עדי שורץ, הארץ, 19.6.2006

המבוכה שאוחזת באירופה ביחס לאסלאם היא כר פורה להתחזקות עמדות קיצוניות. בת יאור למשל – אינטלקטואלית יהודיה שנויה במחלוקת שזוכה לענין הולך וגובר – טוענת שאירופה משועבדת לעולם הערבי והמוסלמי, והכל באשמת ההנהגה.

החטא הקדמון הוא של שארל דה גול. מאוכזב מאובדן הקולוניות הצרפתיות באפריקה ובמזרח התיכון כמו גם מהירידה בקרנה של פאריס בזירה הבינלאומית, החליט נשיא צרפת בשנות הששים ליצור ברית אסטרטגית עם העולם הערבי והמוסלמי כדי להתחרות בדומיננטיות של ארצות הברית וברית המועצות. הברית הזאת נהפכה במהלך שנות השבעים לעמדת "הקהילה האירופית" (שמו הקודם של האיחוד האירופי) ובאותה עת החל להתפתח דיאלוג אירופי-ערבי ענף. אלא שהברית הזאת שבמסגרתה התירה אירופה את הגירתם של מיליוני מוסלמים לתחומה והחלה לנקוט מדיניות אנטי-ישראלית ואנטי-אמריקאית, תביא בסופו של דבר ולמעשה כבר הביאה, להפיכתה של אירופה ליבשת משועבדת לעולם הערבי והמוסלמי. אירופה מתה ובמקומה קמה Eurabia.

התזה מעוררת המחלוקת הזאת שייכת לבת יאור שם העט של אינטלקטואלית יהודיה אוטודידקטית שנולדה במצרים וחיה כיום בשווייץ. את שמה האמיתי היא מסרבת לחשוף, מטעמי ביטחון לדבריה. אבל התזה שלה היא רק הפתיח למסקנות מרחיקות לכת ואמירות קיצוניות על חלקם של מנהיגי אירופה בכניעה לאסלאם. אם בעבר התגובה לדבריה היתה התעלמות כמעט מוחלטת, הרי שכיום, במבוכה השוררת באירופה על רקע היחסים המורכבים עם העולם המוסלמי, היא זוכה לאוזן קשבת יותר, אך היא עדיין רחוקה מרחק רב מהזרם המרכזי האירופי. בשבוע שעבר הוזמנה לירושלים כדי להרצות בכנס של המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון.

"מדובר בטרנספורמציה של יבשת אירופה שהיא תוצאה של מדיניות מכוונת", אומרת בת יאור בראיון. "אנחנו הולכים כעת לקראת שינוי מוחלט של אירופה שתהיה אסלאמית יותר ויותר ותיהפך ללוויין פוליטי של העולם הערבי והמוסלמי. הרבה אירופים מתנגדים להתפתחות הזאת, אבל מכיוון שהם לא מודעים לאסטרטגיה הזאת ולמכניזם שלה, הם לא מבינים אותה. לעתים הם מפגינים את התנגדותם בדרכים נואשות. יש הרבה שנאת-זרים, יש גילויים של אסלאמופוביה ולעתים מהגרים מוסלמים מותקפים כך סתם ברחוב. אבל המהגרים אינם אשמים. המנהיגים האירופים הם שהחליטו על הברית עם העולם הערבי שבמסגרתה הם התחייבו לקבל את הגישה הערבית והמוסלמית כלפי ארצות הברית וישראל. מדובר לא רק במדיניות חוץ, אלא גם בסוגיות שמעסיקות את החברה האירופית מבפנים, כמו ההגירה, האינטגרציה של המהגרים והרעיון שהאסלאם הוא חלק מאירופה".

ספרה האחרון של בת יאור, Euroabia – The Euro-Arab Axis שיצא לאור באנגלית ב-2005, לא היה יכול להתפרסם בזמן טוב יותר מבחינתה, בדיוק כאשר שאלת השתלבותם של המהגרים המוסלמים ביבשת וצביונה התרבותי של אירופה עולה שוב ושוב לדיון. הפיגועים במדריד ובלונדון, פרשת הקריקטורות של הנביא מוחמד, רצח הבמאי ההולנדי תיאו ואן גוך והמהומות לפני כחצי שנה בפרברי פאריס הפכו את השאלות האלה לקריטיות יותר ויותר. אירופה, בעלת אתוס פלורליסטי ודמוקרטי, השתהתה בתגובה לתופעות אלה, אם כי כיום מסתמן שינוי במדיניות ההגירה ומתן האזרחות בחלק מהמדינות. שר הפנים של צרפת, ניקולא סרקוזי, זוכה בתשואות תודות ליחסו הקשוח למהגרים וגרמניה מנסה להחמיר את הקריטריונים לקבלת אזרחות.

הפגנה בלונדון נגד פרסום הקריקטורות של הנביא מוחמד

ההשתהות הזאת אפשרה את התחזקותן של גישות קיצוניות במיוחד כלפי ההגירה המוסלמית. באגף הפוליטי מדובר בתנועות הימין הקיצוני. בקרב חוגים אינטלקטואליים מדובר בין השאר באישים כמו העתונאית והסופרת האיטלקייה הפרובוקטיוית אוריאנה פלאצ'י שחברה באחרונה טרילוגיה בענין האסלאם ואירופה שנמכרה במילוני עותקים; חברת הפרלמנט ההולנדית ממוצא סומלי, איאן הירסי עלי; וגם בת יאור. כל אלה אמנם מתנגדים לימין הקיצוני ולביטויי האלימות שלו, אך מתריעים כי אירופה כציויליזציה חילונית, נאורה ובעלת רקע יודאו-נוצרי, גוועת. במקומה, אומרת בת יאור, תבוא ציויליזציה משועבדת לכוחות אסלאמיים ולאידיאולוגית הג'יהאד שהם מקדמים.

דעותיה של בת יאור הפכו אותה לדמות מעוררת מחלוקת, אך גם העובדה שהיא אינה אקדמאית ושמעולם לא לימדה בשום אוניברסיטה. את מחקריה היא מנהלת באופן עצמאי. מאז שנות השבעים פרסמה בת יאור, כיום בת 71, כעשרה ספרים שרובם עסקו בחיי המיעוטים הנוצריים והיהודיים בארצות האסלאם. את מחקרה האחרון היא מבססת על התנהלות מוסדות באיחוד האירופי ובעיקר על פרוטוקולים של "הדיאלוג האירופי-ערבי" (EAD) שמטרתו, לדבריה, לכונן ברית אסטרטגית באמצעות הידוק הקשרים הפוליטיים, הכלכליים, הדיפלומטיים והתרבותיים. תוצאותיו, לדבריה, הם התאבדות אירופית.

מה מניע את אירופה בברית הזאת?

בת יאור: "מה שהביא את אירופה לקבל את המדיניות הצרפתית היה משבר האנרגיה אחרי מלחמת יום הכיפורים. ענין נוסף הוא ביטחוני, משום שטרוריסטים פלשתינאים התחילו להכות באדמת אירופה בסוף שנות השישים. המדיניות הזאת נועדה להגן על אירופה מפני איום הטרור".

איך את מסבירה אם כך את הפיגוע בלוקרבי או את הפיגועים במדריד ובלונדון שהתרחשו למרות הברית הזאת?

"טרור הוא דרך ללחוץ על אירופה שמגלה חולשה כאשר ארצות ערב מעונינות להשיג ממנה משהו. במדריד אין הוכחה שהיתה מעורבת ממשלה ערבית מסוימת, אבל באופן כללי אפשר לומר שאירופה נמצאת תחת איום טרור מתמיד. הטרור הוא אמצעי להפעיל לחץ על מדינות אירופה להיכנע כל הזמן לדרישות הנציגים הערבים. לאירופים היו מטרות משלהם בדיאלוג הזה ולערבים היו מטרות אחרות. לפעמים הערבים מאיימים על אירופה באמצעות סגירת ברז הנפט. הם דורשים, לדוגמה שאירופה תתבטא כל הזמן בזכות הפלשתינאים ונגד ישראל".

אירופה החליטה במודע לקבל על עצמה את התרבות והפוליטיקה הערבית?

"קודם כל צריך להבחין בין מדיניות הממשלות לבין דעת הקהל. כאן מדובר בהחלטה של פקידים וראשי מדינות באיחוד. האירופים קיוו לפתוח באמצעות הדיאלוג האירופי-הערבי אופק חדש לשליטה בעולם הערבי. בסופו של דבר, אירופה היא זו שיצרה את יאסר ערפאת ואת ממשלת חמאס הנוכחית".

מה התסריט הגרוע ביותר? לאן אירופה הולכת?

"אם זה ימשיך ככה, נגיע למצב שבו אירופה תהפוך לוסאל, ללויין של העולם הערבי שהוא גדול יותר מבחינה מספרית. מבחינה דמוגרפית אנחנו כבר מפסידים. החלל שנוצר באירופה יתמלא על ידי ילדי מהגרים. כבר כיום אנחנו יודעים שבצרפת ילדי המהגרים מתנגדים לתוכנית הלימודים הצרפתית ולא רוצים ללמוד על השואה. הם רוצים היסטוריה ערבית-מוסלמית ומתנגדים להיסטוריה אירופית. זאת אסלאמיזציה של התרבות. אירופה תיהפך ליבשת שמקבלת הוראות מארגון המדינות האסלאמיות. קח לדוגמה את שערוריית הקריקטורות. מיד התחילו כנסים נגד אסלאמופוביה, חאווייר סולאנה התנצל לפני מדינות ערב והעורך הדני שפירסם את הקריקטורות נאלץ להתפטר.

"הדיאלוג האירופי-הערבי כולל מדיניות של חסול ישראל ושל דה-לגיטימציה שלה. יש באירופה ברית מוחלטת עם הפלשתינאים. אומרים, לדוגמה שישראל היא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם. או היוזמה בבריטניה לארגן חרם אקדמי כדי לבודד את ישראל. זאת דרך לעשות דה-לגיטימציה לישראל ולמנוע את זכותה להתגונן".

"עד שנות השמונים היא לא היתה מקובלת בכלל" אומר פרופ' רוברט ויסטריך ראש המרכז לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון. "זלזלו בפרסומים שלה בחוגים האקדמיים. רק כשברנרד לואיס פרסם את הספר Jews of Islam עם צטוטים מבת יאור התחילו להתייחס אליה. שינוי אמיתי כלפיה הסתמן בשנות התשעים ובעיקר בשנים האחרונות. כיום יש יותר מודעות לפן הקנאי של האסלאם".

ויסטריך, מארגן הכנס בירושלים בשבוע שעבר אומר שהזמין את בת יאור כדי לדון בשאלה אם תופעת הרב-תרבותיות טובה ליהודים. מצד אחד, לדבריו, המוסלמים אינם רוצים להשתלב בחברה האירופית ומצד שני, אירופה דוגלת באידאולוגיה של רב-תרבותיות אך לא יודעת כיצד לקלוט אותם. הרב-תרבותיות נתפשה בעבר כמשרתת את היהודים, אך כעת, כשביבשת יש כמיליון יהודים וכ-20 מיליון מוסלמים נוצר מצב חדש. לדבריו המושב שבו נשאה דברים היה הסוער ביותר בכנס כאשר אחד המשתתפים מוסלמי מצרפת התפרץ לעברה וטען שנפגע מדבריה.

בת יאור: "זכיתי להכרה קודם בארה"ב. באירופה הוזמנתי בהתחלה רק לכנסים קטנים. אפילו לא נהגו לצטט את שמי בפרסומים. בארה"ב אני בטוחה שפיגועי 11 בספטמבר העירו אנשים כולל בקהילה היהודית שהתעלמה ממני קודם משום שהיא שייכת יותר לשמאל. אחרי שהעבודה שלי התפרסמה בארה"ב היא זכתה גם לחשיפה באירופה".

היא מציינת בגאוה שספרה האחרון שיצא לפני כחודשיים בצרפתית מוצע למכירה בשדה התעופה שארל דה גול אבל אומרת שעם החשיפה גברו גם הנסיונות להכפישה. בשנה האחרונה נגררה פעמיים לבית המשפט בפאריס, לאחר פרסום ראיון עמה בשבועון הצרפתי "לה פואן". פעם אחת תבעה היא את השבועון ולאחר מכן תבע הוא אותה.

"בת יאור עוסקת בהחלטות שהתקבלו לאורך זמן באמצעות הדיאלוג האירופי-הערבי" אומר ויסטריך. "אמרתי בכנס שאפשר לקרוא לזה 'הפרוטוקולים של זקני בריסל'. אבל בשונה מ'הפרוטוקולים של זקני ציון' שהיו זיוף מוחלט, כאן יש מסמכים והשאלה היא שאלה של פרשנות. אפשר בהחלט להתווכח על הפרשנות שהיא נותנת לפרוטוקולים. אני עצמי איני רואה זאת כך, אבל יש תהליכים מסוימים שהיא מתארת שהם נכונים ומדאיגים, למשל היחס הכפול לטרור והענין הפלשתיני. מה שמענין בהקשר האירופי הוא הפער ואפילו התהום שנוצר בין האליטות – הפקידות, התקשורת, האקדמיה והכנסייה – לבין דעת הקהל. בסקר שנערך באחרונה בגרמניה ענו 83% את התשובה 'קנאות' לשאלה 'מה זה אסלאם?' 60% אמרו שיש התנגשות בין ציויליזציות. זאת הסיבה שבת יאור זוכה היום ליותר תשומת לב".

דעותיה בענין סכויי האינטגרציה של המוסלמים ועתידה העגום של אירופה מקנים לה תומכים רבים בחוגי הימין הקיצוני האירופי. "חלק מהרעיונות שכתבתי עליהם מקובלים היום מאד" אומרת בת יאור "לפעמים גם בימין הקיצוני ובתנועות גזעניות. לדעתי זה רע. תקיפת מוסלמים לפעמים גם פיסית היא דבר טפשי".

בכל זאת קל היום יותר ליהודי צרפתי לזכות במשרה טובה מאשר למוסלמי צרפתי. איך זה מסתדר עם התיאוריה שלך?

בת יאור: "תלוי איפה. יש חרם מסוים על יהודים בזירה הפוליטית. יהודים לא יכולים להגיע לכל מקום. האוניברסיטאות לדוגמה נשלטות על ידי פלשתינאים. יש אמנם יהודים בפרלמנט אבל הם חייבים לקבל על עצמם את המדיניות הפרו-ערבית, אחרת יחרימו אותם".

מדוע אם כך נתנה אירופה לרבבות מוסלמים להירצח במלחמה האחרונה ביבשת, בקוסובו ובבוסניה?

"אירופה לא רצתה להכעיס את רוסיה שהיתה בעלת ברית של הסרבים. גם ארה"ב התערבה רק אחרי הטבח בסרברניצה, משום שקודם זה נראה כמו מלחמת אזרחים שבה כולם הרגו את כולם".

ומדוע שתפה אירופה פעולה במלחמה האמריקאית באפגניסטאן?

"באפגניסטאן אלה היו מוסלמים שהפילו את הטליבאן. הרעיון היה לעזור למוסלמים. עיראק היא מקרה מיוחד. לצרפת היו יחסים טובים מאד עם סדאם חוסיין והרבה חברות צרפתיות הרויחו כסף מהתכנית 'נפט תמורת מזון'. עיראק היתה נקודת הציר של המאבק משום שסדאם היה גבור של אנטי-אמריקאיות ושל אנטי-ישראליות".

אם כך, אי אפשר לסמוך על אירופה שתסייע לפתור את משבר הגרעין עם איראן.

"לא. האירופים לא יעשו מאום כדי להגן על ישראל. אם כבר הם יעשו משהו משום שאיראן מאיימת על מדינות מוסלמיות אחרות שיש לאירופה יחסים טובים אתן. אירופה לא מתענינת בכלל בעתיד ישראל".

נמלטה ממצרים, השתקעה בשוייץ

בת יאור נולדה בקהיר ב-1935 לאב איטלקי ולאם צרפתיה. אביה ותר על אזרחותו האיטלקית ב-1938 עם חקיקת חוקי הגזע באיטליה והחליף אותה באזרחות מצרית. ב-1957 נאלצה המשפחה לעזוב את מצרים בגלל היותם יהודים. "אני אוהבת את מצרים ואת המצרים" היא אומרת "ואין לי טינה אליהם. הרבה מוסלמים ונוצרים היו אדיבים מאד אלינו. היתה אז מדיניות של נאצר של מעצר יהודים ופגיעה בהם. אחרי המלחמה ב-1956 גבר החשד כלפי היהודים ורבים מהקהילה הגרו ממצרים. היה חרם כלכלי ומקצועי על יהודים בכל מיני תחומים. לא היה לנו שום עתיד שם. היו גם התקפות אלימות נגד יהודים. בסופו של דבר עזבנו בצורה מאד דיסקרטית תמורת ותור על האזרחות המצרית והתחייבות שלעולם לא נחזור למצרים ושאנחנו מותרים על כל תביעה מממשלתה".

בת יאור הגיעה עם משפחתה ללונדון כחסרת נתינות וחותה חיים קשים של פליטות. היא נישאה לבריטי וב-1960 עברו שניהם להתגורר בשוייץ. רוברט ויסטריך שפרסם את אחד ממאמריה הראשונים בכתב עת מדעי בלונדון אומר שבת יאור היתה הראשונה שדנה במושג Dhimmitude (בני חסות תחת שלטון האסלאם) ונסתה ולהבין את מרקם היחסים בין יהודים, נוצרים ומוסלמים בעולם האסלאמי. "היא שברה את המיתוס של הדו-קיום הנהדר בין יהודים למוסלמים. עד אז התזה המקובלת היתה שהאנטישמיות היא תופעה נוצרית ובת יאור הראתה שהמצב בארצות האסלאם לא היה שונה מאד. היהודים קבלו אמנם הגנה מסוימת מהשלטונות אבל כל עוד הם והנוצרים קבלו את מעמדם כאזרחים סוג ב'. העבודה שלה היתה תקון הכרחי בהיסטוריוגרפיה אבל לפעמים כשעושים תקון – הוא יוצא חד מדי. יוצא מדבריה שהכל היה רע תחת האסלאם".

המזרחן פרופ' שמעון שמיר אומר כי "האמונה בחברה הערבית היא שהיהודים והנוצרים נהנו משויון וחיו ללא שום בעיות תחת השלטון המוסלמי. המוסלמים טוענים שעד בוא הציונות האסלאם היה מאד סובלני כלפי היהודים. הטענה הנגדית של בת יאור היא שהמעמד שבו הם חיו היה מעמד משפיל. הבעיה היא שהיא הציגה רק צד אחד של המצב. אבל העבודה שלה היא עבודה מרשימה".