הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם. על הר עיבל. לא במצרים ולא בסיני.

הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם. פוסט למטיבי לכת שאוהבים לקרוא פרוש ונתוח דברי תורה.

בהמשך לוכוח מלומד עם הרב מוטי קרפל על השאלה מתי בדיוק נהיו בני ישראל לעם.

בני ישראל היו לעם בטכס רב רושם שנערך על הר עיבל בשכם. ההנחיות המדויקות לטכס ניתנו ע"י משה רבנו בפרשת כי תבא בערבות מואב ערב פטירתו ולפני כניסתם לארץ. כפי שגם ההנחיות לטכס הברכות והקללות שייערך בהר גריזים והר עיבל מפורטות כאן בפרשת כי תבוא בערבות מואב לפני כניסתם לארץ.

מצאתי לשמחתי חִזּוּק לדברי דוקא במאמר של הרב משה צוריאל שאת דבריו ונתוחיו המלומדים אני קורא בד"כ בשקיקה.

וכך כותב הרב משה צוריאל בדיוק על הסוגיה הזו שלפנינו: לפרשת כי תבוא

"הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לה' אלוקיך" (דברים כ"ז, ט'). מה פֵּרוּש "הַיּוֹם הַזֶּה"? ודאי אין הכונה ליום יציאת מצרים או ליום מתן תורה שהרי פסוק זה נאמר לבני ישראל רק בסוף ארבעים שנה במדבר. רש"י כותב כאן: "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית". מובן מאליו שאין אלו אלא דברי דרשה אמיתית שחז"ל (בברכות ס"ג:) הוסיפו. אבל אנו רוצים לדעת מה הוא פשוטו של מקרא.

אחד מהמפרשים בבאורו לפסוקנו מציע תשובה:

"החובה המשותפת לתורה וכו' היא העושה אותך לעם היום – ולא קנין הארץ שבעתיד הקרוב וכו'. אפשר שתאבד מן הארץ כדרך שאתה בא לרשתה אך התורה והתחייבותך הנצחית לשמירתה מאחדות אותך לעם וקשר זה לא ינתק לעולם". עד כאן לשונו. אמנם הדברים הנ"ל אמיתיים כשלעצמם אבל אינם פשוטו של הפסוק שלנו. נוסף על כך דברים הללו מתעלמים מאמת אחרת חשובה ביותר, אמת שהיא היא פשוטו של הפסוק. ונבאר בזאת שני נמוקים להסתייגות זאת.

הסדר ההיסטורי:
א. לפני הפסוק זה ("הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם") שעליו אנו דנים נאמר: "וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר… וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ… וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ… וּבָנִיתָ שָּׁם (בְּהַר עֵיבָל) מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ… וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב" (דברים כ"ז, א'-ח').

ב. אחר כך בא הפסוק שלנו "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם".

ג. ואחר כך "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן (פסוקים י"א-י"ב). אח"כ באה כל האריכות של ברכות וקללות.

ולבסוף בא הסכום:
ד. "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍שֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דברים כ"ח, ס"ט).

לכן נראים מאד דברי רבי עובדיה ספורנו (בפרושו לדברים כ"ז, ז', וכן בפרק כ"ט פסוק ח') שבפועל נכרתה הברית בין ה' וישראל רק בבואם לארץ ישראל להר גריזים ולהר עיבל ולא בהיותם עדיין במדבר. וכך הם דברי רש"י על "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים י"א, כ"ו). והרי גם שם כתוב מלת "היום"? וכן הם דברי מהר"ל "אין הכתוב רוצה לומר שהוא נותן לפניהם ברכה וקללה עכשו וכו' דאין זה כן. דלא איירי אלא בברכות האמורות בהר גריזים ולא כאן" ("גור אריה", שם).

וכן אותו פסוק: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם" (תחילת פרשת נצבים) אמנם נאמר ונכתב ע"י משה רבנו בהיותם במדבר, אבל כוונתו היתה ליום שיעברו את הירדן ותעמוד כל העדה כולה ליד הר גריזים לשמוע דברי האלה והברית. כיון שקבלו עליהם לקיים בעתיד נאמר כאן כבר 'היום'.

ישנו קשר ישיר בין כניסת ישראל לארץ לבין קבלתם עול מצוות. ולכן עשה להם ה' נס מיוחד שביום כניסתם לארץ הלכו באופן נִסִּי מרחק רב, שִשִים מיל עד שהגיעו להר גריזים ולהר עיבל (סוטה ל"ו, א').

הבטוי הזה של "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" מדובר בו על יום הסכמתם מראש של בני ישראל להיכנס לברית בהר גריזים ובהר עיבל. כמו שמצאנו ברש"י בשם מכילתא (על שמות י"ב, כ"ח) "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה" "וכי כבר עשו? והלא מראש חודש נאמר להם. אלא מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו". כן בעניננו, מיד כאשר משה צוה לכרות ברית בהר גריזים ועיבל והם קבלו עליהם לעשות כך נחשב הדבר ל"הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם".

לכאורה יש לכך הכרח הגיוני. לעבור בברית בין שני צדדים צריכים אקט מעשה שהוא טכסי בין שני הצדדים. בהר סיני הִזָּה משה רבנו דָּם על העם ובכך עברו בברית (שמות כ"ד, ו'-ח'). ולפי ר אברהם אבן עזרא (שמות כ"ה, א') הרי אז גם התרה בהם ע"י ברכות וקללות של פרשת בחוקותי. כן בפעם שניה שעברו בברית נעמדו כולם בהר גריזים והר עיבל ושלוחי ה' (הלויים) עמדו בַּתּוֵך ביניהם והקריאו את הברכות והקללות של ספר דברים (שגם הם נקראו 'ברית', דברים כ"ח, ס"ט). כן פרש ר"י אברבנאל (דברים כ"ז, ט').

בבואם לארץ כתבו את התורה על האבנים. כמה יפים דברי ר"י אברבנאל (דברים כ"ז, א') "שזה כדמות מזוזה בשער שנכנסין בו". אבל בהיות ישראל בערבות מואב באיזה מעשה ברית נכנסו? הרי לא היה שם שום אקט פורמאלי! אלא ודאי מדובר על הצווי על שם העתיד.

המצוות הוחלו על ישראל אך ורק בגלל היותם בארץ ישראל.

רש"י (על דברים י"א, י"ח) מביא דברי חז"ל שבמדרש ספרי: "אף לאחר שֵתִּגְלוּ הֶיו מצוינים במצוות כדי שלא יהיו חדשים כשתחזרו". זאת אומרת: אמנם אנו חייבים אף בגלותנו בכל המצוות (פרט למצוות התלויות בארץ) אבל זה רק בתורת חנוך (ומדאורייתא) לעת אשר נחזור לארץ ישראל. עיין דברי רמב"ן (ויקרא י"ח, כ"ה).

בעצם, הדבר מפורש בשל'שה פסוקים:

א. "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (דברים דף י"ד). וצ"ע הרי נתחייבו במצוות גם בטרם בואם לארץ ישראל? אלא עיקר החיוב הוא בהיותם בארץ ישראל.

ב. וכן עוד כתוב "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלוהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (דברים ד', ה' עיין שם ר"א אבן עזרא).

ג. ועוד: "וזאת המצוה החוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוהיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (דברים ו', א'). תיבת 'בארץ' משמשת סיבה להתחייבותנו לקיום המצוות.

משמע שעיקר החיוב הוא בגלל בואם של ישראל אל הארץ.

ומצאנו גם נתינת שבח והודיה לה' על תחולת המצוות עלינו בבואנו לארץ ישראל.

על המצוה להקים מזבח בהר עיבל (דברים כ"ז, ד') כתב שם ר"א אבן עזרא: "וזאת המצוה הראשונה לביאתם לבנות להם מזבח חדש להודות לשם שהחלו (המצוות) להיותם בארץ". וכן כתב שם רמב"ן: "יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען 'אשר באת אל הארץ' כי בעבור התורה באת שמה!".

מבואר בחז"ל (תנחומא נצבים, ג') כי ג' פעמים כרת ה' ברית עם ישראל. בהר סיני ("הנה דם הברית"- שמות כ"ד,ח'); בהר חורב ("הנה אנכי כורת ברית" – שמות ל"ד, י'); ובבואם לארץ (דברים כ"ז, ט'). ועיין ב"משך חכמה" וב"העמק דבר" על פסוקנו (כ"ז, ט') מה הם הנמוקים לחדוש הברית כל פעם.

לפי מה שהוכחנו לעיל (דברים כ"ח, ס"ט) רק צווי ה' למשה היה בערבות מואב, אבל עצם קבלת הברית בפועל ע"י העם בענית 'אמן' לברכות ולקללות שבהר גריזים ובהר עיבל היתה אך ורק בארץ ישראל… וההסכמה לאותה ברית עתידה היא היא העושה את עם ישראל לעם.

בסכום: בודאי אנו חייבים לשמור על התורה בכל אתר ואתר לשם ננדוד בלי שום קשר להיותנו בארץ ישראל או בחו"ל. אבל בנגוד לפירושם של כמה לפסוק זה לא על ידי התורה בלבד נהיינו לעם. המאמר "היום הזה נהיית לעם" מתאים דוקא ליום כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל. רק על זה הבטיח הקב"ה לאברהם יצחק ויעקב (כי ממילא כלול בכך חיוב כל תרי"ג מצוות) ורק על זה ה' הבטיח למשה ולישראל במצרים (שמות ג', י"ז). מעמד הר סיני שמש רק כאות היכר שאמנם תמומש לנו הבטחה זו (שמות ג', י"ב). "כל הדר בא"י כאילו יש לו אלוה" (כתובות ק"י).

"הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לה' אלוהיך". זה רק בצרוף בואם אל ארץ הקודש.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה העם היהודי | כתיבת תגובה

ראיה היסטורית של האסלאם בימינו

מדי פעם אביא קטעים נבחרים מדבריו החשובים ומאירי העינים של המזרחן החשוב אליעזר שרקי על האסלאם ועל המלחמה הדתית שאנו נתונים בה:

"האסלאם שרוי בזעזוע מאז נפילתו מול המערב בתקופת הקולוניאליזם. הוא שואל את עצמו "מה קרה לנו, איך יכול להיות שאנו שהיינו שליטי העולם הופכים להיות עמים נחשלים שכולם שולטים עלינו".

התגובה המרכזית היא החזרה אל האסלאם הרדיקלי, הפונדמנטליסטי. זה לא רק מערכת של בומרנג אלא צורך דתי אמתי עמוק.

מדובר באזורים שלמים של העולם שהם אזורים דתיים שהיסוד הרוחני תמיד קבע והיה חשוב יותר מהאידיאל של המערב כפי שהופיע בתחילתו ובודאי בכוונים שמשך אליהם בשנים האחרונות כמו אינדיבידואליזם קצוני ונהיה אחרי מותרות וחומרנות ללא גבול – כל אלה נחשבים בעינים המוסלמיות כתועבה טוטלית ומרידה מוחלטת בבורא העולם.

לכן גם אם המוסלמי רואה בעינים כלות את ההשגים הגדולים של המערב הוא בז לו כי הוא חש שאם הוא יאמץ אותם הוא יתאבד מבחינה רוחנית. לכן הוא נמצא בסוג של מלכודת”.

מה הערבים רוצים כל כך מחתיכת הארץ שלנו?

“הם לא רוצים רק את הארץ שלנו. אני יכול להבטיח שגם אם חלילה הם יגשימו את חלומם על הקמת מדינת פלשתין תישאר להם הבעיה עם עצם קיומה של מדינת ישראל, משתי סיבות: ראשית, האסלאם היא דת משפטית-פוליטית–טריטוריאלית שמתייחסת באופן אוניברסלי לעולם כמחולק לשני חלקים: כל מקום שכפוף להשפעה תרבותית צבאית ופוליטית נקרא "דאר אל אסלאם" – בית האסלאם. החלק השני נקרא "דאר אל חרב" – בית המלחמה.

הגבול הזה הוא הגבול היחיד המוכר ומוטלת חובה על כלל המאמינים להנהיג מלחמת קודש בכל חלק של העולם שאיננו כפוף לאסלאם כדי להביא לשליטה מדינית פוליטית של המאמינים על התחומים שמחוץ לשליטת האסלאם. המטרה הראשונה של הג’יהאד היא קודם כל להילחם במקומות שהיו פעם תחת שליטת האסלאם והוצאו בכח על ידי אויביהם – כמו ארץ ישראל וירושלים שנחשבת ווקף – הקדש מוסלמי.

“מעבר למחויבות הדתית הבסיסית קיים כאן חשבון וענין עמוק יותר מול היהודים ומדינת ישראל”, הוא אומר.

“הקוראן מכיר בספורי התנ”ך, חיי האבות, יציאת מצרים ומתן תורה. מוחמד טבח ביהודים כי הם לא הסכימו להכיר בו כנביא אבל בהתחלה הוא שבח אותם והביא את התורה כמקור וחזוק לדבריו. האסלאם נולד במציאות שבה עם ישראל כבר היה בגלות 600-500 שנה. כל פסוקי הקוראן שמדברים על עם ישראל כעם נבחר ועל ההבטחה של ארץ ישראל לא היו סכנה תיאולוגית, אבל חזרת עם ישראל לארצו מהוה רעידת אדמה וזעזוע אדיר עבור האסלאם.

עכשו הוא צריך להתמודד עם זה בשתי דרכים: חלק מהמוסלמים אומרים, אם אנחנו מאמינים אמתיים – אנחנו צריכים להכיר בזה שהגבול היחיד שצוין בקוראן הוא ארץ ישראל כשייכת לעם היהודי – בשתי גדות הירדן. לאחרונה אמר שייח' חשוב בירדן: "הרי כתוב בקוראן בצורה מפורשת שארץ ישראל שייכת ליהודים ולא מוזכרים שם פלשתינים". הדעות האלה הרבה פחות מוזרות ממה שנדמה לנו. אנחנו יודעים שבחברה המוסלמית אסור לפרוש מהצבור ולהגיד דעה לא מקובלת, אבל בכל זאת בתוך לבם הם שואלים את עצמם את השאלה הזו והם אכן מכירים במדינת ישראל”.

מנגד, יש שזהו בישראל סכנה לעצם האסלאם. “אם אללה לא גרש לגמרי את היהודים והחזיר אותם לארץ ישראל הרי שהם ממשיכים להיות העם שבחר בו אללה ואולי האסלאם הוא עצמו האשליה. ולכן יש שנאה אדירה נגד מדינת ישראל וזו עומק הסיבה של הסרוב של אבו מאזן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. הם לא יכולים להרשות את זה לעצמם”.

איך הם מבטלים את כל ההתייחסויות החיוביות לעם ישראל המוזכרות בקוראן?

“יש הסבר שפסוקים מאוחרים מבטלים פסוקים ראשונים והפסוקים שמקללים את ישראל מבטלים את הפסוקים שמברכים אותם. הבעיה היא שאין שום פסוק בקוראן שמבטל את הפסוקים על ארץ ישראל כשייכת לעם היהודי ולכן הם נאלצים למצוא פרשנות חדשה מהדור האחרון שמוצאת היום אחיזה חזקה בעולם המוסלמי, בשיח הצבורי ובספרי הלימוד של הרשות הפלשתינית. "נכון שאללה נתן את הארץ לעם ישראל", מסבירים אותם מוסלמים לעצמם, "אבל אתם לא עם ישראל, אלא עם שנוצר בגלות והמצאתם איזו דת חדשה ואין לכם שום רצף אתני ודתי בארץ ישראל".

יש לנו קצת אחריות גם על הדבר הזה כי מרוב שאנחנו מתנערים מהיותנו עם ישראל אנחנו שוכחים שיש גם מי שמקשיב לנו ומסיק מזה את המסקנות. פה גם כן צריך בגרות היסטורית ועמוקה יותר להבין שהאתגרים שאנחנו מתמודדים אתם היום הם היסטוריים ועמוקים. הם לא מסתכמים באינטרסים כלכליים ומדיניים מידיים”.

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

צבא פולניה; התפכחות

הבלוג של מיכאל- בלתי תלוי

זה לא קורה רק לאנשים מיואשים, בעיקר זה קורה למי שעיניו בראשו. והוא סקרן ורודף אמת.

הנה סיפור שמצאתי אצל חכם מימון ציטוט:

איך אתה מסביר את המהפך הדרמטי הזה בגישתך – מגורו אנטי־ציוני של השמאל הרדיקלי בצעירותך לתמיכה בישראל כיום?

“בשנות ה–60 הייתי נתון להשפעה טרוצקיסטית חזקה ונגשתי לדברים בצורה דוקטרינרית. לא מתוך נסיון אמיתי לנתח אותם, אלא כדי להתאימם לעמדות פשטניות ומוכנות מראש שהיו לי. השמאל הרדיקלי לא עשה חשבון נפש על אותה תקופה ובמובנים רבים נשמע עדיין אותו דבר. אותם אלה שהזדעזעו עד עמקי נשמתם מהפלתו של סדאם חוסיין על ידי האמריקאים לא הוציאו הגה כשסונים העלו באש אוטובוס מלא בילדים שיעים. כשמסתכלים על מי שתומך בפלסטינים באירופה – וברור שלפלסטינים יש אכן זכויות שצריכות להתמלא – רואים שלא אכפת להם משום דבר אחר: לא מהארמנים, לא מהקפריסאים־היונים ולא ממה שקורה בסהרה המערבית. אותם מענין רק דבר אחד ואת זה איני יכול לקבל”.

“היו לי הרבה מאד…

View original post 257 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | תגובה אחת

מלחמה חילונית ומלחמת דת – קוים מקבילים שלא ייפגשו לעולם

על לבטי ישראל, הקושיה הפלשתינאית והעולם הערבי

דברים המצמיתים ומפחידים את הישראלי הממוצע הנוטה שמאלה – וגם את זה הנוטה ימינה – ומשתקים את לבו ואת מוחו מרוב בהלה עד שאינו יכול לחשוב עליהם בהגיון. למשל "מלחמת דת":

כשהישראלי הממוצע שומע את הצרוף "מלחמת דת" הוא מיד רואה בעיני רוחו ובדמיונו את מסגד אל-אקצה מתפוצץ ועולה באש ומיליוני מוסלמים זועמים שוטפים ומציפים בתגובה את ישראל בחרבות שלופות ורצח בעינים…

הישראלי הממוצע מוכן להילחם בעוז ובעוצמה בתנועות ובארגונים האסלאמיסטים הדתיים כמו החמאס ו"הג'יהאד האסלאמי" – אבל הוא מצפה שאופי המלחמה יתאים לערכיו. הוא רוצה להילחם בהם מלחמה 'חילונית' אירופאית ולנצח בה לפי עולם המושגים המערבי; הוא מאמין שאם נכה בהם מספיק חזק או לחלופין אם ניתן להם 'משהו' הם יירגעו בסוף… שהרי בסופו של דבר הם בני אדם כמונו, לא? וכמונו גם הם מבקשים לחיות בשקט ובשלוה וזה גם מה שמנהיגיהם רוצים עבורם, נכון?

אז זהו שלא… מלחמה כזו לא תיכון ולא תצלח כי היא מתנהלת בשני קוים מקבילים…

View original post 558 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

אגודות הכפרים או אש"פ – איך סללו גורמי כח בישראל את הדרך לאוסלו

בעקבות הכרזת אבו מאזן על מותו של הסכם אוסלו (להלן הרצאה שלי בקתדרה המבוססת על מאמרים / סטטוסים שפרסמתי בעבר)

בסטטוס שהועלה בפייסבוק מצוטט ד"ר מיכה גודמן שכתב בספרו "מלכוד 67": "הפלסטינים רצו חרות מהשלטון הישראלי יותר משרצו את הפירות הכלכליים שלו".

אם זה מה שכתב גודמן בספרו אין לו מושג קלוש על המציאות והעובדות בשטח…

לאחר פרוץ האינתיפאדה ההיא הוזמנתי לכהן כיועץ לעניני ערבים ברמאללה (העיר הכי 'פוליטית' באיו"ש). עוד לפני כניסתי לתפקיד כבר הערכתי שמדובר בהתפרצות ספונטנית על רקע חברתי-כלכלי פנימי – ולא על רקע פוליטי או לאומי. התפרצות שנבעה באופן פרדוקסלי דוקא מהגאות והשגשוג הכלכלי האדיר ממנו נהנתה החברה הפלשתינאית שהגיע אז לשיאו… למומחים ואנשי האקדמיה לקח חמש שנים של מחקרים כדי להגיע לאותה מסקנה שהגעתי אליה שבועיים אחרי פרוץ האינתיפאדה.

מִחֶבְרָה של "עולם שלישי" – עם מעוט קטן מאד של עשירים ורוב עצום של עניים – הפכה האכלוסיה בשטחי יש"ע תוך עשרים שנה תחת שלטון ישראלי לחברה עם רִבוּד חברתי חדש של מעמדות שונים זה מזה שנהנו משפע כלכלי ותזרים מזומנים יפה.

הודות לטכנולוגיה החקלאית והסיוע שהגישה ישראל החקלאות הפכה למודרנית. השדות הניבו פי עשר בעבודה של אדם אחד במקום עשרה. השאר הלכו לעבוד בישראל בבנין, בתעשיה, בחקלאות, בתחנות הדלק ובמסעדות והביאו הביתה הכנסה גדולה פי עשרה ופי עשרים מאשר בעבר.

זה מה שיצר את המתח החברתי-כלכלי הפנימי בתוך ובין המעמדות החדשים שנוצרו באכלוסיה בין עשירים יותר ובין עניים יחסית (הרי עוני ועושר הם מושגים יחסיים, נכון?) וזה מה שהתפוצץ באינתיפאדה ההיא שהפתיעה והדהימה את ערפאת וראשי אש"פ לא פחות משהפתיעה את ישראל ואת רבין שהיה אז שר הבטחון המופקד על "שטחי ששת הימים".

זה לא היה הגורם הבלעדי כמובן. ברקע פעלו עוד תהליכים: "עסקת ג'יבריל" ששחררה לשטח ב-1984 מאות מחבלים משוחררים שהפכו – למעשה בעזרתנו – ל"אלילי הנוער" ולמנהיגות המקומית (המג"דים של האינתיפאדה). והזרעים שזרע בהתמדה מובארכ עווד (פלשתינאי בעל אזרחות אמריקנית בוגר תנועת המחאה האמריקנית נגד מלחמת וייטנאם) שהטיף ל"מרי אזרחי" בנגוד למודל של "מאבק מזוין" שבו דגל ערפאת.

אבל ערפאת נכנס בכל זאת והשתלט על החלל שנוצר בעזרת כספים שהזרים לשטח לא לפני שרבין – שלא קרא ולא הבין את מהות המציאות החדשה – החליט לשמוע ליועציו ועצר כ-3,000 פעילים שנחשבו למנהיגות המקומית וכך עבר שרביט הנהגת האינתיפאדה ההיא לאש"פ ואסכולת "המאבק המזוין" חזרה לשלוט בכפה.

בראיה היסטורית זו היתה החמצה ישראלית של הזדמנות לטפח דו שיח עם המנהיגות הצעירה המקומית החדשה של "תושבי השטחים" לעומת אש"פ שתמיד יצג את הפליטים ואת "זכות השיבה". על רקע זה כתבתי כבר אז מאמר תחת הכותרת "מעזה ייצא מתוק?"

~~~~~~

אש"פ או "אגודות הכפרים" – זו הכותרת לוכוח האמיתי שהתנהל מאחורי הקלעים

בעקבות הפוסט שהעליתי על ספרו של ד"ר מיכה גודמן "מלכוד 67" צפה ועלתה בי מחדש והתחדדה התובנה החשובה הבאה המבוססת על נסיון אישי והכרות מקרוב של הנושא:

מבחינה מעמיקה של מה שהתחולל במערכת הישראלית שעסקה בנהול השוטף של יהודה ושמרון – ברור לי כיום בראיה היסטורית שההתמודדות האמיתית והורדת הידים שהתנהלה מתחת לפני השטח ומאחורי הקלעים מאמצע שנות השבעים (1976) עד אוסלו היתה לאמיתו של דבר בין כוחות בממסדים הישראלים (בתקשורת רבת העוצמה ובתוך מערכת הבטחון וצה"ל) שפשוט שחקו "משחק כפול", צדדו ושתפו למעשה פעולה עם אש"פ – ארגון טרור בלתי חוקי – ועם מאמציו להתבסס ולהתחזק בשטח ובין האסכולה שהמוביל העיקרי והמנהיג שלה היה יגאל כרמון יחד תא"ל פרופ' מנחם מילסון וקבוצת קצינים שנמניתי עליהם (ביניהם יוצאי קבוצים של "השומר הצעיר" שקבלו את ברכת יעקב חזן יורשו של האדמו"ר מקבוץ מרחביה… עד ש"שלום עכשו" שהיו כבר מוטציה של מצפן התערבו ובלמו את תמיכת "השומר הצעיר" והטו את הכף נגד המהלך).

זו היתה אסכולה שדגלה בטפוח "מחנה פרו-ישראלי" בעזרת גורמים כמו "אגודות הכפרים" ותנועת "האחוד הלאומי הפלשתינאי" שהייתי מעורב בהקמתה ולקדומה נעזרתי בשלב מסוים בכתב הטלויזיה הערבית דאז יוני בן מנחם. (זהו ספור שלא חשפתי עדיין. הארץ פרסם אז מאמרי מערכת נלהבים אודותיה והעתונאי דאז Gadi Taub כתב עליה כתבת ענק בתהיה מי עומד מאחוריה – הסי-איי-איי, הסעודים או המוסד. ובעצם אני היחידי שעמד מאחוריה עם עזרה וסיוע מינימליים שלא נמשכו למרבה האכזבה. התנועה פעלה בהצלחה מספר שנים ועוררה הדים ותמיכה רבה בקרב האכלוסיה אך גוועה בהעדר תמיכה ישראלית חומרית ומוראלית).

אלא שאסכולה זו היתה לצנינים בעיני הממסדים החזקים של השמאל ושלוחותיו בתקשורת ובמערכת הבטחון. וכך קרה שמהלכים אלו נבלמו וחוסלו דוקא ע"י מערכת הבטחון וגם שרי לכוד שהושפעו מהתקשורת שהוקיעה את "אגודות הכפרים" כ"קויזלינגים" (כן, פלשתינאי תומך ישראל נחשב בעיניהם 'בוגד') במקום לראות בהם גורם פרו-ישראלי ו"חסידי אומות העולם". עם עלית אש"פ באינתיפאדה ואח"כ באוסלו רבים מחברי האגודות פשוט חוסלו פיזית במצוות ערפאת.

בדומה לאסכולה ששלטה בימי בן גוריון כלפי המעוטים והאכלוסיה הערבית בישראל – הרעיון מאחורי הקמת "אגודות הכפרים" היה ביסודו נצול הפער וההבדלים בין האכלוסיה העירונית באיו"ש (הפוליטית ולאומנית יותר באופן מסורתי) ובין האכלוסיה הכפרית שֶשִּוְעָה לסיוע ולפתוח כלכלי. זאת כדי ליצור מוקדי כח חדשים פרו-ישראלים שיצרו מקבילית כוחות חדשה בשטח ויתרמו להרגעתו.

"אגודות הכפרים" היו ספור הצלחה גדול שסחף אחריו אלפים והן הפכו לגורם חזק בשטח. אך כאמור הן היו לצנינים בעיני המשת"פים של אש"פ במערכת הישראלית.

ולאורך זמן נצחו בסופו של דבר חסידי הקו במערכת הישראלית שראה באש"פ פרטנר יחידי כפי שהראיתי בפוסט שפרסמתי בזמנו אשר תאר איך – בהמשך למדיניות פרס שֶקּדֵּם ב-1976 את אנשי אש"פ להנהגת העיריות – גם האלוף אמנון ליפקין-שחק כראש אמ"ן בתקופת האינתיפאדה יצא ב-1988 בהכרזה (פוליטית במהותה ומנוגדת לדעת המומחים ואנשי השטח שהייתי אחד מהם) וקבע בפני ועדת החוץ והבטחון שאש"פ הוא הגורם הרלבנטי היחיד בשטח. ובכך הוא סלל את הדרך ובסס את התשתית לקנונית אוסלו ב-1993.

~~~~~

עדות אישית ל"אונס פוליטי" שבצע רב אלוף אמנון ליפקין-שחק בהיותו ראש אמ"ן

רוצים לשחוט "פרות קדושות"? אז יאללה, בלגן. בבקשה. בואו נשחוט עוד פרה קדושה.

עדות אישית של הח"מ:

בקיץ 1988 בהיותי היועץ לעניני ערבים ברמאללה קבלתי הוראה מתל אביב לארגן מפגש לילי דחוף של ראש אמ"ן דאז אלוף אמנון ליפקין-שחק עם ג'מיל טריפי – נכבד מקומי שהיה מזוהה עם אש"פ והיה נפגש תכופות עם ערפאת מחוץ לגבולות הארץ.

הכרתי היטב את ג'מיל טריפי (לימים שר בממשלת הרש"פ) שזוהה עם אש"פ כפי שהכרתי אחרים במנהיגות המקומית – מחנאן עשראווי ועד השייח' חסן יוסף (אביו של "הנסיך הירוק" המפורסם שהיה סוכן שב"כ) שזוהה עם התנועה האסלאמית (למרות שידענו שהוא ממייסדי חמאס). קיימתי קשר חשאי מענין גם עם קבוצת אופוזיציה לערפאת בשם "האחוד הלאומי הפלסטיני" שהוקמה ע"י אנשי 'פתח' צעירים שסייעתי לה ככל יכולתי (אולי אספר על כך בהזדמנות אחרת. Gadi Taub לתשומת לבך. כתבת עליהם בשעתו מאמר גדול בעתון 'חדשות').

מהרתי למלא את הפקודה. הימים ימי האינתיפאדה (הבהרה: לא היתה "אינתיפאדה שניה" כפי שקוראים למלחמת 'אל-אקצה' היזומה והמתוכננת שפתח ערפאת בראש השנה תשס"א והיתה "מלחמת ג'יהאד" קלאסית). לא נמסר לנו מה מטרת הפגישה אך נאמר לי שבנגוד למקובל לא אהיה נוכח בפגישה. ואכן בערבו של יום הובלתי את שיירת הגנרל מתל אביב אל פאץי רמאללה לבית משפחת טריפי שנערכה לסעודה גדולה ודשנה לכבוד האורח החשוב.

נשארתי עם סימני שאלה ועם הסקרנות. אבל התשובה לא אחרה לבוא כעבור כמה ימים בכותרת הראשית של העתון "ידיעות אחרונות". הכותרת צטטה באותיות קדוש לבנה דברים שאמר האלוף ליפקין-שחק בהערכת המצב השנתית שלו כראש אמ"ן בישיבה סודית של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת שממנה מעולם לא היו עד אז הדלפות… אבל הוא כבר היה נשוי אז לעתונאית… ואולי זה ההסבר?

מה אמר ליפקין-שחק שגרם ל"ידיעות אחרונות" לצאת מגדרו ולהפר את הנהלים והכללים שכל העתונים קבלו עליהם ובכל זאת לפרסם הדלפה אסורה מדיון בטחוני? ובכן, מתברר שהיה לדבריו בועדה קשר ישיר לבקורו הלילי בביתו של איש אש"פ ברמאללה…

ליפקין-שחק זרק 'פצצה' בועדת החוץ והבטחון – בעצומה של האינתיפאדה והאלימות בנגוד לעובדות בשטח ונגד דעת רוב אם לא כל המומחים בקהילית המודיעין והיע"ע ביהודה ושמרון – והצהיר "אש"פ הוא הגורם הפוליטי העיקרי בשטח והפרטנר היחידי למו"מ עם ישראל". הצהרה בעלת אופי פוליטי מובהק – ולא נכונה – שהוצגה בהטעיה כהערכת מצב מודיעינית שקולה ומקצועית.

הממונה העליון על ראש אמ"ן ליפקין-שחק היה שר הבטחון יצחק רבין שהיה מתנגד מושבע לאש"פ ("עם אש"פ ניפגש רק בשדה הקרב" חזר ושנן לנו רבין) וטפח את לפיקין-שחק כ"בן יקיר לי אפרים". אך זה בגד במיטיבו רבין ז"ל כי היה לו כנראה ענין לרצות את פרס ולהבטיח לעצמו גם את תמיכתו במנויו לתפקיד הרמטכ"ל. לכן נקט ליפקין-שחק צעד פוליטי מובהק לטובת החתרן הבלתי נלאה שתמיד הלך נגד רבין וכבר אז הוביל בסתר אג'נדה פרו-אש"פית – שראשיתה בבחירות שכפה ב-1976 לעיריות באיו"ש שהעלו את אש"פ – ואשר את פרותיה הבאושים ראינו כעבור חמש שנים בקנונית אוסלו הידועה לשמצה.

זה היה מכל הבחינות מעשה מגונה ו"אונס פוליטי" של הערכת המצב הלאומית ע"י בעל מרות למען ספוק יצרים אפלים ותאוות שררה שלו ושל פרס והכשרת הקרקע לאונס קבוצתי שנעשה כעבור כמה שנים לעם ישראל ומדינת ישראל ע"י שמעון פרס ויוסי ביילין וכנופית אדריכלי אוסלו…

אגב, בהיותו אחר כך שר התחבורה ליפקין-שחק סתם את הגולל וכגב לשנים רבות את התכנית לסלילת רכבת מהירה בין תל אביב וירושלים שמקדם עכשו במרץ ישראל כ"ץ. והסיבה המדהימה שנתן – שימו לב – היתה שהתואי עובר במובלעת לטרון שהיתה אמורה לדעתו ולהערכתו (איש מודיעין דגול כבר אמרנו?) להימסר בעתיד למדינה "פלשתינאית"… בדיוק כפי שרבים בשמאל ולצערנו גם בימין אומרים מדי פעם שאין לבנות באזורים מסוימים ש"הרי הם יהיו בעתיד חלק ממדינה פלשתינאית…

יש אומרים שלאחר שחרורו חבר אמנון ליפקין-שחק ליוסי גינוסר ושמעון שבס לעסקים עם מוחמד דחלאן… גנדי לעומת זאת הוציא ספרים על ארץ ישראל, נהל באהבה את מוזיאון ארץ ישראל, הקים תנועה פוליטית חשובה "מולדת" והקדיש את חייו לארץ ישראל עד שנרצח באורח מסתורי להערכתי… (כי מחבלים מעולם לא נהגו – לפני כן ולא אחרי כן – ולא היו להם האומץ והתחכום לשכור חדר במלון והתעוזה לארח בו יצאניות ולמחרת לרצוח שר בישראל).

אז בינינו לבין עצמנו – מי תרם יותר למדינת ישראל ומי הזיק לה יותר? זה שאלמנתו הובילה הבוקר בגלי צה"ל קמפיין גלוי בשדור חי לחסול דמותו של גנדי שעל אף חסרונותיו תרם תרומה עצומה למדינה כאיש צבא ומדינאי מרחיק ראות. או גנדי?

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

משה דיין – האיש שתום העין והכריזמה

מתוך ספר זכרונות בכתיבה…

למרות שלא זכה להגיע לראש הפירמידה הפוליטית היה משה דיין אחד האישים החשובים והבולטים בתולדות ישראל המודרנית. יחד עם זאת הוא נחשב לדמות שנויה במחלוקת והנטיה הרווחת כיום בישראל – לא מעט בצדק – היא להזכיר יותר את חטאיו (גניבת עתיקות ונשים) ומחדליו (מלחמת יום הכפורים ומסירת הר הבית לווקף המוסלמי ואני הייתי מוסיף גם – אי הענשת מבצעי הטבח בחברון שעוד חיו ב-67) ופחות את השגיו (מבצע קדש) ותרומתו המרכזית לבנין הכח הצבאי (הקמת יחידה 101 והחדרת רוח לחימה לצה"ל החלש והעייף של אחרי מלחמת העצמאות)… כך חולפת תהילת עולם.

את חטאי אני מזכיר היום… במרץ 1981, כחצי שנה לפני מותו הוזמנתי לפגוש את דיין לרגל כוונתו להקים מפלגה חדשה (תל"ם – תנועה להתחדשות ממלכתית). אני אומר "את חטאי אני מזכיר" ולא בגלל משה דיין אלא בגלל שאני נאלץ להזכיר את סעדיה מרציאנו (האיש שהשיב רעה תחת טובה…) אשר דאג לארגון הפגישה לבקשת דיין…

חזרתי אז משליחות של כמה חדשים באירופה. עם שובי בשר לי מרציאנו בבהילות שמשה דיין מבקש פגישה עם נציגי הפנתרים… הייתי קצין צה"ל היחידי בחבורה וסעדיה שהיה די עלג ובור לא העיז ללכת לפגישה לבדו והמתין עד שובי מחו"ל…

הפגישה "ההיסטורית" נערכה במזנון החכי"ם בכנסת שם היה למשה דיין מקום קבוע שבו ישב תמיד כשגבו אל הקיר, כנראה מסיבות בטחוניות. המזנון היה ריק מאדם עד שלפתע הבחנתי בזוית העין בדמותו המתגנבת פנימה של שמעון פרס הבלתי נמנע שכבר אז לא הייתי מאוהדיו… פרס חי תמיד בצלו של דיין והיה מלא קנאה בדיין שהכל בא כל כך בקלות. ראיתי איך פרס מתמרן את עצמו ממש בהתגנבות יחידים ומתיישב לבדו בלי שנבחין (אני כן הבחנתי בו) בשולחן סמוך ושם אזניו כאפרכסת. אני זוכר שחייכתי אז לעצמי כי אחת מאזניו נראתה לי גודלת ומקבלת מימדים עצומים, ברצינות. כל כך רצה לדעת מה מבשל דיין ומה לו עם הפנתרים השחורים האלה…

דיין פתח ואמר בגילוי לב אופייני וישיר: "אני מכיר כל נחל וכל ואדי וכל הר וגבעה בארץ ישראל. אבל עתה אני מגלה שאינני מכיר את "העם היושב בציון". אינני מכיר את העם החי בשכונות ובערי הפתוח. הייתי רוצה לשמוע מכם על "ישראל השניה", על הלכי הרוח ועל השאיפות שלה, מה מעיק עליה ומטריד אותה". מרציאנו מיד העביר אלי את זכות הדבור. שהרי מסיבה זו המתין עד שובי מחו"ל… התחלתי לסקור בפני דיין את תמונת המצב אך הוא קטע אותי מיד במחמאה "מנין אתה מדבר עברית יפה (פ"א בסגול!) כל כך?" ולא הניח לי עד שספרתי לו באיזה תיכון למדתי ואיפה שרתתי בצה"ל…

בדברי נתחתי את המצב שבו עקב הרכוזיות הבולשביקית ששררה אז בארץ (ועודנה שוררת בתחומים רבים) אכלוסיות רחבות בישראל אינן מיוצגות למעשה במוקדי הכח השונים של ישראל וחיות בנחיתות כלכלית, חברתית ותודעתית. כמו כן הצגתי בפניו חלק מהפתרונות שאני מטיף להן עד היום לשבירת הרכוזיות והבירוקרטיה ע"י ביזור מערכות הפנים, בחירות אזוריות-אישיות ועוד… לא הכל אני זוכר אבל אלו היו פחות או יותר עיקרי הדברים כי לאחר מכן דיין צטט אותי בכמה הזדמנויות בכמה פורומים צבוריים.

יומיים לאחר מכן עם הגיעי למשכן הכנסת בא לקראתי דן מרגלית (שהיה מעריץ גדול של דיין) ושאל אותי בתמיהה: "איך זה שמשה דיין הידוע כמי שאינו מפרגן לאיש עושה לך כאלה יחסי צבור?" לא הבנתי על מה הוא מדבר ואז הוא הפנה אותי לדווחים בעתונות על נאומו האחרון של דיין ב"כנס במה" בו צטט מדברי בפגישה הזו.

אחרית דבר:

השליחות בחו"ל אליה רמזתי לעיל היתה מצות "פדיון שבויים" שנתבקשתי לעסוק בה לאחר שקרוב משפחה שלי (בן דודה) נעצר בנמל בצפון איטליה על נסיון להבריח כרבע טון חשיש חבוי בדפנות יאכטה תמימה. לפני שיצאתי לדרך נתבקשתי על ידי אחיו אדגר להביא את דודתי ובעלה אל המקובל הירושלמי הנודע הרב הצדיק מרדכי שרעבי זצ"ל בישיבת "נהר שלום" סמוך למחנה יהודה. זכיתי ב"ה לחזות בזיו פניו של הצדיק המופלא – שאחר כך "הרשימו" (מי שיודע מה זה יודע) שלו לוה אותי ונושעתי בעזרתו בכמה מצבים לא קלים שחויתי בחיי בזכות ספרי הסגולות שלו.

בשלב מסוים אחר כך התייחס אדגר בעדינות אבל בתמיהה לעובדה שאדם כמוני עם רקע כשלי שעובד בכנסת לא עובד עם אישיות כמו משה דיין…

ואכן הפלא ופלא – מיד עם שובי מאיטליה כעבור ארבעה חדשים הודיעו לי שמשה דיין מצפה לפגוש אותי…

21 באוקטובר 2014

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה

מי מפחד מבחירות אזוריות ולמה?

לתקנת מדינת היהודים

דצמבר 2000

לכאורה צודקים חסידי הנסיגה לשיטת הבחירות הישנה בטענתם כי הבחירה הישירה לראשות הממשלה הביאה להחרפת הסקטוריאליות והפיצול הפרלמנטרי בכנסת. אך זוהי אינה אלא אמת חלקית הנכונה רק למראית עין.

מדוע? משום שהסקטוריאליות הגוברת היא תוצר ישיר של שיטת הבחירות היחסית הבנויה על רשימות ארציות. שיטה שבהגדרה – פונה מלכתחילה לקהלים סקטוריאליים. מי שלא מבין את זה – לא מבין כלום!

ניתן היה למנוע זאת לו שולבה הבחירה הישירה לראשות הממשלה כמיקשה אחת עם בחירות אזוריות – שהיו מקהות לחלוטין את עוקץ הסקטוריאליות ומשנות לטובה את הדינמיקה וכללי המשחק הפוליטי-פרלמנטרי.

האחריות למחדל זה חלה על המפלגות וחברי הכנסת שבמשך שנים סיכלו בזדון את המעבר לשיטת בחירות אזוריות רציונלית ורלבנטית יותר מתוך מניעים שאין להם דבר וחצי דבר עם טובת הצבור או טובת המדינה.

סוס בצורת גמל
החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה היה רעיון בכוון הנכון שלא יושם במלואו וכהלכה. הוא נתן מענה חלקי בלבד למאוייו האמיתיים של הצבור…

View original post 1,438 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה הקושיה הפלשתינאית | כתיבת תגובה