא היה הגורם הבלעדי כמובן. ברקע פעלו עוד תהליכים: "עסקת ג'יבריל" שמלאה ב-1984 את השטח במאות מחבלים משוחררים שהפכו ל"אלילי הנוער" ולמנהיגות המקומית (שאנו קראנו להם "המג"דים של האינתיפאדה"). והזרעים שזרע בהתמדה מובּארכּ עווד (פלשתינאי בעל אזרחות אמריקנית בוגר תנועת המחאה האמריקנית נגד מלחמת וייטנאם) שהטיף ל"מרי אזרחי" להבדיל ממודל "המאבק המזוין" של ערפאת.

אך ערפאת התעשת והשתלט בכל זאת על האינתיפאדה בעזרת כספים רבים שהזרים לשטח. אבל השתלטות ערפאת לא נתאפשרה לפני שרבין – שלא הבין את מהות התופעה החדשה – החליט בעצת יועציו לעצור כ-3,000 פעילים שזוהו כמנהיגות המקומית וכך עבר שרביט הנהגת האינתיפאדה מ'השטח', מהמנהיגות האותנטית, לאש"פ ואסכולת "המאבק המזוין" חזרה לשלוט בכפה ולהוביל את ההתמרדות.

בראיה היסטורית זו היתה החמצה ישראלית של הזדמנות לקיים דו שיח עם המנהיגות הצעירה המקומית החדשה של "תושבי השטחים" לעומת אש"פ, ארגון שתמיד יצג בעיקר את הפליטים ו"הפזורה הפלשתינאית" ואת התביעה ל"זכות השיבה". אך תביעה זו לא היתה בראש מעיניה של המנהיגות החדשה שצמחה בשטח. על רקע זה כתבתי כבר אז מאמר תחת הכותרת "מעזה ייצא מתוק?"

~~~~~~

אש"פ או "אגודות הכפרים" – זו הכותרת לוכוח האמיתי שהתנהל מאחורי הקלעים

בעקבות הפוסט שהעליתי על ספרו של ד"ר מיכה גודמן "מלכוד 67" צפה ועלתה בי מחדש והתחדדה התובנה החשובה הבאה המבוססת על נסיון אישי והכרות מקרוב של הנושא:

מתוך בחינה מעמיקה של מה שהתחולל במערכת הישראלית שעסקה בנהול השוטף של יהודה ושמרון – ברור לי כיום בראיה היסטורית שההתמודדות האמיתית והורדת הידים שהתנהלה מתחת לפני השטח ומאחורי הקלעים החלה בעצם באמצע שנות השבעים (1976) עד שהבשילה באוסלו. זו היתה לאמתו של דבר התמודדות כוחות בממסדים הישראלים (בתקשורת רבת העוצמה ובתוך מערכת הבטחון וצה"ל) שפשוט שחקו "משחק כפול"וצדדו באש"פ – ארגון טרור בלתי חוקי – ולמעשה שתפו עמו פעולה ועם מאמציו להתבסס ולהתחזק בשטח ובין האסכולה שהמוביל העיקרי והמנהיג שלה היה יגאל כרמון יחד תא"ל פרופ' מנחם מילסון וקבוצת קצינים שנמניתי עליהם (ביניהם יוצאי קבוצים של "השומר הצעיר" שקבלו את ברכת יעקב חזן יורשו של האדמו"ר מקבוץ מרחביה… עד ש"שלום עכשו" התערבו ובלמו את תמיכת "השומר הצעיר" והטו את הכף נגד המהלך).

זו היתה אסכולה שדגלה בטפוח "מחנה פרו-ישראלי" בעזרת גורמים כמו "אגודות הכפרים" ותנועת "האחוד הלאומי הפלשתינאי" שאני הייתי מעורב בהקמתה ולקדומה נעזרתי בשלב מסוים בכתב הטלויזיה הערבית דאז יוני בן מנחם. (זהו ספור שלא חשפתי עדיין. הארץ פרסם אז מאמרי מערכת נלהבים אודותיה והעתונאי דאז Gadi Taub כתב עליה כתבת ענק בתהיה מי עומד מאחוריה – הסי-איי-איי, הסעודים או המוסד. ובעצם אני היחידי שעמד מאחוריה עם עזרה וסיוע מינימליים שלא נמשכו למרבה האכזבה. התנועה פעלה בהצלחה מספר שנים ועוררה הדים ותמיכה רבה בקרב האכלוסיה אך גוועה בהעדר תמיכה ישראלית חומרית ומוראלית).

אלא שאסכולה זו היתה לצנינים בעיני הממסדים החזקים של השמאל ושלוחותיו בתקשורת ובמערכת הבטחון. וכך קרה שמהלכים אלו נבלמו וחוסלו דוקא ע"י מערכת הבטחון וגם שרי לכוד שהושפעו מהתקשורת שהוקיעה את "אגודות הכפרים" כ"קויזלינגים" (כן, הם הוצגו בתקשורת כ"בוגדים בעמם") במקום לראות בהם גורם פרו-ישראלי ו"חסידי אומות העולם". עם עלית אש"פ באינתיפאדה ואח"כ באוסלו רבים מחברי האגודות פשוט חוסלו פיזית במצוַת ערפאת.

בדומה לאסכולה ששלטה בימי בן גוריון כלפי המעוטים והאכלוסיה הערבית בישראל – הרעיון מאחורי הקמת "אגודות הכפרים" היה ביסודו נצול הפער וההבדלים בין האכלוסיה העירונית באיו"ש (הפוליטית ולאומנית יותר באופן מסורתי) ובין האכלוסיה הכפרית שֶשִּוְעָה לסיוע ולפתוח כלכלי. זאת כדי ליצור מוקדי כח חדשים פרו-ישראלים שיצרו מקבילית כוחות חדשה בשטח ויתרמו להרגעתו.

לרות שתנועת "אגודות הכפרים" היתה ספור הצלחה גדול שסחף אחריו אלפים וההיא הפכה לגורם חזק ומשמעותי בשטח היא היתה לצנינים בעיני המשת"פים של אש"פ במערכת הישראלית, קודם כל בתקשורת ובהשפעתה במסדרונות השלטון הצבאי ומערכת הבטחון.

כך נצח בסופו של דבר הקו שראה באש"פ פרטנר יחידי כפי שהראיתי בפוסט שפרסמתי בזמנו שבו תארתי איך – בהמשך למדיניות פרס שֶקּדֵּם ב-1976 את אנשי אש"פ להנהגת העיריות – גם האלוף אמנון ליפקין-שחק כראש אמ"ן בתקופת האינתיפאדה יצא ב-1988 בהכרזה (פוליטית במהותה ומנוגדת לדעת המומחים ואנשי השטח שהייתי אחד מהם) וקבע בפני ועדת החוץ והבטחון שאש"פ הוא הגורם הרלבנטי היחיד בשטח. ובכך הוא סלל את הדרך ובסס את התשתית לקנונית אוסלו ב-1993.

~~~~~

עדות אישית ל"אונס פוליטי" שבצע רב אלוף אמנון ליפקין-שחק בהיותו ראש אמ"ן

רוצים לשחוט "פרות קדושות"? אז יאללה, בלגן. בבקשה. בואו נשחוט עוד פרה קדושה.

עדות אישית של הח"מ:

בקיץ 1988 בהיותי היועץ לעניני ערבים ברמאללה קבלתי הוראה מתל אביב לארגן מפגש לילי דחוף של ראש אמ"ן דאז אלוף אמנון ליפקין-שחק עם ג'מיל טריפי – נכבד מקומי שהיה מזוהה עם אש"פ ונהג להפגש עם ערפאת מחוץ לגבולות הארץ.

הכרתי היטב את ג'מיל טריפי (לימים שר בממשלת הרש"פ) שזוהה עם אש"פ כפי שהכרתי אחרים במנהיגות המקומית – מחנאן עשראווי ועד השייח' חסן יוסף (אביו של "הנסיך הירוק" המפורסם שהיה סוכן שב"כ) שזוהה עם התנועה האסלאמית (למרות שידענו שהוא ממייסדי חמאס). קיימתי קשר חשאי מענין גם עם קבוצת אופוזיציה לערפאת בשם "האחוד הלאומי הפלסטיני" שהוקמה ע"י אנשי 'פתח' צעירים שסייעתי לה ככל יכולתי (אולי אספר על כך בהזדמנות אחרת. Gadi Taub לתשומת לבך. כתבת עליהם בשעתו מאמר גדול בעתון 'חדשות').

מהרתי למלא את הפקודה. הימים ימי האינתיפאדה (הבהרה: לא היתה "אינתיפאדה שניה" כפי שקוראים למלחמת 'אל-אקצה' היזומה והמתוכננת שפתח ערפאת בראש השנה תשס"א שלא היתה אינתיפאדה אלא "מלחמת ג'יהאד" קלאסית). לא נמסר לנו מה מטרת הפגישה אך נאמר לי שבנגוד לצפוי ולמקובל לא אהיה נוכח בפגישה. ואכן בערבו של יום הובלתי את שיירת הגנרל מתל אביב אל פאתי רמאללה לבית משפחת טריפי שנערכה לסעודה גדולה ודשנה לכבוד האורח החשוב.

נשארתי עם סימני שאלה ועם הסקרנות. אבל התשובה לא אחרה לבוא כעבור כמה ימים בכותרת הראשית של העתון "ידיעות אחרונות". הכותרת צטטה באותיות קדוש לבנה דברים שאמר האלוף ליפקין-שחק בהערכת המצב השנתית שלו כראש אמ"ן בישיבה סודית של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת שממנה מעולם לא היו עד אז הדלפות… אבל הוא כבר היה נשוי אז לעתונאית… ואולי זה ההסבר?

מה אמר ליפקין-שחק שגרם ל"ידיעות אחרונות" לצאת מגדרו ולהפר את הנהלים והכללים שכל העתונים קבלו עליהם ובכל זאת לפרסם הדלפה אסורה מדיון בטחוני? ובכן, מתברר שהיה לדבריו בועדה קשר ישיר לבקורו הלילי בביתו של איש אש"פ ברמאללה…

ליפקין-שחק זרק 'פצצה' בועדת החוץ והבטחון – בעצומה של האינתיפאדה והאלימות בנגוד לעובדות בשטח ונגד דעת רוב אם לא כל המומחים בקהילית המודיעין והיע"ע ביהודה ושמרון – והצהיר "אש"פ הוא הגורם הפוליטי העיקרי בשטח והפרטנר היחידי למו"מ עם ישראל". הצהרה בעלת אופי פוליטי מובהק – ולא נכונה – שהוצגה בהטעיה כהערכת מצב מודיעינית שקולה ומקצועית.

הממונה העליון על ראש אמ"ן ליפקין-שחק היה שר הבטחון יצחק רבין שהיה מתנגד מושבע לאש"פ ("עם אש"פ ניפגש רק בשדה הקרב" חזר ושנן לנו רבין) וטפח את לפיקין-שחק כ"בן יקיר לי אפרים". אך זה בגד במיטיבו רבין ז"ל כי היה לו כנראה ענין לרצות גם את פרס ולהבטיח לעצמו גם את תמיכתו במנויו לתפקיד הרמטכ"ל. לכן נקט ליפקין-שחק צעד פוליטי מובהק לטובת החתרן הבלתי נלאה שתמיד הלך נגד רבין וכבר אז הוביל בסתר אג'נדה פרו-אש"פית – שראשיתה בבחירות שכפה ב-1976 לעיריות באיו"ש שהעלו את אש"פ – ואשר את פרותיה הבאושים ראינו כעבור חמש שנים בקנונית אוסלו הידועה לשמצה.

זה היה מכל הבחינות מעשה מגונה ו"אונס פוליטי" של הערכת המצב הלאומית ע"י בעל מרות למען ספוק תאוות שררה שלו ושל פרס והכשרת הקרקע לאונס קבוצתי שנעשה כעבור כמה שנים לעם ישראל ומדינת ישראל ע"י שמעון פרס ויוסי ביילין וכנופית אדריכלי אוסלו…

אגב, בהיותו אחר כך שר התחבורה ליפקין-שחק סתם את הגולל ועכב לשנים רבות את התכנית לרכבת מהירה בין תל אביב וירושלים שמקדם עכשו במרץ ישראל כ"ץ. והסבה המדהימה שנתן – שימו לב – היתה שהתואי עובר במובלעת לטרון שהיתה אמורה לדעתו ולהערכתו (איש מודיעין דגול כבר אמרנו?) להמסר בעתיד למדינה "פלשתינאית"… בדיוק כפי שרבים בשמאל ולצערנו גם בימין אומרים מדי פעם שאין לבנות באזורים מסוימים ש"הרי הם יהיו בעתיד חלק ממדינה פלשתינאית…"

יש אומרים שלאחר שחרורו חבר אמנון ליפקין-שחק ליוסי גינוסר ושמעון שבס לעסקים עם מוחמד דחלאן… גנדי לעומת זאת הוציא ספרים על ארץ ישראל, נהל באהבה את מוזיאון ארץ ישראל, הקים תנועה פוליטית חשובה "מולדת" והקדיש את חייו לארץ ישראל עד שנרצח באורח מסתורי להערכתי… (כי מחבלים מעולם לא נהגו – לפני כן ולא אחרי כן – לשכור חדר במלון ישראלי ולא היו להם האומץ, התחכום והתעוזה לארח בו יצאניות ולמחרת לרצוח שר בישראל).

אז בינינו לבין עצמנו – מי תרם יותר למדינת ישראל ומי הזיק לה יותר? זה שאלמנתו הובילה הבוקר בגלי צה"ל קמפיין גלוי בשדור חי לחסול דמותו של גנדי שעל אף חסרונותיו תרם תרומה עצומה למדינה כאיש צבא ומדינאי מרחיק ראות. או גנדי?

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

משה דיין – האיש שתום העין והכריזמה

מתוך ספר זכרונות בכתיבה…

למרות שלא זכה להגיע לראש הפירמידה הפוליטית היה משה דיין אחד האישים החשובים והבולטים בתולדות ישראל המודרנית. יחד עם זאת הוא נחשב לדמות שנויה במחלוקת והנטיה הרווחת כיום בישראל – לא מעט בצדק – היא להזכיר יותר את חטאיו (גניבת עתיקות ונשים) ומחדליו (מלחמת יום הכפורים ומסירת הר הבית לווקף המוסלמי ואני הייתי מוסיף גם – אי הענשת מבצעי הטבח בחברון שעוד חיו ב-67) ופחות את השגיו (מבצע קדש) ותרומתו המרכזית לבנין הכח הצבאי (הקמת יחידה 101 והחדרת רוח לחימה לצה"ל החלש והעייף של אחרי מלחמת העצמאות)… כך חולפת תהילת עולם.

את חטאי אני מזכיר היום… במרץ 1981, כחצי שנה לפני מותו הוזמנתי לפגוש את דיין לרגל כוונתו להקים מפלגה חדשה (תל"ם – תנועה להתחדשות ממלכתית). אני אומר "את חטאי אני מזכיר" ולא בגלל משה דיין אלא בגלל שאני נאלץ להזכיר את סעדיה מרציאנו (האיש שהשיב רעה תחת טובה…) אשר דאג לארגון הפגישה לבקשת דיין…

חזרתי אז משליחות של כמה חדשים באירופה. עם שובי בשר לי מרציאנו בבהילות שמשה דיין מבקש פגישה עם נציגי הפנתרים… הייתי קצין צה"ל היחידי בחבורה וסעדיה שהיה די עלג ובור לא העיז ללכת לפגישה לבדו והמתין עד שובי מחו"ל…

הפגישה "ההיסטורית" נערכה במזנון החכי"ם בכנסת שם היה למשה דיין מקום קבוע שבו ישב תמיד כשגבו אל הקיר, כנראה מסיבות בטחוניות. המזנון היה ריק מאדם עד שלפתע הבחנתי בזוית העין בדמותו המתגנבת פנימה של שמעון פרס הבלתי נמנע שכבר אז לא הייתי מאוהדיו… פרס חי תמיד בצלו של דיין והיה מלא קנאה בדיין שהכל בא כל כך בקלות. ראיתי איך פרס מתמרן את עצמו ממש בהתגנבות יחידים ומתיישב לבדו בלי שנבחין (אני כן הבחנתי בו) בשולחן סמוך ושם אזניו כאפרכסת. אני זוכר שחייכתי אז לעצמי כי אחת מאזניו נראתה לי גודלת ומקבלת מימדים עצומים, ברצינות. כל כך רצה לדעת מה מבשל דיין ומה לו עם הפנתרים השחורים האלה…

דיין פתח ואמר בגילוי לב אופייני וישיר: "אני מכיר כל נחל וכל ואדי וכל הר וגבעה בארץ ישראל. אבל עתה אני מגלה שאינני מכיר את "העם היושב בציון". אינני מכיר את העם החי בשכונות ובערי הפתוח. הייתי רוצה לשמוע מכם על "ישראל השניה", על הלכי הרוח ועל השאיפות שלה, מה מעיק עליה ומטריד אותה". מרציאנו מיד העביר אלי את זכות הדבור. שהרי מסיבה זו המתין עד שובי מחו"ל… התחלתי לסקור בפני דיין את תמונת המצב אך הוא קטע אותי מיד במחמאה "מנין אתה מדבר עברית יפה (פ"א בסגול!) כל כך?" ולא הניח לי עד שספרתי לו באיזה תיכון למדתי ואיפה שרתתי בצה"ל…

בדברי נתחתי את המצב שבו עקב הרכוזיות הבולשביקית ששררה אז בארץ (ועודנה שוררת בתחומים רבים) אכלוסיות רחבות בישראל אינן מיוצגות למעשה במוקדי הכח השונים של ישראל וחיות בנחיתות כלכלית, חברתית ותודעתית. כמו כן הצגתי בפניו חלק מהפתרונות שאני מטיף להן עד היום לשבירת הרכוזיות והבירוקרטיה ע"י ביזור מערכות הפנים, בחירות אזוריות-אישיות ועוד… לא הכל אני זוכר אבל אלו היו פחות או יותר עיקרי הדברים כי לאחר מכן דיין צטט אותי בכמה הזדמנויות בכמה פורומים צבוריים.

יומיים לאחר מכן עם הגיעי למשכן הכנסת בא לקראתי דן מרגלית (שהיה מעריץ גדול של דיין) ושאל אותי בתמיהה: "איך זה שמשה דיין הידוע כמי שאינו מפרגן לאיש עושה לך כאלה יחסי צבור?" לא הבנתי על מה הוא מדבר ואז הוא הפנה אותי לדווחים בעתונות על נאומו האחרון של דיין ב"כנס במה" בו צטט מדברי בפגישה הזו.

אחרית דבר:

השליחות בחו"ל אליה רמזתי לעיל היתה מצות "פדיון שבויים" שנתבקשתי לעסוק בה לאחר שקרוב משפחה שלי (בן דודה) נעצר בנמל בצפון איטליה על נסיון להבריח כרבע טון חשיש חבוי בדפנות יאכטה תמימה. לפני שיצאתי לדרך נתבקשתי על ידי אחיו אדגר להביא את דודתי ובעלה אל המקובל הירושלמי הנודע הרב הצדיק מרדכי שרעבי זצ"ל בישיבת "נהר שלום" סמוך למחנה יהודה. זכיתי ב"ה לחזות בזיו פניו של הצדיק המופלא – שאחר כך "הרשימו" (מי שיודע מה זה יודע) שלו לוה אותי ונושעתי בעזרתו בכמה מצבים לא קלים שחויתי בחיי בזכות ספרי הסגולות שלו.

בשלב מסוים אחר כך התייחס אדגר בעדינות אבל בתמיהה לעובדה שאדם כמוני עם רקע כשלי שעובד בכנסת לא עובד עם אישיות כמו משה דיין…

ואכן הפלא ופלא – מיד עם שובי מאיטליה כעבור ארבעה חדשים הודיעו לי שמשה דיין מצפה לפגוש אותי…

21 באוקטובר 2014

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

מי מפחד מבחירות אזוריות ולמה?

לתקנת מדינת היהודים

דצמבר 2000

לכאורה צודקים חסידי הנסיגה לשיטת הבחירות הישנה בטענתם כי הבחירה הישירה לראשות הממשלה הביאה להחרפת הסקטוריאליות והפיצול הפרלמנטרי בכנסת. אך זוהי אינה אלא אמת חלקית הנכונה רק למראית עין.

מדוע? משום שהסקטוריאליות הגוברת היא תוצר ישיר של שיטת הבחירות היחסית הבנויה על רשימות ארציות. שיטה שבהגדרה – פונה מלכתחילה לקהלים סקטוריאליים. מי שלא מבין את זה – לא מבין כלום!

ניתן היה למנוע זאת לו שולבה הבחירה הישירה לראשות הממשלה כמיקשה אחת עם בחירות אזוריות – שהיו מקהות לחלוטין את עוקץ הסקטוריאליות ומשנות לטובה את הדינמיקה וכללי המשחק הפוליטי-פרלמנטרי.

האחריות למחדל זה חלה על המפלגות וחברי הכנסת שבמשך שנים סיכלו בזדון את המעבר לשיטת בחירות אזוריות רציונלית ורלבנטית יותר מתוך מניעים שאין להם דבר וחצי דבר עם טובת הצבור או טובת המדינה.

סוס בצורת גמל
החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה היה רעיון בכוון הנכון שלא יושם במלואו וכהלכה. הוא נתן מענה חלקי בלבד למאוייו האמיתיים של הצבור…

View original post 1,438 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

בִּזּוּר המערכות כמנוף לפזור אכלוסין ונידות עובדים

המתוה שלהלן נהגה ונוסח ברובו בתחילת שנות השמונים.

בִּזּוּר המערכות כמנוף לפזור אכלוסין ונידות עובדים וכמרפא לתחלואי המדינה והחברה בישראל

הקדמה

הרעיון לבִזּוּר מערכות הפנים והקמת ממשלים אזוריים בארץ איננו חדש. הוא הוצע בעבר ע"י הפרופסורים יגאל ידין, רענן וייץ ודניאל אלעזר זכרונם לברכה ויבל"א הגאוגרף פרופסור יהודה גראדוס מאוניברסיטת בן גוריון; הרעיון נבחן בזמנו גם ע"י חוג רעיוני של חברי קבוצים שנחרדו מהמתח שנוצר בראשית שנות ה-80 בינם לבין ערי הפתוח; אך למרות חשיבותו העצומה לא זכה רעיון זה עד כה להתייחסות ראויה ולמימוש.

כל אחד מן האישים הנ"ל הגיע אליו מנקודת מוצא הקרובה ללבו: ידין שהקים את מערך המִּלּואִים של צה"ל, ראה בו הגיון ארגוני-מנהלי. פרופ' וייץ איש ההתיישבות הציגו כאופציה להסדר ישראלי-פלשתינאי. הגאוגרף פרופ' גראדוס הוטרד מהזנחת הנגב ואזורי השדה ופרופ' אלעזר שהתמחה באוטונומיה קהילתית הציגו כרפורמה חיונית במאמר שכתב לספר מאת שמעון פרס. חברי הקבוצים מעמק יזרעאל בחנוהו בשנות השמונים כדרך לשתוף פעולה ומשאבים בין הקבוצים וערי הפתוח.

מדובר בתכנית שאם תיושם בתבונה תחולל בהדרגה שנויים מבניים מרחיקי לכת במדינה ובחברה הישראלית. תגרום לפזור אכלוסין וניידות עובדים מסיבית למוקדי תעסוקה ומגורים באזורי השדה; תביא להקטנת תקציב המדינה והיקף משרדי הממשלה, גודלם ותקציביהם; ותתרום להקהית עוקצם של השסעים הפנימיים המאפיינים את ישראל בדור האחרון.

הבעיה החברתית בישראל היא סִכּוּם ותוצאה של לקויי מערכות הפנים

שאלות החוץ והבטחון של ישראל זכו תמיד להתמקדות מפורטת ולעיקר תשומת הלב הצבורית. משום כך הוכוח הפוליטי והדיון בשאלות השטחים והשלום נוטה להיות מפורט כל כך. בעוד 'הבעיה החברתית הפנימית' זוכה בדרך כלל למס שפתיים וקלישאות בנוסח "הכל ייפתר ע"י חנוך, תעסוקה ורוחה כלכלית…", שאין בהם מענה לבעיות האינהרנטיות, הנובעות מהמבנה הלקוי של מערכות הפנים.

מכאן נובע שהשקעה בחנוך כשלעצמה אין בכוחה למנוע הגירה שלילית בערי השדה ולכן תקציבים המוזרמים אליהן אין בהם כדי לקרבן לרמת 'המסה הקריטית' הנחוצה להפיכתן לישובים הנושאים את עצמן כלכלית וחברתית.

אין סכוי להתמודד חזיתית עם בעיות הפנים והחברה בישראל כי הן אינן עומדות בפני עצמן. בראיה כוללת ניתן לומר שבעיות הפנים והחברה בישראל הן סכום (פונקציה) של מכלול הקשיים הנובעים ממבנה לקוי ואנכרוניסטי של מערכות הפנים. מבנה רכוזי עתיר מונופולים ונכסים משורינים – בולשביקי באופיו – המתנהל עדיין במקרים רבים בדפוסים מימי הישוב הישן.

מבנה רכוזי זה שהיה נחוץ ומחויב המציאות בשלבי ההקמה והבסוס של המפעל הציוני הוא עתה בעוכרינו יותר משנות דור. הדברים ברורים וזועקים לשמים: הרכוזיות הזו מביאה לכך שאותה ממשלה הטרודה בבעיות הרות עולם של ישראל כמעצמת-על אזורית צריכה לעסוק גם ב'קטנות' כמו בעיות הפתוח, התעסוקה והחנוך של אפקים או קרית שמונה – שאין דעתה פנויה אליהן. שום ממשלה בישראל, עם כל רצונה הטוב, אינה מסוגלת לטפל ביעילות בבעיות אלו; והנפגעים הישירים מכך הם הקבוצות החלשות המהוות את עיקר האכלוסיה בפריפריה, בערי השדה ועיירות הפתוח.

הגיע הזמן להפנים עובדה פשוטה וטריויאלית שאנו נוטים לשכוח: ישראל איננה עוד הישוב היהודי של  600 אלף נפש שהיה ערב הקמת המדינה ולא 2.5 מיליון תושבים ערב מלחמת 'ששת הימים'. זו מדינה או קהיליה – אם כוללים בה את שטחי 'ששת הימים' – המונה יותר מ-8 מיליון איש. אין בכוחה של התשתית שהוקמה בימים עברו להוסיף לשרת אותה ביעילות בימינו. לכן הגיעה השעה לחשוב ברצינות ובכובד ראש על בסיס מודרני ורלבנטי לצרכי המקום והזמן.

בִּזּוּר מערכות ופִּזּוּר אכלוסין

הפתרון המוצע, על רגל אחת – הוא מהלך אסטרטגי כולל לבִזּוּר מערכות הממשל והמנהל בישראל.

השיטה – כנון מבנים ממשליים אזוריים שיחצצו בין השלטון המרכזי לשלטון המוניציפלי, ויכפו אגב כך, סולידריות ושותפות גורל בין 'סקטורים' שונים החיים באותו אזור – ערי פתוח, קבוצים, מושבים וכפרי מעוטים – אך אינם חיים ביחד הלכה למעשה.

היעד האסטרטגי – הוא פִּזּוּר אכלוסין שיתבסס על ניידות עובדים ומשיכה ישירה של עליה מחו"ל (גם ישראלים חוזרים) ותושבים ממרכז הארץ ע"י מנהיגות מקומית נמרצת ושאפתנית שתצמח באזורים אלו שיקיפו מאסה קריטית של חצי מיליון נפש ומעלה שאיננה אפשרית כיום ברשויות מקומיות קטנות וחלשות.

הממשלים האזוריים, כמנין במספרם, יתבססו על אחוד ושלוב המועצות האזוריות והמחוזות הקיימים במשרדי הממשלה הרלבנטיים; ינוהלו ע"י 'נציבים' חזקים נבחרים (או ממונים בשלב ראשון) אשר יהנו מאוטונומיה מנהלית ותקציבית ויזכו בדרך הטבע לעוצמה דומה לעוצמתם של ראשי הערים הגדולות. "המסה הקריטית" עליה יישענו תאפשר להם ליזום וליישם בתאום עם הממשלה ובעזרתה תכניות עצמאיות לפתוח כלכלי ומשיכה ישירה של השקעות וכח אדם מקצועי לתעשיות מקומיות חדשות (הרִחוּק הגאוגרפי מנמלי הים והאויר בישראל הקטנה כמעט שאינו מהוה בעיה בשום אזור).

הנציבים הנבחרים יהיו מחויבים לבוחריהם ולהבטחותיהם והמבחן להצלחתם יהיה יצירת איכות חיים מושכת – תנאי הכרחי לניידות עובדים ולתנועה וולונטארית של אכלוסיות חדשות לאזורי השדה – ע"י פתוח קומפרינהנסיבי (כּוּלִי) של שרותים חברתיים ותרבותיים נאותים.

המנגנונים שיעמדו לרשותם יהיו בדרך הטבע קומפקטיים וינוהלו ביתר יעילות וחסכון. יחסי הגומלין שיקיימו עם הממשל המרכזי יהיו דומים בעיקרם לאלו של אלופי הפקודים בצה"ל מול המטכ"ל או מושלי המדינות בארה"ב מול הממשל הפדרלי.

משרדי הממשלהשגודלם ותקציביהם יצטמצמו כתוצאה מכך באורח דרסטי ומנינם יקטן – לא יהיו עוד "אחוזות פאודליות" של פוליטיקאים עם סדרי עדיפויות משלהם ומדיניות שלא תמיד עולה בקנה אחד עם זו של עמיתיהם. המשרדים הרלבנטיים יתפרקו אגב כך מנכסי נדל"ן וכ"א (בתי ספר ומורים, מחוזות המשטרה ומוסדות אחרים) ויעסקו יותר בקביעת מדיניות מקצועית, תאום, פקוח ובקרה. כך תוכל הממשלה המרכזית להתמקד בבעיות הרות הגורל הניצבות בפניה.

צמיחתם של מוקדי כֹּח והשפעה חדשים באזורי השדה תסייע לנטרולם ו/או לשנוי אופיים של מוקדי כח הסטוריים כמו ההסתדרות, האגודים המקצועיים, תנועות הקבוצים[1] והמושבים, ולהחלשת המונופוליזם וההגמוניה התרבותית-תקשורתית של תל אביב.

חלוקה דומה של ארץ ישראל לנציבויות או לנחלות שבטיות מוכרת עוד מימי התנ"ך ("ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל"), אך היא מתבקשת גם בימינו מעצם הגוון במבנה הגיאוגרפי והטופוגרפי בו נתברכה ארצנו. מי שיטיב להתבונן יִוָכַח שהצורך במבנה ממשלי מבוזר זוכה לאִשּוּש יומיומי מדהים במציאות הישראלית. במהלך עבודתי בשנות השמונים בפרויקט שִקּוּם השכונות ואח"כ כעוזר שר העבודה הרוָחָה והקליטה – ניתנה לי הזדמנות לבחון רעיון זה בשטח ונדהמתי לגלות כל פעם מחדש עד כמה הוא תקף ונחוץ.

ישומה של רפורמה רבתי מעין זו יצריך הכנה במחקר, בתכנון ובחקיקה, כמו גם תפלול פוליטי של מתנגדים בכח (בעלי 'חזקות' למיניהם) שיתנגדו לפגיעה בנכסיהם. אין בה גם מענה מידי לבעיות חברתיות בוערות. אך ניתן ליישם מרכיבים מסוימים מתוכה לאלתר בשלב ראשון בדרך מנהלית. למשל – מנוי 'נציבים' באזורים האמורים שיתאמו את פעילות המשרדים הרלבנטיים כצעד ראשון לישום התכנית. לדעתי, תתקבל רפורמה כזו בברכה ע"י הצבור הרחב שיוכל סוף סוף לבחור בעצמו את מנהיגיו באזור מגוריו.

בחרתי להציג כאן רעיון מרכזי אחד מתוך שורה של רפורמות חברתיות נחוצות, כמו מִסּוּד המגורים בשכירות (כחלופה נוספת למשכנתא המסורתית שעם מוסד 'הקביעות' בעבודה כובלת זוגות צעירים למרכז הארץ). איך? ע"י המרת הסובסידיות בשכר מוגדל לעשירונים התחתונים (לשם הגדלת כח הקניה שלהם) כדי שיוכלו לשלם שכ"ד רֵאלי; וכך יהפוך את ענף ההשכרה למגורים לרִוְחִי ויגרום בתורו לוסות ורסון מחירי הנדל"ן. העלאת גיל הגיוס (בן עשרים לצבא) – כמנוף לשנוי חברתי (הנוער ישלים למודים גבוהים במכללות והצבא יקבל מגויסים משכילים ובוגרים יותר בנפשם).

כמה הערות (מאוחרות) בענין אִחוּד הרשויות המקומיות של נתניהו משנות ה-90 שלא הוצא אל הפועל:

על פניו נראה הרעיון הגיוני ומתבקש אך התכנית הספציפית לאחוד הרשויות מחטיאה את המטרה. היא עוסקת בחבור והטלאה של רשויות מוניציפליות במקום לעסוק בביזור המערכות ושילוב מלא בין ערים, עיירות, קבוצים, מושבים וכפרים, במסגרות ממשל אזוריות חדשות שיבואו במקום המועצות האזוריות ומחוזות הממשלה, סמכויותיהם ותקציביהם.

מבלי משים מטילה התכנית אור על כמה אבסורדים כרוניים בהם נגועים חיינו. למשל, עיר פתוח קטנה ונידחת בת עשרת אלפים תושבים או אפילו פחות מעסיקה ראש עיר וסגנים ומנגנון עירוני ואילו שכונות ענק בירושלים המונות ארבעים אלף נפש ויותר אינן זוכות אפילו ליצוג במועצת העיר. יצוג זה שמור רק לעסקני המפלגות המוסיפים להיבחר באותה שיטה ארכאית בה נבחרים גם חברי הכנסת שלנו – שיטה יחסית קלוקלת המאפשרת לנוכלים כמו פלאטו שרון ולכלומניקים כמו רוחמה אברהם (שלעולם לא יהיו נבחרים בבחירות אזורית-אישיות) לקבוע את גורל המדינה והחברה הישראלית.

אך האם זה הפתרון לבעיות הפנים של ישראל? הססמה השגורה לאחרונה בפי שר האוצר (נתניהו) היא הקטנת היקף המגזר הצבורי. האם תכנית זו תורמת באמת למטרה זו? מסופקני. אחוד הרשויות המקומיות שאושר לאחרונה בממשלה אין בו די משום שאיננו כולל העברת סמכויות ומטלות מהשלטון המרכזי ואיננו מקיף את כל סוגי ההתיישבות במחוזות.

התכנית שלי מציעה מעין הפרטה ללא הפרטה של תחומי פעילות ממשלתיים והעברתם לממשלים אזוריים שיבואו במקום המועצות האזוריות ומחוזות הממשלה ויכללו ערים, כפרים, מושבים וקבוצים. ראשיהם ייבחרו באופן דמוקרטי ויחלשו על מסה קריטית של כחצי מיליון נפש ומעלה שתאפשר להם ליזום וליישם, בתאום עם הממשלה ובעזרתה, תכניות עצמאיות לפתוח כלכלי ומשיכה ישירה של השקעות וכח אדם מקצועי לתעשיות מקומיות חדשות ולמנוע הגירה שלילית מתחומם.

 מתוה זה חובר בעיקרו כבר בשנות השמונים כאשר הקבוצים עוד היו מוקד כח בלתי מבוטל [1]

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

החלטתי לשבור שתיקה על עמירם לוין

החלטתי לשבור שתיקה על עמירם לוין. לא ממש, רק דוגמית. בקטנה.

כאשר פרצה האינתיפאדה (הראשונה) גויסתי למילואים ונקראתי לתדרוך בפקוד המרכז. במעלה המדרגות חלף על פני מלא התלהבות ושש אלי קרב תא"ל עמירם לוין שהיה מפקד הצוות שלי בשרות סדיר בסיירת מטכ"ל. הוא נעצר לרגע ואומר לי בהתלהבות "תכסחו אותם, תשברו להם את העצמות…".

האמת, נפגעתי קצת מזה שכל מה שהיה לו לומר לחייל הפרענק שלו זה לכסח? לשבור להם את העצמות?

הוא היה אז תא"ל בקבע ואני רב סרן במילואים, איש מודיעין מנוסה ובקי. נקראתי כתגברות יע"ע (יועץ לעניני ערבים) וכל מה שעולה על דעתו זה שהביאו אותי כבריון להרביץ מכות…

ועכשו הוא יוצא להגנת ארגון המלשינים שמתעדים חיילי צה"ל "מכסחים" כביכול ערבים ומפרסמים זאת בכל העולם.

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אלופים את העוז להזדהות עם שוברי צה"ל… הכל גרסא דינקותא שמ"וצניקית.

עמירם-לוין

למי שתהה ותוהה איך אפשר שאלופי צה"ל מהוללים מפקדי סיירת מטכ"ל כעמירם לוין ומפקד הקומנדו הימי כעמי איילון יכולים להעלות בדעתם לצאת להגנת ארגון שנוי במחלוקת כמו שוברים שתיקה – צריך להבין שמדובר בגרסא דינקותא שמו"צניקית או שמאלנית כללית שהונחלה להם בנעוריהם בקיבוץ ותנועת הנוער.

התגייסות האלופים האלה דוקא להגנת שוברי המפרקת נובעת מצד אחד מהתנשאות אליטיסטית ובוז ל"בבונים" שאינם ראויים למשל לשרת ביחידות "המובחרות". למרות שכיום ברוך השם רוב היחידות הלוחמות בצה"ל הן יחידות עלית.

מצד שני וזה החשוב מכל "שוברים שתיקה" בהרכבו האנושי ומקורותיו התרבותיים הוא בשר מבשרם. אלופים כלוין ועמי איילון מוצאים זהות רבה נפשית ואידאולוגית עם "שוברים שתיקה" כמו היו אחוה סודית משותפת והם נחלצים עתה לעזרתם בעת צרה. זאת למרות שהם שוללים בהצהרה את המלשינות של פעילי הארגון בחו"ל תוך היתממות או מבלי להבין ולהודות ביושר שזו המהות ועיקר פעילותם להצדקת הכספים הרבים הזורמים אליהם מחו"ל.

מבחינה מסוימת "שוברים שתיקה" הוא מעין קבוצה טיפולית, מין AA (אלכוהולים אנונימיים) המציע תרפיה קבוצתית לנפגעי "הכיבוש" החשים צורך עז לדסקס ו"לדבר על זה" ולפרוק את תסכולם מהתנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם הערכים האוטופוסטיים עליהם התחנכו בתנועת הנוער.

כך בעצם עשו גם אבותיהם בשנות השבעים כשהתכנסו לקומזיצים תראפיים שנקראו "שיח לוחמים" או "יורים ובוכים" אשר השתכללו מאז לגרסאות תוקפניות כמו "שלום עכשו" ו"בצלם" ובימינו לעשרות ארגונים ועמותות שהציפו את הארץ יחד עם הכספים שזרמו מהקרן המשוקצת.

האידאולוגיה המפ"מניקית שינקו בילדותם בשנות החמישים – בימים שקיבוצים התפלגו על קוצו של יו"ד על רקע הקשר לבריה"מ הסובייטית והסגידה ליוסף סטלין – חדרה לנקבוביות שלהם. כפי שאובמה אינו יכול למרות השכלתו לברוח מ"המדרסה" האסלאמית בה למד כילד באינדונזיה ואל"מ עופר וינטר או האלוף גרשון הכהן לא יכולים לנטוש את תורת אמם שספגו במכינות ובישיבות התורניות.

כמו צעירי הכפות הסרוגות המתגייסים מתוך תודעה עמוקה יהודית וציונית למיטב יחידות צה"ל ולתפקידי פקוד וקצונה כך עשו טובי הנוער בקיבוצים או בתנועות הנוער של השומר הצעיר והנוער העובד בתורם.

אמנם תמיד היו נסיונות של פוליטרוקים להתערב בצה"ל פוליטית ואידאולוגית אך בן גוריון ידע לגדוע נסיונות אלו באבם. אבל התופעה נמשכה בצורות אחרות בועדות סודיות למיניהן בתוך המפלגות ובתנועות הנוער והיא נמשכת עד היום בצורות חדישות, סמויות ומתוחכמות יותר. אבל זו אותה גברת בשנוי אדרת.

הפוליטרוקים השמאלנים של ימינו יושבים ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה" ומנסים לקבוע משם את פני צה"ל והפיקוד העליון ואפילו מצליחים כי איש לא עוצר בעדם. הם קיימו למשל דיון סוער על פקודת היום של אל"מ עפר וינטר ב"צוק איתן" ובעקבותיה הצליחו כנראה לבלום את התקדמותו בצה"ל. הם שולחים את זרועותיהם ואצבעותיהם לתוך מערכת החינוך הצה"לית, לסדרות החינוך וכיו"ב כפי שהקרן לישראל חדשה עושה במערכת המשפט ובקרב המשפטנים.

אנו בעיצומה של מלחמת אחים רבת פנים והיבטים אך סמויה מן העין. השמאל ערוך בקווי הערכות לפי האסכולה הסובייטית. קוים אלו סמויים העין אך חיים ובועטים בצבא, באקדמיה, במשפט וכמובן בתקשורת ומנוהלות כאמור ע"י פוליטרוקים מסוג חדש.

תוספת מאוחרת 13 אפריל 2016:

ספור אופייני נוסף על פוליטרוקים ועל ההתנשאות והפטרנליזם השמוצניקי:

לפני כעשר שנים או יותר נסענו יחד כמה חברים בוגרי היחידה לאזכרה של אחד מחברינו – אמציה בן חיים הי"ד שנרצח במכוש ע"י ערבי מעזה שעבד אתו בכוורת של הקבוץ במהלך האינתיפאדה.

בדרך התפתחה שיחה די בקורתית על ראש נממשלה נתניהו שהיה חבר אתנו באותו צוות בסיירת. באופן לא מפתיע המוביל בשיחה ובבקורת היה מ' קובנר והוכוח התנהל בעיקר מולי כי נחשבתי חבר ואוהד של נתניהו וגם תומך פוליטי שלו.

די הסכמתי עם רוב הבקורת על קשריו עם דמויות כמו דוד אפל ואריה דרעי אבל העזתי להחציף פנים ולתמוך בעמדת נתניהו והלכוד בשאלת "הקושיה הפלשתינאית", התנגדות לנסיגה מ"השטחים" וכו'. עמיתי הפטרנליסט התחיל להסביר לי כמו שמסבירים לילד קטן שהשטחים כבושים וכמה לא יפה לשלוט על עם אחר וכל בלה בלה והקלישאות הטחונות והמוכרות. ממש אל"ף בי"ת לילדי הגן.

די הופתעתי, השתאיתי והתאכזבתי מרמת הטעונים אבל כדי לא להעליב את הדובר נמנעתי מכל תגובה. וחבל. הייתי צריך להתעשת ולהשיב לו.

אבל ביני לבין עצמי הייתי די משועשע ואמרתי לעצמי איך אתה מעלה על דעתך להסביר את עיקרי האמונה של השמאל דוקא לי כמי (שכנציג הפנתרים אמנם ולא השומר הצעיר) היה יותר משנה חבר בהנהלת מחנה של"י תנועת השמאל הכי מובהקת שאפשר…

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

היום הזה נהיית לעם. על הר עיבל. לא במצרים או סיני.

היום הזה נהיית לעם. פוסט למטיבי לכת שאוהבים לקרוא פרוש ונתוח דברי תורה.

בהמשך לוכוח מלומד עם הרב מוטי קרפל על השאלה מתי בדיוק נהיו בני ישראל לעם.

בני ישראל היו לעם בטכס רב רושם שנערך על הר עיבל בשכם. ההנחיות המדויקות לטכס ניתנו ע"י משה רבנו בפרשת כי תבא בערבות מואב ערב פטירתו ולפני כניסתם לארץ. כפי שגם ההנחיות לטכס הברכות והקללות שייערך בהר גריזים והר עיבל מפורטות כאן בפרשת כי תבוא בערבות מואב לפני כניסתם לארץ.

מצאתי חזוק לדברי ולשמחתי דוקא במאמר של הרב משה צוריאל שאת דבריו ונתוחיו המלומדים אני קורא בשקיקה בד"כ.

וכך כותב הרב משה צוריאל בדיוק על הסוגיה הזו שלפנינו: לפרשת כי תבוא

"היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כ"ז, ט'). מה פירוש "היום הזה"? ודאי אין הכונה ליום יציאת מצרים או ליום מתן תורה שהרי פסוק זה נאמר לבני ישראל רק בסוף ארבעים שנה במדבר. רש"י כותב כאן: "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית". מובן מאליו שאין אלו אלא דברי דרשה אמיתית שחז"ל (בברכות ס"ג:) הוסיפו. אבל אנו רוצים לדעת מה הוא פשוטו של מקרא.

אחד מהמפרשים בביאורו לפסוקנו מציע תשובה:

"החובה המשותפת לתורה וכו' היא העושה אותך לעם היום – ולא קנין הארץ שבעתיד הקרוב וכו'. אפשר שתאבד מן הארץ כדרך שאתה בא לרשתה אך התורה והתחייבותך הנצחית לשמירתה מאחדות אותך לעם וקשר זה לא ינתק לעולם". עד כאן לשונו. אמנם הדברים הנ"ל אמיתיים כשלעצמם אבל אינם פשוטו של הפסוק שלנו. נוסף על כך דברים הללו מתעלמים מאמת אחרת חשובה ביותר, אמת שהיא היא פשוטו של הפסוק. ונבאר בזאת שני נמוקים להסתייגות זאת.

הסדר ההיסטורי:
א. לפני הפסוק זה ("היום הזה נהיית לעם") שאנו דנים עליו נאמר: "ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר… והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ… והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך… בהר עיבל. ובנית שם מזבח לה' אלוקיך… וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כ"ז, א'-ח').

ב. אחר כך בא הפסוק שלנו "היום הזה נהיית לעם".

ג. ואחר כך "ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר אלה יעמדו לברך את העם על גריזים בעברכם את הירדן (פסוקים י"א-י"ב). אח"כ באה כל האריכות של ברכות וקללות.

ולבסוף בא הסכום:
ד. "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב" (דברים כ"ח, ס"ט).

לכן נראים מאד דברי רבי עובדיה ספורנו (בפרושו לדברים כ"ז, ז', וכן בפרק כ"ט פסוק ח') שבפועל נכרתה הברית בין ה' וישראל רק בבואם לארץ ישראל להר גריזים ולהר עיבל ולא בהיותם עדיין במדבר. וכך הם דברי רש"י על "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים י"א, כ"ו). והרי גם שם כתוב מלת "היום"? וכן הם דברי מהר"ל "אין הכתוב רוצה לומר שהוא נותן לפניהם ברכה וקללה עכשיו וכו' דאין זה כן. דלא איירי אלא בברכות האמורות בהר גריזים ולא כאן" ("גור אריה", שם).

וכן אותו פסוק: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם" (תחילת פרשת נצבים) אמנם נאמר ונכתב ע"י משה רבנו בהיותם במדבר, אבל כוונתו היתה ליום שיעברו את הירדן ותעמוד כל העדה כולה ליד הר גריזים לשמוע דברי האלה והברית. כיון שקבלו עליהם לקיים בעתיד נאמר כאן כבר 'היום'.

ישנו קשר ישיר בין כניסת ישראל לארץ לבין קבלתם עול מצוות. ולכן עשה להם ה' נס מיוחד שביום כניסתם לארץ הלכו באופן ניסי מרחק רב, שישים מיל עד שהגיעו להר גריזים ולהר עיבל (סוטה ל"ו, א').

הביטוי הזה של "היום הזה נהיית לעם" מדובר בו על יום הסכמתם מראש של בני ישראל להיכנס לברית בהר גריזים ובהר עיבל. כמו שמצאנו ברש"י בשם מכילתא (על שמות י"ב, כ"ח) "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה" "וכי כבר עשו? והלא מראש חודש נאמר להם. אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו". כן בעניננו, מיד כאשר משה צוה לכרות ברית בהר גריזים ועיבל והם קבלו עליהם לעשות כך נחשב הדבר ל"היום הזה נהיית לעם".

לכאורה יש לכך הכרח הגיוני. לעבור בברית בין שני צדדים צריכים אקט מעשה שהוא טכסי בין שני הצדדים. בהר סיני הזה משה רבנו דם על העם ובכך עברו בברית (שמות כ"ד, ו'-ח'). ולפי ר"א אבן עזרא (שמות כ"ה, א') הרי אז גם התרה בהם ע"י ברכות וקללות של פרשת בחוקותי. כן בפעם שניה שעברו בברית נעמדו כולם בהר גריזים והר עיבל ושלוחי ה' (הלויים) עמדו בתווך ביניהם והקריאו את הברכות והקללות של ספר דברים (שגם הם נקראו "ברית", דברים כ"ח, ס"ט). כן פרש ר"י אברבנאל (דברים כ"ז, ט').

בבואם לארץ כתבו את התורה על האבנים. כמה יפים דברי ר"י אברבנאל (דברים כ"ז, א') "שזה כדמות מזוזה בשער שנכנסין בו". אבל בהיות ישראל בערבות מואב באיזה מעשה ברית נכנסו? הרי לא היה שם שום אקט פורמאלי! אלא ודאי מדובר על הצווי על שם העתיד.

המצוות הוחלו על ישראל אך ורק בגלל היותם בארץ ישראל.

רש"י (על דברים י"א, י"ח) מביא דברי חז"ל שבמדרש ספרי: "אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות כדי שלא יהיו חדשים כשתחזרו". זאת אומרת: אמנם אנו חייבים אף בגלותנו בכל המצוות (פרט למצוות התלויות בארץ) אבל זה רק בתורת חנוך (ומדאורייתא) לעת אשר נחזור לארץ ישראל. עיין דברי רמב"ן (ויקרא י"ח, כ"ה).

בעצם, הדבר מפורש בשל'שה פסוקים:

א. "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (דברים דף י"ד). וצ"ע הרי נתחייבו במצוות גם בטרם בואם לארץ ישראל? אלא עיקר החיוב הוא בהיותם בארץ ישראל.

ב. וכן עוד כתוב "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלוהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (דברים ד', ה' עיין שם ר"א אבן עזרא).

ג. ועוד: "וזאת המצוה החוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוהיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (דברים ו', א'). תיבת "בארץ" משמשת סיבה להתחייבותנו לקיום המצוות.

משמע שעיקר החיוב הוא בגלל בואם של ישראל אל הארץ.

ומצאנו גם נתינת שבח והודיה לה' על תחולת המצוות עלינו בבואנו לארץ ישראל.

על המצוה להקים מזבח בהר עיבל (דברים כ"ז, ד') כתב שם ר"א אבן עזרא: "וזאת המצוה הראשונה לביאתם לבנות להם מזבח חדש להודות לשם שהחלו (המצוות) להיותם בארץ". וכן כתב שם רמב"ן: "יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען 'אשר באת אל הארץ' כי בעבור התורה באת שמה!".

מבואר בחז"ל (תנחומא נצבים, ג') כי ג' פעמים כרת ה' ברית עם ישראל. בהר סיני ("הנה דם הברית"- שמות כ"ד,ח'); בהר חורב ("הנה אנכי כורת ברית" – שמות ל"ד, י'); ובבואם לארץ (דברים כ"ז, ט'). ועיין ב"משך חכמה" וב"העמק דבר" על פסוקנו (כ"ז, ט') מה הם הנמוקים לחדוש הברית כל פעם.

לפי מה שהוכחנו לעיל (דברים כ"ח, ס"ט) רק צווי ה' למשה היה בערבות מואב, אבל עצם קבלת הברית בפועל ע"י העם בענית 'אמן' לברכות ולקללות שבהר גריזים ובהר עיבל היתה אך ורק בארץ ישראל… וההסכמה לאותה ברית עתידה היא היא העושה את עם ישראל לעם.

בסכום: בודאי אנו חייבים לשמור על התורה בכל אתר ואתר לשם ננדוד בלי שום קשר להיותנו בארץ ישראל או בחו"ל. אבל בנגוד לפירושם של כמה לפסוק זה לא על ידי התורה בלבד נהיינו לעם. המאמר "היום הזה נהיית לעם" מתאים דוקא ליום כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל. רק על זה הבטיח הקב"ה לאברהם יצחק ויעקב (כי ממילא כלול בכך חיוב כל תרי"ג מצוות) ורק על זה ה' הבטיח למשה ולישראל במצרים (שמות ג', י"ז). מעמד הר סיני שמש רק כאות היכר שאמנם תמומש לנו הבטחה זו (שמות ג', י"ב). "כל הדר בא"י כאילו יש לו אלוה" (כתובות ק"י).

"היום הזה נהיית לעם לה' אלוהיך". זה רק בצרוף בואם אל ארץ הקודש.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

איך מתנהלת ההיסטוריה היהודית כמרוץ שליחים סמוי מן העין

"כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזב"

איך מתנהלת ההיסטוריה היהודית כ"מרוץ שליחים" סמוי מן העין ולמה…
אלקלעי

מקובל לראות בציונות תנועה חילונית המנוגדת בתכלית ליהדות "הדתית" או "הרבנית". אך יש ביניהן דוקא חיבור מסתורי מענין וסמוי מן העין…

אתמול ד' בתשרי היה יום השנה לפטירתו של הרב יהודה חי אלקלעי (1878-1789) שיחד עם הרב צבי הירש קלישר, הרב יהודה ביבאס, סיר משה מונטיפיורי ואחרים, נחשב לאחד מ"מבשרי הציונות" ואולי אף ל"אביה הרוחני" ולא בִּכְדִי. בכל רעיונותיו הוא הקדים את זמנו והם קרמו עור וגידים רק כ-20 שנה לאחר מותו כאשר הוקמה התנועה הציונית על-ידי הרצל בשנת 1897…

הרב אלקלעי נולד בעיר סָרָיֶיבוֹ בבוסניה ובגיל 27 היה לרב הראשי של הקהילה היהודית בזמלין, עיר קטנה שהיתה אז בירת סרביה וכיום היא חלק מהעיר בלגרד. העיר שכנה בחלק האוסטרי של הקיסרות האוסטרו-הונגרית על גבול האימפריה העותמאנית ומתברר שמשפחתו של הרצל התגוררה בעיר הקטנה הזו ונמנתה על באי בית הכנסת של הרב אלקלעי… אביו של הרצל, יעקב הרצל, היה תלמידו של הרב אלקלעי וסייע בהדפסת ספריו בעיר זמלין. וסבו של הרצל, שמעון אריה (לייב) הרצל, היה התוקע בשופר בבית הכנסת של הרב אלקלעי. למרות שהרב אלקלעי עלה ארצה כאשר הרצל היה בן 14 – הרצל שמע ככל הנראה על רעיונותיו של הרב ואולי אף עיין בספריו.

את רעיונותיו על שיבה לציון החל הרב אלקלעי לכתוב בשנת 1834 כשהיה בן 45 בחוברת שקרא לה "שמע ישראל". ב-1839 פגש את רבי יהודה ביבאס והושפע רבות מהשקפותיו על גאולת ישראל ועל עצמאות מדינית יהודית. בהשפעת עלילת הדם בדמשק ב-1840 פרסם את ספרו "מנחת יהודה" ובו פרש את משנתו "הציונית" וקרא לעליה לארץ ישראל. לפי תפיסתו אין לחכות למשיח שיבוא באפן נסי ויש לקדם את הגאולה ע"י יסוד מושבות בארץ ישראל. היתה זאת תפיסה מהפכנית ונועזת באותם הימים ואין פלא שקמו לו מתנגדים רבים. בימים ההם ציפו יהודים אדוקים לגאולה נִסִית (שהיא נֵס) כזו שתבוא משמים ברצון האל. לפי תפיסה זאת היהודי אמור לשמור מצוות, להתפלל ולהיטיב את דרכיו, אבל אל לו לפעול לקירוב הגאולה.

הרב אלקלעי לא הסתפק ברקימת חזון אלא תכנן תכניות מעשיות לפרטיהן. דבר על תחית הלשון העברית, על פניה לסולטאן התורכי ולמעצמות, על הקמת מסגרת מארגנת לישוב הארץ ועל הקמת בנקים שירכזו הון פרטי לפתוח הקרקעות. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19 במסגרת נסיונותיו לגייס את המעצמות האירופאיות ונגידים יהודים לתמיכה בתכניתו המדינית ערך מסע בצרפת, אנגליה וגרמניה והעלה את משנתו המדינית בספר "גורל לה'".

בספר זה שיצא בשלוש מהדורות ואף תורגם לאנגלית, הרב אלקלעי פורס לראשונה תכנית ציונית-מדינית ריאלית ומפורטת להקמת בית לעם יהודי בארץ ישראל הכוללת את כל היסודות הפוליטיים והארגוניים שעלו 50 שנה מאוחר יותר בספרו של הרצל "מדינת היהודים". מכאן סברת חוקרים רבים כי למרות שהרצל "החילוני" פעל כתגובה לאנטישמיות ולעומתו הרב אלקלעי הונע ע"י כסופי גאולה – הרצל שאב את רעיונותיו מהספר "גורל לה'" והפנים אותם.

לאורך כל המאה ה-19 הגשימו תלמידי רבי יהודה ביבאס וממשיך דרכו – הרב אלקלעי את משנתם המדינית של רבותיהם ועלו לארץ אמנם במספרים לא גדולים מרחבי האימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה והקהילות הספרדיות במרכז אירופה והתיישבות בעיקר ביפו. הם פרנסו עצמם, הכינו את התשתית המוסדית ("מקוה ישראל" הוקמה על ידי קהילת יפו בשתוף עם "כל ישראל חברים") והכלכלית לקליטת יהודי מזרח אירופה שהגיעו לקראת סוף המאה ולא נפלו לנטל על קהילות המוצא שלהם בפזורה כאחיהם בני הישוב הישן…

בשנת 1874 חזר הרב אלקלעי ועלה לארץ ישראל, התישב תחילה ביפו ולאחר מכן בירושלים, נסה לעודד את רעיון שיבת ציון והתפלמס עם רבני הישוב הישן. הרב אלקלעי נפטר כעבור כ-4 שנים בשנת 1878 ונקבר בחלקת הספרדים בבית הקברות בהר הזיתים. כיום במדינת ישראל שעליה חלם נקרא הישוב אור יהודה על שמו ולזכרו. בחייו ומותו קיים את הצווי שהובא ב"פרקי אבות": "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה".

הנה כי כן במרוץ שליחים סמוי הועבר הלפיד הציוני מרבנים שנתקלו בהתנגדות לידי יהודים חילוניים ואף מתבוללים כדי שדוקא הם יביאו את הבשורה לכל שדרות העם, כי "לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזב". וכמו היורה בקשת המושך את ידו אחורה רחוק ככל האפשר כדי שהחץ יגיע רחוק ככל האפשר כך רצו משמיים שדוקא "הרחוקים" ביותר מהיהדות, החילוניים הסוציאליסטים, הם אלו שיעלו ויבנו את המדינה ובסופו של דבר החץ יגיע רחוק…

בכל מקרה אנו למדים שרב המשותף בינינו על המפריד המלאכותי וההרסני שאין בו צורך ואין לו הצדקה.

http://he.m.wikipedia.org/wiki/יהודה_אלקלעי

http://he.m.wikipedia.org/wiki/מבשרי_הציונות

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

האמת הלא נעימה על יהודי ערב רחוקה מהאידיליה המדומינת של הישראלים

כשנתן ויינשטוק חפש ולא מצא שום ספר על יהודי ארצות ערב לא היתה לו ברירה אלא לכתוב אחד כזה בעצמו. במחקר ההיסטורי שלו הוא מנפץ מיתוסים על הקשר של היהודים לתרבות הערבית ועל נסבות עזיבתם את ארצות מולדתם. ויינשטוק, יליד אנטוורפן שהיה אנטי־ציוני ועבר מהפך פוליטי מוחלט מצא חבור אישי דוקא לשורשים של יהודי רבט וטריפולי. ראיון בעתון הארץ. מאמר ציוני בעתון אנטי-ציוני.

עדי שורץ 09.05.2014339 תגובות

נתן ויינשטוק כלל לא תכנן לכתוב ספר על יהודי ארצות ערב. זה קרה לו כמעט במקרה, הוא אומר. בכל פעם שנסה למצוא מידע על ההיסטוריה המודרנית של יהודי מרוקו או עיראק הופתע לגלות שאין שום ספר בצרפתית שמגולל את פרשת חיסולן של הקהילות היהודיות במזרח התיכון במחצית המאה ה–20. “בסופו של דבר”, הוא אומר, “החלטתי לכתוב את זה בעצמי”.

כבן למשפחה אשכנזית שנולד וחי בבלגיה כמעט שלא התודע ליהודים ספרדים. אבל כשהחל להתרועע עם סטודנטים יהודים ממרוקו, מעיראק וממצרים בפריז בשנות ה–60 הבחין שמשהו בהם שונה מאד. “לא היתה בהם אותה רתיעה מהמסורת שאפינה את היהודים האשכנזים שהכרתי” הוא אומר. “האשכנזים תמיד הרגישו צורך להפגין רחוק מהיהדות אבל היהודים הספרדים לא חשו שום מבוכה ביחס למקורות היהודיים שלהם”.

ארוע שבו נכח לפני כ-15 שנה בבריסל היה זרז משמעותי לכתיבה. השגריר המצרי הוזמן אז לפגישה עם יהודים מצרים שחיו בבלגיה. “השגריר היה חִוֵּר” מספר ויינשטוק בראיון מביתו שבעיר נס בדרום צרפת. “הוא פחד לדעתי שיעשו בו לינץ'. לא לינץ' פיזי אלא מוסרי. היו לו סִבּוֹת טובות לחשוש: רק עשר דקות לפני שהוא הגיע היהודים ממצרים שהמתינו לו ספרו לי ספורי זועה על הקשיים והתלאות שפקדו אותם במצרים. אבל ברגע שהוא הגיע גל אדיר של נוסטלגיה אפף את החדר וכל מה שהפליטים האלה ידעו לספר עליו היה סיר הבשר שהותירו מאחוריהם בקהיר ובאלכסנדריה. הכרתי את הספורים הקשים של חלקם. אלה אנשים שסבלו מאד ובכל זאת באותה הזדמנות הם התענגו על ימיהם האחרונים במצרים”.

הקשר העז הזה לשורשים הפתיע את ויינשטוק מאד. “היו להם דמעות בעינים” הוא מספר. “רק אז הבנתי עד כמה היו השורשים של יהודי מצרים במולדתם חזקים. הספור שאני הכרתי הוא שיהודי ארצות ערב שמחו לעזוב ברגע שרק ניתנה להם ההזדמנות לעשות זאת. לא ספרו לנו כלום על הקשר העמוק של היהודים לתרבות הערבית למשל. רק מאוחר יותר למדתי שהספרות העיראקית היתה מבוססת על סופרים יהודים. ובמצרים האיש שהמציא במאה ה-19 את הססמה הלאומנית 'מצרים למצרים' וכונה 'מולייר המצרי' היה יהודי בשם יעקב צנוע.

“במחקר התברר לי כי הספור שספרו לנו שלפיו יהודי ארצות ערב עזבו משום שהיו ציונים הוא ברובו שגוי. היתה להם אמנם זיקה לארץ ישראל, זה ללא ספק נכון, אבל התנועה הציונית המאורגנת היתה חלשה מאד בארצות ערב. היו כמובן ציונים פה ושם אבל המאסה הגדולה של יהודי ארצות ערב עזבו משום שהכריחו אותם. גרשו אותם. הם הועמדו בלחצים כל כך כבדים על ידי הרשויות והאכלוסיה שלא נותרה להם ברירה אחרת אלא לעזוב”.

במובן הזה אומר ויינשטוק, אין הבדל גדול בין יהודים שהגיעו לישראל מרומניה או מפולין ובין יהודים שהגיעו מעיראק ומלוב. “הציונות העריכה נכון את תוצאותיה של האנטישמיות” הוא אומר “והארועים ההיסטוריים אשרו את תחזיותיה. למרבה הצער, יהודים נרדפו בארצותיהם עד רמה כזאת שלא יכלו עוד להישאר לחיות בהן. זה קרה במזרח אירופה וזה קרה בארצות ערב”.

ויינשטוק, היסטוריון אוטודידקט שפרסם קודם לכן מחקרים רחבי הקף על תנועת הבונד במזרח אירופה ועל ספרות הידיש החליט לקחת על עצמו את המשימה לכתוב את הכרוניקה של גרוש היהודים מארצות ערב. הוא רצה לבחון את המיתוסים הרווחים ולעמת אותם עם המציאות ההיסטורית. התוצאה התפרסמה בצרפת בשנת 2008 ויוצאת כעת לאור בעברית בספר שכותרתו “נוכחות כה ארוכה: כיצד אִבֵּד העולם הערבי והמוסלמי את יהודיו” (הוצאת בבל, בתרגום חגית בת־עדה).

הבחירה של ויינשטוק לעסוק בגרושם של יהודי ארצות ערב היתה מענינת פחות אלמלא הביוגרפיה הפוליטית שלו ואם לא היה נחשב לאחד מראשי השמאל האנטי־ציוני בצרפת של שנות ה-60 וה-70. מי שהקפיד באותם ימים לתאר את ישראל והציונות כפרויקט קולוניאלי שמטרתו לנשל את הפלסטינים מאדמתם עבר בשנים האחרונות מהפך מחשבתי דרמטי שהביא אותו לעסוק בהבט כאוב ולא מדובר של הסכסוך הישראלי־הערבי.

“הספר הזה הוא ספור של טרגדיה”, כותב ויינשטוק בהקדמה המיוחדת למהדורה העברית, “זו של עקירת מאות אלפי יהודים מזרחים שנקרעו באכזריות מבתיהם ומארצות מולדתם. קהילות שלמות של יהודים שישבו מאז ומעולם בלב העולם הערבי־מוסלמי ידעו גרושים, רדיפות וחסולים זדוניים… למרות זאת הדרמה הזאת עדיין אינה מוכרת ובמשך זמן רב היא מוכחשת”.

בפרק מיוחד שהקדיש ויינשטוק ליהודים שחיו בארץ ישראל תחת שלטון מוסלמי לפני שהוקמה מדינת ישראל הוא מסביר כי לתבנית היחסים בין המעוט היהודי לרוב המוסלמי במשך מאות שנים יש לא רק חשיבות היסטורית אלא גם משמעות עכשוית מאד. יחסים אלה הם הבסיס לאופן שבו רואה העולם הערבי את ישראל עד היום. מי שרוצה להבין את הסכסוך הישראלי־הערבי כיום, טוען ויינשטוק, חייב להכיר ראשית את ההיסטוריה המורכבת של היחסים האלה.

טקס ברית מילה בתוניס צלום: לאור שלום/מרכז לשמור מורשת יהודי לוב, בת-ים

“אידיוט שימושי”

ויינשטוק נולד באנטוורפן ב-1939 אך בלה את שנות מלחמת העולם השניה בלונדון. מיד אחריה שב עם משפחתו לבלגיה ונשלח על ידי הוריו – למרות העובדה שלא היו אורתודוקסים – לבית ספר של אגודת ישראל. זה היה די מביך בשבילו, הוא מספר, אבל לפחות דבר אחד טוב יצא מזה – הוא למד לדבר ולקרוא ידיש.

בבחרותו רצה ללמוד היסטוריה אבל הוריו כפו עליו ללמוד משפטים. בנגוד לרצונו נרשם ויינשטוק ללמוד משפטים וקרימינולוגיה באוניברסיטת בריסל והחל להימשך אחר חוגים טרוצקיסטיים. כבן הדור שהגיע לפרקו כאשר נכנס פידל קסטרו כמנצח בשערי הואנה האמין בכל לבו כי הנה־הנה המהפכה העולמית קורמת עור וגידים בקובה, באלג'יריה ובוייטנאם.

שנים מאוחר יותר במאמר שפרסם בכתב העת היהודי־הצרפתי “ל'ארש” (L'arche) בשנת 2006 הכה ויינשטוק על חטא והסביר כי קוצר הראות של אנשי השמאל במערב באותה עת הוביל אותם לתמוך בעולם שלישי מדומין שהיה רחוק מאד מהמציאות. “העלינו על נס את מעשי הזועה הנוראים ביותר שהתרחשו אז” כתב על התמיכה בדיקטטורות האכזריות של העולם השלישי “כי ראינו בהן את מבשריו של עתיד מזהיר”.

עוד לפני מלחמת ששת הימים פִּתח ויינשטוק עמדות אנטי־ציוניות ופרו־פלסטיניות. עם אביו שתמך במפא”י נהג לנהל וכוחים חריפים, עד שיום אחד הבחין כי אביו שואב את טעוניו מעתון בידיש שיצא לאור בבלגיה ותמך בדוד בן־גוריון. כדי להכין מראש טעוני נגד בוכוחים עם אביו יצא לעיר וחפש בדוכנים את העתון בשעות היום עוד לפני שהביא אותו השליח לבית אביו אחר הצהריים.

בזכות דעותיו האנטי־ציוניות הוזמן כשלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים לדבר בפני אגודת הסטודנטים הפלסטינים בפריז. באולם נכח אז גם סופר “מעריב” בצרפת אורי דן שתאר למחרת בעתונו את הארוע כך: “יותר מכל דכאה הופעתו של היהודי נתן ויינשטוק שישב כבוד על הבמה ונשא את ההרצאה המרכזית… ויינשטוק היה קיצוני אפילו מן הערבים בחרפות שהשמיע נגד ישראל והוא עשה חשבון גם עם מפ”ם בהכריזו כי מפ”ם בגדה במהפכה וכי לא ניתן להיות ציוני וסוציאליסט בעת ובעונה אחת. מביש היה לשמוע את קריאותיו ל'פרוק' ישראל וזאת באזני סטודנטים ערבים”.

במבט לאחור, מסביר ויינשטוק, הארוע הזה המחיש לו עד כמה מלא בכל השנים ההן את תפקיד “האידיוט השימושי”. “התרגשתי מאד כשעליתי לדבר בפני הסטודנטים הפלסטינים”, הוא מתאר כיום את הארוע מנקודת מבטו, “כי רציתי להשמיע להם מסר מתנועת 'מצפן' שבה הייתי קשור. הייתי גאה בעצמי שאני מביא מסר ממהפכנים ישראלים למהפכנים פלסטינים וחשבתי שאצליח לפרוץ במשהו את מה שתפסתי כחומה של אי־הבנה”.

“בנאיביות הרבה שלי הייתי משוכנע כי הסטודנטים הפלסטינים ישמחו לשמוע על המסר הפציפיסטי שהבאתי. הייתי משוכנע כי הם לכל הפחות יבקשו את הכתובת ואת שמותיהם של חברי 'מצפן' שותפיהם האידאולוגיים לכאורה. מה רבה היתה תדהמתי שאף אחד – לא המארגנים ולא הסטודנטים בקהל – לא התענין כלל במה שאמרתי. היו להם דברים יותר חשובים לעשות: הם האזינו באקסטזה לרדיו קהיר, מתענגים על כל מילה ובולעים את הודעות הרהב על כך שהצבאות הערביים עומדים בקרוב לזרוק את כל היהודים לים”.

צעירים יהודים ליד הפירמידות של גיזה בקהיר, 1943 צלום: מתוך ספרה של לבנה זמיר “תור הזהב של יהודי מצרים"

שנתיים מאוחר יותר ב–1969, פרסם את הספר “הציונות נגד ישראל” (Le Sionisme Contre Israël)  פמפלט אנטי־ציוני שנהפך במהרה לתנ”ך של התעמולה נגד ישראל בצרפת. מעמדו בשמאל האנטי־ישראלי הלך וגבה ומבול של הזמנות להרצות ולכתוב נפל עליו מכל עבר. “כולם רצו לשמוע אותי מגנה את ישראל”, הוא אומר, “אך בכל פעם הסצנה בפריז חזרה על עצמה: תמיכה מוחלטת של הקהל במעשים הנוראים ביותר של הטרוריסטים הפלסטינים ושנאה ללא גבול לישראלים ולא משנה מי הם”.

בשנות ה-70 הוא המשיך לפרסם מאמרים אנטי־ישראליים בכתב העת “ז'ורנל אוף פלסטיין סטאדיז” אך הספקות החלו לכרסם בתוכו. אט־אט התברר לו לדבריו “הטבע האנטישמי של המתקפה העִוֶרֶת על ישראל. בתחילה מוקיעים את 'הציונים' לאחר מכן את 'ההשתלטות הציונית' על כלי התקשורת ולבסוף את 'השליטה הציונית העולמית'. כאשר צטטו מדברי השמיטו תמיד את הבקורת ולו המועטה ביותר שהיתה לי על הפלסטינים. בסופו של דבר הבנתי שנצלו אותי. המאזינים שלי לא התענינו בי כלל. שמשתי מבחינתם אליבי יהודי להיותם אנטי־יהודים”.

עד עמוק לתוך שנות ה-90 עוד היה ויינשטוק חצוי בין האימה שחש לנוכח הפגועים הגדולים שהתרחשו בערי ישראל ובין הצורך להגן על זכותם של הפלסטינים להילחם למען זכויותיהם. הקש ששבר את גב הגמל מבחינתו היה כשלון הפסגה בקמפ־דייויד בשנת 2000. פעם נוספת ההנהגה הפלסטינית התחמקה מקבלת אחריות” הוא אומר. “הנהגה פלסטינית פחדנית שנמנעה מלומר לעמה שצריך לדעת מתי לסיים את הקרב מכיון שהמטרה המרכזית הושגה”.

איך אתה מסביר את המהפך הדרמטי הזה בגישתך – מגורו אנטי־ציוני של השמאל הרדיקלי בצעירותך לתמיכה בישראל כיום?

“בשנות ה–60 הייתי נתון להשפעה טרוצקיסטית חזקה ונגשתי לדברים בצורה דוקטרינרית. לא מתוך נסיון אמיתי לנתח אותם אלא כדי להתאימם לעמדות פשטניות ומוכנות מראש שהיו לי. השמאל הרדיקלי לא עשה חשבון נפש על אותה תקופה ובמובנים רבים נשמע עדיין אותו דבר. אותם אלה שהזדעזעו עד עמקי נשמתם מהפלתו של סדאם חוסיין על ידי האמריקאים לא הוציאו הגה כשסונים העלו באש אוטובוס מלא בילדים שיעים. כשמסתכלים על מי שתומך בפלסטינים באירופה – וברור שלפלסטינים יש אכן זכויות שצריכות להתמלא – רואים שלא אכפת להם משום דבר אחר: לא מהארמנים, לא מהקפריסאים־היונים ולא ממה שקורה בסהרה המערבית. אותם מענין רק דבר אחד ואת זה איני יכול לקבל”.

“היו לי הרבה מאד אשליות לגבי הפלסטינים. חשבתי שיש להם 'קייס' ושבאמצעות המרקסיזם הם יהפכו לאוניברסליסטים וילמדו לכבד את זכויות היהודים. במשך שנים קויתי שפעולות הטרור של הפלסטינים – שזעזעו אותי מאד – הן בבחינת שלב בינים בלבד שיוביל בסופו של דבר להכרה בזכויות הלאומיות של הישראלים. אלה היו אשליות ולאחר זמן מה נפטרתי מהן, אך האמנתי בזה זמן רב”.

“צריך גם לזכור שבאותה תקופה ישראל נהגה בצדקנות והיה קשה מאד להשמיע בקורת על התנהלותה. בינתים צמח בישראל דור של 'היסטוריונים חדשים' דוגמת בני מוריס שהביטו בהיסטוריה בצורה מפוכחת. כמו בכל מדינה גם בישראל יש אזורים אפלים שיש לבדוק. אבל האם יש מדינה שבהיסטוריה שלה אין פינות אפלות שהוסתרו? בישראל התהליך הזה מתרחש כיום – אבל היכן הם 'ההיסטוריונים החדשים' הפלסטינים? כדי לצאת מהסבך על הפלסטינים לגלות אומץ ולבחור בדרך של דו־קיום עם הישראלים. זו משימה שאיש אינו יכול לעשות עבורם מלבדם”.

הפוגרומים במזרח

ב-1945, מזכיר ויינשטוק, חיו בארצות ערב כמעט מיליון יהודים וכיום חיים בהן כ-4,500 איש (רובם ככולם במרוקו). לדבריו, אין תקדים לחסול דרמטי כל כך של קהילות יהודיות ברחבי העולם אפילו לא אם משוים אותו לבריחת היהודים מרוסיה הצארית לגרמניה בשנות ה–30 או להגירה המסיבית ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השניה. “ברור לחלוטין שהשעור הגבוה, יותר מ-99% של עזיבות שנרשמו במדינות ערב”, הוא כותב, “מעיד על אוירת מחנק שחותם שלטונו של הפחד טבוע בה”.

מה אם כן הוביל ליציאה המסיבית של יהודים מארצות ערב במחצית המאה ה-20? ויינשטוק מונה את המיתוסים שנוצרו עם השנים בהקשר זה ומפריך אותם אחד לאחד. לא היתה זו הציונות שנתקה את היהודים מסביבתם, הוא אומר, אפילו להפך: ברוב המקרים התנועה הציונית התקשתה למצוא לה תומכים. יהודים גם נסו להשתלב בתנועות השחרור הלאומיות הערביות. הרב הראשי של מצרים חיים נחום לדוגמה הביע פעמים רבות הסתייגות מהציונות ובעיראק הקימו יהודים קומונסטים את “הליגה האנטי־ציונית”. פעילים יהודים קומונסטים בצפון אפריקה הביעו סולידריות עם עמי המגרב ועמדו בראש התביעה לשחרור לאומי.

על פני 14 פרקים שכל אחד מהם מוקדש לקורותיה של מדינה מוסלמית אחרת ובהסתמך על יותר מ-900 מראי מקום מגולל ויינשטוק את ההידרדרות הדרמטית בחייהן של הקהילות היהודיות במחצית הראשונה של המאה ה-20 הוא מזכיר סדרה ארוכה של התנכלויות ופוגרומים בקהילות היהודיות שכמעט שלא הותירו חותם בלמודי ההיסטוריה בישראל: ב–1912 בשיראז שבאיראן (12 הרוגים), ב–1934 בקונסטנטין שבאלג'יריה (25 הרוגים) וב–1912 בפס שבמרוקו (51 הרוגים).

הריסות במלאח (הרובע היהודי) של פאס לאחר הפוגרום של 1912. צלום: יד יצחק בן צבי.

בעיראק התחולל ביוני 1941 ה”פרהוד” פוגרום בן שלושה ימים בקהילה היהודית שבו נרצחו 150 בני אדם, אלפי חנויות ובתי עסק נשדדו ואלפי משפחות נותרו ללא קורת גג. שבע שנים לאחר מכן עם הקמתה של מדינת ישראל הטילה עיראק משטר צבאי והחלה בגל של רדיפות כלפי היהודים. רבים נעצרו והורשעו, חלקם נידונו למות ועל אחרים הוטלו מאסרים וקנסות כבדים. יהודים פוטרו מהשרות הציבורי, מוסדות יהודיים הוחרמו ויהודים אולצו לתרום כסף לטובת המאבק הצבאי נגד מדינת ישראל.

בשלב זה נאסר על יהודים לעזוב את המדינה, אבל במרץ 1950 התירה עיראק ליהודים להגר בתוך שנה בתנאי שיותרו על אזרחותם. “ההידרדרות הנמשכת במצב היהודים ואוירת השנאה המקיפה אותם מביאים להימלטות המונית מהמדינה”, כותב ויינשטוק. הרוב המכריע של יהודי עיראק (כ-90% מקהילה של כ-150 אלף איש) עזבו באותה שנה תוך כדי גזל רכוש אדיר מצד השלטונות.

מלוב החלה יציאת היהודים ב-1945 לאחר פוגרום שהתרחש בעיר טריפולי: 130 יהודים נרצחו ו-266 נפצעו לאחר שמוסלמים הפיצו שמועות על רצח ערבים והרס מסגדים בארץ ישראל. עשרות אלפים התפרעו בשכונות היהודיות במשך ארבעה ימים, חללו בתי כנסת, שרפו חנויות והותירו משפחות יהודיות רבות ללא קורת גג. ויינשטוק מצטט דו”ח של הג'וינט מאוגוסט 1947 שלפיו “היהודים בטריפולי חיים בפחד מתמיד ומאה אחוזים מן האכלוסיה מבקשים להגר”.

ביוני 1948 התחולל שוב גל של פרעות ביהודי טריפולי ובו נהרגו 14 יהודים ולפחות 122 נפצעו. באותה עת נאסרה יציאת היהודים אך ב-1949 היא הותרה. בתגובה יצאו עשרות אלפי יהודים את המדינה. ויינשטוק מביא את עדותו של אחד מהם: “נאלצנו לעזוב את הארץ כשרק 20 לירות שטרלינג בכיסנו וחבילה אחת לאדם, נוטשים מאחורינו את כל רכושנו, את הבתים, הרהיטים, את העסקים המסחריים שלנו ו-2300  שנות היסטוריה”.

במצרים התגוררו בשנות ה-40 וה-50 כ-85 אלף יהודים, חלקם מבוססים ובעלי הון רב. מהומות נגד היהודים התחוללו עוד בנובמבר 1945 לרגל יום הצהרת בלפור אבל ההכרזה על מדינת ישראל היא שנתנה את האות לרדיפות של ממש. מאות רבות של יהודים נעצרו, הואשמו במזימות ציוניות או קומונסטיות ונכסיהם עוקלו. החל ביוני1948  התחוללו התנקשויות רצופות ביהודים, הוטמנו פצצות ברובע היהודי והאזורים היהודיים בקהיר ובאלכסנדריה הועלו באש. מחצית מבני הקהילה עזבו אז והיתר גורשו ממש בזמן מבצע סיני בשנת 1956. “המשטרה באה ושלפה מן המיטות חנונים, נגרים, חרשי עץ, זגגים, אך גם עורכי דין נודעים”, כותב ויינשטוק. היהודים גורשו בלי שיותר להם לקחת אתם את רכושם ואף נאסר עליהם למכור את נכסיהם. הם אולצו לחתום על הצהרות שבהן הודו כי הם מותרים על שיבה למצרים והסכימו להחרמת רכושם.

מצאת מכנה משותף בין הקהילות היהודיות בארצות השונות?

“כן, מבחינת המעמד המשפטי והחברתי שהיה משותף ליהודים תחת שלטון האסלאם. המעמד הזה נקרא דימי ( (dhimmiומשמעו 'בן־חסות'. הוא העניק ליהודים מצד אחד הגנה מצד השלטון אך הציב אותם בתמורה בעמדה נחותה, מושפלת ובזויה. יהודים לא הורשו למשל לשאת נשק בארצות האלה ונשיאת נשק נחשבה לסימן מובהק של גבריות. לעתים יהודים נאלצו ללכת יחפים כמו במרוקו בתחילת המאה ה-19 או ללבוש בגדים משפילים”.

בתמורה להגנה מצד השלטון חויבו היהודים לשלם מס מיוחד שבטא את כפיפותם. “דבר אינו מיטיב לתאר את הבוז הכרוך בעצם מעמד הדימיות”, כותב ויינשטוק, “יותר מטקס ההשפלה שהתלוה במרוקו לא יאוחר מסוף המאה ה-10 לתשלום השנתי של מס השעבוד: בכל שנה בתאריך קבוע היה צריך ראש כל אחת מהקהילות היהודיות למסור את הסכום לנציג הסולטן והלה מצדו היה חייב לסטור לו או לחבוט בו במקל כדי להדגיש היטב את חוסר השויון בין הנותן לבין המקבל מטבע בריתם”. בתימן הונהגה באותה רוח “פקודת המחראות” שחייבה את הקהילה היהודית לדאוג לנקוי תקופתי של בורות השופכין ולפנוי פגרי החיות החוסמים את הדרכים הצבוריות (החוק נשאר בתוקף עד 1950).

ויינשטוק מתאר מציאות שונה לחלוטין מהמיתוס הנשמע לעתים קרובות בדבר הרמוניה ששררה בין יהודים לערבים תחת האסלאם. הוא מזכיר כי “המערב הנוצרי נטל מסיציליה המוסלמית את החובה שהוטלה על היהודים לענוד אות קלון על בגדיהם, הטלאי הצהוב שיאפשר את זהוים החזותי”. פחות ממאה שנה לאחר שהסולטן העות'מאני הזמין את מגורשי ספרד להשתקע ברחבי האימפריה שלו צוה אחד מיורשיו מוראט השלישי “לחסל את כל היהודים”. רופאו היהודי של הסולטן שכנע את אמו להתערב וההוראה בוטלה.

לוב שנות ה-20 של המאה ה-20, נשים יהודיות במעמד שתית התה המסורתי. צלום: אור שלום/מרכז לשמור מורשת יהודי לוב, בת-ים

“באופן מקורי מעמד הדימי העניק ליהודים הגנה וההגנה הזאת היתה באמת קיימת” אומר ויינשטוק. “חבר שלי בן הקהילה היהודית במרקש ספר שב-1967 בזמן מלחמת ששת הימים הקהילה היהודית היתה מפוחדת מאד. אחד המנהיגים המקומיים שגר את בנו כדי שישן בפתח ביתו של החבר. המסר היה שאותו מנהיג שומר על המשפחה ומי שיגע בה יסתבך עם המנהיג. היתה בכך הגנה אבל משמעות ההגנה הזאת היא שהיהודי לא יכול לשאת נשק או להגן על עצמו ובשל כך נחשב למבוזה ומושפל. התלות המוחלטת של היהודים בשלטון הביאה לכך שבכל פעם שהשלטון נחלש מכל סבה שהיא נעשה נסיון לעשות נקמה בקהילה היהודית. מפני שכאשר השלטון נחלש היהודים נותרו ללא הגנה. זאת בדיוק המשמעות של דימי. זה מצב מאד מורכב שיש בו אינטימיות ואגרסיביות בעת ובעונה אחת”.

בספר עושה ויינשטוק נסיון להבהיר ככל הניתן את משמעות המונח דימי משום ששם לדעתו מונח המפתח להבנת יחסי היהודים עם העולם המוסלמי ושם גם נטמן אחד מזרעי הפורענות שהובילו בסופו של דבר לגרוש היהודים. במשך השנים נחקקה סדרה ארוכה של חוקים שהפלו את היהודים – מאסור על רכיבה על סוס ועד חובה ללבוש בגדים מסוימים; מאסור על מתן עדות בבית משפט ועד האסור לבנות בתים גבוהים. ויינשטוק מדגיש עם זאת כי לא בכל מקום ולא בכל תקופה נאכפו החוקים באותה מידה. ממחקר הגניזה הקהירית למשל עולה כי החוקים בענין הלבוש לא נאכפו כלל.

“היו תקופות שיהודים הצליחו מאד בעולם המוסלמי”, הוא אומר. “לעתים הם גם היו חלק מהאליטה. גם תקנות הדימי ומידת ההשפלה השתנו ממקום למקום ומזמן לזמן. אבל הציר המרכזי שהכתיב את היחס אל היהודים לאורך השנים היה מעמד הדימי שלהם שמשמעותו שעבוד לקבוצה המוסלמית השלטת”. בספר הוא מצטט משפט שכתב על היהודים סולטן מרוקו במחצית המאה ה–19: “דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות”.

סוכני הקולוניאליזם

תמורה משמעותית בקורות היחסים בין יהודים למוסלמים התחוללה לקראת סוף המאה ה–18 עם הגעת כוחותיו של נפוליאון לחופי מצרים ועם תחילתה של החדירה האירופית למזרח התיכון ולצפון אפריקה. מעצמות המערב עשו ככל יכולתן בהתחלה באמצעים כלכליים ולאחר מכן באמצעות כבוש שטחים כדי להרחיב את שליטתן במזרח התיכון. אחת הדרכים לכונן ערוצי השפעה היתה הענקת קפיטולציות שמשמעותן הגנה חוקית של מעצמה מערבית על נתין של מדינה מוסלמית.

על האפשרות הזאת קפצו מנהיגים בולטים בקהילות היהודיות המערביות (המוכר שבהם הוא הבריטי סר משה מונטיפיורי) שנסו לשפר באמצעות הקפיטולציות את מעמד היהודים. יהודים ברחבי העולם המוסלמי החלו לזהות את המערב עם שויון זכויות ותלו תקוות במעצמות האירופיות שבזכותן יושם קץ לתקנות הדיכוי שנכפו עליהם. נפוליאון עצמו בטל את המס המיוחד שנאלצו היהודים לשלם במצרים וכונן שויון (ולו זמני) בין מוסלמים לדימים.

“התקדים הזה” כותב ויינשטוק “יהיה כבד משקל בעתידו של האזור. החל באותו רגע האמנסיפציה של הדימי תיתפס בעיני דעת הקהל המוסלמית כסטיה שנכפתה על ידי המערב במסגרת האסטרטגיה שלו לשלוט בעולם הערבי־המוסלמי. גרוע מכך: הם יראו בכך פגיעה בחוק האלוהי”. היהודים המקומיים החלו להיתפס בעיני האכלוסיה המוסלמית כנשאים של השפעת המעצמות, סוכני הקולוניאליזם. בכל פעם שמאמצי המערב נשאו פרי ולחץ המעצמות הביא בעקבותיו הקלה או אפילו ביטול גזירות נגד היהודים, “חווה העולם הערבי את הרפורמות האלה כהשפלה. פעם נוספת נאלצה ארצם לכרוע ברך בפני הנוצרים”.

מעמד הדימי נחקק כה עמוק בלבה של האכלוסיה המוסלמית אומר ויינשטוק, עד שביטול האפליה הממוסדת נגד היהודים נתפס בעיניה כבלתי מתקבל על הדעת, “כאילו היה בו היפוך הסדר הטבעי. כל נסיון לחמוק מהאפליה נחשב בהכרח גילוי של חוצפה בלתי נסבלת”. כך קרה שהרגש הערבי האנטי־קולוניאלי שהתגבש לכדי תנועות לאומיות במרחב כולו במאה ה–20, זיהה את היהודים עם הקולוניאליסטים. הלאומנות הערבית נעשתה אנטי־יהודית.

התופעה הזאת באה לידי ביטוי בולט במיוחד במדינות כמו אלג'יריה ומרוקו שבהן התגוררו יחד כ–400  אלף יהודים. הקהילה היהודית לא התפרקה לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 אלא בעקבות השחרור מהשלטון הקולוניאלי הצרפתי בשנות ה–50 וה–60. הטרגדיה של יהודי אלג'יריה אומר ויינשטוק נבעה מהמבוי הסתום שאליו נקלעו: בשלב הראשון עלה בידם להשתחרר הודות לכבוש הצרפתי מהמעמד המשפיל של דימי אולם לאחר מכן זוהו עם הצרפתים והיו ליעד מצד תנועת השחרור הלאומית האלג'יראית (FLN). בשנים 1962-1961 הופנה גל של טרור כלפי השכונות היהודיות ורבנים ובתי תפילה הותקפו בשיטתיות. ההתנקשויות בחיי יהודים גברו: אחד הקרבנות היה הזמר והמוזיקאי ריימון לייריס, חמיו של אנריקו מסיאס שנורה במפרקתו ונרצח בשוק בלב השכונה היהודית. בתוך כשנה עזבה מרבית הקהילה היהודית לצרפת.

ויינשטוק. צלום: מיכלין ויינשטוק

ויינשטוק בוחן באמצעות המונח דימי גם את המצב בארץ הקודש. המעוט היהודי שחי תחת השלטון העותמאני, לדבריו, חווה חיי השפלה וכפיפות. פרעות ביהודים התחוללו שוב ושוב במאות ה-18 וה-19. הוא מצטט את הקונסול הבריטי בארץ ישראל שכתב ב-1831 כי “הסחטנות ומעשי הדיכוי הפוגעים ביהודים הם רבים כל כך, עד שאומרים כי היהודים צריכים לשלם אפילו בעד האוויר שהם נושמים”.

בדמדומי השלטון העותמאני מוקמת העיר העברית הראשונה, מורגשת תחית השפה העברית וצצים ישובים חקלאיים שתופיים יהודיים. האכלוסיה הערבית, לדברי ויינשטוק, חשה כי הקרקע נשמטת תחת רגליה שכן היהודים הדימים שהיו אמורים להיותר במעמד נחות שואפים כעת ליותר – הם שואפים אפילו לעצמאות. “דוגמה מאד מענינת להשתחררות ממעמד הדימי” אומר ויינשטוק, “אפשר לראות בארגון 'השומר'. פתאום באים יהודים ומחליפים את השומרים הערבים. אבל במסורת הערבית יהודי אינו לוחם ואינו מחזיק בנשק. מבחינת האכלוסיה הערבית זה דבר בלתי נתפס. זה סותר את המעמד של היהודי. מה שמכפיל את זעם הערבים על הציונות הוא התנהגות אנשי הישוב החדש המתיימרים לבטל את הכניעות עתיקת הימים שהעולם הערבי מורגל בה”.

ויינשטוק מציין כי בפרעות בירושלים וביפו ב-1921-1920 הקריאות שהשמיעו הערבים אינן נגד ציונים או בריטים כי אם נגד יהודים (“היהודים הם הכלבים שלנו”, “נשתה את דם היהודים”). הוא מזכיר גם כי בפרעות ב-1929 בחברון ובצפת נרצחו בעיקר יהודים אורתודוקסים שכנים ותיקים שגרו בסמיכות למוסלמים שאפילו התנגדו לציונות. הפרשנות שלו היא כי בבסיס האיבה שהלכה וגברה כלפי האכלוסיה היהודית בארץ ישראל עמדה ההבנה כי הדימי היהודי מתנער ממעמדו החוקי המסורתי כמושפל וכנוע. יהודים שחיו עד אותה עת בערים ערביות (חברון, טול-כרם, קלקיליה, עזה ויפו) נאלצו לעזוב בגלל תחושת חוסר בטחון.

במבט לאחור, טוען ויינשטוק, מעמד הדימי מצד אחד ונסיונה המוצהר של הציונות להשתחרר ממנו מצד שני הם אלה שהובילו בסופו של דבר לדחית תוכנית החלוקה על ידי הערבים ולפרוץ מלחמת העצמאות ב-1948. האכלוסיה הערבית לא הסכימה להעניק ליהודים בארץ ישראל מעמד שונה מזה של דימי ודאי שלא להכיר בזכויות הלאומיות של המעוט היהודי. הציונות מצדה לא יכולה היתה להסכים לפלסטין רבונית ערבית שבה שוב יימצא המעוט היהודי במעמד של דימי. “מבחינה היסטורית” אומר ויינשטוק, “מעמד הדימי הוא אם כן שורש העימות”.

איך תבנית היחסים הזאת משפיעה לדעתך כיום?

“יש לזה השפעה על יחסי ישראל-ערב גם כיום שכן בעינים ערביות היהודי שחי בישראל הוא היהודי שרגיל היה מבחינתם להיות מושפל – ועכשיו נוקם את נקמתו. הערבים חווים את הקמתה של מדינת ישראל ואת קיומה עד היום כנקמה כואבת מאד וכהפוך של מעמד הדימי. זה הבט משמעותי ועמוק מאד של הבעיה הפוליטית העכשוית שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם ממנו. בלי להבין את זה אי אפשר להבין את הסכסוך”.

אז למה לא עוסקים בזה יותר?

“לגבי העולם היהודי הסיבה היא שיהודים אשכנזים בישראל ובעולם עדיין מתייחסים אל היהודים המזרחים בחוסר ענין ואפילו בבוז. לגבי העולם הערבי זה לא צריך להפתיע מכיון שבקורת עצמית היא לא דבר פופולרי בקרב עתונאים, אינטלקטואלים ומובילי דעת קהל ערבים. מלבד הערת אגב קצרצרה של אדוארד סעיד באחד מספריו קשה למצוא התיחסויות רציניות להגירה המאסיבית של יהודים מארצות ערב ולסבותיה. השמאל מצדו נוטה לברוח מהנושא הזה משום שהוא לא נחשב בעיניו 'כשר'. זה מצער אותי לומר משום שגדלתי בשמאל הפוליטי אבל השמאל נעשה דוגמטי בצורה יוצאת דופן ואין לו כיום יכולת של בקורת עצמית. אנשים מגדירים עצמים כמזדהים עם 'הענין הפלסטיני' וזהו זה – אין מאחורי זה חשיבה. הנושא הזה עשוי לשבש את תפיסת עולמם החד-צדדית אז הם פשוט נמנעים ממנו. כך קורה שכאשר ממשלה ישראלית שבראשה עומד מנהיג מהימין כמו בנימין נתניהו מחליטה להעלות את הנושא לסדר היום כפי שנעשה בשנים האחרונות פוטרים את כל הענין כלא יותר מאשר תכסיס הסברתי”.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | תגובה אחת