חוץ מהר הבית, הר הזיתים, שועפאט ועסאוויה גם נצרת, סחנין ויפו הצטרפו לחגיגה וגם הן בוערות בלהט הקריאה "בדם ואש נפדה את אלאקצא". אפידמיה דמוית כלבת של דקירות סכינים.
גל הטרור הפעם – להבדיל מהאינתיפאדה של דצמבר 1987 שבאה באופן פרדוקסלי דוקא על רקע גאות כלכלית ושיצרה מתחים חברתיים פנימיים ובשונה מאוקטובר 2000 שהיה טרור מוכוון אישית ע"י ערפאת – הפעם זו התפרצות על רקע הסתה ותסיסה דתית פנטית שלא יועילו לה התרופות המסורתיות הקונבנציונליות כמו הכלה ובלימה וכו'.
אז מה עושים? ממשלת ישראל וצה"ל כנראה ימשיכו לעשות אותו דבר אבל יותר וביותר כח. ואני אומר שזה לא יעזור…
מדובר במצות הג'יהאד שלפיה המאמינים אמורים למסור את נפשם ולהקריב את חייהם. הם אמורים להילחם ב'כופרים', ב"דאר אלחרב", ללא הפוגה כל עוד הם יכולים ומסוגלים.
ויש לזה רק תרופה אחת שהייתי קורא לה "תרופת בן גוריון" ואפשר לקרוא לה מעתה"דוקטרינת בן גוריון".
לפי פסקי הלכה אסלאמיים מימי הבינים יש פטור ממלחמת הג'יהאד הזו רק במקרה אחד! – אם האויב שולט פיזית בשטח על המאמינים המוסלמים שליטה הדוקה והרמטית המנטרלת את יכולתם האופרטיבית להילחם.
אומר המזרחן אליעזר שרקי – הוגה הדעות החשוב ביותר לדעתי החי כיום בינינו בצנעא – "מאז ימי הבינים יש פסיקה הלכתית מוסלמית ברורה מאד: הג’יהאד היא חובה דתית עליונה, מלחמת נצח. אסור להפסיק אותו. אתה כל הזמן נמצא במציאות של חיוב, אלא אם כן אתה מנוטרל ואינך יכול. אז אתה בגדר אנוס. זה המצב היחיד שאתה משוחרר בו מחובת הג’יהאד באופן זמני. זה לא נחשב לבגידה בדבר הא–ל. אך אם אתה מקבל שטח וכח אתה חוזר אוטומטית למצב של החיוב לארגן כח ונשק”.
כך נהג בן גוריון במעוט הערבי בארץ בלי שידע ככל הנראה על קיומו של פסק הלכה זה אלא מתוך אינסטינקט ושכל ישר נוכח המציאות שניצבה בפני המדינה הצעירה.
אין מנוס מלחזור וליישם את דוקטרינת בן גוריון הפעם לא רק בגליל ובמשולש אלא בכל שטחי ארץ ישראל המערבית.
על לבטי ישראל, הקושיה הפלשתינאית והעולם הערבי 